שולחן ערוך חושן משפט/הלכות אבידה ומציאה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רנט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רנט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הלכות אבידה ומציאה
השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט

סעיף א[עריכה]

הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלם ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:

סעיף ב[עריכה]

בד"א במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהי' מדעת ושיהי' בה שוה פרוטה ושיש סי' בגופה או במקומ' ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהי' של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר א' מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו:

סעיף ג[עריכה]

כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר:

הגה: וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ):


סעיף ד[עריכה]

לפיכך המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם יינה אסור בהנא' והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה. (וע' בי"ד סי' קכ"ט מדין זה):

סעיף ה[עריכה]

אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן

(ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין):

סעיף ו[עריכה]

מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו:


סעיף ז[עריכה]

המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט רש"י) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח

(מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פ' אלו מציאות)

ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש:

הגה: ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא (טור) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל) אוווין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן):

סעיף ח[עריכה]

נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו כשמתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז:

הגה: וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז (נ"י פ' אלו מציאות):

סעיף ט[עריכה]

אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רס (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רס | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

המוצא דבר שמוכח שהונח שם
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א[עריכה]

המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא של מוצאה והוא שהעלה חלודה שאני אומר של עכו"ם הקדמונים הוא והוא שימצאנה מטה מטה כדרך כל המטמוניות הישנים אבל אם מראים הדברים שהם מטמון חדש אפי' נסתפק לו הדבר ה"ז לא יגע בהם שמא מונחים הם שם וכותל חדש דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו אפי' יש בו סימן והוא שהעלה חלודה שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים מחציו ולפנים של בעל הבית אפי' אם העלה חלודה ואם הוא ממלא כל הכותל חולקים אפילו אם כל הכותל משופע ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא ונתגלגל למקום השפל:

סעיף ב[עריכה]

במה דברים אמורים במוכין או בנסכא שאין הוכחה מאיזה מקום בא לשם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם הסכין ורצועת הכיס לצד חוץ ודאי מחוץ בא שם והיא של מוצאו ואפי' מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של בעל הבית אפי' מחציו ולחוץ:

סעיף ג[עריכה]

בד"א שמחציו ולפנים של בעל הבית כשהוא טוען שהוא שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה אבל אם הודה שהם מציאה הרי היא של מוצאה לפיכך אם היה משכיר לאחרי' הרי הם של שוכר אחרון ואם השכירו לג' עכו"ם כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפי' בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמון שהרי עשאו פונדק:

סעיף ד[עריכה]

ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם דהוו כשנים השותפין בחצר (טור) אבל אם קנה א' מהם בו מציאה מגנב אין לחבירו זכות בה:

סעיף ה[עריכה]

המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות ואם מצאם על התיבה ואצ"ל מתיב' ולחוץ הרי הם של מוצאם ואפי' יש בהן סימן (וי"א דעל התיבה של חנווני הם) (הכל בטור וב"י) מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני מצאו על הכסא לפני השולחני אפי' היו צרורין ומונחין הרי אלו של מוצאם והוא שיהי' רוב עכו"ם שאם לא כן חייב להכריז מפני שהם צרורים יש בהם סימן:

סעיף ו[עריכה]

המוצא קציעות בדרך אפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרים שהבעלים מתייאשים מהם מפני שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת אבל זיתים וחרובים וכיוצא בהם אסורים ותמרי' שמשירם הרוח מותרים שחזקתן שהבעלים מחלום לכל אדם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל:

סעיף ז[עריכה]

מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות אם היו כמו קב בתוך ד' אמות או ביותר על ד' אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן היו מפוזרים בפחות מד' אמות לא יגע בהם שמא הבעלים הניחו שם (וכן יותר מקב בד' אמות) (טור) היו כמו חצי קב בב' אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב משנים וג' מינים כגון תמרים ושומשמין כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:

הגה: וי"א אפי' בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה (טור) או בשומשמין לחוד דחשיבו הוי ספק (רש"י):

סעיף ח[עריכה]

גוזל שמדדה (פי' שמתנודד) ואינו יכול לפרוח הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יותר על חמשים אמה (ובשביל של כרמים אפילו חוץ לנ' אמה הוי של בעל השובך) (טור) נמצא בין שובכות הרי הוא של קרוב מחצה למחצ' יחלוקו בד"א כשהיו יוני שתי השובכות שוין במנין אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק (וכל זה בגוזלות שאינן מפריחים אבל אם הם מפריחים בכל ענין של מוצאו) (טור):

סעיף ט[עריכה]

כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז:

סעיף י[עריכה]

כיצד מצא טלית או קרדום בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם בסרטיא (פי' דרך רחבה שהולכים שם רבים תדיר) נוטל ומכריז מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם ומדדין אחר הגדר (פי' גדר של אבנים) או אחר הגפה (גפה -- סתימת כותל של עצים או של קנים) או בשבילין שבשדות ה"ז לא יגע בהם שמא בעליהן הניחום שם ואם נטלם הרי אלו שלו ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז וכן אם מצאם קבועים במקומ' חייב להכריז שהמקום סימן:

הגה: כל אלו דברי הרמב"ם אבל יש חולקים בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר והוא ספק אם הניחו בעלים שם לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן עבר ונטלו והוליכו לביתו אם יש בו סימן יכריז (טור) אם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו (המגיד פט"ו דגזילה ונ"י פ' אלו מציאות) לא הוליכו לביתו יחזור ויניחנו על מקומו ובמקום שאינו משתמר כלל אפי' ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום הוי של מוצאו ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילין שבשדות אפינו ספק הינוח יש בו סי' נוטל ומכריז ואם אין בו סימן לא בגופו ולא במקום יטלנו ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזור שהרי אין המקום משתמר היטב ויהא מונח עד שיבא אליהו וכן נ"ל עיקר (טור והמגיד):

סעיף יא[עריכה]

מצא באשפה כלי מכוסה ה"ז לא יגע בו:

הגה: בד"א באשפה שאינו עשוי לפנות כלל אבל אם מתחלה עשוי לפנות המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והרי הוא של מוצאה (טור):

ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא ונמלך עליה לפנות' אע"פ שמצאו מכוסה נוטל ומכריז וכן אם היו כלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהם אפילו היו מכוסים באשפ' הקבוע' נוטל ומכריז (שאפשר כשכיבדו הבית השליכן שם) (טור):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דין המוצא במקום שניכר שאינה אבידה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א[עריכה]

מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום – אין זה אבידה. בלילה (או אם רואה חמור וכליו הפוכים) (טור) – הרי זה אבידה. בפנות היום ובנשף, אם ראה אותם שלושה ימים זה אחר זה – הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.


סעיף ב[עריכה]

ראה פרה רצה בדרך, אם פניה כלפי העיר – אין זו אבידה, כלפי השדה – הרי זו אבידה. מצאה רועה בין הכרמים – חייב להחזיר משום אבידת קרקע. לפיכך אם היו הכרמים של עכו"ם כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם – הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

(והוא הדין במקום שפורעין קנס בהמות שרועים בשדות אחרים.) (ר' ירוחם נ"ב)

סעיף ג[עריכה]

מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת ברשות הרבים – חייב להחזירה. היתה רועה בעשבים, או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת – לא יגע בה, שאין זו אבידה.

הגה: ויש אומרים שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירה (טור וכן כתב הרא"ש). מיהו נראה לי דהכל לפי הענין, ואף הסברא הראשונה מודה אם היא בענין שאינה משומרת.

סעיף ד[עריכה]

המאבד ממונו לדעת – אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו (ויש אומרים דרפת לא מקרי אבידה וחייב להחזירה), השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו – הרי זה איבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו – אינו זקוק להחזיר, שנאמר: "אשר תאבד" – פרט למאבד לדעתו.

ויש אומרים דאבידה מדעת הוי הפקר, וכל הקודם זכה (טור).


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
סימן זה במהדורה המודפסת

על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו
ובו עשרים ואחד סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככא

סעיף א[עריכה]

כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה. אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה, או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה, אינו חייב. אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה, אפילו הוזלה באמצע, חייב. וכן אפילו הוזלה אחר מציאה, חייב להכריז (טור ס"ב בשם הרמב"ם):

סעיף ב[עריכה]

אפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירו בד"א שידוע שהם שותפים בה אבל בסתם שראה חפץ או מטבע שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר דשמא שותפים הם בו ואחד מהם מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים ואם אח"כ נודע שלא מחל א' לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע ואם היה שוה פחות מב' פרוטות הרי הוא שלו דלא חיישינן דילמא שנים מחלו לאחד:

סעיף ג[עריכה]

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:

סעיף ד[עריכה]

ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפי' אין בו סימן שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהם נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו. (ודוקא ששוה שתי פרוטות כמו שנתבאר ס"ב) (טור):

סעיף ה[עריכה]

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו:

הגה: הא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם שמסתמא אינו ייאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי ייאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק שורש ד'):

סעיף ו[עריכה]

לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם וחתיכות של בשר שאין בהם סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש:

סעיף ז[עריכה]

מצא פירות מפוזרים אם דרך הנחה לא יגע בהם ואם דרך נפילה הרי הם שלו:

סעיף ח[עריכה]

המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הצבועים וחתיכות בשר או דג שיש בהן סימן וכן כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז:

סעיף ט[עריכה]

מצא כריכות קטנות של שבלים בר"ה הרי אלו שלו שהרי אין בהם סימן ואם מצאם ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז שאע"פ שאין בהם סימן המקום הוי סימן אבל אם מצא אלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז:

הגה: שמקומן סימן ומיהו במקום שהכל נותנין שם כגון חביות בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקין שם המוצא חביות של יין ושומן וכיוצא בזה קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש ברישומן סימן לאחר שנפתחו האוצרות אין רישומן סימן ואין חייב להכריז (טור) ודוקא אם כל החביות שוין והן מלאים אבל אם חסרים הם יש סימן במדה במה שבהן (שם בשם ר"י):

סעיף י[עריכה]

המוצא צבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז:

סעיף יא[עריכה]

המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו אפי' היו מקצת מטבעות זה על גב זה הרי הם כמפוזרים אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז:

סעיף יב[עריכה]

מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשוים כמגדל:

הגה: דהיינו הרוחב למטה והאמצעי רחב מן העליון או שהיה מונחים כסולם דהיינו רובו של אמצעי על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי האמצעי (טור):

או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהם כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת אחת חייב להכריז היו עשויין כשיר (פי' כאצעדה שהוא עגול רש"י) או כשורה או כחצובה (פי' כג' רגלי הקנקן כל א' כנגד אויר של שני רש"י) ה"ז ספק ולא יטול:

סעיף יג[עריכה]

בד"א שמחזירים מטבע בסימנים שאמרנו אבל אם אין בו סימנים הללו אפי' אמר רשומה היא בחותם מלך פלוני או אפי' אמר שמי כתוב עליה אין מחזירין לו מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלו

וי"א דנסדק במטבע הוי סימן (נ"י וב"י בשם הרמב"ן):

סעיף יד[עריכה]

ראה שנפל מטבע מחבירו בתוך החול או בתוך העפר מותר לקחתו שודאי נתייאש ואפי' ראהו שהביא כברה לכבור החול או העפר לחפשו אין חוששין לו:

סעיף טו[עריכה]

מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות (י"א דסי' הבא מאיליו לא הוי סימן) (טור בשם הרא"ש) חתיכת בשר משונה בחיתוכו דג נשוך וכן כל כיוצא באלו הואיל ויש בהם שינוי חייב להכריז שלא עשאם בעליהם אלא לסימן אבל חתיכת בשר שאינו משונה בחיתוכו הרי הוא שלו שאפי' יכוין זה ויאמר מהירך היא או מהצואר אינו סימן:

סעיף טז[עריכה]

המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן:

סעיף יז[עריכה]

הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורי' הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי אלו שלו בד"א בלוקח מהתגר או מבעל הבית שלקחה מהתגר והוא הדין אם התגר עצמו מצאם אם שהו בידו כדי שיוכל לערבם עם פירותיו (ואפילו יודע של מי הוא דכבר נתייאשו ממנו הבעלים) (נ"י שם) אבל אם לקחה מב"ה שדש הפירות בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים חייב להחזיר:

סעיף יח[עריכה]

מצא חמור ואוכף עליו הנותן סי' באוכף מחזירין לו גם החמור:

סעיף יט[עריכה]

מצא כלי ולפניו פירות הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז שאני אומר הכלי של א' והפירות של אחר והרי אין בהם סימן ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד חייב להכריז כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו ואם היו [אוגנים (פי' שפת הכלי כפולים לתוכו רש"י)] לכלי אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מהכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האוגנים היו מקצת הפירות בכלי ומקצתה בארץ חייב להכריז:

סעיף כ[עריכה]

מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו ואם מראים הדברים שהכיס ומעות של אדם אחד ומהכיס נפלו חייב להכריז:

סעיף כא[עריכה]

המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה, אם כלי חדש הוא הרי הוא שלו. ואם היה שטבעתו העין, חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לי בו טביעות עין, חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין אותו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא (פירוש אם ישאלוהו על מסכתא אחת אם היא סדורה בידו יענה לאו, דרך ענוה) או בפוריא (פירוש אם שאלוהו חבירו שכבת על מטה זו יאמר לא, פן יראו בה קרי ויתגנה, תוס' וכן כתב הרמב"ם) או באושפיזא (פי' כדאמרינן בערכין מברך רעהו בקול גדול וגומר (משלי כז, יד) קללה תחשב לו, שלא יספר בשבחו שקבלוהו בסבר פנים יפות בין בני אדם שאינם מהוגנים שלא יקפצו עליו ויכלו ממונו (תוספות), וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.

"'הגה:"' ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז (כ' טור ס"א). וכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה (כי אם) בדברים הנזכרים לעיל, עד שיביא המוצא ראיה שאינו נזהר (הגהות אשירי פ' הנזכר):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

המוצא אבידה שמתבייש להשיבה
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו – אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו: אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו – כך חייב להחזיר של חבֵרו. ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו – כך בשל חבֵרו אינו חייב להחזיר.

סעיף ב[עריכה]

היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה, ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר – אינו חייב להחזיר. מצאם בשדה – חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך.

(ויש אומרים דלא יחזיר בעיר, אלא יכניסה מן השדה לעיר ויניחנה.)

וכן אם מצא בהמה והכישה – נתחייב ליתפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו, שהרי התחיל במצוה.

סעיף ג[עריכה]

ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין – מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.

הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו.


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח

סעיף א[עריכה]

מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם ואם לא יחזיר את שלו שאבידתו קודמת אפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות:

סעיף ב[עריכה]

פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. (ועיין בי"ד סי' רמ"ב סל"ד):

סעיף ג[עריכה]

הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו ק"ק הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי שלו ואע"פ שעלה חמורו מאיליו זכה במה שהתנה עמו:

הגה: מיהו הוא הפקר וכל הקודם בו זכה (נ"י פרק הגוזל בתרא) ואם אין הבעלים שם אע"פ שלא התנה כאילו התנה דמי (טור) ועיין לקמן סי' רס"ה:

סעיף ד[עריכה]

ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו:

הגה: ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אפילו שכרו אין לו דהא לא הועיל לו וכן אם עלה חמורו מאליו אבל אם הציל לא יוכל בעל החמור לומר חמורי היה עולה בלעדי הצלתך אלא חייב ליתן לו שכרו וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואיל ולא התנה עמו ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה אע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד כן נ"ל (ועיין במרדכי פ' הגוזל בתרא תשובת מהר"ם ודלא כמהר"ם פאדוואה סי' ס"ג) ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפי' בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר לכן יש מי שפסק מי שהציל ספריו וספרי חנירו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פ' הגוזל) ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נ"ל וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות):

סעיף ה[עריכה]

וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם א"ל אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד הרי זה חייב ליתן לו ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו (טור בסי' רע"ד בשם הרא"ש) (ויש חולקין) (שם בשם הרי"ף והרמ"ה) ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל:

הגה: וי"א אפי' לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר (טור וב"י בשם רש"י) וה"ה בכיוצא בזה כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד מה שהציל הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר (מרדכי פרק הגוזל בתרא):

סעיף ו[עריכה]

היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום:

סעיף ז[עריכה]

וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה:

הגה: י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה אבל בדבר שדרך ליתן הרבה כגון השבעת שדים או רפואה חייב ניתן לו כל מה שהתנה עמו (תוס' והרא"ש פרק מצות חליצה) ובשדכנות אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה (הרא"ש כלל ק"ה סי' א' ומרדכי פ' הגוזל בתרא בשם מוהר"ם):

סעיף ח[עריכה]

במה דברים אמורים בשלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציא מידו:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

אין ליטול שכר על האבידה
ובו סעיף אחד:

סעיף א[עריכה]

הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל. אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מאה דינר - לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה.

ויש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה לבטל ולהתעסק בהשבתה. כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנין עליה ד' דינרין, ואם היה בטל לגמרי נוטל דינר ולהתעסק בהשבתה נוטל שני דינרין צריך ליתן ב' דינרין אף על פי שמגיע לו דינר בשכר ההשבה. ואם שכר ההשבה הוא יותר ממלאכתו אין צריך ליתן לו רק כדי שכר מלאכתו. והא דמותר ליקח שכר השבה היינו שאין הבעלים שם ועשה מעצמו והשיב, אבל אם הבעלים שם ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ואין לו אלא כפועל בטל לגמרי ולא מה שהיה נוטל לטרוח בהשבתה. (טור)

ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו - הרי זה נוטל

(וצריך להשיב מאחר שרוצין לשלם לו דמי הפסד, וגם הם מחוייבים ליתן לו כל מה שפסקו, ואפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי).(טור)

ואם אין שם בעלים ולא בית דין - שלו קודם.


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דין אבידת עוברי עבירה
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף א[עריכה]

אבידת העכו"ם מותרת שנא' אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל מפני דרכי שלום:

סעיף ב[עריכה]

חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון אבל אוכל נבלה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל והאפיקורסים ועובדי עבודת עכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה כעכו"ם:

סעיף ג[עריכה]

דין המודר הנאה מחבירו לענין החזרת אבידה נתבאר בטור י"ד סי' רכ"א:

סעיף ד[עריכה]

חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעלים אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו:

סעיף ה[עריכה]

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה הרי זה לא ישמע לו:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסז (עריכה)


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

דין קנייה בחצירו ובד' אמותיו
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף א[עריכה]

כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה:

הגה: ודוקא בר"ה אבל במקום שארבע אמות קונות קנה ולא גרע משום דנפל עליה (טור וב"י בשם הרי"ף והרא"ש וכן נ"ל דעת הרמב"ם ור"ן בשם הרא"ה) ודלא כיש חולקין (ר"ן בשם הרשב"א ונ"י פ"ב דמציעא והמ"מ בפי"ז לדעת הרמב"ם):

סעיף ב[עריכה]

ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדן הרי אלו קונים לו ואם הגיע המציאה לתוך ד' אמות שלו זכה בה וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאים זה עם זה בד"א בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקים בהם או בשדה שאין לה בעלים אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ד' אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו:

הגה: שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהן (טור):

סעיף ג[עריכה]

חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפל בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת

(ואין חצירו קונה לו) אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחר ונטלה שם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני (נ"י ומרדכי פ' אלו מציאות) וע' לעיל סי' רל"ב סעיף י"ח ואם סוחר א' הביא סחורה בזול למצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אח"כ ולקחה י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה כי בעל החצר צריך לקנותה (במעות) לא זכתה לו חצירו וי"א דזכה בעל החצר (מרדכי פ"ק דמציעא ב' הדיעות) ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצירו קנה לו ושמעון טוען ממה נפשך תתן לי הסחורה הראשונה או השנייה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"נ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממה נפשך (ת'"ה סי' ש"י)
אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה 
(וי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי טור בשם הרא"ש והמגיד פי"ז דגזילה בשם רשב"א) וע' לעיל סימן ר':

סעיף ד[עריכה]

ראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה ואלו היה רץ מגיען ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים ולא אמר כלום אלא כל הקודם בהם זכה ואם נתנו לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו קנה שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחים לא קנתה לו שדהו:

סעיף ה[עריכה]

קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות:


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רסט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רסט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

המגביה מציאה לחבירו ואם הגביהו חרש ופקח
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו

סעיף א[עריכה]

המגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה:

סעיף ב[עריכה]

שנים שהגביהו מציאה קנאוה שניהם:

סעיף ג[עריכה]

הגביהה לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין להם דעת:

סעיף ד[עריכה]

הגביהו חרש ופקח כאחד מתוך שלא קנה פקח (נ"י חרש) לא קנה חרש (פקח) והחוטפה מידם זכה ומיהו מה שביד כל אחד קנה ואם היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להתקוטט:

סעיף ה[עריכה]

טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל ע״ג קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני הי' מוגבהת מכחו ג' טפחים מהארץ אבל אם לא הי' ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ וכן אפילו ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע"פ שאילו נתקו הי' מוגבה מכחו ואם טלית מונח על גב דף והכה ועלה מכחו שלשה טפחים קנאו אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעל' אלא נפל לארץ אפי' שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה:


סעיף ו[עריכה]

היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו (ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפי' בעודה בידו) [טור] ואם א"ל תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום:

הגה: ראובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואח"כ אמר דקנאה לעצמו י"א דצריך לחלוק עם ראובן דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו (מרדכי פ"ק דמציעא בשם ראב"ן) וי"א דאם לא היו לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה ואם נתרצה לקנות לשניהן הוי ליה כאלו זכה לשניהן (שם בשם ראבי"ה):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ער (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ער | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מציאת חרש שוטה וקטן ובנו ובתו ועבדו ושפחתו ואשתו ופועלו
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר א' וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים:

הגה: ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה לו אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ב[עריכה]

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אע"פ שהם גדולים ומציאת בתו הנערה אע"פ שאינה סומכת על שולחנו ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו

(וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה (נ"י ססי' קע"ז בשם עיטור) אבל אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו) (הגהות שניות דמרדכי דב"מ)

אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת אינה שלו.

ואם נתנו מתנה לקטן הסומך על שולחן אביו הרי היא של אביו אבל לא בבנו הגדול (נ"י פ"ק דמציעא) יתום הסמוך על שלחן אחרים מציאתו לעצמו (מרדכי ותוס' פ"ק דמציעא):

סעיף ג[עריכה]

מציאת פועל לעצמו אע"פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואצ"ל אם א"ל עדור עמי היום אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם הרי מציאותו לב"ה ואפי' מצא כיס מלא דינרים ויש אומרים דהוא הדין שכרו סתם ומראה לו ללקט מציאות (טור בשם הרמ"ה):


מתוך: שולחן ערוך חושן משפט רעא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן רעא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · קצות החושן · באר היטב · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מציאת בהמה ושט"ח ושובר וגט אשה
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף א[עריכה]

ב' שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך קנו שניהם בד"א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג:

סעיף ב[עריכה]

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר אבל קנה המוסירה לבדו:

סעיף ג[עריכה]

היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה שאחז המוסירה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסירה לא קנה שום אחד מהם:

הגה: היו שנים רוכבין קנו שניהן היה אחד רוככ ואחד מנהיג קנו שניהם ויחלוקו (טור סי' קנ"ז ס"ו בשם הרא"ש ורי"ו נ"י ח"ד):

סעיף ד[עריכה]

דין מציאות שטרות ושוברים נתבאר בסימן ס"ה:

סעיף ה[עריכה]

דין מציאת גט נתבאר בטור א"ה סי' קל"ב וסי' קנ"ג: