סמ"ע על חושן משפט ער
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין מידם: ז"ל הרשב"א וד"מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור (פי' ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו ובס"ס ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו ה"ז של אביו) עכ"ל ובע"ש כ' ז"ל אבל שכירו' של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו לו מוציאין בדיינים עכ"ל מ"ש להקנותו לו ל"ד קאמר אלא שר"ל שחייב האחר "ליתן לו:
סעיף ב
[עריכה]הסמוכים על שלחנו אע"פ כו': עד"ר שכתבתי הטעם שכך היה ונראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עמו טוב שמזין אותו אף על פי שאינו חייב לפרנסו כ"א עד ו' שנים משא"כ אחין המפרנסים אחותיהן אחר מיתת אביהם דמחוייבי' לפרנסם מ"ה מציאתם לעצמן וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' קי"ב ס"ב:
ומציאת בתו נערה ע"פ כו': בפרישה כתבתי דנערה לרבותא כ' דאע"פ שאינה ברשות אביה למכרה בנערותי' כדילפינן מדכתב ויצאה חנם אין כסף אפ"ה תקנו שיהא מציאתה לאביה משום איבה וביד אביה למכרה בעל כרחה למנוול ומוכה שחין (משא"כ בתו בוגרת שיצאת מרשות אביה לגמרי מ"ה בעינן דוקא שתהא סמוכה על שולחן אביה) וכ"ש בתו הקטנה אף דאינה סמוכה על שלחן אביה דמציאתה לאביה דאיכא בה משום איבה בתרתי חדא דיכול למכרה לשפחה והשני למסרה להנשא למנוול ומוכה שחין ע"ש ובטור כתב עוד ז"ל ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בספי"ז דגזיל' והמחבר השמיטו וגם מור"ם ז"ל לא כתבו ולפמ"ש בפרישה ניחא דאין דין יוצא בזה לפי האמת לפי מאי דקי"ל דהאב יש לו כח למכרה לאישות למנוול ומוכה שחין אף אחר שמכרה כבר לאמה ויצאה בשש וביובל בקטנותה או מיד שהביאה סימנים יוצאה מהאדון שמכרה לו ע"ש בפרישה:
ומציאת עבדו כו' ואשתו כו': דידן כיד רבן ובעלה וכל מה שקנהו כאלו קנאן רבן ובעלה:
מת אינו מוריש מלאכת כו': פי' אם מת האב אף שכבר הרויחו בסחורה או שכבר נעשה המלאכה מ"מ הואיל ועדיין בידו והוא מת אינו מורישן וכיוצא בזה כתב ב"י ס"ס קע"ז דאף המציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו:
אבל מציאת בנו שאינו כו': כל' זה כתב ג"כ הרמב"ם אבל בטור כתוב כאן ז"ל אבל מציאת בנו ובתו שאינו כו' ועפ"ר שכתבתי דצ"ל דהיינו דוקא בתו הקטנה דהיא דומיא לבנו דאין לאביה רשות עליה כגון שהשיאה בקטנותה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ע"ש ומ"ה נראה דהשמיטו הרמב"ם והמחבר ע"ש ודו"ק:
ומציאת עבדו ושפחתו כו': עד אינם שלו בפרישה מפורש דמ"ה כ' רמב"ם והמחבר ל' דאינו "שלו דהיינו של אדון דשפחה ולא כתב הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אביה של זו הקטנה שמכרה לשפחה חי בשע' שמצאה המציאה המציאה היא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי המציאה היא של עצמה ועכ"פ אינו שלו של האדון ועיין עוד מ"ש שם שכן הוא דעת הטור אלא שסמך אמ"ש לפני זה דאפי' היתה מכורה ע"ש:
אבל לא בבנו הגדול: דאיכא למימר הנותן הקפיד להיות דוקא של הבן משא"כ בנתן לבנו קטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה:
יתום הסמוך כו': היינו טעמא דאם לא יזונו הוא יזונו אחרי' דמשום מצוה רבה מצויים לזונו ומ"ה לא תקנו בכה"ג שיהא מציאתו להמפרנסו:
סעיף ג
[עריכה]אע"פ שא"ל עשה עמי מלאכה כו': ר"ל אע"פ ששכרו התם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה"א לכל דבר שכרו:
כגון שחסר הנהר כו': כן הוא ל' הגמרא והטור ובא לתרץ הלא אינו מדרך העולם להשכיר לו פועלים ללקוט מציאות דאינם שכיחים:
וי"א דה"ה אם שכרו סתם כו': עד"ר ופרישה שהוכחתי דלית מאן דפליג בהא ומ"ש לפני זה דמציאת פועל לעצמו היינו כששכרו סתם והפועל מצא מציאות לעצמו אבל שכרו סתם והבע"ה השוכרו מראה לו מקום המציאה ומבקש ממנו שילקטן הרי הוא כאלו שוכרו מתחל' לכך בפי' וכ"כ הב"י ואפשר דכ"כ לאפוקי מדע' המרשים הביאו הב"י ע"ש: