שולחן ערוך חושן משפט רסח ג

חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפל בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת

(ואין חצירו קונה לו) אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחר ונטלה שם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני (נ"י ומרדכי פ' אלו מציאות) וע' לעיל סי' רל"ב סעיף י"ח ואם סוחר א' הביא סחורה בזול למצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אח"כ ולקחה י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה כי בעל החצר צריך לקנותה (במעות) לא זכתה לו חצירו וי"א דזכה בעל החצר (מרדכי פ"ק דמציעא ב' הדיעות) ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצירו קנה לו ושמעון טוען ממה נפשך תתן לי הסחורה הראשונה או השנייה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"נ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממה נפשך (ת'"ה סי' ש"י)

אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה

(וי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי טור בשם הרא"ש והמגיד פי"ז דגזילה בשם רשב"א) וע' לעיל סימן ר':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

חצירו של אדם קונה לו כו': פי' אפילו אינו עומד בצדו כיון שהיא משתמרת ויליף לה בגמ' מדין שליחות דיד שלוחו הוה כידו "לקנות לו בדבר שהוא זכות לו:

אבל בדבר שאינו רגיל לבא כו': כבר נתבאר בריש סימן ר"ס דמה"ט במטמון ישן הנמצא בכותל דאיכא למיתלי של אמוריים הי' הוא של מוצאו ולא אמרינן דביתו וחצירו של אדם הנמצאת בו המטמין קונה לו ומה"ט נמי נתבאר שם וכ' המרדכי ג"כ דאם אבד העכו"ם מעות בבית ישראל דלא קנה לו חצירו כיון דאינו רגיל להיות ולא ידע מזה ע"ל בסימן ר"ס ובד"מ כאן:

וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח: ע"ש דכתב מור"ם והוא מדברי המרדכי דאם קנה סרסור מעכו"ם דבר בחזקת בדיל ומכרו לאחר ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח ולא הסרסור למהוי מקח טעות הואיל ולא ידע בו כשהי' בידו:

שאינה מציאה גמורה כו': ז"ל המרדכי שם בשם ראבי"ה דשאני מציאה דלית בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקני' כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה אפי' אם אמר המוכר אם מזבנינא הסחור' לדידך מזבנינא ותקנ' לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה גם הריוח עכ"ל וע"ל סימן ר"ס שכתב הטור בשם הרא"ש והמחבר בס"ד השוכר בית מחבירו ובא שם צבי שבור אמרינן בזה דשכירות ליומא ממכר הוא וה"ל כחצר או הבית המשותף לשניהן דהמציא' לשניהן ושאם נכנס שם גנב וגניבה בידו בזה לא אמרינן דזכה החצר לבעל הבית אלא כל הקודם וקנהו זכה בו ע"ש בפריש' כתבתי מילתא בטעמא:

ואם אח"כ בא סחורה: פי' אחר שכבר בא סחורה לביתו דשמעון וקנהו ראובן והלך לו עם הסחורה בא סחורה אחרת לבית ראובן וקנהו שמעון ואינו רוצה ליתן הריוח לראובן וטוען על ראובן ממ"נ כו' פי' אי הלכה כמ"ד (הנ"ל) שס"ל שחצרו קונה גם בסחורה בזול א"כ הדין עמך בסחורה השנייה תן לי הראשונה שגם ביתי קנאה לי ואם הלכה כמ"ד דאינו קונה הבית בזה א"כ הנח הריוח מסחורה השנייה שקניתי בביתך והוא שאלה ותשובה בת"ה סי' ש"י ע"ש:

והמוציא מחבירו עליו הראייה: פירוש הלכה כדברי מי:

צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה א' ממה נפשך: דומה לזה כתב הטור בסימן ר' ס"ח בשם הרמ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח או מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר וחד לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליה ממ"נ ומפיק חד מינייהו כו' ומכאן יש ללמוד לשם ג"כ דאי כבר נפסק הדין בהראשון דאמרי' בהשני המע"ה וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה דאיכא חד מנייהו דלא קנה ומ"ש שם וע"ל בטור ר"ס ש"ץ מ"ש בכשכש בזנבה ובאמתה ומ"ש שם:

אם היה עומד בצד שדהו: כבר כתבתי דכל העומד בצד שדהו ה"ל השדה שלו כידו וקונה לו דבר הניתן לתוכו אם הוא דבר שאינו זז ממקומו כגון כסו' וכלים דהרי הוא משומר ע"י עמידתו שם:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ב) חצרו של אדם כו'. ואם בא לחצרו קודם יאוש כתב מהרש"ל בספר ח"ש פרק א"מ דמוכח מהתוספות דלא שייך לומר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה אלא גבי אדם דאל"כ מאי ראייה מייתי מחנות ושלחנות ולאפוקי מדע' נ"י והרא"ש דס"ל דחצר כאדם עכ"ד ומהר"ש אידלש שם השיג עליו דהתוס' ס"ל דחנות מיירי ברוב עכו"ם וכמ"ש התוספת לקמן גבי חנות די"ל דגרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם ואני משיג על מהרש"ל ולא מטעמי' דמהרש"א דאי כמהרש"א הלא התוספות גופייהו לא כתבו לקמן אלא די"ל דשפיר גרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם אם כן מאי מוכיחים מחנות דלמא גירסת רש"י אמת דלא גרסי' צרורים ומיירי ברוב ישראל אלא דמעיקרא לק"מ דפשיטא דטעמא דחנות לא הוי משום יאוש של"מ דא"כ קשיא מתני' דחנו' לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש ואיך יהיה רבא נגד המשנה וכן בש"ס (דף כ"ב ע"ב) דאיתותב רבא ממימרא דר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק והוי נמי תיובתא קלישא כמבואר למעיין שם אמאי לא איתותיב ממתניתין דחנות דהוי תיובתא רבה א"ו פשיטא דמתני' אתיא ככ"ע וע"כ הוכיחו התו' דטעמא דמתני' שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם (ובע"כ צ"ל דגם הרא"ש ונ"י לא באו לומר שאין תירוץ אחר זולת זה והם עצמם כתבו דברי התוספות תחלת דבריהם ע"ש וכן משמע להדיא בנ"י במתני' דמצא בחנות דמתחלה מתרץ מתני' כאביי ואח"כ כתב לתרץ גם לרבא דהוי חצר שאינו משתמרת ע"ש) הלכך נראה עיקר כהרא"ש והנ"י דגבי חצרו נמי שייך יאוש של"מ וכן כתב הר"ן גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא וז"ל וא"ת ותקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצירו מידו וכל היכא דבאיסורא אתי לידיה לא זכה ביה לעולם עכ"ל ומביאו הנ"י שם וכן כתב הראב"ד בהשגות על מ"ש הרמב"ם פ' ט' מה' גזילה דין ד' כו' ולמה לא תקנה לו חצרו לפי שאינו חצר המשתמרת ולא אמר תקנה לי חנותי כו' וכ"כ המ"מ וז"ל יש מי שאומר אפילו תקנה לי חנותי לא קנה לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל ומ"מ במה שנראה מדברי המ"מ שהבין שכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם בזה והודה לו בהשגה זו אין נ"ל כן אלא נ"ל דאין כאן השגה כלל וגם הראב"ד אין כוונתו להשיג כלל דפשיטא די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לדינא דחצרו כידו אלא שא"י לפרש המשנה דחנות כן דע"כ המשנה אתיא נמי כרבא וכמ"ש למעלה ועוד דהא הרמב"ם מיירי להדיא ברוב עכו"ם וגורס גבי חנות צרורים ומונחים כגי' התוספות ומפרש דמיירי ברוב עכו"ם וכמו שמפרשים התו' וכמבואר שם להדיא ברמב"ם א"כ לא היה יכול לפרש הטעם דהוי יאוש של"מ והראב"ד ג"כ ע"כ אין כוונתו להשיג מטעמא דאמרן אלא בא לומר דלפי האמת לדידן דקי"ל כאביי אין חצר קונה לו ברוב ישראל כיון שבא לשם קודם יאוש נמצא לענין דינא אין חולק בזה דחצרו כידו וכן עיקר ודלא כמהרש"ל ודו"ק:

(ג) קונה לו כו' פי' אפילו אינו עומד בצדו עכ"ל סמ"ע ואפילו אינו בעיר כלל כן מוכח ברש"י ותו' פרק שור שנגח הפרה דף מ"ט ע"ב וכן משמעות הפוסקים:

(ד) בד"א בחצר המשתמרת כו' משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמב"ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כתב דטעות סופר הוא:

(ה) אלא ביודע כו' עיין בראב"ן סוף פרק שנים אוחזין דף צ"ג ע"ד:

(ו) אין חצרו קונה כו' והוא הדין ידו אינו קונה לו של"מ בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה (ועיין בתשובות מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א):

(ז) אם כבר נפסק וכו' זהו מתרה"ד סי' ש"י שהביא ראיה מפ' החולץ (דף ל"ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי על ת"ה בזה מן הסברא מן הגמ' והוכחתי אדרבא מן הש"ס שם דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש א' (אבל מי) שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא וע"ש שהארכתי בזה:

(ח) וי"א דבעומד ומ"ש הרב המגיד דבירושלמי איתא שצריך שיאמר זכתה לי שדי ליתא לפע"ד דבירו' איתא הך דבפ' השואל דף ק"ב ע"א ע"ש:

באר היטב

עריכה

(ה) חצירו: פי' אפי' אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש"ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך להשיג על מהרש"ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע"ש וכ"כ קצת מזה בסי' רס"ב ס"ק ג' ע"ש.

(ו) המשתמרת: משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור בסוף סימן זה בשם הרמב"ם דאפי' משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו' בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כת' דט"ס הוא. ש"ך.

(ז) ביודע: וה"ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה עיין בראב"ן ס"פ שנים אוחזין ד' צ"ג ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א. שם.

(ח) לקנותה: ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ' במציאה אפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וע"ל סי' ר"ס ס"ד. סמ"ע.

(ט) נפסק: זהו מתה"ד סי' ש"י שהבי' ראיה מפ' החולץ דף ל"ו ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר' ומן הש"ס ואדרבה הוכחתי מן הש"ס שם דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ"נ ודוק' כששני המעשים אירעו באיש א' אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ"נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע"ש שהארכתי בזה. ש"ך.

(י) אחת: דומה לזה כת' הטור בשם הרמ"ה בסי' ר' ס"ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו' אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ"נ ומפקיד חד מינייהו כו' וע"ל בטור ריש סימן קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו' ובטור ריש סימן ש"צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ"ש שם. סמ"ע.

קצות החושן

עריכה

(ב) חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכתב מוהרי"ט ח"א סי' ק"צ ז"ל מיהו י"ל דידו עדיף מעודר בנכסי הגר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו ועודר שאני דמדין חזקה הוא ולא מדין זכיה עכ"ל ונראה דהא דכ' דידו קונה לו שלא מדעתו מכ"ש דחצירו תליא במחלוקת רש"י ותו' דרש"י כתב בפ"ב דכתובות (דף ל"א) דהגבהה אפילו בידו בעי' שלשה טפחים ובתוס' שם הקשו על רש"י וכתבו דכל שבידו אין צריך הגבהה שלשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ע"ש וא"כ כיון דכל שבידו לא גרע מחצירו א"כ ה"ה לענין שיקנה שלא מדעתו נמי אבל לשיטת רש"י דידו אינו קונה אלא בהגבהה ג' טפחים וא"כ אינו קונה לו ידו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. וע' בשטה מקובצת פ"ב דכתובות שם בהא דפרש"י דאי בעי גחין ואכל תוך שלשה דלאו הגבהה הוא וז"ל בתוס' שלנו הקשה דמה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו דנותן בידה אמר רחמנא ואמר בגיטין פ' הזורק זרק לתוך קלתה כו'. ולי נרא' דברי רש"י עיקר דאפי' ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד"א וכמו שפרש"י לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ויש לזה ראיות ואין להאריך עכ"ל עוד שם כת' דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקני מדין רשותו עכ"ל. וכיון דלדברי רש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה שלשה וידו בעי הגבהה שלשה וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה הרי הוא כמו משיכה דאינו קונה שלא מדעתך כמו בעודר בנכסי הגר:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}