ט"ז על חושן משפט רסג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"ב אלא יכניסם מן השדה כו') בעי' היא בגמ' לפי גי' הרא"ש מי נימא דהשב' מעליא בעינן כיון דלאו דרכו לחזור בעיר לא נחייבו א"ד בשדה הוא דאיחייב לי' מיהת וכיון דאתחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר תיקו. נמצא דמספקא לן אי פטור מכל אפי' בשדה א"ד חייב בכל אפי' בעיר וכתב הרא"ש דיש לפסוק לקולא כיון דבצד החמור יש זלזול בכבוד התורה שיזלזל כבודו להטריח בהשבה וס"ל לרבינו לפ"ז כיון דלא איפטר בהשבה אלא משום זלזול ע"כ חייב עכ"פ בשדה כיון דאין שם בחומר זלזול וא"ל כיון דייחייב א"ע בהשבה בשדה ממילא נתחייב בעיר מן הדין י"ל כיון דיש עכ"פ מצוה בפ"ע בהשבה בשדה שהיא משתמרת יותר בעיר כמ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף שפיר י"ל דמה שעושה בהשבה זו אינה אלא לפנים מש"ה שעושה קצת טובה לחבירו כן נ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה ב"י על רבינו דלא דק במ"ש ע"ז שיחזיר בעיר וא"ל לפ"ז מנלי' להרא"ש דהרי"ף הי' לו גרסא אחרית' דלמא גם הוא מפ' כמו הרא"ש אלא דהכריע מסברא לחלק כמו שזכרנו י"ל כיון דאלו כ"כ הרי"ף משום הכרעה דנפשי' היה לו להזכיר שיש איסור אם מחזיר בשדה [בעיר] כמו שזכר הרא"ש ולמה כתב הרי"ף הלכך לא יחזיר בעיר וזה קאי על האיבעיא והאיבעיא לא קאי אלא על החיוב או פטור ממילא מ"ש הלכך לא יחזיר קאי ג"כ אפטור לא שיהיה אסור:
(וכן אם מצא כו') מלשון וכן משמע דוקא בהמה משום דאינקטא ניגרא דבריית' שלמדה לילך מרחוק מ"ה חייב להכריז אף בעיר אבל כלים לא כשמצאן במקום שאין דרכו ליטלם ולפי הטעם דסיים שהרי התחיל במצוה משמע ה"ה כלום שהתחיל בהם כ"כ ב"י ונ"י בשם הר"ן ותימה דהא בפ' כספינה בעי למימר בכלי כיון שנטלה צריך למיעבד השבה מעליא ומייתי ראיה מהך דינא דאמר רבה הכישה נתחייב בה ודחי שאני בהמה דאינקטא ניגרי ברייתא ונלע"ד דהרמב"ם ס"נ דהך מלתא גופי' מבעי' ליה בכאן בדרכו לחזור בשדה כו' מי נימא דטעמא דרבה דהכישה תחייב מטעם ניגרי ברייתא ולא אמרינן כיון דאתחייב אתחייב ולפ"ז הכא א"צ להחזיר בעיר וכיין דלא אתחייב בעיר פטור נמי בשדה דהא בעינן השבה מעליא א"ד הטעם בהכישה דרבה כיון דאתחייב אתחייב ממילא אתחייב כאן גם בעיר והאיבעי' היא כפשוטו לענין דין אם נימא דבעינן השבה מעליות' ופטור לגמרי או אדרבה כיון שיש חיוב בתחלה חייב גם לבסוף אלא שיש ליתן טעם להאיבעיא דודאי אין הסברא ס"ל דבעינן השבה כו' אלא שיש להביא ראיה לצד השני דאזלינן בתר תחלה כיון דאמר רבה הכישה נתחייב בה והיינו מטעם דאזלינן בתר התחלה ממילא גם כאן הוי כך ואמרי' כיון דאתחייב א"ד טעמא דרבה לא כוי משום דאזלי' בתר התחלה ממילא מצד הסברא אמרי' בעינן השבה מעליות' וכיון דלא איפשטא האיבעיא אזלי' לחומרא ומ"ה נקט הרמב"ם וכן מצא בהמה כו' דהוי דינא דרבה דהכישה וסיים עוד שהרי התחיל כו' להורות דקי"ל כמה שנסתפק התלמוד שטעם זה הוא עיקר כנלע"ד בדברי הרמב"ם ואף שהב"י נסתפק בדברי הרמב"ם ובמ"מ אסי' דנ"ל עיקר דוקא בהמה כו' ומ"ש שהרי התחיל כו' ר"ל דאם לא יגמור המצוה ימשך היזק לבעלים מכח ניגרי ברייתא הנלע"ד כתבתי וא"כ אין חילוק בין בהמה לכלים כל שהתחיל אומרים לו גמור אפי' לא התחיל בדרך השבה רק בדרך מתעסק בעלמא כהנהו עיזי דהוי קיימי בי אביי כו' בפ' אלו מציאות ובמ"ש מתיישב מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם: