שולחן ערוך חושן משפט רס ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רס · ג · >>

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

בד"א שמחציו ולפנים של בעל הבית כשהוא טוען שהוא שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה אבל אם הודה שהם מציאה הרי היא של מוצאה לפיכך אם היה משכיר לאחרי' הרי הם של שוכר אחרון ואם השכירו לג' עכו"ם כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפי' בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמון שהרי עשאו פונדק:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אבל אם הודה שהוא מציאה כו':    הטעם דכבר כתבתי דחצירו של אדם אינו קונה לו בדבר האבידה אלא שהיינו אומרים שלו או של אבותיו היה והרי הוא מודה דהוא מציאה:

לפיכך אם היה משכיר כו':    הטור כתב זה לדין בפני עצמו והמחבר העתיק ל' הרמב"ם בספ"ו דגזילה בל' "לפיכך ונ"ל דה"ק כיון דאם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאה שאין חצירו קונה לו מ"ה אם השכירו לג' עכו"ם דבר הנמצא בו הוא של מוצאו ואין הבעל בית יכול לו' חצירי זכתה לי מה שנפל מעכו"ם ופי' זה קצת דחוק וצ"ע:

של שוכר האחרון:    פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית:

ואם השכירו לג' עכו"ם:    כן הוא ל' הגמ' ולשון הטור הוא ואם היו דרים בו ב' עכו"ם וישראל ביחד כו' ועפ"ר שכתבתי שהלך בשיטת הרא"ש ושכן הוא ג"כ כוונת התוס' אע"פ שכתבו דבפחות מג' לא הוה רוב ר"ל ג' עם הבע"ה הדר עמהם שהמוצא דבר רשאי לקחתו מפני שודאי נתייאש ממנו זה שנפל ממנו כיון שדרים שם רוב עכו"ם ואמר שהם מצאוה ולא יחזירו לו א"נ שתולין לו' שמהם נאבד האבידה שהן רבים ולא מהישראל יחידי שדר עמהן ואפשר שכן נמי דעת המחבר והרמב"ם ואף שכתבו שלשה עכו"ם ל"ד קאמרו א"נ שהן פירשו הגמרא שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם להדבר ועד"ר:

הרי עשאו פונדק:    ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעכו"ם מצאוהו:

ש"ך - שפתי כהן

(י) הרי הם כו' מיירי שהבע"ה אינו דר עמהן דאם לא כן הרי הוא של בעל הבית שהוא אחרון כמ"ש התוס' ונרא' דלענין דינא לא פליגי הגהת אשר"י והפוסקים עם התוס' דלא כנרא' מדברי הבית חדש דפליגי ע"ש:

(יא) של שוכר אחרון כו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העל' חלוד' כן הוא בהגה' אשר"י מא"ז ומיירי שאין בעה"ב דר שם ונרא' דאם השכירו לאחרים והבעה"ב דר שם עמהם נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העל' חלוד' כמ"ש התוס' דאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים אבל כשאין בו סימן מתייאש הבע"ה ג"כ כשאחרים דרים עמו וכל זה מוכח בתוס' (דף כ"ו ע"א) ד"ה וניזל בתר בתרא כו' שכתבו ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשאו פונדק לג' בני אדם אפי' כי יש סי' מתייאש עכ"ל וא"כ לדידן דלא קי"ל כאוקמתא דעשאו פונדק לג' בני אדם ישראל אלא עכו"ם ומטעמא דיתבאר לקמן סי' רס"ב ס"ב דבג' ישראל לא מתייאש בדבר שיש בו סי' אא"כ עכו"ם דרים עמו דבכה"ג אפי' בעל הבית דר עמהם ויש בו סי' ולא העל' חלוד' הרי הוא של מוצאו דבעל הבית מתייאש כיון שעשאו פונדק לג' עכו"ם כדמוכח בש"ס לשטת התוס' ודו"ק:

כתב הסמ"ע סעיף קטן י' של שוכר האחרון פי' אם הוא ישראל עכ"ל ואם שוכר אחרון הוא עכו"ם הוא של מוצאו. טור. וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש עוד כתב שם דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר (כבדו) וחפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית עכ"ל וכן מוכח הטעם בש"ס וכן הוא ברש"י ומוכח בתוס' דאם נמצא בבית בסדק עמוק או בגומא עמוקא בענין שאפשר שלא נמצא ע"י כבוד לא תלינן בשוכר אחרון או בבע"ה ואפשר דמן הראשונים הוא ונתייאשו כיון שחפשו ולא מצאו והרי הוא של מוצאו ע"ש ודו"ק:

(יב) לג' עכו"ם כו'. ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"כ הרי הוא של בעה"ב שהיא בתרא תוס'. ולפי שטת הפוסקים והמחבר שהבעה"ב אינו דר עמהן אפי' אינם עכשיו בבית הדין כן ודו"ק. וע' בסמ"ע ס"ק י"א עד ר"ל ג' עם בעה"ב כו' והא ודאי ליתא דהא איתא בש"ס דג' עכו"ם ועוד דהתוס' הקשו שם מיד בדבור שאח"ז ל"ל ג' ישראל בתרי ובעה"ב סגי אלמא דבג' ישראל היינו בלא בעה"ב כ"ש דג' עכו"ם הוא בלא בעל הבית אלא כוונת התוס' כפשוטו דפחות מג' לא מקרי רוב לענין מציאה דכיון דמסתמא בעה"ב דר שם לפי שטת תוס' לא סגי בב' עכו"ם ליהוי רובא בהכי אלא בעינן רובא דמינכר וזה נראה דעת הרמב"ם והמחבר דצריך ג' עכו"ם לענין שאין אחר או אפילו הבעל הבית א"י לטעון שהוא שלו אע"פ שהוא דר ג"כ שם והטור מפרש הש"ס כפרש"י והרא"ש דג' עכו"ם ל"ד אלא איידי דנקט ג' גבי ישראל נקט נמי גבי עכו"ם וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון ולפ"ז משמע ליה להטור דאם הישראל דר שם סגי בב' עכו"ם דלא אידכר בש"ס בכה"ג שלשה עכו"ם כן נ"ל ברור ואם באנו להשוות דברי הטור עם הרמב"ם והמחבר לענין דינא נוכל לומר כמו שכ' מהר"ש אידלש בחידושיו על דברי התוס' וז"ל אפשר לפרש אע"ג דב' עכו"ם נמי הוי רוב לגבי בעל הבית מ"מ כיון דעיקר דירתם אינו כאן אלא שהוא פונדק לא סגי אלא בג' עכו"ם וליכא לאקשויי לא תוקמא בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' עכו"ם דהא פשיטא דתלינן ברוב עכו"ם ועוד דמילתא דלא שכיח הוא שיהא ישראל דר עם ב' עכו"ם עכ"ל א"כ התוס' והרמב"ם והמחבר מיירי להדיא בפונדק והטור מיירי בדרים בו אבל אין דברי מהרש"א מוכרחים ונראה עיקר בדברי כוונת התוס' כדפירשתי ודו"ק:

(יג) אפי' בתוך הבית כו' כתבו התוס' דמיירי שנמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. נראה דלשיטתם אזלי דמפרשים דמיירי דבע"ה דר עמהם אבל לפי שטת פוסקים ומחבר שאין בעה"ב דר עמהם אפי' אינו נרא' שהוא אבדה הרי הוא של מוצאו כיון דתלינן ברוב עכו"ם ודו"ק:


ט"ז

באר היטב

(י) האחרון:    פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דאם שוכר האחרון הוא עובד כוכבים הוי של מוצאו כ"כ הטור וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש וכ' עוד ומיירי שבעה"ב אינו דר עמהן דאל"כ הרי הוא של בעה"ב דהוא אחרון כמ"ש התו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העלה חלודה כן הוא בהג"א מא"ז ונראה דאם השכירו לאחרים ובעה"ב דר שם עמהן נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העלה חלודה כו'. ע"ש.

(יא) לג':    כן הוא לשון הש"ס ולשון הטור הוא אם היו דרים בו ב' עובדי כוכבים וישראל ביחד כו' והלך בשטת הרא"ש וכן הוא כוונת התו' כו' ואפשר שכן נמי דעת הרמב"ם והמחבר ומ"ש ג' עובדי כוכבים לאו דוקא קאמרי א"נ הן פירשו בש"ס שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם לדבר עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג עליו בזה וכתב דהא ודאי ליתא ע"ש.

(יב) פונדק:    ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעובדי כוכבים מצאוה. סמ"ע.



קצות החושן

פירושים נוספים

▲ חזור לראש