טור חושן משפט ער

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ער | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

מציאת חש"ו אין בהן גזל אלא משום דרכי שלום: לפיכך אם גזלה אחד מידם אין מוציאין אותה מידו:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הן שלו ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפילו הן קטנים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו המגורשת אפילו בספק גירושין שחייב במוזונותיה הם שלהם:

ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי ליה רב פפא בגמרא ששכרו ללקוט מציאות ומשכחת לה ששטף הנהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים וכשנהר חוזר לאחור נשארו על פני השדה ושכרו ללקטם וכיון ששכרו לכך אפילו מצא מציאה אחרת היא של בע"ה כתב הרמ"ה ז"ל אמר לו נכש עמי היום והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לעצמו דמעיקרא לא אשתעבד ליה אלא לנכש עמו וכשמוליכו ללקט מציאות לא הוצרך הפועל לפרש שלא נשכר ללקט ומה שלוקט הוא לעצמו אבל שכרו סתם והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אשתעבד למאי דבעי בע"ה וה"ה נמי עבד עברי אם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מציאת חש"ו אין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום משנה בפרק הניזקין (נט:):

ומ"ש לפיכך אם גזלה אחר מידם אין מוציאין אותה מידו שם פליג רבי יוסי ואמר גזל גמור ובגמרא (סא.) אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים ומשמע בהדיא דלת"ק לא נפיק בדיינים וכן פרש"י וכן כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה: וכתב הרשב"א בתשובותיו שאלת השוכר את הקטן ומעכב שכירותו אם מוציאים ממנו בדיינים. תשובה דברים ברורים הם שמוציאים בידו בב"ד שלא אמרו אלא במציאה מפני שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו אבל בדעת אחרת מקנה לו יש לו יד כדאיתא בפרק המקבל וכן אינו בדיני השומרים לפי שאיש כתוב בפרשה אבל במה שהוא שלו בין שהיה שלו בין שהרויח בשל אחרים בשכירותו הרי הוא שלו גמור עכ"ל:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים וכו' בפרק קמא דמציעא (דף יב.) תנן מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו או בתו הגדולים עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי אלו שלהן ובגמרא אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה לאביו ואינו מאחרה בידו ופליגא דרבי חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך לשולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך לשולחן אביו זה גדול וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל וכן פסקו הפוסקים ז"ל. ופי' רש"י ופליגא דשמואל. דפי' טעמא דמתני' משום דלית ליה זכייה: אדרבי חייא בר אבא. דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו וכתבו התוספות דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכל כיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחן הם אוכלים עכ"ל :ומ"ש ומציאת בתו הנערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן (מו:) האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמרא (מז:) משום איבה ופרש"י משום איבה. דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו וכתבו התוס' ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וכו' היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה הויא מציאתה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהל' גזילה:ומ"ש ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכן מבואר בגמרא (שם:) דאמרינן גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי ב' שערות אי איתיה לאב דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופרש"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרו ליה שלהן משום דאב מינה קא זכי:ומ"ש ומציאת אשתו המגורשת אפי' שספק גירושין שחייב במזונותיה הם שלהם שם בגמ' אהא דקתני ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן גירשה פשיטא הב"ע במגורשת ואינה מגורשת דא"ר זירא אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה:

ומ"ש ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי לה ר"פ בגמ' ששכרו ללקט מציאות וכו' שם אהא דקתני מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן קאמר בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן ר"פ אמר כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. ופרש"י לא יהא אלא פועל לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבע"ה בזמן שלא פירש לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו: שאין רבו רוצה לשנותו. הילכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמים משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הילכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו: עם מלאכתו. שלא ביטל כלום הילכך לעצמו: ר"פ אמר. הא דתניא פועל מציאתו לב"ה: ששכרו ללקט מציאות. הרבה. וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא שקלא וטריא דתלמודא משום דס"ל הלכתא כר"פ דמוקי ברייתא דשכרו ללקט מציאות אבל שאר פועל מציאתו לעצמו. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות כרב פפא וכתב שם הרב המגיד שכן פסק ר"ח ובפ"ח מהלכות גזילה תמה על הרי"ף והרמב"ם למה לא פסקו כרבא וכרבי יוחנן ואולי משום דאוקמיתא דר"פ בתרייתא והוא בתרא פסקו כמותו עד כאן לשונו: בן התובע מאביו שיתן לו מה שהרויח בעודו סמוך על שולחנו בהגהות מרדכי ריש מציעא: ועל מה שכתב רבינו בשם הרמ"ה כתב החכם המרשים דוחה דברי רב פפא ופוסק כסתם ברייתא עד כאן לשונו ואינו מחוור דאם כן הו"ל למינקט לישנא דבריית' ולא לכתוב והוליכו ללקט מציאות ועוד דממה שכתב דעבד עברי אם א"ל רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו משמע דאי לא א"ל הכי מציאותיו לעצמו והיינו דלא כר' חייא ודלא כרבא דלר' חייא אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא עבד נוקב מרגליות ולרבא נמי אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא מגביה מציאה עם מלאכתו והיאך יעלה על הדעת שהרמ"ה דחה דברי כל האמוראים ותפס לו דרך לעצמו בפירוש הברייתא ועוד דא"כ תקשה ליה אמתניתין אמאי לא יהא אלא פועל לכך נ"ל שהוא פוסק כרב פפא כדברי כל הפוסקים דלעולם מציאת פועל לעצמו אלא אם כן שכרו ללקט מציאות והרמ"ה מילתא אחריתא אתא לאשמועינן דהא דמציאת פועל או ע"ע לעצמו בששכרו או לקחו סתם לעשות לו מלאכה ובהיותו עוסק במלאכתו מצא מציאה אבל אם בע"ה הוליכו ללקט מציאות אע"פ שבשעה ששכרו או לקחו לא אמר לו ללקט מציאות אלא לעשות מלאכה סתם כיון שאחר כך הוליכו או אמר לו ללקט מציאות בכלל מלאכה שאמר ליה בתחלה הוא הילכך הוו לבע"ה אבל אם כששכרו אמר ליה לנכש או לעדור אם הוליכו ללקט מציאות אין זה בכלל מאי דאשתעבד ליה מעיקרא הילכך הוו לעצמו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מציאת חרש שוטה וקטן וכו'. בפרק הניזקין:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו וכו'. פסק כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא (דף י"ב) ור"ל דבין בגדולים בין בקטנים כשסמוכים על שולחנו הן שלו בכל ענין אבל באינן סמוכין על שולחנו איכא צד שאפילו בבתו הקטנה אינן שלו כגון שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה דקרינן לה יתומה בחיי האב וז"ש רבינו בסמוך ובנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפי' הן קטנים וכו': ומ"ש ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. כתבו התוס' לשם דטעמא משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין: ומ"ש ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה. כלומר ואפילו היא קטנה ומכורה לאחר לאמה שאינה סמוכה על שולחנו אפ"ה מציאתה לאביה מהך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כגון שלא יעדה האדון לו או לבנו דהלכה כת"ק דרבי שמעון דמוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות וכך פסק הרמב"ם פכ"ד דהלכות עבדים ופרש"י לאישות אחר שפחות מכרה בקבלת קידושין אחר שמכרה לשפחות ויצאה וחזרה אליו אלמא דאפי' מכורה לאחר לאמה היא ברשות אביה למסרה למוכה שחין ולפיכך מציאתה לאביה וה"א להדיא בפ"ק דמציעא:

ומציאת פועל נמי לעצמו וכו' עד סוף הסימן. כבר האריך ב"י בפי' דברי הרמ"ה ואין ספק שכאשר כתב ב"י כן הוא האמת דהרמב"ם ס"ל דהא דמציאת פועל לעצמו כששכרו בסתם אינו אלא במצא מציאה בשעה שעוסק במלאכתו אבל בהוליכו ללקט מציאות אע"פ ששכרו סתם מציאותיו לבעל הבית אלא דצריך לבאר מנ"ל להרמ"ה לחלק ודילמא דוקא דשכרו מתחלה ללקט מציאות התם הוא דקאמר רב פפא דמציאתו לב"ה אבל בשכרו סתם אימא לך דמציאתו לעצמו אפילו הוליכו ללקט מציאות ונראה דהוקשה לו להרמ"ה בהא דתניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לב"ה דלאוקימתא דר' פפא דהא דמציאתו לב"ה כגון ששכרו ללקט מציאות אם כן ברישא לא איצטריך למימר בד"א בזמן שא"ל נכש עמי וכו' כיון דאפילו בדא"ל עשה עמי מלאכה סתם נמי הוי לעצמו דהא אינו של בע"ה אא"כ בדשכרו ללקט מציאות בפירוש ולכך ס"ל להרמ"ה דרב פפא ה"ק הא דתניא בא"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה היינו ודאי בשכרו סתם אלא שלאח"כ הוליכו ללקט מציאות דדינו כאילו שכרו ללקט מציאות בפירוש דמציאתו לבע"ה אבל בא"ל נכש עמי היום אפילו הוליכו ללקט מציאות הרי אלו שלו והתוס' לשם ג"כ הקשו מהך דקתני בד"א שא"ל נכש עמי היום דלא ניחא לשינויא דרב פפא ונדחקו בפירושם ע"ש אבל למה שפי' הרמ"ה מתיישב ברווחא:

דרכי משה[עריכה]

(א) כתוב בנ"י פ"ק דמציעא דף ס"ג ע"ב דאם נתנו מתנה לבן קטן הסמוך על שולחנו זכה ביה האב אבל לא בגדול אפילו הוא סמוך על שולחנו אלא הוא שלו וע"ש שהאריך מדינים אלו ושם שיכול לזכות לאחרים על ידי גדול הסמוך על שולחנו. כב"י סוף סימן קע"ז כתב בעה"ע ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל הוא לעצמו דאמדינן דעת האב מדלא תבעו מחל לו ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה ול"ש עשה סחורה כיון דלא תבעו אביו הוא שלו עכ"ל ובמרדכי בהגהה שנייה דב"מ דף ק"ן ע"ב בא' שבניו כתבו ספרים בעודן אצלו ואח"כ רצו ליקח הספרים והוא לא רצה ליתנן משמע שם דאף על גב דזכה בהן האב מ"מ אין מוריש פעולת א' מבניו לשאר בניו וע"ש: