שולחן ערוך חושן משפט רסב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רסב · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

סי' במקומו:    ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:

או מחמת כובדו:    פי' והי' נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא"כ היה מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:

כיון שבא לידו קודם יאוש:    והוא שקראו חז"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור"ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:

ש"ך - שפתי כהן

(א) כיון שבא לידו כו' וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי לקמן סי' רס"ח ס"ג ע"ש:



באר היטב

(ב) כובדו:    פי' והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא"כ הי' מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם).


(ג) קודם:    ר"ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי' מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי בסי' רס"ח ס"ג ע"ש עכ"ל.



קצות החושן

(א) כיון שבא לידו קודם יאוש ומשום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובר"פ אלו מציאות פריך לאביי מהא דתנן ואם אמר לו כלך אצל יפות כו' תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח הא בעינן לדעתיכם ע"ש. והקשה הב"י מזה בי"ד סי' של"א על הרמב"ם שכ' בפ"א מתרומות וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ"ל וכיון דאנן קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוייה שליח. וע"ש שהעלה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגי' דקידושין דף נ"ב וממילא אידחי' הך סוגיא דר"פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסי' דקדיש בפרוזמ' דשיכר' אתא בעל הבית ואמר אמאי לא אתית מהאי חריפ' אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה ומשמע דאפי' בכה"ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי' דניח' לי' אע"ג דמעיקר' לא ידע מהני והטעם משום דמצוה שאני ומהני אפי' לא ידע מעיקר' ומשום דמסתמ' ניח' ליה מעיקר' ע"ש. ובט"ז שם האריך בזה והעלה גם כן כדברי הב"י דסוגי' דפרק אלו מציאות אידחי' ומשום דניחות' דמלוה שאני ואמרי' מדהשת' ניח' לי' מעיקר' נמי ניח' ליה ואע"ג דמעיקרא לא ידע ע"ש. וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרי בעירובין דף ע"א בהא דפליגי ב"ש וב"ה בביטול רשות משחשיכה וסברי ב"ה דמהני וטעמ' דב"ה אמרי שם דה"ל כאומר כלך אצל יפות ופרש"י כי היכא דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשת' ניחא ליה מעיקר' נמי ניח' ליה בביטול רשות נמי דמעיקר' ניח' ליה אלא דשכח ולא ידע ע"ש ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שוי' שליח וע"כ משום ניחות' דמצוה שאני וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואע"ג דהשת' מיה' לא ידע וכבר כתבו תוס' ר"פ א"מ דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע בחבירו שיתרצה אלו יודע אפ"ה אסור לאוכלו כיון דהשת' מיהא לא ידע כיון דקי"ל כאביי ע"ש וכ"כ שם בהגהת אשרי ובמרדכי וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג של חבירו בלתי ידיעה ע"כ משום ניחות' דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ"ש הב"י ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעליתי דמותר בהנאה אחר פסח כיון דכבר העלו אחרונים להתיר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא דבנדון זה גם בטול לא היה לו בממונו וכחבתי מהך סוגיא דעירובין בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמ' ניחא ליה מעיקר' אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרי' מעיקר' ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע והא דאמרי' פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסור' לא מצי מבטל לי' והתני' היה יושב בבה"מ ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' י"ט מבטלו בלבו כו' י"ט בתר איסור' הוא ולא אמרי' מעיקר' ניח' ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לו' הך סוגיא נמי אידחי' מהך סוגי' דעירובין כמו דאידחי' הך סוגי' דא"מ וא"כ הא דאחר זמן איסור' לא מצי מבטל לי' היינו בידע מעיקר' ולא ביטל אבל שכח ולא ידע ה"ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה. אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים בא"ח לא משמע הכין אלא שכתבתיו לסניף שהי' שם עוד הרבה צדדי היתר:

אלא דגם לפמ"ש הב"י בישוב דברי הרמב"ם משום ניחות' לא בעינן ידיעה אכתי תיקשי במ"ש הרמב"ם או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם לעצמו ע"ש ובזה דליקט לעצמו ל"ש ניחות' דמצוה דבתורם דבע"הב הוא דשייך לו' ניחות' דמצוה כיון דעליה רמי' מצוה להפריש תרומה אבל פירות חבירו אין המצוה עליו ובט"ז שם נמי קשי' לי' קושי' אחריתי בדברי הרמב"ם ע"ש וכתב דמיירי דכל מה שליקט הכל תרם ולא נשאר כלום אצלו דאין כאן גזל דהוכיח סופו על תחלתו כאלו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה ע"ש ולא נהיר' לענ"ד דאפי' ליקט מתחל' כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתי' בזה משום ניחות' דמצוה כיון דלאו עליה רמי' ואע"ג דאמרו ניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' היינו היכא דלא עבדי' חסרון ממון אבל היכ' דאיכ' חסרון ממון לא ומה"ט כתבו הפוסקים בספרים היכ' דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים:

והנה לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפ' א"מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע"ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה"ל יאוש שלא מדעת ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי' מתייאש אלו הי' ידע מקום האבידה. והא דמדמה בש"ס טומאה ותרומה התם טעמא אחריני משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע"ש וא"כ היכ' דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכ' דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' היכ' דליכ' משום ניחות' דמצוה ובש"ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכ' דליקט לתרום תרומה על של בעה"ב דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ"ש הש"ך דתרומה וטומאה בעינן ידיע' ממש ובליקט לתרום לבה"ב ה"ל ניחות' דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. אלא שדברי הש"ך המה נגד דברי תוס' והג"א והגהת מרדכי פרק א"מ שם. ולכן נרא' לפמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פרק מרובה בהא דאמרי' הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדשן הקדש משום יאוש ושינוי השם. וכ' עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם דכל היכא דהאי לחודיה ל"מ גם ע"י צירוף ל"מ אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודי' דהוי קנין כמו בגנב עלה ונעשה איל אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהי' מקום שיהי' חל עליו שינוי השם דאי ליכ' יאוש ליכ' שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר וכל שנתייאשו בעלים מצא מקום לחול שינוי שמו ובטלה ונעשה איל דהשם חל ממיל' לא בעי יאוש ע"ש וע' תוס' מרובה דף ס"ז ד"ה הא לאו הכי. וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתיידע לי' ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניח' ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קני לה בשינוי שם ומש"ה היכ' שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי שם כיון דניח' ליה. אע"ג דלא ידע כיון דלכי מתיידע ניחא ליה אבל היכ' דליקט לתרום לבעה"ב דבזה ל"ש שינוי השם דאינו קונה אלא בגנב וגזלן אבל בליקט לעצמו קונה בשינוי שם כמו בגנב וגזלן. וע' תו' ר"פ לולב הגזול ד"ה כי גזזי אוונכרי ז"ל וא"ת האי יאוש שלא מדעת הוא כו' י"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד אבל הכא ידעו הבעלים ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע ע"ש והתם עיקר הקנין ביאוש לכשיתלשו ואע"ג דלא ידע מתלישתן מהני ליה וא"כ נראה דמכ"ש בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש ע"י שינוי השם עיקר הקנין והיאוש אינו אלא שלא ירדפו הבעלים דכל זמן שמרדפין ליכא מקום לשמו כלל וכיון דידוע דניחא ליה סגי לה ביאוש שלא מדעת שיחול שינוי שמו וא"כ ממילא קונה בשינוי השם וכמ"ש וא"כ ניחא הך דליקט לעצמו ודוק:





▲ חזור לראש