ילקוט שמעוני בראשית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ילקוט שמעוני · בראשית · >>

<< · ילקוט שמעוני · תורה · א · >>

רמז א בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד היה יכול להבראות! אלא ליפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:

שנו רבותינו: הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר ר' יוחנן: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ומאי נינהו? אי נימא ויאמר, ויאמר דבראשית – הני תשעה הוו! בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב: בדבר ה' שמים נעשו:

אמר ר' עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כלה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שבקש לבראות את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו: בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו: בי תברא את העולם. בתחילה נכנס תי"ו לפניו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! רצונך שתברא בי את העולם? שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר: תורה צוה לנו משה. השיב הקב"ה ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר: והתוית תי"ו. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולן נכנס בי"ת, ואמר לפניו: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם? שבי אומרים בכל יום: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". השיב הקב"ה: הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם בבי"ת, שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבונו של עולם! מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במנין מרובה, ואני במנין מועט. בי"ת בשתים גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד, והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ב · >>

רמז ב ומנין שאל"ף נקרא אחד? שנאמר: "איכה ירדוף אחד אלף". ומנין שהקב"ה נקרא אחד? שנאמר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ומנין שהתורה נקראת אחת? שנאמר: "תורה אחת יהיה לכם". אנכי ראש כל הדברות, ואל"ף ראש כל האותיות:

אמר ר' יהודה בר שלום: 'מקדם ומתחלה ברא אלקים' אין כתיב כאן, אלא "בראשית", בזכות ישראל שנקראו "ראשית", שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שלא היה לו בן, ואומר: טלו מלנין וקלמרין לבני; והיו הכל אומרים: בן אין לו, והוא אומר: טלו מלנין וקלמרין לבני? חזרו ואמרו: המלך אסטרולוגוס וכו'. דרש רבי יהודה בן פזי: למה בבי"ת? להודיעך שהן שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

דבר אחר: למה בבי"ת? שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל"ף? שהוא לשון ארירה.

דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורוס לומר: היאך העולם יכול לעמוד, והוא נברא בלשון ארירה? אלא אמר הקב"ה: הריני בורא אותו בלשון ברכה, הלואי יעמוד.

דבר אחר: למה בבי"ת? לפי שיש לה שני עוקצין, אחת למעלה ואחת מלמטה מאחוריו. אומר לבי"ת: מי בראך בעולם? והוא מראה להם בעוקצו של מעלה ואומר להם: זה של מעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה להם עוקצו של אחריו ואומר להם: ה' אחד ושמו אחד. ר' אלעזר בר אבינא אומר: כ"ו דורות היה אל"ף קורא תגר לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם! אני ראשון של אותיות, ולא בראת עולמך בי? אמר לו הקב"ה: העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ". למחר אני עתיד ליתנה בסיני, ואיני פותח אלא בך, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך". בר חוניא אמר: למה נקרא שמו אל"ף? שהקב"ה מסכים ליתן תורה לאלף דור, שנאמר: "דבר צוה לאלף דור".

ר' הושעיא רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון", אומן. התורה אמרה: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטרין, ואינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו, אלא דפטראות ופינקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית", בי ראשית, "ברא אלקים", שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא תורה, כמה דאת אמר: "ה' קנני ראשית דרכו".

רבי ברכיה אומר: בזכות משה נברא העולם, שנאמר: "בראשית", וכתיב: "וירא ראשית לו". רבי הונא בשם רבי מתנה, בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשר, ובזכות בכורים, שנאמר: "בראשית ברא אלקים". ואין ראשית אלא חלה, כמה דאת אמר: "ראשית עריסותיכם חלה". ואין ראשית אלא מעשר, כמה דאת אמר: "ראשית דגנך". ואין ראשית אלא בכורים, כמה דאת אמר: "ראשית בכורי אדמתך":

תנא דבי רבי ישמעאל: אל תקרא בראשית, אלא "ברא שית". שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים", אלו שיתין החלולים ויורדים עד התהום. "מעשה ידי אמן", מעשה אומנותו של הקב"ה:

שמעון בן עזאי אומר: וענותך תרבני. בשר ודם, מזכיר שמו ואחר כך שבחו: פלן אגוסטא, פלן פרטאטא. אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי עולמו ואחר כך הזכיר את שמו, שנאמר: "בראשית ברא", אחר כך "אלקים":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ג · >>

רמז ג תני רבי שמעון בר יוחאי: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים", אלא יאמר "עולה לה'", "מנחה לה'", "שלמים לה'"? תלמוד לומר: "קרבן לה'". והלא דברים קל וחומר: ומה מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה: לא יחול שם שמים אלא להקריבו קרבן, מי שאינו עתיד להקדיש, כגון המחרפין והמגדפין ועובדי אלילים, על אחת כמה וכמה שימחו מן השמים ומן העולם:

מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להן על מה הכניסן. נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר לו: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו "אלהים ברא בראשית". "אעשה אדם בצלם ובדמות". "ויכל בששי וישבות ביום השביעי". "זכר ונקבה בראו". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". "ותצחק שרה בקרוביה". "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס". "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם". "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות ושלשים שנה". "וישלח את זאטוטי בני ישראל". "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו". "לא חמד אחד מהם נשאתי". "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים". "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעבדם". וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "את הארנבת", מפני שאשתו ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה:

רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא, אמר לו: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנים, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, הדין "את" דכתיב הכא מהו? אמר ליה: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: אף שמים וארץ אלהות הן. אמר ליה: "כי לא דבר רק הוא", ואם רק הוא, מכם הוא רק, לפי שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאי אתם יגעים בו. אלא "את השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות; "ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. אמר רבי יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת, דכתיב: "בראשית ברא אלהים", ואין אלהים אלא אמת, שנאמר: "וה' אלהים אמת". ולעולם כל משפט צדקך, שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך – הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלין אותם באהבה, ואין כל בריה חלוקה לומר: שתי רשויות נתנו את התורה, שתי רשויות בראו את העולם. "ויאמרו אלהים" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר אלהים"; "בראו" אין כתיב כאן, אלא "ברא". אותיות של אמת בשתי רגלים, ושל שקר ברגל אחד; כל שעושה אמת – מקוים, ושקר אינו מקוים. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה, ושל שקר מקורבין; אמת קשה לעשות, ושקר עומד אחרי אזן, כדתני דבי רבי ישמעאל: בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו:

רבי יהודה בן סימון אומר: מתחילת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. "בראשית ברא אלהים את השמים", ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים". "ואת הארץ" ולא פירש, והיכן פירש? להלן, שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא ארץ". ויאמר אלהים יהי אור, ולא פירש; והיכן פירש? להלן, שנאמר: "עוטה אור כשלמה". רבנן אמרין: בשר ודם בונה בנין, בשעה שהבנין עולה בידו, הוא מרחיב ועולה, ואם לאו, הוא מרחיב מלמטה ומצר מלמעלה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא "את השמים" – השמים שעלה במחשבה, "ואת הארץ" – הארץ שעלתה במחשבה. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו אותן שכתוב בהן "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה", כבר הם ברואים מששת ימי בראשית; הדא הוא דכתיב: "כי כאשר השמים החדשים", "כי כאשר שמים חדשים" אין כתיב כאן, אלא "החדשים".

שמים – אש ומים; נטלן הקב"ה ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים.

דבר אחר, שהן שָׁמִים מעשיהן של בריות: אם זכו – "ויגידו שמים צדקו", ואם לאו – "יגלו שמים עונו".

דבר אחר, שהבריות משתוממין של מה הם, של מים או של אש? ממה דכתיב: "המקרה במים עליותיו", הרי של מים הן.

דבר אחר, המים: מה המים הללו, מהן אדומין מהן ירוקין, מהן לבנים מהן שחורים, כך הם שמים: פעמים אדומים פעמים ירוקין, פעמים לבנים פעמים שחורים.

דבר אחר: שא מים, טעון מים. משל לחלב הנתון בקערה: עד שלא תרד בקערה טפה של מסו, הוא מרפרף; כיון שירד לתוכה טפה של מסו, מיד קופא ועומד. כך "עמודי שמים ירופפו", כההיא דאמר רב: לחין היו שמים ביום א', ובשני קרשו:


<< · ילקוט שמעוני · תורה · ד · >>

רמז ד בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה, ואחר כך ארץ. משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו – עשה אפיפורין שלו, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה, ואחר כך שמים. משל למלך שבנה לעצמו פלטין; משבנה את התחתונים, אחר כך בונה את העליונים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". רבי יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה שמים קדמו, שנאמר: "בראשית ברא" וגו'; לשכלול – הארץ קדמה, שנאמר: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" וגו'. אמר רשב"י: תמיהני, היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה, שנאמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". אמר ר' אלעזר בר' שמעון: אם כדעת אבא, למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים, ופעמים שמים לארץ? אלא מלמד ששניהם שקולים זה כזה:

בכל מקום מקדים אברהם ליצחק ויצחק ליעקב, ובמקום אחד הוא אומר: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', מלמד ששלשתם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים משה לאהרן, ובמקום אחד הוא אומר: "הוא אהרן ומשה"; מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים יהושע לכלב, ובמקום אחד הוא אומר: "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון", מלמד ששניהם שקולים זה כזה. בכל מקום מקדים כבוד אב לאם, ובמקום אחד הוא אומר: "איש אמו ואביו תיראו"; מגיד ששניהם שקולים זה כזה:

רבי שמעון אומר: כבשים קודמים את העזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין? תלמוד לומר: "ואם עז קרבנו", מלמד ששניהם שקולים. תורים קודמין את בני יונה בכל מקום; יכול מפני שמובחרין? תלמוד לומר: "ובן יונה או תר לחטאת"; מלמד ששניהם שקולים:

תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך כסא? שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה כאחד נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואידך? האי "יחדו" – דלא משתלפי מהדדי.

אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים. וארץ. תהו. ובהו. רוח. מים. אור. חושך. מדת יום. ומדת לילה. שמים וארץ, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. תהו ובהו, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו" וגו'. אור, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". תהו – זהו קו ירוק המקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך. בהו – אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהם יוצאים מים. ואור ביום ראשון איברי? ביום רביעי איברי, שנאמר: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", וכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"! אמר ר' אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכיון שנסתכל ברשעים, שמעשיהן מקולקלים, עמד וגנזו, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם"; ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין "טוב" אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" וגו', וכתיב: "אור זרוע לצדיק", "ואור צדיקים ישמח":

תניא אידך: שמונה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, אור, חשך, תהו ובהו, רוח, מים. שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת על" וגו'. ויש אומרים, אף יום ולילה, שנאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד":

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. אמר להם: מן השמים לארץ רחוק, או ממזרח למערב? אמרו לו: ממזרח למערב רחוק. תדע, שהרי חמה במזרח, הכל מסתכלין בה; חמה במערב, הכל מסתכלין בה; חמה באמצע רקיע, אין הכל מסתכלין בה. וחכמים אומרים: זה וזה שוין, שנאמר: "כי כגבוה שמים על הארץ", וכתיב: "כרחוק מזרח ממערב", ואי חד נפיש, ליכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש. אלא מאי טעמא חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה? משום דקאי להדיא ולא אכסי לה מידי. אמר להן: שמים נבראו תחילה או ארץ? אמרו לו: שמים נבראו תחילה, דכתיב: "בראשית ברא" וגו'. אמר להן: אור נברא תחלה או חשך? אמרו ליה: הא מלתא לית לה פתר. ולימרו ליה חשך נברא תחלה, דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", והדר "ויאמר אלקים יהי אור"? סברי, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. אי הכי שמים נמי לא לימרו ליה? מעיקרא סברי אקראי בעלמא הוא דקא משייל; כיון דחזו דהדר משייל, סברי: לא נימא ליה, דלמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה. אמר להו: אידין מתקרי חכם? אמרו ליה: הרואה את הנולד. אמר להו: אידין מתקרי גבור? הכובש וכו'. אמר להו: אידין מתקרי עשיר? השמח בחלקו. מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה את עצמו. מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? ישנא מלכו ושולטן. אמר להן: דידי עדיפא מדידכו; ירחם מלכו ושולטן ויעבד טיבו עם בני אנשא. אמר להן: בימא יאי למידר או ביבשתא? אמרו ליה: ביבשתא, דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתייהו עד דסלקין ליבשתא. אידין מנייכו חכים טפי? אמרו לו: כולנא כחדא שוין, דהא כחדא פתרנא לך. מה דין אתריסתון לקבלי? אמרו ליה: שטנא נצח. אמר להן: אנא קטילנא לכון בגזרת מלכין. אמרו ליה: שולטן ביד מלכו ולא יאי למלכא כזב. מיד אלבשינון ארגוון ושוי מניכא דדהבא על צואריהון:

והארץ היתה תהו. מכדי בשמים פתח ברישא, מאי טעמא מפרש מילי דארץ ברישא? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: תשכימו לפתחי. השכים ומצא אנשים ונשים, למי משבח? למי שאין דרכו להשכים והשכים:

דבר אחר: "את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו". למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני שמשים, והתחיל אחד מזמר ואחד בוכה. אמר המלך: למה אתה בוכה? והלא השויתי שניכם כאחד. אמר ליה: אדוני, חבירי שרוי אצלך ונהנה מן שולחנך, דין הוא שיזמר; אבל אני שרחקתני ותלית מזוני בידי אחרים, לכך אני בוכה. כך הקב"ה, שמים וארץ [לפניו] שוים, דכתיב: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו". השמים מזמרים, שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל", והארץ בוכה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! שמים וכל אשר עליהן נהנין מזיו שכינה, ואין מלאך המות שולט בהן, לפיכך הן מזמרין. אני, שתלית מזוני ביד אחר, וכל מה שעלי מלאך המות שולט בהן, לפיכך אני בוכה. אמר לה הקב"ה: אל תיראי, אף את עתידה לזמר, שנאמר: "ה' מלך תגל הארץ", וכתיב: "מכנף הארץ זמירות שמענו":

רבי ברכיה אמר: גם במעלליו יתנכר נער. עד דהיא פגה, אפקת כובה. הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו".

והארץ היתה תהו. רבי אבהו אומר: משל למלך שקנה שני עבדים באוני אחד ובטימי אחת. על אחד גזר שיהא אוכל מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל. וישב לו אותו שגזר עליו שיהא יגע ואוכל תוהה ובוהה, אמר: שנינו נקנינו בטימי אחת ובאוני אחד, זה ניזון מטמיון, ואני אם איני יגע איני אוכל! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, ואמרה: העליונים והתחתונים נבראו כאחת; העליונים ניזונין מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגעין אינן אוכלין. רבי יהודה בר סימון אומר: משל למלך שקנה שתי שפחות באוני אחד ובטימי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין. ישבה לה נטרדת תוהה ובוהה, אמרה: שנינו באוני ובטימי אחת, זו אינה זזה מפלטין, ועלי גזר טירודין! כך ישבה לה הארץ תוהה ובוהה, אמרה: העליונים חיים והתחתונים מתים! לפיכך "והארץ היתה תהו".

אמר רבי תנחומא: לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיתה מניקתו תוהה ובוהה, שהיתה יודעת שעתידה ליטול את שלה מתוך ידו. כך הארץ צפתה ליטול את שלה מתוך ידיו של אדם, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך"; לפיכך "והארץ היתה תהו ובהו".

רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות: "והארץ היתה תהו" – זה אדם הראשון, שהיה ללמה ולא כלום. "ובהו" – זה קין, שבקש להחזיר כל העולם לבהו. "וחשך" – זה דור אנוש, שנאמר: "והיה במחשך מעשיהם". "על פני תהום" – זה דור המבול, שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום". "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", על שם "ויעבר אלקים רוח על הארץ". אמר הקב"ה: עד מתי יהיה העולם מתנהג באפלה? תבא אורה! "ויאמר אלקים יהי אור" – זה אברהם, שנאמר: "מי העיר ממזרח". "ויקרא אלקים לאור יום" – זה יעקב. "ולחשך קרא לילה" – זה עשו. "ויהי ערב" – זה עשו, "ויהי בקר" – זה יעקב. "יום אחד" – שנתן לו הקב"ה יום אחד, ואי זהו? זה יום הכפורים.

ריש לקיש פתר קריא במלכיות: "והארץ היתה תהו" – זה בבל, דכתיב: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ובהו" – זה המן, דכתיב: "ויבהילו להביא את המן". "וחשך" – זה יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "על פני תהום" – זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר, כתהום הזה שאין לו חקר. "ורוח אלקים מרחפת" – זה רוחו של משיח, דכתיב: "ונחה עליו רוח ה'". באיזה זכות ממשמשת ובאה? בזכות תשובה שנמשלה למים, שנאמר: "שפכי כמים לבך".

דבר אחר: "ורוח אלקים" – זה רוחו של אדם הראשון, דכתיב: "אחור וקדם צרתני", אחור למעשה יום אחרון, וקדם למעשה יום ראשון. ר' חגי בשם רבי פדת אומר: "ורוח אלקים מרחפת", ברית כרותה למים, אפילו בשעת שרב רוחא שייפא. וכבר היה רבי שמעון בן זומא עומד ותוהא, עבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו. שלישית השיבו בבהילות. אמר ליה: מה זו בן זומא? מאין הרגלים? אמר ליה: מעיין הייתי. אמר ליה: מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים. אמר ליה: מסתכל הייתי במעשה בראשית, ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלקים מרחפת", מנשבת אין כתיב כאן אלא "מרחפת", כעוף זה שהוא מרפרף בכנפיו ונוגעות ואינן נוגעות, כדכתיב: "על גוזליו ירחף". נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו: הלך לו בן זומא. ולא היו ימים מועטים ובן זומא בעולם.

מכדי "ורוח אלקים מרחפת" אימת כתיב, ביום ראשון, והבדלה ביום שני הוא דהוה, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".

ר' אבהו אמר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים. "והארץ היתה תהו", זה מעשיהן של רשעים; "ויאמר אלקים יהי אור", זה מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באי זה מהן חפץ? ממה דכתיב: "וירא אלקים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. רבי חייא רבה אומר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. "בראשית ברא אלקים" וגו' – הרי בנוי, כמה דאת אמר: "לנטוע שמים וליסוד ארץ". "והארץ היה תהו" – הרי חרב, כמה דאת אמר: "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ויאמר אלקים יהי אור" – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, כמה דאת אמר: "קומי אורי כי בא אורך" וגו':

ויאמר אלקים יהי אור. רבי יהודה אומר: האורה נבראת תחילה. משל למלך שביקש לבנות פלטין, והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ונכנס לידע היאך הוא קובע תמליוסין. ר' נחמיה אומר: שמים וארץ נבראו תחילה; משל למלך שבנה פלטין, ועטרה בנרות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר: "פתח דבריך יאיר", מפתח פומך הוי לן נהור, "ויאמר אלהים יהי אור". רבי יהודה בר סימון אמר: "בדבר ה' שמים נעשו", לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה'.

רבי יהושע בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו; ואמר ליה בלחישא. אמר ליה: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה", ואת אמר לי בלחישא? אמר ליה: כשם ששמעתיה בלחישא, כך אמרתיה בלחישא, ואלולי דרשא לא אפשר מימרינה. מקמי כן מה הוו אמרין? ממקום בית המקדש נברא, שנאמר: "והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים" וגו' "והארץ האירה מכבודו", ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

אמר רבי סימון: חמשה פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפלה לאורה. "וירא אלקים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלקים בין האור" כנגד ספר וידבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלקים לאור יום" כנגד משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין ליה: והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות? אמר להו: אף הוא שונה בו דברים.

וירא אלקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא אלקים את האור ויבדל":


<< · ילקוט שמעוני · תורה · ה · >>

רמז ה אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא, שנאמר: וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י):

ויבדל אלהים, רבי יהודה בר סימון: הבדיל לו. רבנין אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא, משל למלך שהיה לו מנה יפה והבדילו לבנו.

ויבדל, הבדלה ממש. משל למלך שהיו לו שני איסטרטיגין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה, והיו שניהן מריבין זה עם זה. זה אומר: ביום אני שליט, וזה אומר: ביום אני שליט. קרא המלך לראשון ואמר: יום יהיה תחומך, וכן לשני: לילה יהיה תחומך. הוא שהקב"ה אמר לאיוב: "המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו" (איוב לח יב), כמה דאת אמר "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיהו מה ז) "עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב), כשבראו עושה שלום ביניהן.

ויקרא אלהים לאור יום. לא הוא אור ולא הוא יום? תני, אורה שנברא בששת ימי בראשית, להאיר ביום אינה יכולה שהיא מכהה גלגל חמה, ובלילה אינה יכולה שלא נבראת אלא להאיר ביום. והיכן היא? גנוזה ומתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה" וגו' (ישעיהו ל כו). ולא ברביעי נתלו המאורות? אלא כאנש דאמר: כן וכן אנא אפקד לשבעת יומי דמשתותי.

ויקרא אלהים לאור יום, אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ולחשך קרא אלהים לילה' אין כתיב כאן אלא ולחשך קרא לילה:

ויקרא אלהים לאור יום, למאיר ובא קרא יום. אלא מעתה ולחשך קרא לילה, למחשיך ובא קרא לילה? הא קיימא לן דעד יציאת הכוכבים לאו לילה הוא. אלא קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, קריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצוותא דליליא:

ויהי ערב ויהי בקר, לאו דמפסקי מהדדי? מאי קאמר? יממא וליליא חד יומא הוא. 'יהי ערב' אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מגיד שהיה סדר זמנים קודם לכן, יום א' שבו נבראו ד' דברים: הרים שמים וארץ ואורה, שבו היה הקב"ה יחיד בעולמו. אתיא כרבי יוחנן דאמר: בשני נבראו המלאכים, דכתיב: "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד ג) וכתיב "עושה מלאכיו רוחות" (שם ד). ולא אתיא כר' חנינא דאמר: בה' נבראו, שנאמר: "ועוף יעופף על הארץ" (בראשית א כ) וכתיב: "ובשתים יעופף" (ישעיהו ו ב). הכל מודים שלא נבראו ביום ראשון מלאכים, שלא תאמר: מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו, אלא "אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי" (ישעיהו מד כד), "מי אתי" כתיב: מי היה אתי שותף בברייתו של עולם?

מתחילת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות לו שותפות בתחתונים. ממה נפשך, אם לעניין החשבון, לא הוי צריך קרא למימר אלא 'אחד' 'שנים' 'שלשה' או 'ראשון' 'שני' ו'שלישי'. שמא 'אחד שני שלישי'? אימתי פרע להן הקב"ה? בהקמת המשכן, שנאמר: "ויהי המקריב ביום הראשון" (במדבר ז יב), ראשון לברייתו של עולם:

יהי רקיע בתוך המים, בשני ברא את הרקיע והמלאכים ואשו של בשר ודם ואשו של גיהנם. והלא השמים נבראו ביום ראשון, ואיזה רקיע נברא ביום שני? רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר: "ודמות על ראשי החיה רקיע" (יחזקאל א כב). מהו "כעין הקרח הנורא"? של אבנים טובות ומרגליות, וכשמש שהוא מאיר כצהרים, שנאמר: "ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב כב). ובאותו אור עתידין צדיקים להאיר לעתיד לבוא, שנאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב ג):

כתיב "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד ג). בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, ומקרה בעצים באבנים ובעפר. שמא במים? אבל הקב"ה לא קירה את עולמו אלא במים, כדכתיב: יהי רקיע בתוך המים. גלדה טפה אמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים.

רב אמר: לחין היו שמים ביום ראשון, ובשני קרשו. יהי רקיע, יתחזק רקיע. יהי רקיע בתוך המים, ביניים ובינתים.

אילו נאמר 'ויבדל בין המים אשר על הרקיע', הייתי אומר: על גופו של רקיע המים נתונים; כשהוא אומר: בין המים אשר מעל לרקיע, הוי אומר: המים העליונים תלויין במאמר כהדין קנדליא. ופירותיהן אלו גשמים.

כותי אחד שאל את רבי מאיר: אפשר המים העליונים תלויין במאמר? אמר ליה: הבא לי אפרכס! הביא לו, נתן עליו טס של זהב ולא עמדו מים, טס של כסף ולא עמדו מים; כשנתן עליו אצבעו, עמדו מים. אמר ליה: אצבעך אתה נותן? אמר ליה: ומה אני שאני בשר ודם, אצבעי מעמדת את המים, אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. הוי אומר: המים העליונים תלויים במאמר. אמר ליה: אפשר אותו שכתוב בו: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג כד) היה מדבר עם משה בין בדי ארון? אמר ליה: הבא לי מראות גדולות! הביא לו, אמר ליה: ראה בבואה שלך, ראה אותה גדולה. אמר ליה: הבא לי מראות קטנות! הביא לו, אמר ליה: ראה בבואה שלך, ראה אותה קטנה. אמר ליה: ומה שאתה בשר ודם אתה משנה את מראך לכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם, על אחת כמה וכמה. פעמים שאין העולם ומלואו מחזיק אלהותו, פעמים שהוא מדבר עם אדם מבין שערות ראשו. הדא הוא דכתיב: "ויען ה' את איוב מן הסערה" (איוב לח א), מבין שערות ראשו. ועוד שאלו, אמר ליה: אפשר "פלג אלהים מלא מים" (תהלים סה י) מששת ימי בראשית ואינו חסר כלום? אמר ליה: הכנס למרחץ ורחוץ עצמך, ושקול עצמך עד שלא תכנס, ושקול עצמך לאחר שתכנס. הלך ועשה כן ולא חסר כלום. אמר ליה: כל הזיעה שיצתה, לא ממך היתה? אמר ליה: הן. אמר ליה: ומה אתה שאתה בשר ודם ולא חסר מעינך כלום, מעינו של הקב"ה על אחת כמה וכמה.

אמר ר' יוחנן: נטל הקב"ה כל מי בראשית ונתנם חציים ברקיע וחציים באוקינוס, הדא הוא דכתיב: "פלג אלהים" וגו', פלגא.

הרקיע דומה לבריכה, ולמעלה מן הבריכה כיפה, והיא מזעת טיפין עבות, והן יורדין לתוך מים המלוחים ולא מתערבין. ואל תתמה, הדא ירדנא עובר בימה דטבריא ולא מתערב בה. אדם כובר חטין או תבן בכברה, עד שלא ירדו שתים שלש אצבעות מתערבין, ואלו מהלכים מהלך כמה שנים ולא מתערבין!

כל טפה וטפה שהקב"ה מוריד לנו, מגרע זו מזו, כמה דאת אמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו כז), וכתיב: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז יח). ומורידן במדה, שנאמר: "ומים תכן במדה" (איוב כח כה).

כעוביה של ארץ כך עוביה של רקיע, שנאמר: "היושב על חוג הארץ" (ישעיהו מ כב) וכתיב: "וחוג שמים יתהלך" (איוב כב יד), חוג חוג לגזרה שוה. רבי אחא אמר: כטס הזה. רבי יהושע בר נחמני אומר: בשתים ושלש אצבעות. רבי שמעון בן פזי אומר: המים העליונים יתרים על התחתונים כשלשים כסוסטיאות, בין מים למים, למ"ד תלתין. רבנין אמרין: מחצה על מחצה.

ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם: ויעש, אתמהא? והלא במאמר הן, דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג ו).

למה אין כתיב בשני "כי טוב"? לפי שבו נברא גיהנם, שנאמר: "כי ערוך מאתמול תפתה" (ישעיהו ל לג), יום שיש בו אתמול ולא שלשום. ר' חנינא אומר: שבו נברא מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים. ומה מחלוקת שהוא לתקונו ולישובו של עולם, אין כתיב בו "כי טוב", מחלוקת לערבובו של עולם על אחת כמה וכמה. דבר אחר: שלא נגמרה מלאכת המים; לפיכך כתב בשלישי שני פעמים "כי טוב", אחד למלאכת המים ואחד למלאכת היום.

מטרונא אחת שאלה את רבי יוסי: מפני מה אין כתיב בשני "כי טוב"? אמר לה: אף על פי כן חזר וכללן כולן בסוף, שנאמר: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב" (בראשית א לא). אמרה לו: משל ששה בני אדם באין אצלך, ואתה נותן לכל אחד ואחד מנה, ולאחד אין אתה נותן, ואתה חוזר ונותן לכולן מנה, נמצא ביד כל אחד מנה ושתות וביד אחד שתות. חזר ואמר לה: לפי שלא נגמרה מלאכת המים וכו':

אמר רבי בנאה: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני? מפני שנברא בו אור של גיהנם. וחללה של גיהנם נברא קודם שנברא העולם, ואור דידן עלה במחשבה לבראות בערב שבת ולא איברי עד מוצאי שבת, דתניא: שני דברים עלו במחשבה להבראות ערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא ב' אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור, והביא ב' בהמות והרכיב זה על זה ויצא מהן פרד.

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ו · >>

רמז ו רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד בימי ענה היה, שנאמר: "הוא ענה אשר מצא את הימים" (בראשית לו כד). דורשי חמורות אומרים: ענה פסול היה והביא פסול לעולם, שנאמר: "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו כ), וכתיב: "ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה" וגו' (בראשית לו כד), מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. ודילמא תרי ענה הוו? "הוא ענה", ענה דמעיקרא:

דבר אחר: צפה הקב"ה, משה קרוי "טוב" ועתיד ליטול את שלו מעל ידי המים, לפיכך לא כתב בהן "כי טוב".

דבר אחר: משל למלך שהיה לו לגיון קשה. אמר המלך: הואיל ולגיון קשה הוא, אל יכתב שמי עליו. כך אמר הקב"ה: הואיל והמים הללו ילקו בהן דור אנוש דור המבול דור הפלגה, לפיכך אל יכתב בהן "כי טוב":

ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן — אמר הקב"ה לרשעים: אני בראתי את העולם, שנאמר בו ויהי כן, ואתם אומרים: לא כן? אני אומר 'לא כן' ואתם אומרים כן? חייכם, "לא כן הרשעים כי אם כמוץ" (תהלים א ד), "על כן לא יקומו רשעים במשפט" (שם, ה). והא טב להון? אלא כאנש דאמר: קם פלוני בדינא ולא הוי ליה הקמת רגל:

רבי יהודה אומר: לששה ימים נברא העולם. במעשה כל יום ויום כתיב: "ויהי כן". ורבי נחמיה אומר: מיום הראשון נברא כל העולם, שנאמר: "תוצא הארץ", דבר שהיה מוכן מבראשית. מטרונא שאלה לרבי יוסי בן חלפתא: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: מן היום הראשון. אמרה ליה: מנין? אמר לה: עשית אריסטון? אמרה ליה: הן. אמר לה: וכמה מנין היו לך? אמרה ליה: כך וכך. אמר לה: וכולן נתת לפניהם בבת אחת? אמרה ליה: לא, אלא בשלתי כל התבשילין כאחד, והכנסתים לפניהם אחד אחד. וכולם ממקרא, "כי יוצר הכל הוא" (ירמיהו י טז):

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ז · >>

רמז ז ויאמר אלהים יקוו המים. יעשה מדה למים, כמה דאת אמר: "וקו ינטה על ירושלים" (זכריה א, טז). דבר אחר: יְקַוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהן. למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטין, והושיב בה דיירין אלמים, והם משכימין ושואלין בשלום המלך ברמיזה ובאצבע ובמטולין. אמר המלך: ומה אֵלו שהן אלמים שואלים בשלום, אִלו פקחין על אחת כמה וכמה. הושיב המלך לתוכה דיירין פקחין, עמדו והחזיקו בפלטין, אומרין: אין פלטין זו של מלך, שלנו הוא! אמר המלך: תחזור פלטין לכמות שהיתה. כך מתחלת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, הדא הוא דכתיב: "מקולות מים רבים" (תהלים צג, ד). ומה היו אומרים? "אדיר במרום ה'" (שם). אמר הקב"ה: ומה אלו שאין להן פה ולא אמירה ולא דבור הרי הן מקלסין אותי, לכשאברא בני אדם על אחת כמה וכמה! עמד דור אנוש ומרד בו, דור המבול ומרד בו. אמר הקב"ה: יפנו אלו ויבואו אותן, הדא הוא דכתיב: "ויהי הגשם על הארץ" וגו' (בראשית ז, יב).

כל העולם כולו מים במים, ואת אמרת אל מקום אחד? משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין. נצרך המלך למקומן, מתירן ומוציא רוחן ומסלקן לזוית אחת. כך דרך הקב"ה כל מי בראשית וסילקן לאוקינוס, הדא הוא דכתיב: "הן יעצור במים ויבשו" (איוב יב, טו), ואומר: "ודורך על במתי ים" (איוב ט, ח). דבר אחר: בנוהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא לתוך כלי ריקן, שמא תוך כלי מלא? כך העולם כולו מים במים, ואת אמרת אל מקום אחד? אלא מכאן שהמועט מחזיק את המרובה. ודכוותה "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע" (במדבר כ, י); כמלא פי כברה קטנה היתה, וכל ישראל עומדין שם? אלא מכאן שהמועט מחזיק את המרובה. ודכוותה "קחו לכם מלא חפניכם" (שמות ט, ח); וכי חפנו של משה מחזיק שמונה קמצים? לא דמי ההוא דחפן לההוא דקמץ, דההוא דחפן תרי כההוא דקמץ, וכתיב: "וזרקו משה" (שם); נמצאת חפנו של משה מחזקת ח' קמצים! אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה. ודכוותה "ויאמר יהושע גושו הנה ושמעו את דבר ה'" (יהושע ג, ט). זקפן בין שני בדי ארון; דבר אחר: צמדן (סמכן); דבר אחר: צמצמן בין ב' בדי ארון. אמר להם יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי ארון אתכם אתם יודעים כי אל חי בקרבכם. אף ירושלם כן, דתנינן: עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ד' אמות לכל אחד ואחד ואמה מכל צד, כדי שלא יהא אחד מהן שומע תפלת חבירו. אף לעתיד לבוא כן, שנאמר: "יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים" (ירמיהו ג, יז). וכי מחזקת היא? אלא הקב"ה אומר לה: האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסיך, שנאמר: "הרחיבי מקום אהלך" (ישעיהו נד, ב), "כי ימין ושמאול תפרוצי" וגו' (שם שם, ג):

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ח · >>

רמז ח ויקרא אלהים ליבשה ארץ. שרצתה לעשות רצון קונה. רבי יצחק אומר: "אני אל שדי", אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאילו לא כן עדיין היו שמים וארץ נמתחין והולכין.

ולמקוה המים קרא ימים. והלא ים אחד הוא? אלא אינו דומה דג העולה מעכו ומצידן לעולה מאספמיא.

בשלישי היתה הארץ מישור כבקעה, והמים מכסין על פני כל הארץ. וכשיצא הדבר מפי הקב"ה: יקוו המים, הרים וגבעות נתפרדו על פני כל הארץ ונעשה עמקים עמקים, עלה תוכה של ארץ ונתגלגלו המים ונקוו המים, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים. מיד נתגאו המים ועלו לכסות את הארץ כבתחילה, עד שגער בהן הקב"ה וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו ומדדן בשעלו שלא לפחות ושלא להוסיף, ועשה חול גדר הים כאדם שעושה גדר לכרמו, כשהן עולים ורואין את החול לפניהם חוזרין לאחוריהם, שנאמר: "האותי לא תיראו" וגו' (ירמיהו ה, כב).

כל הימים כמקוה, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ים הגדול כמקוה, ולא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה. רבי יוסי אומר: כל הימים מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת.

ותוצא הארץ דשא. עברה על הציווי שאמר לה הקב"ה: "עץ פרי עושה פרי", מה הפרי נאכל אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא עץ עושה פרי, הפרי נאכל ואין העץ נאכל. לפיכך נתקללה: "ארורה האדמה בעבורך". רבי פנחס אומר: הוסיפה על הציווי סמכא לעשות רצון בוראה; עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פירות. ולמה נתקללה? אלא כאנש דאמר: לייטן ביזיא דהדין איינוק ארורים השדיים אשר את זה היניקו.

תניא, רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע. אי זהו חודש שהארץ מלאה דשאים והאילנות מלאין פירות? הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היה, וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ". רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים? הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה לזה, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר". ואידך, הא כתיב "עץ פרי"? ההוא לברכה לדורות. ואידך נמי, הא כתיב "ותוצא הארץ דשא"? ההוא לכדרבי יהושע בן לוי. כל מעשה בראשית לדעתם נבראו בקומתן נבראו לצביונם נבראו, שנאמר: "וכל צבאם", אל תקרי "צבאם" אלא צביונם.

דרש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב: "יהי כבוד ה' לעולם"? פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, אמרו: אם רצונו של הקב"ה לצאת בערבוביא, למה נאמר "למינהו" באילנות? ועוד, קל וחומר: ומה אם אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. באותה שעה פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם". בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתיב בהו "למינהו" לא מחוייב, או דילמא כיון שהסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו דמי? תיקו. רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלתא בשבתא, וכתיב "וכל שיח השדה טרם יהיה" במעלי שבתא? מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע, ולא צמחו, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" וגו', ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רבי חנינא בר פפא הוי ליה גנתא, שדא ביה ביזרני ולא צמח. לאורתא בעי רחמי וצמח.

ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. שנבראו בו גבורים, כמה דאת אמר: "שלשים וקרואים רוכבי סוסים כולם" (יחזקאל כג, כג). כיון שנברא ברזל, התחילו אילנות מרתתין. אמר להן (הקב"ה): עץ מכם אל יכנס בו ואין אחד מכם נזוק.

ויאמר אלהים יהי מאורות. לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, שנאמר: יהי מאורות (מארת כתיב). אם כן למה נבראת לבנה? אלא צפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לעשותן אלוהות. אמר הקב"ה: מה אם בשעה שהם ב' והם מכחישים זה את זה אומות העולם עושים אותם אלוהות, אילו היו אחד על אחת כמה וכמה. רבי ברכיה בשם רבי סימא: שניהם נבראו להאיר, שנאמר: (יהי מאורות) "והיו למאורות... ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר".

והיו לאותות, אלו שבתות, דכתיב: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". ולמועדים, אלו ימים טובים, דכתיב: "אלה מועדי ה'". ולימים, אלו ראשי חודשים, דכתיב: "עד חודש ימים". ושנים, אלו ראשי שנים.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. ומאחר שקרא אותן גדולים, חוזר וקורא את המאור הקטן? אלא על ידי שנכנס בתחומו של חבירו. בכל הקרבנות כתיב "שעיר עזים אחד לחטאת", ובראש חודש כתיב "לחטאת לה'"? אמר הקב"ה: אני גרמתי לו ליכנס בתחומו של חבירו. ומה אם זה שנכנס ברשות, כך פגמו הקב"ה, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה.

רבי שמעון בן עזאי רמי: כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב: ואת המאור הקטן? אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה הקב"ה: לכי מעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אלך ואמעיט את עצמי? אמר לה: לך ומשול ביום ובלילה. אמרה לפניו: רבונו של עולם! שרגא בטיהרא מאי מהני? אמר לה: לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים. דידה נמי לא סגי דלא אימני ביה, דכתיב: והיו לאותות ולמועדים. אמר לה: לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. לא הות מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. והיינו דאמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהי כפרה על שמעטתי את הירח.

דרך ארץ הוא, הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה זו שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת ביום ובלילה, כך ישראל יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם, אין אורו של קטן מפורסם; שקע אורו של גדול, נתפרסם אורו של קטן. כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מתפרסם; שקע אורו של עשו, נתפרסם אורו של יעקב. הדא הוא דכתיב: "קומי אורי כי בא אורך" וגו' "כי הנה החשך" וגו'.

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ט · >>

רמז ט ואת הכוכבים. משל למלך שהיו לו שני אפוטרופסין, אחד שליט בעיר ואחד שליט במדינה. אמר המלך: הואיל ומיעט זה את עצמו להיות שליט בעיר, גוזרני עליו בשעה שהוא יוצא תהא בולי ודימוס יוצאין עמו, ובשעה שהוא נכנס תהא בולי ודימוס נכנסין עמו. כך אמר הקב"ה: הואיל ולבנה מיעטה את עצמה להיות שולטת בלילה, גוזרני עליה בשעה שהיא יוצאה יהו כוכבים יוצאים עמה ובשעה שהיא נכנסת יהו כוכבים נכנסין עמה. ודכוותה "ושם אחיו יקטן" (בראשית י, כה), שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו. ומה אם הקטן היה מקטין את עסקיו זכה להעמיד י"ג משפחות, גדול שמקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר" (בראשית מח, יד). וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר? אלא שהיה מצעיר את עסקיו, לפיכך זכה לבכורה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · י · >>

רמז י ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. נתנו המאורות מתנה לעולם, וכן התורה: "ויתן אל משה" (שמות לא, יח), וכן הגשמים: "ונתתי גשמיכם" (ויקרא כו, ד), וכן השלום: "ונתתי שלום" (ויקרא כו, ו), וכן הישועה, כדכתיב: "ותתן לי מגן ישעך" (שמואל ב כב, לו).

היכן חמה ולבנה? ברקיע שני, שנאמר: ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. מקרא מלא הוא, ואנשי כנסת הגדולה פירשוהו: "אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם" (נחמיה ט, ו), היכן הם כל צבאם נתונין? ברקיע השני, שהוא למעלה מן השמים.

כתיב: "יגידו שמים צדקו" (תהלים נ, ו). לעתיד לבוא שמים מתנים צדקה שעשה הקב"ה עם עולמו, שלא נתנה ברקיע הראשון, שאילו כן לא היתה בריה יכולה לעמוד מפני אשו של יום.

ולמשול ביום ובלילה. אם לענין המאורות, הלא כבר נאמר: "את המאור הגדול לממשלת היום" וגו' (בראשית א, טז); אלא אלו הצדיקים, שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובלילה. הדא הוא דכתיב: "וידום השמש וירח עמד הלוא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, יג), מייתי ליה מהכא: ולמשול ביום ובלילה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יא · >>

רמז יא רבי שמואל ברבי יצחק מייתי ליה מסיפיה דספרא: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". אפשר כן? אלא זה יהושע שעמד ממנו, שהוא מעמיד חמה ולבנה שהן שולטין מסוף העולם ועד סופו. רבי חנין מייתי ליה מסיפיה דאורייתא, שנאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ". אפשר כן? אלא זהו יהושע בן נון. אמר ר' שמעון בן יוחאי: ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע. בשעה שנגלה עליו הקב"ה מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו: חזק יהושע, אמץ יהושע, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". נטלו והראהו גלגל חמה ולבנה, אמר להם: כשם שלא דממתי מזה, אף אתם דומו מפני. מיד "וידום השמש וירח עמד". אמר להם: עבדא בישא! לא זבינת כספא דאבא את? לא כך ראה אותך אבא בחלום: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים" וגו'? מיד "וידום השמש וירח עמד":

ויאמר אלהים ישרצו המים. כתיב: "אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך". בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם צר צורה ביבשה; שמא יוכל לצור אותה במים? אבל הקב"ה צר צורה במים, שנאמר: ישרצו המים.

יעקב איש כפר צפורי הורה בצור: דגים טעונין שחיטה. שמע רבי חגי שלח: תא לקי. אמר ליה: בר נש דאמר מילי דאורייתא לקי? אמר ליה: ומהו מילי דאורייתא? אמר ליה, דכתיב: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. מה עוף טעון שחיטה, אף דגים טעונים שחיטה. אמר ליה: לא הורית טבות. אמר ליה: ומן הן את מודיע לי? אמר ליה: רביע ואנא מודע לך. כתיב: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם", "ישחט" אין כתיב כאן אלא "יאסף". אמר ליה: רצוף רצפך, דהוא טבא לאולפנא:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יב · >>

רמז יב ועוף יעופף. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, משרה דיורין בעליונים ובתחתונים; שמא בחלל? אבל הקב"ה משרה דיורין בחלל, שנאמר: ועוף יעופף:

דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן? אילימא מדכתיב "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף", באסיפה בעלמא; אלא מעתה, "ויאספו את השלו", הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו? אמרי: התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע, שהרי עופות יש להן קשקשים ברגליהם כדגים. ועוד שאלו: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף, אלמא ממיא איברו, וכתיב: "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף", אלמא מארעא איברו? אמר להו: מן הרקק נבראו. ראה תלמידיו מסתכלין זה את זה, אמר להם: קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש? מן המים נבראו, ולמה הביאום אל האדם? לקרוא להם שמות. ויש אומרים, בלשון ראשון אמר לתלמידיו ובלשון אחרון אמר לאותו הגמון, משום דכתיב על "ויצר":

ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אורזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: "יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" וכו', ע"ש:

תנינם כתיב, זהו לויתן ובהמות, שאין להן זוגות. אמר ריש לקיש: בהמות יש לו בן זוג אבל אין לו תאוה, שנאמר: "גידי פחדיו ישורגו".

ועוף יעופף. הצבוע הזה מטיפה של לובן הוא, ויש בו שס"ה צבעונים כמנין ימות החמה.

רבי ירמיה, כהנא שאליה לריש לקיש: המרביע מחית הים מהו? אמר ליה: אף הן כתיב בהן "למינהו". מעתה כלאים נוהג בהם? והלא דגים כתיב בהן "למינהו". ואיך עבידא? אמר רבי יונה: יכיל אנא מקיים ליה משום מנהיג; אביא שני דגים, חד אוכם וחד חוור, וקושרם בגמי וממשיכה, דתנינא: אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג.

ואת כל עוף כנף, זה טווס.

תוצא הארץ נפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון; וכן הוא אומר: "ויהי האדם לנפש חיה".

ויעש אלהים את חית הארץ למינה, זה הנחש. בנפשות הוא אומר ארבע, ובגופים הוא אומר שלש? אלו שדים, שברא הקב"ה את נשמתן ובא לבראות גופן, וקדש שבת ולא בראן. ללמדך דרך ארץ מן התורה, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה, אומרים לו: השלך מידך; שמי שאמר והיה העולם היה עוסק בברייתו של עולם, וברא נשמתן של שדים, וקידש השבת ולא ברא גופן:

ויאמר אלהים נעשה אדם. זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך (שאר קיטעא כתוב לעיל ברמז ג'):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את העולם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם נעשה אדם? אמרו לפניו: "מה אנוש כי תזכרנו". הושיט אצבעו ביניהן ושרפן, וכן כת שניה. שלישית אמרה לפניו: ראשונים שאמרו לפניך, מה הועילו? כל העולם שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה. כיון שהגיעו אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: לא יפה אמרו ראשונים? אמר להם: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יג · >>

רמז יג אמר רבי יוחנן: כל מקום שפקרו האפיקורסים, תשובתן בצדן. נעשה אדם – "ויברא אלהים את האדם". "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" – "וירד ה' לראות את העיר". "כי שם נגלו אליו האלהים" – "האל העונה אותי ביום צרתי". "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" – "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". "אשר הלכו אלהים" – "לפדות לו לעם". "עד די כרסון רמיו" – "ועתיק יומין יתיב":

תניא אידך: אמר הקב"ה לתורה: נעשה אדם. אמרה לפניו: רבונו של עולם! האדם הזה קצר ימים ושבע רוגז ובא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו, הרי הוא כאלו לא בא לעולם. אמר לה: ועל חנם אני נקראתי "ארך אפים ורב חסד"? התחיל לקבץ עפרו מד' פנות העולם: אדום שחור לבן ירקרק. אדום זה הדם, שחור אלו הקרבים, ירקרק זה הגוף. ולמה מד' פנות העולם? שאם יבא מן המזרח למערב ויגיע קצן להפטר מן העולם, שלא תאמר הארץ: אין עפר גופך משלי, חזור למקום שנבראת; אלא כל מקום שאדם הולך, משם הוא גופו ולשם הוא חוזר:

דבר אחר: ויאמר אלהים נעשה אדם. במי נמלך? במלאכת שמים וארץ. למלך שהיה לו שני סנקליטין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי שמואל בר נחמני אמר: במעשה כל יום ויום נמלך. משל למלך שהיה לו סנקתדרין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי אמי אומר: בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו; על מי היה לו להתרעם? לא על האדריכל? כך "ויתעצב אל לבו".

אמר ר' ברכיה: בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים עומדין ממנו. מה עשה הקב"ה? הפליג דרכן של רשעים מנגד פניו ושיתף בו מדת רחמים ובראו, הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד", איבדה מכנגד פניו. רבי חנינא אמר: לא כן, אלא בשעה שבא לבראותו נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: מה טיבו? אמר להם: צדיקים עומדין ממנו. הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים", כי הודיע דרך צדיקים למלאכי השרת; "ודרך רשעים תאבד", אבדה מהם, שלא גלה להם שרשעים עומדים ממנו.

רבי סימון אומר: נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות, הה"ד: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אומר: אל יברא, שכולו שקר. צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל יברא, שכולו קטטה. אמר רב הונא רבה דצפורי: עד שמלאכי השרת מדיינין זה עם זה, בראו הקב"ה; אמר להם: מה אתם מדיינין? כבר נעשה אדם. רבי הונא בשם רבי אומר: בדעת בראו, שברא צרכי מזונותיו ואחר כך בראו.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", הדא עקתא להן מבריא. אמר להם: אם כן, "צנה ואלפים כלם" למה נבראו? "צפור שמים ודגי הים" למה נבראו? מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנייה לבעליו? אמרו לפניו: "ה' אדונינו מה אדור שמך בכל הארץ", עביד מה דהני לך.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בנפשותן של צדיקים נמלך, הה"ד: "המה היוצרים יושבי נטעים" וגו', על שם "וייצר ה' אלהים את האדם", ו"יושבי נטעים" על שם "ויטע ה' אלהים גן בעדן", ו"גדרה" על שם "אשר שמתי חול לגבול לים". "עם המלך במלאכתו" וגו', עם המלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותם של צדיקים, שבהן נמלך וברא את העולם.

ר' שמואל בר נחמני אומר: בשעה שהיה משה כותב התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו: רבש"ע, למה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים? אמר ליה: כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה למשה: האדם שאני בורא, גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם לא יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן, אמור לו: למוד מבוראך; כיון שבא לבראות אדם, נמלך במלאכי השרת. אמר רבי לוי: לית הכא מלכו; אלא למלך שהיה מטייל על פתח פלטין, וראה בלורין אחת מושלכת. אמר: מה נעשה בה? מהן אומרים: דמוסיאות ומרחצאות, מהן אומרים: פרי בטאות. אמר המלך: אנדרטין אני עושה אותה, מי מעכב?

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יד · >>

רמז יד אפיקורין שאלו את ר' שמלאי: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לימים ראשונים; הדא הוא דכתיב: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם". "בראו אלהים" אין כתיב כאן, אלא ברא אלהים. חזרו ושאלו: מהן דכתיב נעשה אדם? אמר להו, קרון מה דבתריה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו"; "ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם" אין כתיב כאן, אלא "ויברא את האדם בצלמו". הא בכל מקום שפקרו האפיקורסים, אתה מוצא תשובתן בצדן. כיון שיצאו, אמרו לו תלמידיו: רבי! לאלו דחית בקש; לנו מה אתה משיב? אמר להם: בתחילה אדם נברא מן האדמה, וחוה מאדם; מכאן ואילך – בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה. כשם שקילוסו אינו אלא באחרונה, דכתיב: "הללו את ה' מן הארץ", ולבסוף "מלכי ארץ וכל לאומים", כך בריאתו אינו אלא אחר כל בהמה וחיה ועוף; בתחילה "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה", ואחר כך נעשה אדם. וכן תורתו, בתחילה: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה" וגו', ולבסוף "אשה כי תזריע וילדה זכר".

ארבע בריות בראו מלמעלן: עומד ומדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת; ובהמה אינה רואה, אלא מצדדת פניה, וזה אינו מצדד פניו. וארבע מלמטן: אוכל ושותה ופרה ורבה ומטיל גללים ומת כבהמה. העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינם פרים ורבים, והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות. אמר הקב"ה: הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, ופרה ורבה מן התחתונים. אמר רבי תפדאי בשם רבי אחא, אמר הקב"ה: אם אני בורא אותו מן העליונים, הוא חי ואינו מת; ואם אני בורא אותו מן התחתונים, הוא מת ואינו חי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים; אם יחיה ימות, ואם ימות יחיה:

ורדו בדגת הים. אם זכו ורדו ואם לאו ירדו. את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו ושאינו בצלמנו כדמותנו ירדו:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · טו · >>

רמז טו אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר: לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, הותר להם, שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". מיתיבי: ורדו בדגת הים; מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? תא שמע: ובעוף השמים. מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו? תא שמע: ובכל חיה הרומשת. ההוא נחש הוא, דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב' נחשים טובים: אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלכונין טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא בו עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה אומר: אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו! התם בבשר היורד מן השמים, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוי קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא והיו קא נהמי לאפיה. אמר: "הכפירים שואגים לטרף". נחתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אתייה ואתא לבי מדרשא, בעי עליה: דבר טמא הוא זה או טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירד דמות חמור מהו? אמר ליה: תנין שוטה! הרי אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים:

ויברא אלהים את האדם בצלמו. ר' בנאה הוי מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? אמר ליה: גני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמה ליה: זיל אמור ליה, בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול וליתי, מידע ידע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. על ציין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה לו: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא? כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, אמרו ליה: כמדת העליונה כך מדת התחתונה. אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, ודומין לשני גלגלי חמה. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, דרב מעין דרבי אבהו, דרבי אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה:

ויברא אלהים את האדם. לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך; ושלא יהו אפיקורסים אומרים: שתי רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומות זה לזה; והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. ולפיכך צריך כל אחד לומר: בשבילי נברא העולם. תניא: אדם יחידי נברא, מפני הצדיקים, שלא יהו אומרים: אנו בני צדיקים ורשעים בני רשעים. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו מתגרות זו בזו; ומה עכשיו שנברא יחידי – מתגרים, אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה עכשיו שנברא יחידי גוזילין וחומסין, ואם שנים על אחת כמה וכמה. ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זה לזה? שלא יראה אדם אשה נאה ודירה נאה לחברו, ויאמר: שלי הוא, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". היה רבי מאיר אומר: בג' דברים נשתנה אדם מחבירו; בקול, במראה, בדעת. בקול ובמראה, משום ערוה; ובדעת, מפי הגזלנין וחמסנין.

תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא, שלא יהו אפיקורסים אומרים: שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות היה היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, דכתיב: "ואדם יקר בל ילין":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · טז · >>

רמז טז אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":

זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:

אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:

האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:

מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:

אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מכאן שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. וירא אלהים את כל אשר עשה. מלך בשר ודם בונה פלטין, מביט בעליונים בראיה אחת ובתחתונים בראיה אחת; אבל הקב"ה מביט בעליונים ותחתונים בראיה אחת. והנה טוב, זה העולם; מאד, זה העולם הבא; הביט בהן הקב"ה בראיה אחת. למלך שבנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין פלטין, הלואי תהא מעלת חן בעיני כל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. למלך שהיה משיא בתו, ועשה לה חופה וסיידה וכיירה, וראה אותה וערבה לו. אמר לה: בתי בתי, הלואי ותהא חופה זו מעלת חן לפני כו'.

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: והנה טוב, זו מות. ראוי היה אדם הראשון שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר מלך בבל וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות, לפיכך נקנסה מיתה על האדם. הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית"; וכי בעדן גן היה חירם? אלא אמר לו: אתה גרמת לאותו שבעדן שימות. אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים? אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמאות ואמרים: כלום הצדיקים חיין, אלא שהן מסגלין מצוות ומעשים טובים? נמצאת עשייתן שלא לשמן:

והנה טוב מאד, זו שינה. וכי שינה טוב מאד? והא תנינן: יין ושינה לרשעים, הנייה להם והנייה לעולם, שאין חוטאין; לצדיקים – רע להם ורע לעולם? אלא מתוך שהוא ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. והנה טוב, זה יצר טוב; מאד, זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן ולא נשא ונתן, וכן שלמה הוא אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו". והנה טוב, זהו מדת הטוב; מאד, זו מדת יסורין, שעל ידיה הבריות באין לחיי העולם הבא, שנאמר: "ודרך חיים תוכחות מוסר". והנה טוב, זה גן עדן; מאד, זה גיהנם. למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכה פועלין, ובנה אוצר על פתחו. אמר: כל מי שמתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר, וכל מי שאינו מתכשר אל יכנס. כך כל מי שמסגל מצוות ומעשים טובים יכנס לגן עדן, ואם לאו הרי גיהנם. והנה טוב, זה מלאך חיים; מאד, זה מלאך המות. למלך שעשה סעודה, וזימן את האורחים ואמר: כל מי שאוכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו, ואם לאו יותז ראשו בסייף. והנה טוב, זו מדת טוב; מאד, זו מדת פורענות. וכי מדת הפורענות טובה היא? אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה; כל מדות בטלו, מדה במדה לא בטלה. והנה טוב מאד, הוא אדם, אתין דדין כאתין דדין. והנה טוב, זה מלכות שמים; מאד, זה מלכות הארץ שהיא תובעת רקיון של בריות, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי":

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש, ובה נגמרה מלאכת העולם, דאמר רבי סימון: על כן כתיב הששי, עד כאן מונין לברייתו של עולם, מכאן ואילך מונין מנין אחר. אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקיימין את התורה, אתם מתקיימים; ואם לאו, אחזיר אתכם לתהו ובהו. היינו דכתיב: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה". אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא מתחילה יראה ולבסוף שקטה:

ויכלו השמים והארץ. לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיסקסים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים, לא היתה מלאכת דיסקסים נראית; כיון שפותקה וניער המים מתוכה, נראית מלאכת דיסקסים. כך כל זמן שהיה תהו ובהו בעולם, לא היתה מלאכת שמים וארץ נראית; לאחר שנעקר תהו ובהו, נראית מלאכת שמים וארץ ונעשו כלים. דבר אחר: אין ויכלו אלא לשון מכה וכליה. למלך שנכנס למדינה, וקלסוהו. מיעט להם בריצה והרבה להם בהדיוכין. כך יש מזל שהוא גומר הלוכו לי"ב חודש, זה חמה וכן כוכב, ויש מזל לי"ב שנה, והוא צדק. יש מזל לשלשים יום, והוא לבנה, ויש לשלשים שנה, והוא שבתי, חוץ מכוכב נגה ומאדים, שהן גומרים הלוכן לת"פ שנה. בנות שוח שביעית שלהן בשנה שניה, שהן עושות לג' שנים, ואותו היום עשו פירות של יומן. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה מכה, שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא", מכתו של עולם. אמר ר' יהושע: נתכללו השמים בחמה ולבנה ומזלות, ונתכללה הארץ באילנות ודשאים וגן עדן. דבר אחר: מכוללין היו המעשים, והיו מותחין והולכין.

וכל צבאם. ג' צבאים הן: צבא לשמים ולארץ, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. צבא לתלמידים, "כל ימי צבאי איחל". צבא ליסורין, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".

אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית; אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר":

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת. ורבי יוחנן מקשי: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת? ולא הוי צריך מקשי, דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לציפורי, ואמרין: כבר התפלל רבי חנינא ברבי דוסא בעירו. ואי בעית מקשי, על הדין קשיא: כאן התפלל אבא של אחד בשבת בשבת. אמר ר' יוסי: אף דין לא תקשי, דהא רבי הוי יתיב ודריש ואמר לאבא יודן אמוריה, אכרוז קמי צבורא יצלון דחולא עד יומא קאים. כתוב בסוף הפרשה.

מהו ויכל אלהים ביום השביעי? כזה שמכה בקורנס על גבי הסדן, אגבהה מבעוד יום והורידה משתחשך. בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, מוסיף מחול על הקדש; אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה.

דבר אחר: ויכלו, למלך שעשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה העולם היה חסר? שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, כתוב ברמז ג'.

מכל מלאכתו. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה. ומה נברא בו? שאנן ובטח שלוה והשקט. כל זמן שהיו ידי קונהו ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכין; כיון שנחו ידי קוניהן, ניתן להם חנייה, וינח לעולמו ביום השביעי. בשר ודם, בשעה שהוא עושה איסטטיבא אינו נותן דונטיבא; אבל הקדוש ברוך הוא נותן דונטיבא ועושה איסטטיבא, שנאמר: "ויברך אלהים", "וישבות":

ויברך אלהים את יום השביעי. "ברכת ה' היא תעשיר", זה יום השבת; "ולא יוסיף עצב עמה", זה האבל, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו". מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, ובדרום שואלין. רבי יהושע אזל לחד אתר, חמא אבליא בשבתא, שאל בהון. אמר: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי הוי משתבח בר' מאיר קומי ציפוראי דאדם גדול הוא, אדם קדוש וצנוע. חד זמן חמא אבליא בשבתא ושאל בשלומהון. אמרו ליה: רבי, אהן הוא דאת מתני בשבחיה? אמר לון: מה עבד? אמרו ליה: כך וכך. אמר להו: בעו אתון מידע מאי חייליה, בא להודיענו שאין אבלות בשבת, דכתיב: "ברכת ה' היא תעשיר":

ברכו במן, שכל ימות השבוע עומר אחד, ובערב שבת שני עומרים; וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. ברכו בעטיפה, וקדשו במקושש. רב כהנא אומר: צריך להחליף. ר"י אומר: צריך לערב. אבא בר חסדאי אומר: צריך לשלשל בגדיו. ר' אליעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי נר בערב שבת, ובמוצאי שבת מצאתי אותו דולק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, ולא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת.

ברכו במאורות, שאף על פי שנתקללו המאורות בערב שבת, לא לקו עד מוצאי שבת. ל"ו שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של שבת וי"ב של ליל שבת. כיון ששקעה במוצאי שבת, מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים והקישן זה בזה ויצאה האור ובירך עליה. מפני מה מברכין על הנר במוצאי שבת? מפני שהוא תחילת ברייתו. אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, מפני ששבת כל היום.

ברכו ביציאה. כל יום שיש בו חסרון יש בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטין ואוכלין, צדין דגים ואוכלין, וכתב בו ברכה ואינו חסר כלום. בשביעי מאי אית לך למימר? מפני הוצאה. דבר אחר: מפני האיסטניסין. ברכו בטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין צוננין, אכל וערב לו. ועשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו. אמר לו: תבלין אחד הן חסרין. אמר לו: וכי קורלין של מלך חסר כלום? אמר לו: שבת הן חסרין; אית לך שבת?

יוסף מוקיר שבי הוי ההוא גוי בשיבבותיה דהוו נפישי נכסי טובא. אמרו ליה כלדאי: כולהו נכסי, יוסף מוקיר שבי אכיל להו. זבנינהו לכולהו נכסי זבן בהו מרגניתא אותבה בסדיניה. בההוא דקא עבר מברא, אפרחה זיקא לסדיניה ושדייה בימא. בלע ההוא כוורא. אשכחוה אתיוה אפניא דמעלי שבתא, אמרי: מאן זבניה השתא? אמרי להו: זילו אמטיאו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל למיזבן. אמטיוה לגביה. זבניה, קרעיה ואשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר ליה: מאן דיזיף שבתא פרעי שבתא. רבי ישמעאל בר' יוסי שאליה לרבי: בני בבל בזכות מה הם מתעשרין? אמר ליה: בזכות התורה. ובני ארץ ישראל, בזכות מעשרות. ובני חוצה לארץ, בזכות שבתות וימים טובים. אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא, והביא לפנינו דסקיוס אחד טעון בי"ו מוטות ובו כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק היה יושב באמצעיתו והיה מכריז: "לה' הארץ ומלואה" וגו'. וכל כך למה? כדי שלא תגבה דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו: בני, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי רואה כל ימות השבוע הייתי מפרישה לשבת. ואמרתי לו: ברוך המקום שזיכך לכך. אמר ר' תנחומא: עובדא הוה ברומי בערובתא דצומא רבה, והוי תמן חד חייט, ואזל מזבן ליה חד נון, ואשכח האי טליא דאיפרכא קיימין עלוי, הוי הדין מסיק ליה בטימי והדין מסיק ליה בטימי, עד זמנין דמטי תריסר דינרין. מאי הוי בעית, דאייתי לך בתריסר דינרין? אמר ליה: מאן הוא יהודאי? אמר ליה: בר נש פלוני. שדר בתריה ואתא קמיה, ואמר: כד חמיתון חד חייט יהודאי אכיל נון בתריסר דינרי? אמר ליה: מרי, מאי נכפור מינך? אית לן חד יומא, כל חובין דאנן עבדין כולי שתא הוא מכפר עלן, וכד הוא אתי לית אנו צריכים מוקיר יתיה? אמר: מאחר שהביא ראיה לדבריו, שבקוניה:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: מה יום מיומים? אמר ליה: מאי גבר מגוברין? אמר ליה: מאי אמרת לך ומאי אמרת לי? אמר ליה: "מה יום מיומים", מאי שנא שבתא מכל יומיא? "מאי שנא גבר מגוברין", מאי שנא רופוס מכל גבריא? אמר ליה: שרצה המלך לכבדני. אמר ליה: אף זו, שרוצה המלך לכבדה. אמר ליה: ומן הן את מודע לי? אמר ליה: נהר סמבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח. אמר ליה: לנגדא את נגיד לי? אמר ליה: הרי המעלה בזכור יוכיח, שהוא עולה כל ימי השבת ואינו עולה בשבת, וההוא גברא לבדוק באבוי. חד זמן צריך ובדק באבוי. כל ימות השבת הוי סליק ליה, ולא סליק בשבתא. בתר שבתא אסקיה, אמר ליה: מן דמיתת אתעבדת יהודאי? אמר ליה: כל מי שאינו משמר השבת אצלכם ברצונו, כאן משמרה בעל כרחו. אמר ליה: וכי מה עמל יש לכם כל ימות השבת, ובשבת אתם נוחים? אמר ליה כל ימות השנה אנו נדונים, ובשבת אנו נוחים. חזר אצל רבי עקיבא, אמר ליה: אם כדבריך שהקב"ה חפץ בכבודו של שבת, אל ישיב בה את הרוחות ואל יוריד בה גשמים ואל יצמיח בה אדמה! אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? כזה שמטלטל בארבע אמות וכו'. ולמה ברכו? שאין לו בן זוג. חד בשבא תרי, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא. שבתא לית ליה בן זוג. דבר אחר שאינו נדחה. יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה‏[1], שבת אינו נדחה. אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו".

שלש בריות ברא הקב"ה בכל יום. בראשון ברא שמים וארץ ואורה. בשני ברא גיהנם ורקיע ומלאכים. בשלישי ברא אילנות ודשאים וגן עדן. ברביעי ברא חמה ולבנה ומזלות. בחמישי עופות ודגים ולויתן. בששי אדם וחוה ורמש. ר' פנחס אומר: בראשית ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיה ומריאים.

"אשר ברא אלהים ועשה" אין כתיב כאן, אלא לעשות; מה שהיה עתיד לבראות בז', הקדים וברא אותו בששי.

כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת הצדיקים והרשעים לא שבת, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו, מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ומראה לאלו מעין דגמטרין שלהן. ומנין שפורענות של רשעים נקראת מלאכה? שנאמר: "פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", כי מלאכה היא. ומנין שמתן שכרן של צדיקים נקראת מלאכה? שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך":


<< · ילקוט שמעוני · תורה · יז · >>

רמז יז אלה תולדות השמים והארץ. זה ראשה של תורה. "החודש הזה לכם" ראש הספר. "אמר אויב ארדוף" ראש השירה. ולמה עשה הקב"ה מוקדם ומאוחר בתורה? מפני גסי הרוח, שלא יקרא כהן בבראשית ויאמר: אני התחלתי התורה.

הקב"ה נמלך במלאכים, אמר להן: עולם אני מבקש לבראות. א"ל: למה? אמר להן: בשביל עם אחד שנקרא ישראל. אמרו לו: ומה טיבן? א"ל: כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך במצרים, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמים להם חומה מימינם". בשלישי בראתי זרעים ודשאים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמן כזרע גד", ואומר: "בנאות דשא ירביצני". בראתי מאורות להבדיל בין יום ובין לילה, אף אני עתיד לעשות להן כן, שנאמר: "לא ימיש עמוד הענן". בראתי עופות ודגים, אף להן, "ורוח נסע מאת ה'". בראתי אדם, "ויפח באפיו", אף להם, "עץ חיים היא למחזיקים בה". א"ל: רבונו של עולם, מה עשה לך העם הזה שאתה כל כך מחבבו? א"ל: ביום ראשון בראתי שמים ומתחתים, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים" וגו', אף הם אני משרה שכינתי ביניהן, שנאמר: "ועשו לי מקדש". בשני הבדלתי בין מים למים, אף הן, "והבדילה הפרוכת לכם". ביום השלישי בראתי דשאים וזרעים, אף הן אוכלין ירקות בליל פסח, ומביאין לחם הפנים. ברביעי בראתי מאורות, אף הן, "ועשית מנורת זהב". בחמישי בראתי עופות, אף הן, "והיו הכרובים פורשים כנפים". בששי בראתי אדם, אף הן, "בזאת יבוא אהרן" לשמש לפני:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בוראן משבחן, מי מגנן? בוראן מקלסן, מי יתן בהם דופי? אלא נאין הן ומשובחין. אמר ר' יודן: בזכות התורה נברא העולם, שנאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורות". דבר אחר: בזכות השבטים, שנאמר: "ואלה שמות" השבטים, "כל אלה שבטי ישראל".

כל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים; "ואלה", מוסיף על הראשונים. נאמר כאן אלה, פסל תהו ובהו וחשך. רבי יהודה אומר: "ויכלו השמים והארץ" בזמנו, "וכל צבאם" בזמנו. א"ל ר' נחמיה, והכתיב: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שביום שנבראו בו הוציאו תולדות? אמר ליה רבי יהודה, והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שני שלישי רביעי חמישי ששי? אמר רבי נחמיה: כמלקטי תאנים היו, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. "ותוצא הארץ דשא", דשא שהיה פקוד בידה. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים", ג' דברים הללו הן עשו ברייתו, ושהו משלשה שלשה ימים והוציאו משלש שלש תולדות. הארץ בראשון כבית הלל, ושהתה שלשה ימים: ראשון שני שלישי, והוציאה שלש תולדות: אילנות דשאים וגן עדן. רקיע בשני, ושהו ג' ימים: שני שלישי רביעי, והוציאו ג' תולדות, חמה ולבנה ומזלות. הים בשלישי, ושהה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, והוציא ג' תולדות: עופות ודגים ולויתן. רבי עזריה לא אמר כן, אלא ביום עשות ה' ארץ ושמים. שני דברים הן עיקר ברייתו של עולם, שהו שלשה ימים ונגמרה מלאכתן ברביעי. שמים בראשון, כבית שמאי, שהו ג' ימים: ראשון שני ושלישי, ונגמרה מלאכתן ברביעי; ומה גמר מלאכתן? מאורות. הארץ בשלישי, "ותוצא הארץ דשא", ושהתה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, ונגמרה מלאכתן בששי – אדם, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".

תולדות. כל תולדות שבמקרא חסרין בר מן תרין: "אלה תולדות פרץ", והדין. ומפני מה אינון חסרין? מפני ששה דברים שנטלו מאדם הראשון: זיוו וחייו וקומתו, פרי הארץ ופרי האילן והמאורות. זיוו מנין? שנאמר: "משנה פניו ותשלחהו". חייו מנין? "ואל עפר תשוב". קומתו מנין? שנאמר: "ויתחבא האדם", קומתו נעשה של מאה אמה. פרי הארץ ופרי האילן, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך". מאורות לקו במוצאי שבת, ועוד אינן חוזרין לתיקונן עד שיבוא בן פרץ, "אלה תולדות פרץ". זיוו מנין? "ואוהביו כצאת השמש". חייו מנין? "כימי העץ ימי עמי". קומתו מנין? "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה ולא ייראון מכל בריה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יח · >>

רמז יח רבי יהודה אומר: מאה אמה. רבי נחמיה אומר: מאתים אמה. רבי אליעזר אומר: ש' אמה; קום מאה, מיות מאתים. רבי אבהו אומר: תת"ק אמה; השקמה הזאת עושה בארץ שש מאות שנה, והוולד יוצא כאמה גדומה ממעי אמו. צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה, הרי תת"ק.

פרי הארץ, "הגפן תתן פריה". המאורות, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

לכל יש תולדות. שמים וארץ יש להן תולדות, שנאמר: אלה תולדות השמים. מטר יש לו תולדות, שנאמר: "היש למטר אב או מי הוליד" וגו'. תני: כל מי שיש לו תולדות מת וכלה ונברא ואינו בורא, וכל מי שאין לו תולדה לא מת ולא כלה ובורא ואינו נברא. כלפי מעלה אמורין הדברים. וכל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן. בראשון ברא שמים וארץ. בשני ברא רקיע מן העליונים. בשלישי מן התחתונים תדשא הארץ. ברביעי מן העליונים יהי מארת. בחמישי מן התחתונים ישרצו המים. בששי בא לבראות האדם, אמר: אם אני בורא אותו מן העליונים, עכשיו רבים העליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם ואין שלום בעולמי. מן התחתונים, עכשיו הם רבים על העליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, הדא הוא דכתיב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", מן התחתונים; "ויפח באפיו נשמת חיים", מן העליונים.

בהבראם, באברהם, בזכות אברהם. הדא הוא דכתיב: "אתה עשית את השמים ואת הארץ"; כל האונקוס הזה בשביל מה? בשביל "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברהם".

בהבראם, בה' בראם; מה ה' זה אינו תופס את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא "בדבר ה' שמים נעשו", וכן הוא אומר: "כי ביה ה' צור עולמים":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · יט · >>

רמז יט בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, העולם הזה נברא בה', מה ה' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלמטה, רמז שכל המתים יורדין לשאול. ועוקצו למעלה, רמז שהן עתידין לעלות. והחלון הזה שמן הצד, רמז לבעלי תשובה. והעולם הבא נברא ביו"ד, מה זה קומתו כפופה, כך הרשעים קומתן כפופה ופניהם משחירות לעולם הבא, הדא הוא דכתיב: "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא":

מפני מה נברא העולם הזה בה'? מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעייל ליה. ולעייליה בהך? לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש, בא לטהר כו', והיינו דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו'. מאי טעמא אית ליה תגא? אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. העולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטים, וכפוף ראשו מפני שצדיקים כפופים ראשיהם, מפני מעשיהן שאין דומין אלו לאלו.

בהבראם. "בדבר ה'" וכבר "שמים נעשו". משל למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה. כך "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו". כתיב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, אלה תולדות השמים"? אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת יוצא ושבת נכנס, חודש יוצא וחודש נכנס, שנה יוצאת ושנה נכנסת.

בהבראם. רבי יצחק וריש לקיש. רבי יצחק אומר: בשר ודם מותח אהל אננקי, על ידי שהות הוא רפי קמעא, ברם הכא "תרקיע עמו לשחקים". ואם תאמר שהם רפים, תלמוד לומר "חזקים כראי מוצק". ריש לקיש אמר: בשר ודם מציק כלים אננקי, על ידי שהות מעלה חלודה, ברם הכא "חזקים כראי מוצק", נראין כבשעת יציקתן כמן תרקיא.

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר רשב"י: תמהני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה.

ה' אלהים. משל למלך שהיו לו כוסות רקים, אמר: אם אני נותן לתוכו חמין הן נבקעין, צונן מיד הם מקרישין. מה עשה? ערב חמין בצונן ועמדו. כך הקב"ה אומר: אם אני בורא העולם במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? במדת רחמים, הויא חטיא סגיאין. אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, הלואי יעמוד ארץ ושמים. משל ללגיון שהמליך את המלך תחלה, אמר המלך: הואיל והלגיון הזה המליכני תחלה הריני נותן לו פרוקפי שלא תזוז ממנו לעולם, הדא הוא דכתיב: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כ · >>

רמז כ וכל שיח השדה. הכא אומר וכל שיח השדה, ולהלן הוא אומר: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה"? להלן לגן עדן, וכאן לישובו של עולם. אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהן גשמים. וכל שיח השדה. כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו, וכאילו משיחין עם הבריות. כל האילנות להנאתן של בריות נבראו. מעשה באדם אחד שבצר את כרמו ולן בתוכו, ובא הרוח ופגעתו. כל שיחתן של הבריות אינן אלא על הארץ, עבדא ארעא לא עבדא. כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש:

כי לא המטיר. מטר משקה ומרוה מזבל ומעדן וממשיך. מאי קראה? "תלמיה רוה נחת גדודיה וגו' צמחה תברך":

כי לא המטיר ה' אלקים, שם מלא הזכיר על עולם מלא. כשם שהזכיר שם מלא על עולם מלא, כך מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. ג' דברים שקולים זה כזה: אדם, ארץ, מטר, ושלשתן משלש שלש אותיות. ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם.

ואדם אין לעבוד את האדמה. לא נברא האדם אלא לעמל. זכה, עמלו בתורה; לא זכה, עמלו בארץ. אשרי שעמלו בתורה!

כי לא המטיר וגו'. אלמלא אדם אין ברית כרותה לארץ להמטיר עליה, שנאמר: "להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו".

מתחילה ואד יעלה מן הארץ, וחזר בו הקב"ה, שלא תהא שותה אלא מלמעלה, מפני ד' דברים: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושתהא גבוה שותה כנמוך, ויהיו הכל תולין עיניהן כלפי מעלה. הדא הוא דכתיב, "לשום שפלים למרום":

ומהיכן הארץ שותה? רבי אליעזר אומר: ממי אוקינוס, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ. א"ל רבי יהושע: והלא מי אוקינוס מלוחין הן? א"ל: מתמתקין הם בעבים, דכתיב: "אשר יזלו שחקים"; היכן הן נוזלין? בשחקים. רבי יהושע אומר: ממים העליונים, דכתיב: "למטר השמים תשתה מים"; והעננים מתגברין מן הארץ ועד הרקיע, ומקבלין אותן כמפי הנוד, דכתיב: "יזוקו מטר לאדו", וחושרין אותו ככברה, ואין טפה אחת נוגעת בחברתה, דכתיב: "חשרת מים עבי שחקים". למה קורא אותן "שחקים"? שהן שוחקין את המים. דבר אחר: כדקין הללו של בהמה. רבי יוחנן אומר: אין עננים אלא מלמעלה, שנאמר: "וארו עם ענני שמיא". ריש לקיש אומר, אין עננים אלא מלמטה, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ". על דעתיה דרבי יוחנן, לאחד שכבד את חבירו בחבית של יין וקנקנה. ר"ש אומר, לאחד שאמר לחבירו: תן לי סאה של חטין, א"ל: הבא קופתך ומדוד; כך אמר הקב"ה לארץ: אייתי עננך וקבלי מטר.

חמשה שמות נקראו לו: אד, ענן, נשיא, עב, חזיז. עב, שהוא מעבב פני רקיע. אד, שהוא שובר לבעלי שערים. ענן, שהוא עושה את הבריות ענוים אלו לאלו. נשיא, שעושה את הבריות נשיאים אלו על אלו. חזיז, שעושה חזיונות ברקיע, ומשרה רוח הקדש על הבריות, כמה דאת אמרת: "חזון ישעיהו". ארבעה שמות נקראו לארץ כנגד ארבע תקופות. ארץ כנגד תקופת ניסן, שהיה מריצה את פירותיה. תבל כנגד תמוז, שמתבלת פירותיה. אדמה כנגד תקופת תשרי, שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא כנגד תקופת טבת, שהיא מורקת את פירותיה.

ואד יעלה מן הארץ. עולה שבר מן הארץ, מיד והשקה את כל פני האדמה, וכן הוא אומר: "יערוף כמטר"; שברו בריות ערפן – מיד המטר יורד. והשקה את כל פני האדמה. הכל מתברך, משא ומתן מתברך והפרגמטוטין מרויחין, ומוכי שחין וחולין מרויחין ואבריהן רפין עליהן. אבימי מן חבריא הוי מבקר בישיא. כד הוי רביעתא נחתא הוי א"ל: מה אינון עבדין? הוי א"ל: נינוחו. אף אבן טובה מרגשת, אף הדגים מרגישין. עובדא הוי בהדא עכו דצדו חד נון ושמו יתיה תלת מאה ליטרין ושקלו יתיה ואשכחוניה מאתן לטרין. הוי תמן חד סב, א"ל: דלא נחתא רביעתא; וכיון דנחתא רביעתא, צדו חד נון ושמו יתיה מאתן ליטרין ושקלוניה ואשכחו תלת מאה ליטרין.

והשקה את כל פני האדמה. אין הארץ שותה אלא לפי חסומה. אם כן מה יעשו שרשי חרוב, שרשי שקמה, ששרשיהם עד תהום? שרשי חטין בוקעין בארץ חמשים אמה. שרשי גפנים ותאנים בוקעין בצור, ואחד לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותה. מאי טעמא? "אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה". אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שהמטר יורד, עושה פנים לאדמה:

ואד יעלה מן הארץ. העבים שואבים מים מן הים, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ", ובכל מקום שיפקוד להם המלך שם הם מגשימים. מיד הארץ מעוברת וצומחת כאשה אלמנה מעוברת מזנות. אבל כשירצה הקב"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צידן של בריות, פותח אוצרו הטוב שבשמים וממטיר על הארץ, שהן מים זכרים. מיד הארץ מעוברת וצומחת של ברכה, שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וגו'. רבי יהודה אומר: פעם אחת בכל חודש וחודש סילונות עולים מן התהום להשקות את פני כל האדמה, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה:

וייצר ה' אלקים את האדם. אמר רבי יוסי בן קצרתא: כאשה הזו שהיא מקשקשת עסתה במים ומגבהת חלתה מבינתים, כך בתחילתה "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך וייצר את האדם. וכן הוא אומר: "ואיש תרומות יהרסנה", זה אדם הראשון שהוא גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה, שנאמר: "חלה תרימו תרומה".

וייצר. שתי יצירות, יצירה לאדם, יצירה לחוה. יצירה לז', יצירה לט'. נוצר לז' או לט' חי, לח' אינו חי. נוצר לט' ונולד לז' אינו חי, ק"ו לח'. בעון קומי רבי אבהו: מנין שהנוצר לז' חי? אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון, זיטא אפטא, איטא אוכטא.

וייצר. שתי יצירות, יצירה מן העליונים ומן התחתונים, אוכל ושותה כבהמה כו', כדלעיל.

וייצר. שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, שאילו היה בבהמה ב' יצרים, כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה משחרת ומתה. והרי אדם יש לו שני יצרים, כתיב: "ויוצר רוח אדם בקרבו", נשמתו של אדם צרורה בקרבו, שאלולי כן, כיון שהיתה הצרה באה היה שומטה ומשליכה. וייצר, שתי יצירות, בעולם הזה ובעולם הבא:

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן? שני יצרים יש בו באדם, יצר טוב ויצר רע. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק: גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר, הכי נמי דלא שליט בה יצר הרע? הא קא חזינן דנכתה ובעטה ובטשה? אלא כרבי ירמיה בן אלעזר, דו פרצופים ברא הקב"ה לאדם הראשון, שנאמר: "אחור וקדם צרתני", וכתיב: "ויבן ה' את הצלע". חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני", אלא למאן דאמר זנב, מאי "אחור וקדם"? כדרבי דאמר: אחור למעשה בראשית, היינו דלא איברי אלא במעלי שבתא. אלא "קדם" לפורענות, דמאי? דמבול, דכתיב: "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה", אדם ברישא והדר בהמה. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב וייצר; אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר? כדרבי שמעון בן פזי, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם"; אלא למאן דאמר זנב, מאי זכר ונקבה? כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם"? בתחילה עלו במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "ויסגור בשר תחתנה"; אלא למאן דאמר זנב, מאי "ויסגור"? לא נצרכה אלא למקום חתך. בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן"; אלא למאן דאמר פרצוף, מאי "ויבן"? כדרבי שמעון בן מנסיא, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. דבר אחר: "ויבן", מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר; מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל הפירות, אף אשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הוולד. "ויביאה אל האדם", מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם. מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיעשה גדול שושבין לקטן ולא ירע לו. ולמאן דאמר דו פרצופין בראו, הי מנייהו אזל ברישא? מסתברא דגברא אזל ברישא, כדתניא: לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו ואפילו היא אחותו ואפילו בתו. נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדים, שכל העובר אחרי אשה בדרך לא ינקה מדינה של גיהנם:

בשעה שברא הקב"ה את האדם בראו אנדרוגינוס, שנאמר: "זכר ונקבה". רבי שמואל בר נחמני אמר: דו פרצופין בראו, נסרו ועשאו גבים מכאן וגבים מכאן, שנאמר: "אחור וקדם צרתני". מתיבין ליה, והכתיב: "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר ליה, מן סטרוהי, כמה דאת אמרת: "ולצלע המשכן". "אחור וקדם צרתני". מתחילה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדעזעו ונתיראו מלפניו. מה עשו? עלו כולן לפני הקב"ה למעלה, אמרו לפניו: רבונו של עולם, שתי רשויות יש בעולם? הניח הקב"ה ידו על ראשו ומעטו והעמידו על אלף אמה:

שנו רבותינו: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר, תשב לזכר. אם נקבה, תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. מאי טעמא דרבי מאיר? הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ומופנה משני צדדין, מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה. מאי מופנה גבי בהמה? דכתיב "ויעש אלקים את חית הארץ למינה", וכתיב "ויצר מן האדמה", ומופנה מב' צדדין למדין ואין משיבין:

את האדם. בזכותו של אברהם, דכתיב: "האדם הגדול בענקים", זה אברהם, ולמה קורא אותו אדם גדול? שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון; אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל, ואין מי שיבוא ויתקן אחריו. אדם שיש לו קורה שופעת, היכן הוא נותנה? לא באמצע פלטין, כדי שתסבול קורות שלפניה ושלאחריה? כך נברא באמצע הדורות, שיסבול דורות שלפניו ושלאחריו. מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת, ואין מכניסין מקולקלת לביתה של מתוקנת.

עפר, עופר. עולם על מלאתו, אף חוה על מלאתה נבראת, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. עפר, זכר; מן האדמה, נקבה. היוצר הוא מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהו כליו בריאין.

מן האדמה, ממקום כפרתו נברא, כמה דאת אמרת: "מזבח אדמה תעשה לי". אמר הקב"ה: הריני עושה אותו ממקום כפרתו, הלואי יעמוד:

ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד לרקיע וזרק בו נשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה, אבל לעתיד לבוא בנתינה, "ונתתי רוחי בכם וחייתם". ה' שמות נקראו לו: נפש זה הדם, שנאמר: "כי הדם הוא הנפש". רוח, שהיא עולה ויורדת, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". נשמה זו האופיתא; ברייתא אמרין: זו אופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים שנים שנים והיא יחידה בגוף. הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שהוא ישן, עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ועל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה; ומה טעם? "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה.

ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שעשה לו עוקץ כחיה, והעבירו ממנו מפני כבודו. עשאו עבד מכודן, דאי לא לעי לא נגיס, דכתיב: "נתנני ה'" וגו' (איכה א, יד); לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח; מנין ליתן את האמור להלן כאן ואת האמור כאן להלן? תלמוד לומר "חיים" "חיים" לגזרה שוה:

רבי יוסי אומר: אין אדם רשאי לסגף עצמו בתעניות, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו; מאי טעמא דרבי יוסי? דכתיב: ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה: נשמה שנתתי לך החיה אותה:

ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. למה מזכיר שם מלא בנטיעה זו? שמתחילת ברייתה היא צריכה כוון; קודם שלא נוצרה ממעי אמה, אדם צריך לכוון רוחותיה. כקרני חגבים היו, ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן.

גן בעדן. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן, ויקנאו בו כל עצי עדן אשר בגן, ואומר: "בעדן גן אלקים היית". רבי יוסי אומר: עדן גדול מגן, שנאמר: ויטע גן בעדן. והכתיב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"? על דעתיה דרבי יוסי, תמצית בית כור שותה תרקב; על דעתיה דרבי יהודה, כפיגי שהיא נתונה בגנה ומשקה את כל הגנה. והא רבי יהודה יש לו שני מקראות, ורבי יוסי אין לו אלא מקרא אחד? האיר הקב"ה את עיני רבי יוסי מצא לו מקרא אחר מכריע, שנאמר: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'".

מקדם. את סבור קודם ברייתו של עולם, ואינו אלא קודם אדם הראשון; אדם נברא בששי וגן עדן נברא בג'. הדא הוא דכתיב: "ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות", הא פועלא טבא, שהעמיד לי שכרי עד שלא עמדתי לפעול.

וישם שם את האדם. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "שום תשים עליך מלך". רבי נחמיה אומר: פיתה אותו; למלך שעשה סעודה והזמין אורח.

את האדם. בזכותו של אברהם, הדא הוא דכתיב: "בנתה לרעי מרחוק"; באיזה זכות יעצת לבראותי? בזכות אותו שבא מרחוק, כמה דאת אמרת: "קורא ממזרח וגו' איש עצתי".

ויצמח ה' אלקים מן האדמה. תני: עץ שהוא מהלך על פני כל החיים. עץ חיים מהלך ת"ק שנה, וכל מי בראשית מתפלגין תחתיו; לא סוף דבר גופו, אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה.

אמר רבי יהושע בן לוי: שני שערי כדכד יש בגן עדן, ועליהם ס' רבוא מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק בא אצלם מפשיטין מעליו הבגדים שעמד בהן בקבר ומלבישין אותו ח' בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנין על ראשו, אחד של אבנים טובות ומרגליות ואחד של זהב פרוים, ונותנין שמונה הדסים בידו ומקלסין אותו ואומרים לו: "לך אכול בשמחה לחמך", ומכניסין אותו למקום נחלי מים מוקף ת"ת מיני ורדין והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו, שנאמר: "כי על כל כבוד חופה". ומושכין ממנה ד' נהרות, אחד של חלב ואחד של יין ואחד של אפרסמון ואחד של דבש. וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ול' מרגליות קבועות בו וכל אחד מבהיק זיוו כזיו הנוגה, וכל חופה וחופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות, וששים מלאכים עומדים לראש כל צדיק וצדיק ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה, שנמשלה כדבש שנאמר: "ומתוקים מדבש", ושתה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, שעסקת בתורה שנמשלה כיין, שנאמר "אשקך מיין הרקח". והכעור שבהן כדמותו של יוסף וכדמות רבי יוחנן, ופריטי רמון של כסף מוקף כנגד השמש. ואין אצלם לילה, שנאמר: "ואור צדיקים כאור נגה", ומתחדש עליהם לשלש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ונכנס למחיצת קטנים ושמח שמחת קטנים. משמרה שניה נעשה בחור ונכנס למחיצת בחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן ונכנס למחיצת זקנים ושמח שמחת זקנים. ויש בגן עדן פ' רבוא מיני אילנות בכל זויותיו, הקטן שבהן משובח מכל עצי בשמים. בכל זוית יש בו ס' רבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים, ועץ החיים באמצע, ונופו מכסה כל גן עדן, ויש בו ת"ק אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לשל זה. וזה ענני כבוד למעלה הימנו, ומארבע רוחות מכין אותו וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותחתיו תלמידי חכמים שמבארין את התורה. וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה. בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד. ולפנים ממנה עדן, שבה י"ש עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש"; "יש" בגימטריא שלש מאות ועשרה. ובתוכו שבעה בתים של צדיקים; ראשונה הרוגי מלכות, כגון רבי עקיבא וחבריו. שניה, טבועים בים. שלישית, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. מה היה כחו? שכך היה אומר: אם כל השמים יריעות וכל בני אדם לבלרין וכל היערים קולמוסין אינן יכולין לכתוב מה שלמדתי מרבותי; ולא חסרתי מהם אלא ככלב המלקק בים. כת רביעית, אלו שירד הענן וכסה עליהן. כת חמישית, אלו בעלי תשובה; במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין. כת ששית, אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעית, אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ, עליהם הכתוב אומר: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו"; והקב"ה יושב ביניהן ומבאר להן את התורה, שנאמר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" וגו'. ולא פרסם הקב"ה כבוד המתוקן להם יותר ויותר, שנאמר: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו":

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. תורה מנין? שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". תשובה מנין? שנאמר: "בטרם הרים יולדו וגו' ותאמר שובו בני אדם". גן עדן מנין? שנאמר: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם מנין? שנאמר: "ערוך מאתמול תפתה". כסא הכבוד ובית המקדש מנין? שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". שמו של משיח מנין? שנאמר: "לפני שמש ינון שמו". ויש אומרים: התורה וכסא כבוד נבראו, והאחרים עלו במחשבה להבראות, והתורה קדמה לכסא הכבוד; דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", קדם לכסא הכבוד שכתוב בו: "נכון כסאך מאז":

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: בל"ב מדות האגדה נדרשת, וזה אחד מהן: דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, כיצד? ויטע ה' אלקים גן בעדן ויצמח ה' כל עץ. שומע אני שברא הקב"ה בגן עדן כל עץ מאכל וכל מיני מגדים, אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות ומרגליות; והיכן שמענו? להלן, "בעדן גן אלקים היית":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כא · >>

רמז כא מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון כיצד? "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) הרי זה כלל, ואחריו פרט מעשיו ויפל ה' אלהים תרדמה ויבן את הצלע, כדלעיל בסימן י"ז:

ועץ הדעת טוב ורע. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם הראשון? רבי מאיר אומר: חטים היו; כד לא הוה בבר נש דעה אינון אמרין לא אכל ההוא גברא פיתא דחטין מן יומוי. אפשר חטין היו? והכתיב: עץ מתמרות היו כארזי לבנון!

החליפו דבריהם. רבי יהודה אומר: ענבים היו, שנאמר: "ענבמו ענבי ראש" וגו' (דברים לב, לב); אותן אשכולות הביאו מרורות לעולם. רבי אבא דמן עכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וגו'; אמרת: איזה אילן שהעץ נאכל כפריו? אין אתה מוצא אלא אתרוג. רבי יוסי אומר: תאנים היו, למד מענינו. לבן מלכים שקלקל באחת משפחותיו. כיון ששמע המלך – טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקל עמה פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו אילן, טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא קבלוהו. מה היו אומרים לו? הא גנבא דגנב דעתיה דברייה, הדא הוא דכתיב: "אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו, יב), רגל שנתגאה על בוראו, "ויד רשעים אל תנדני", לא תסב מני טרפין. אבל התאנה על ידי שאכל מפירותיה פתחה דלתיה וקבלתו, הדא הוא דכתיב: "ויתפרו עלה תאנה". מה היתה אותה תאנה? ברת שבע, דאמטיות שבע יומי דאבלא לעלמא. רבי יהושע בן לוי אומר: חס ושלום, לא גלה אותו אילן ולא עתיד לגלותו. ראה מה כתיב: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה" וגו' (ויקרא כ, טז); אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא בהמה שנסקלת פלונית על ידה. ואם על כבוד תולדותיו חס הקב"ה, על כבוד עצמו על אחת כמה וכמה:

ונהר יוצא מעדן. בשעה שהיה מושלם לבוראו, ארבעה נהרות היה פותק במגרופית אחת.

שם האחד פישון. מגדל פשתן ושמימיו מהלכין בשופי. הוא הסובב את כל ארץ החוילה. עדיין לא היתה חוילה; אלא "מגיד מראשית אחרית". אשר שם הזהב, זהב ודאי.

וזהב הארץ ההיא טוב, טובוי דהוא בביתא, טובוי דהוא בלויתא. טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו, אדם פורט זהוב אחד, מוציא כמה יציאות. לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש. וזהב הארץ ההיא טוב, כמה דאת אמרת: ההר הטוב הזה והלבנון. שם הבדלח ואבן השהם. את סבור כבדלח של פטמים? ויגיד עליו רעו: מה זה אבן טובה, אף זה אבן טובה.

הוא הסובב את כל ארץ כוש. עדיין לא עמד כוש? אלא "מגיד מראשית אחרית".

פרת. אוותינטין של ד' נהרות, דכתיב: "עד הנהר הגדול נהר פרת". והכתיב: "הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל"? לפי שדניאל ראה שני חלומות, אחד בחדקל ואחד באובל, וחדקל נראה גדול מאובל, לפיכך קורא אותו גדול. דבר אחר: לפי שעלה פרת והקיף כל ארץ ישראל, דכתיב ביה "כי מי גוי גדול", נקרא גדול; משל הדיוט אומר: עבד מלך מלך, הדבק לשחוור ויסגדון לך:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כב · >>

רמז כב הוא פרת. והוא "נהר כבר" (יחזקאל א, א). פרת, שהוא פרה ורבה, עד שעוברין בו בספינה. פרת, שהוא מפריד והולך, עד שהוא כלה ופותקין אותו במגרפה. "כבר", שמימיו קלין, עד שפירותיו גסין ואינן יורדין בכברה:

זכרותא דמיא פרת, דאמר רב יהודה אמר רב: הנודר מן המים הבאים מפרת, אסור במים שבעולם; דאמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות למטה משלשה נהרות, ושלשה נהרות למטה מפרת. והא איכא עינתא דמדליין? הני סולמי דפרת נינהו. ר' מאיר אומר: "יובל" שמו, שנאמר: "ועל יובל ישלח שרשיו" (ירמיהו יז, ח). וחכמים אומרים: פרת שמו, שמימיו פרין ורבין. מסייע ליה לשמואל, דאמר: נהרא מכיפיה מיבריך. ופליגא דרב, דאמר רב: מטרא במערבא, סהדא רבה פרת. רב הונא אמר: "פרת" בפני עצמו, "כבר" בפני עצמו.

אומרים לחדקל: למה קולך הולך? אומר: הלואי אשמיע קולי ונראה. אומרים לפרת: למה אין קולך הולך? אומר להם: מעשי מודיעין אותי. אדם נוטע בי נטיעה, הוא עולה לשלשים יום; זורעין בי זריעה, עולה לג' ימים. אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם נשמע? אומרים להם: אין אנו צריכין, פירותינו מודיעין עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אומרים להם: הלואי נשמיע קולנו ונראה. רב הונא אמר: לא מן הטעם הוא זה, אלא אילני מאכל, על ידי שכבדין בפירותיהן, אין קולן הולך; אילני סרק, על ידי שקלין בפירותיהן לפיכך קולן הולך, הדא הוא דכתיב: "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער" וגו' (ישעיהו ז, ב).

רבי יהושע בן לוי אומר: עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לעכו"ם ממקום שהדין יוצא. מה טעם? ונהר יוצא מעדן, אלו ד' מלכיות, כנגד ד' ראשים. שם האחד פישון, זה בבל, על שם "ופשו פרשיו". הוא הסובב את כל ארץ החוילה. עלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב בהו: "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו". אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב. וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. שם הבדלח ואבן השהם, מקרא, משנה, תלמוד, תוספתא ואגדה.

ושם הנהר השני גיחון, זה מדי, שהיה המן שף כנחש, על שם "על גחונך תלך". הוא הסובב את כל ארץ כוש, על שם "המולך מהודו ועד כוש". ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון, שהיתה חדה וקלה בגזרה, שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. הוא ההולך קדמת אשור. כל המלכים נקראו על שם אשור, על שם שמתעשרות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם נינוה, על שם שמתנאות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שהן מצרות לישראל.

והנהר הרביעי הוא פרת, זה מלכות רביעית, שהפירה והצירה לבניו, שהפירה והצירה לעולם. פרת, שפרה ורבה מברכתו של זקן. פרת, שאני עתיד להפרע לה בסוף. פרת, על שם סופה, "פורה דרכתי לבדי":

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כלו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: ונהר יוצא מעדן וגו'. תנא: מתמצית דגן עדן ס' פעמים נגד כל העולם, דהא א' כור ל' סאה, וסאה ד' קבין, בית כור שותה תרקב:

וזהב הארץ ההיא טוב. מכלל דאיכא זהב שאינו טוב. אמר רב חסדא, שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים. זהב וזהב טוב, דכתיב: וזהב הארץ ההיא טוב. אופיר, דאתי מאופיר. זהב מופז, שדומה לפז. זהב שחוט, שנטוה כחוט. זהב סגור, בשעה שנפתח כל חנויות נסגרות. זהב פרוים, שדומה לדם הפרים. רב אמר: חמשה הוו; וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב:

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם". רבי נחמיה אומר: פתה אותו, כמה דאת אמרת: "קחו עמכם דברים" וגו'. רבי יודן אומר: הניח לו, והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן. ויניחהו, שנתן לו מצות שבת, כמה דאת אמרת: "וינח ביום השביעי". לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת.

דבר אחר: לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים על ההר הזה", "תשמרו להקריב לי במועדו".

ויניחהו בגן עדן לעבדה. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה":

ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.

מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.

תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.

רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.

"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.

ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מיתה לאדם, מיתה לחוה; מיתה לו, מיתה לתולדותיו:

ויאמר ה' לא טוב וגו'. זהו אחד מי' מאמרות שנברא בהן העולם. ואית דאמר: "ורוח אלהים מרחפת", ר' יעקב בן קורשאי אומר: מאמר ניתן לרוח בפני עצמו:

אמר רב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אשה, משום שנאמר: לא טוב היות וגו':

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כג · >>

רמז כג אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה, דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. בלא שמחה, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך". בלא ברכה, דכתיב: "להניח ברכה אל ביתך". בלא תורה, דכתיב: "האם אין עזרתי בי" וגו'. בלא חומה, דכתיב: "נקבה תסובב גבר". בלא שלום, דכתיב: "וידעת כי שלום אהלך". אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" וגו'.

אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: אעשה לו עזר כנגדו? זכה, עוזרתו; לא זכה, כנגדו. איכא דאמרי: זכה, כנגדו; לא זכה, מנגדתו. א"ל רבי יוסי לאליהו: במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חטים, חטים כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?:

תני: כל מי שאין לו אשה שרוי בלא עזר, שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו. בלא כפרה, "וכפר בעדו ובעד ביתו". בלא חיים, "ראה חיים עם אשה".

אעשה לו עזר, זכה, עזר; ואם לאו, כנגדו. זכה, כאשתו של חנניה בן חכינאי; ואם לאו, כאשתו של ר' יוסי הגלילי. רבי יוסי הגלילי הוה נסיב לברתא דאחתיה, והיתה מבזה עליו. אמרין ליה תלמידוי: שבקה. אמר להו: לית לי מן הן ליתן לה פורנה. אמרין ליה: אנן יהבינן פורנה. שבקה ואזלת ונסבת לסנטרא דקרתא. בסופה נתעוור, והות ציירה בידה ומחזרא ליה על שקקיה דקרתא. כיון דהות מטא לשקקיה דרבי יוסי הגלילי הות קיימא לה וחזרה לאחורה. מן דהוה ארגיש בה יום קמא ויום תניין, שרי מחי לה. נחת רבי יוסי הגלילי לקלהון, אמר ליה: למה את מחי לה? אמר ליה: כל יומא היא מובדא פרנסתיה דהדין שקקא מיני. כיון דשמע ר' יוסי הגלילי כן, נסיבהון ויהב יתהון בחד ביתא והוה מפרנס לון מן דידיה כל יומי חייהון, על שם "ומבשרך לא תתעלם".

ויצר ה' אלהים מן האדמה. כבר כתיב: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א, כד)? להלן לבריאה, וכאן לכבוש, כמה דאת אמרת: "כי תצור אל עיר".

בשעה שאמר הקב"ה לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להם: "נעשה אדם". אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור, זה סוס וזה גמל. אמר לו: ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? נאה לך להקראות ה', שאתה אדון לכל. אמר הקב"ה: "אני ה' הוא שמי", שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות זוגות, אמר: לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג? ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ולמה לא בראה לו בתחילה? אלא צפה הקב"ה שהוא סופו לקרות עליה תגר; לא בראה לו עד שתבעה בפיו.

ויפל ה' אלהים תרדמה. בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון, טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו "קדוש". משל למה הדבר דומה? למלך ואיפרכוס שהיו בקרונין, והיו בני המדינה מבקשין לומר המנון, ולא היו יודעין איזה הוא. מה עשה המלך? נטלו ודחפו והוציאו חוץ לקרונין, וידעו הכל שהוא איפרכוס. כך עשה הקב"ה, הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו".

ויפל ה' אלהים תרדמה, תחילת מפלות שינה, דמך ליה לא לעי באורייתא, דמך ליה לא עביד עבידא. שלש תרדמות הן: תרדמת שינה, ויפל ה' תרדמה. תרדמת נבואה, "ותרדמה נפלה על אברם". תרדמת מרמטה, "אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם". ויש אומרים אף תרדמה של שטות, "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם". שלש נובלות הן: נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העולם הבא שבת. ויש אומרים: נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה.

ויקח אחת מצלעותיו, מבין ב' עלעוהי. "תחתיה" אין כתיב כאן אלא תחתנה. מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך, כיון שנבראת חוה נברא סטן. אם יאמר לך אדם: "הוא הסובב את כל ארץ החוילה"? אמור לו: בנהרות הכתוב מדבר. תחתנה, עשה לו נוי לתחתיתו, שלא יתבזה כבהמה, עשה לו מנעול ואפיפורן כבוש עליו, שלא יהא מצטער בשעה שהוא יושב. עשה לו כסתות, עשה לו קבורה, עשה לו תכריכיו.

מטרונא שאלה את ר' יוסי: למה בגנבה? אמר לה: משל אם הפקיד אדם אצלך אונקיא של כסף בחשאי, והחזרת לו ליטרא של זהב בפרהסיא, זו גנבה? אמרה לו: ולמה במטמונית? אמר לה: בתחילה בראה לו וראה אותה, והפליגה ממנו וחזר ובראה לו פעם שניה. אמרה לו: מוספת אני על דבריך; אמורה הייתי להנשא לאחי אמא, ועל ידי שגדלתי עמו בבית נתכערתי בעיניו, והלך ונשא לו אשה אחרת, ואינה נאה כמותי. מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים. אמרו: אין אנו מועילין להקב"ה כלום. הלך וגירשה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, והלכה זו ונשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה.

שאלו את ר' יהושע: מפני מה איש יוצא ופניו למטה, ואשה יוצאה ופניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה למקום ברייתה. מפני מה האשה צריכה להתבשם, והאיש אין צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת; וחוה נבראת מעצם, אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח מיד מסריח. מפני מה אשה קולה הולך והאיש אין קולו הולך? אמר להם: אם תמלא את הקדרה בשר אין קולה הולך, וכיון שאת נותן לתוכה עצם מיד קולה הולך. מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להם: אדם נברא מאדמה, כיון שאתה נותן לתוכה טיפה אחת של מים מיד היא נשרית; וחוה נבראת מעצם, אפילו אתה שורה אותו כמה פעמים אינו נישור. מפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? אמר להם, ממשל למה הדבר דומה? לאחד שאבד אבדה; הוא מבקש אבדתו, ואבדתו אינה מבקשתו. מפני מה האיש מפקיד זרע באשה ואין האשה מפקדת זרע באיש? אמר להם: לאחד שהיה בידו פקדון, מבקש אדם נאמן שיפקדנו אצלו. מפני מה האיש יוצא וראשו מגולה, והאשה יוצאה וראשה מכוסה? אמר להם: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאה וראשה מכוסה. מפני מה מהלכות אצל המת תחילה? לפי שהן הביאו מיתה לעולם. מפני מה ניתן לה מצות נדה? לפי ששפכה דמו של אדם הראשון. מפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. מפני מה ניתן לה מצות נר שבת? על ידי שכבתה נשמתו של אדם, שקרוי "נר ה' נשמת אדם".

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב: ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם. אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה. אמרה ליה: תן לי דוכוס אחד. אמר לה: למה ליך? אמרה ליה: לסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתות של כסף והניחו לנו קיתות של זהב. אמר לה: ולואי שיבואו עלינו בכל יום! אמרה ליה: ולא יפה היה לו לאדם הראשון, שנטל ממנו צלע אחד, ונתן לו שפחה כמותי לשמשו? אמר לה, הכי קאמינא: לשקליה בהדיא! אמרה ליה: אייתי לי אומצא. אייתי לה, אותבה תותי בחשא, אפיקתה, אמרה ליה: אכול. אמר לה: מאיסא לי. אדם נמי אי שקלה בהדיא הוה מאיסא ליה:

ויבן ה' אלהים את הצלע. כוחלת אסור בשבת משום כותבת. גודלת ופוקסת משום בונה, דכתיב: ויבן את הצלע; מלמד שקילעה הקב"ה לחוה. ולא תעביר שרק על פניה, מפני שצובעת.

תמן תנינן: בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל י"ב שנה. בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל י"ג שנה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים; דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. ואידך? ההוא מבעיא ליה לכדרבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה וכו'. ור' אלעזר בר' שמעון מאי טעמא? מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסה בו ערמומית תחילה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כד · >>

רמז כד ויבן. קישטה ככלה והביאה לו. את סבור שמתחת חרוב אחד או מתחת שקמה אחת הביאה לו? אלא משקישטה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו, הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה" וגו', ועשה לו כתלים של זהב וקתדראות של אבנים טובות ומרגליות.

ויבן. התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה: אשה צנועה. ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עינים". ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת". ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל". ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה". ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר: "ותדבר מרים".

ויביאה אל האדם. טובוי לקיריא דמלכא שושביניה.

ויאמר האדם זאת הפעם. בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירים ודם, והפליגה וחזר ובראה לו פעם שניה; הדא הוא דאמר: זאת הפעם. דבר אחר: שעתידה להקיש עלי כזוג, כמה דאת אמרת: "פעמון זהב"; זאת היא שמפעמתני כל הלילה. מפני מה אין כל החלומות מייגעין את האדם, וזו מייגעת את האדם? שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום.

עצם מעצמי ובשר מבשרי. נשא אדם אחת מקרובותיו, עליו הוא אומר: עצם מעצמי ובשר מבשרי.

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.

לזאת יקרא אשה כי מאיש. רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם; ומשבנה לו עזר, נקרא שמו איש, והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם: אם הולכין הן בדרכי, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה; ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש, והאש אוכלת אש, "כי אש היא עד אבדון תאכל".

לזאת יקרא אשה כי מאיש. מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. כשם שניתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש; שמעת מימיך אומר "גיני גיניא", "אנתרופי אנתרופיא", "גבר גברתא"? אלא "איש ואשה"; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.

על כן יעזב איש. דרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן; לא זכו – אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מאיש; האי מצטרף, והאי לא מצטרף.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. ר' אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אמו, אחות אמו. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אמו, אמו ממש. ודבק, ולא בזכור. באשתו, ולא באשת חבירו. והיו לבשר אחד, מי שנעשים לבשר אחד; יצאו בהמה וחיה, שאין נעשין בשר אחד. אמר מר, רבי אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. ואימא אשת אביו? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאמו; מה אמו דלאו דאישות, אף אביו דלאו דאישות. אמו, אחות אמו; אימא אמו ממש? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאביו; מה אביו דלאו ממש, אף אמו דלאו ממש. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. אי הכי אשת אביו נמי, היינו באשתו ולא באשת חבירו? לאחר מיתה. אמו, אמו ממש; היינו באשתו ולא באשת חבירו? אמו מאנוסתו. במאי קמיפלגי? רבי אליעזר סבר, אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באחוה; ורבי עקיבא סבר, מוטב לאוקמה באשת אביו דאיקרי ערות אביו, לאפוקי אחות אביו, דשאר אביו איקרי, ערות אביו לא איקרי:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כה · >>

רמז כה מיתיבי: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו"? דודתו מן האב; "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי", מכלל דבת האם אסירא. ותסברא, אחותו הואי? בת אחיו הואי, וכיון דהכי, לא שנא מן האם לא שנא מן האב שריא! אלא הכי קאמר ליה: קורבה דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאמא.

אמר רבא: גוי שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, מאי טעמא? באשתו ולא באשת חבירו, ודבק ולא שלא כדרכה.

תני: גר שנתגייר, והיה נשוי לאחותו בין מן האב בין מן האם, בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה, יוציא, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מן האם יוציא, מן האב יקיים, שאין אב לגוי. אתיבין ליה, והכתיב: "וגם אמנה אחותי בת אבי היא"? אמר להו: כשיטתן השיבן. איתיב להון ר' מאיר: על כן יעזב איש וגו'? את אביו, סמוך לאביו; את אמו, סמוך לאמו. והכתיב: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו"? אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין קודם מתן תורה? ופשטו ליה: על כן יעזב איש וגו', סמוך לו מאביו ומאמו.

בני נח על הנשואות חייבין, ועל הארוסות פטורין. זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים, הראשון פטור והשני חייב. וכי נתכוון הראשון לקנותה בבעילה? הדה אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת. ואין להן גרושין, או שניהן מגרשין זה את זה. אמר רבי יוחנן: אשתו מגרשתו ונותנת לו דופרן. תני רבי חייא: מי שגירש את אשתו והלכה ונשאת לאחר והלכו שניהם ונתגיירו, איני קורא עליו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה". בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה. כל איסור שהוא בבני נח אינו לא בעשה ולא בלא תעשה אלא במיתה. והיך עבידא ודבק באשתו והיו לבשר אחד? במקום ששניהן עושין בשר אחד.

ויהיו שניהם ערומים. שלשה הם שלא המתינו בשלוותן שש שעות. אדם הראשון, דכתיב: ולא יתבוששו, לא באו שש והוא בשלוותו. ישראל, "וירא העם כי בשש משה", כי באו שש ולא בא משה. סיסרא, "מדוע בושש רכבו לבוא?" למוד היה לבוא בשלש וארבע שעות, ועכשיו באו שש ולא בא.


"ולא יתבוששו" והנחש היה ערום. לא היה צריך לומר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"? להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. אמר ר' יעקב: שלא להפסיק בפרשתו של נחש:

והנחש היה ערום. הדא הוא דכתיב: "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו: ערום מכל, "ארור מכל". דיקרסוס היה, עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה". אמר להם: מה שעתה כולכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מייחד שמי בתחתונה; ולא עוד, אלא שקורא שמות. וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל? לקח כת שלו וירד, וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו; והיתה התורה צועקת: "כעת במרום תמריא", רבון העולמים, "תשחק לסוס ולרוכבו". משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה; כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו. כך הנחש, כל מעשים שעשה לא דיבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ, אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. מה עשתה? הושיטה ידה, התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת? כך המלך זה האדם, והאשה זו חוה, שואל חומץ זה נחש.

דין דן נחש בינו לבין עצמו: אם הולך אני ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה. אלא הולך אני ואומר לחוה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע, אל תגע בי, "אל תבואני רגל גאוה". והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות. מיד נגעה בו, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה: אוי לי, עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם. מיד "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" וגו' (בראשית ג, ו).

אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? אמר לו: לצורך נבראו; בשעה שהבריות חוטאים, הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה. אמר ליה: עוד יש בהן צורך; זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה; יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כו · >>

רמז כו והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.

אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. והיכן היה אדם הראשון? באותה שעה נתעסק בדרך ארץ וישן לו. רב אמר: נטלו הקב"ה והחזירו בכל העולם ואמר לו: כאן בית נטע, כאן בית זרע. הדא הוא דכתיב: "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", לא ישב אדם הראשון שם.

ולא תגעו בו. הדא הוא דכתיב: "אל תוסְףְּ על דבריו פן יוכיח בך", שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר: "ביום אכלך ממנו", ועמדה והעידה עדות שקר: לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה, דחפה עליו, אמר לה: כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה. אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע? שנאמר: ולא תגעו בו. רב משרשיא אמר מהכא: "אמתים וחצי ארכו". רב אשי אמר: "עשתי עשרה יריעות":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כז · >>

רמז כז כי יודע אלהים. 'כי יודעים אלהים' אין כתיב כאן. התחיל אומר דלטוריא על בוראו, אמר לה: מאילן זה אכל וברא את העולם, והוא אמר לכם: "לא תאכלו ממנו", שלא תבראו עולמות אחרות, דכל אנש סני בר אומנותיה. כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו. שמים בראשון ורקיע בשני, אינו סובלן? רקיע בשני דשאים בשלישי, אינן מספקין את מימיו? דשאים בשלישי מאורות ברביעי וכו'. עופות בחמישי, זיז שדי עוף טהור הוא, בשעה שהוא פורח מכהה גלגל חמה. ואתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרות וישלטו בכם. הדא הוא דכתיב: "ותרא האשה כי טוב" (פסוק ו), ראתה דבריו של נחש.

כי טוב העץ למאכל. ג' דברים נאמרו בעץ הדעת: טוב למאכל, ויפה לעינים, ומוסיף חכמה. נחמד העץ להשכיל, כמה דאת אמרת: "משכיל לאיתן האזרחי".

ותקח מפריו ותאכל, סחטה ענבים ונתנה לו. אמרה לו: מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? "אין כל חדש" וגו'. מה אתה סבור, שאני מתה ואתה יושב אטליס? "לא תהו בראה" וגו'. התחילה מיללת עליו בקולה. גם, ריבוי; האכילה את הבהמה חיה ועוף. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב: "וכחול" וגו'. אלף שנים הוא חי, ולבסוף אש יוצאה מתוך קנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים וחי. רבי יודן אומר: בסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטים ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים:

ותפקחנה עיני שניהם. וכי סומין היו? לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיתה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, והפשיל מקלו ושברן. עמד ותפסו, אמר לו: ידע אנא דלית אנא מהני מינך כלום, אלא בוא וראה כמה טובות איבדת. כך הראה להם כמה דורות אבדו.

כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה.

ויתפרו עלה תאנה, עלה שהביא תואנה לעולם. אמר ר' יצחק: קלקלת עובדך, סב חוט וחייט.

ויעשו להם חגורות. 'חגורה' אין כתיב כאן אלא חגורות, איסטכיון גליון סדינין, ולאשה צלצלין דקיסלוון סבכיון.

עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ: אחת בגן עדן, ואחת בדור הפלגה, ואחת בסדום, ואחת בסנה, ואחת במצרים, ואחת בסיני, ואחת בנקרת הצור, ושתים באהל מועד, ואחת לעתיד לבוא. אחת בגן עדן דכתיב: וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וכתיב: "דודי ירד לגנו". ישב לו בדין, אמר לו: מפני מה ברחת מלפני? אמר לו: כי ערום אנכי, ממעשים מפועל ומצווי.

מה היה לבושו של אדם הראשון? עור צפורן, וענן כבוד מכסה עליו; וכיון שאכל הפרי, נפשט עור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו, וראה את עצמו ערום.

הביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשע קללות ומות, והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתו מן השמים, וקצץ רגליו של הנחש, ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבע שנים בעצבון גדול, ואררו שיהא שואף במעיו על הארץ, ומזונו נהפך במעיו לעפר, ומרורת פתנים בפיו, ונתן שנאה בין בניו ובין בני אשה, שיהו רוצצים את ראשו, ואחר כל קללה מות. ונתן לאשה תשע קללות ומות: ענוי דם נדתה, וענוי דם בתולים, ענוי הריון הבטן, ענוי לידה, עינוי גידול בנים, ומכסה את ראשה כאבל, ומגדלת שער כלילית, ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות, ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה, ואינה נאמנת בעדות, ואחר כל אלה מות. והוציא דמים לאדם בתשע קללות ומות: קצר כחו, קצר קומתו, טומאת הזב, טומאת קרי, טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצים קוצר, ומאכלו בעשב הארץ כבהמה, לחמו בדאגה, ומזונותיו בזיע, ואחר כל אלה מות.

אם אדם חטא, הארץ מה חטאה? שלא הגידה את המעשה, ובשעה שאדם חוטא היא מנכה פירותיה, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך":

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. שמענו שיש הלוך לקול, הלוך לאש לא שמענו, והיכן שמענו? להלן, "ותהלך אש ארצה". 'מהלך' אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה.

עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון, נסתלקה לרקיע ראשון. עמד קין וחטא, נסתלקה לרקיע שני. עמד דור אנוש, נסתלקה לרקיע ג'. דור המבול, נסתלקה לרקיע ד'. דור הפלגה, נסתלקה לרקיע ה'. סדומיים, נסתלקה לרקיע ו'. מצרים, נסתלקה לרקיע ז'. ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ: אברהם יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, דכתיב: "צדיקים יירשו ארץ" וגו'; ורשעים מה עושים? פורחין באויר? אלא צדיקים ישכינו שכינה בארץ.

וישמעו, קולן של אילנות אומרים: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה. שמע קולן של מלאכי השרת אומרים: מתהלך, מת הלך לו אותו שבגן. אמר להם הקב"ה: לרוח היום, הרויחו לו את היום, כך אמרתי לו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אי אתם יודעים אם יום אחד משלי או יום אחד משלכם? הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים, והוא חי תתק"ל שנה ומניח ע' לבנים, הדא הוא דכתיב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

לרוח היום, לרוח מזרחית דגן, לרוח שהוא עולה עם היום. זבדי בן לוי אמר: לרוח מערבית דגן, לרוח שהיא שוקעת עם היום. על דעתיה דרב, הקשה עליו, כל שהיום עולה הוא מרתיח. על דעתיה דזבדי, ריתה עליו, כל שהיום שוקע הוא צונן.

ויתחבא האדם, גרע קומתו ונעשה מאה אמה. בתוך עץ הגן, רמז לתולדותיו שיהו נתונין בארונות של עץ.

אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו, וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם, שנאמר: ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. רבי יוחנן כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע, על שם "ונשמע קולו". אמר רבי שמעון, ד' דברים הקב"ה שונאן, ואני אין אני אוהבן: האוחז באמתו ומשתין, והמשמש מטתו ערום, והאומר דברים שבינו ובין אשתו בפרהסיא, והנכנס לביתו פתאום, וכל שכן לביתו של חבירו.

רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא: "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז). אמר הקב"ה: אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתיו בגרושין ובשלוחין, וקוננתי עליו "אֵיכָה". הכנסתיו לגן עדן, "ויקח ה' אלהים את האדם" וגו' (בראשית ב, טו). וצויתיו, שנאמר: "ויצו ה' אלהים על האדם" (שם, טז). ועבר על צוויי, "המן העץ אשר צויתיך" (בראשית ג, יא). ודנתיו בשלוחין, "וישלחהו ה' אלהים" (בראשית ג, כג). ודנתיו בגרושין, "ויגרש את האדם" (שם, כד). וקוננתי עליו איכה, ויאמר לו אַיֶּכָּה, "אֵיכָה" כתיב. אף בניו, הכנסתים לארץ ישראל, דכתיב: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל". וצויתים, "צו את בני ישראל". ועברו על צוויי, "וכל ישראל עברו תורתך". ודנתי אותם בגרושין, "מביתי אגרשם". ודנתי אותם בשלוחים, "שלח מעל פני ויצאו". וקוננתי עליהם "איכה ישבה בדד":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כח · >>

רמז כח ויקרא ה' אלהים אל האדם... איכה. איך הוה לך? אתמול לדעתי, ועכשיו לדעתו של נחש; אתמול מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו בתוך עץ הגן.

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר: ויאמר לו איכה, לאן נוטה לבך? רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, שנאמר: "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב: "את בריתי הפר". רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה; כתיב הכא: "כאדם עברו ברית", וכתיב התם: "על אשר עזבו את ברית":

מי הגיד לך. לשואלת חומץ, שנכנסה אצל אשת חבר. אמרה לה: מה בעליך עושה עמך? אמרה לה: כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה. אמרה לה: כל קוזמירין שלו בתוכה, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה. הושיטה ידה לתוכה, והתחילו נחשים מנשכין אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת, אמר לה: שמא באותה חבית נגעת בו? המן העץ אשר צויתיך.

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים. אדם, שנאמר: האשה אשר נתתה עמדי. קין, שנאמר: "לא ידעתי השומר אחי אנכי". בלעם, "מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור". חזקיהו, "מאין באו אליך האנשים? ויאמר: מארץ רחוקה באו". אבל יחזקאל נמצא בקי מכולן, שנאמר: "התחיינה העצמות האלה? ויאמר: ה' אלהים אתה ידעת". משל לצפור שהיתה נתונה ביד ציד, פגע באחד, אמר לו: זו שבידי מה היא, חיה או מתה? אמר ליה: אין בעית חיה, אין בעית מתה.

היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלית ואוכל. לא נטרד אדם הראשון מגן עדן עד שחרף וגדף, שנאמר: "ויקו לעשות ענבים ויעש" וגו'.

הנחש השיאני. חייבני והטעני, גירני. גירני כמה דאת אמרת: "לא ישיא אויב בו". חייבני כמה דאת אמרת: "כי תשה ברעך". הטעני כמה דאת אמר: "אל ישיא אתכם חזקיהו".

שנו רבותינו: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותיים מפני שחשודין על הרביעה, ואפילו נקבות אצל נקבות. מפני שכותיים מצויין אצל נשי חבריהן, פעמים שאין מוצאה ורובעה. ואי נמי מוצאה, בהמת ישראל עדיפא ליה, דאמר מר: חביבין עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן, דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא; ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, כותיים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כט · >>

רמז כט שנו רבותינו: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו הימנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו, ומה שבידו נטלו הימנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור הוא מכל הבהמה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר תאכל. הוא אמר: אהרוג את האדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם, דואג ואחיתופל וגיחזי, ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם, ומה שבידם נטלו מהם:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ל · >>

רמז ל ויאמר ה' אלהים אל הנחש. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מנין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען; ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שאין טוענין למסית. מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תניא, רבי אומר: בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: "ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר"; ובקלקלה מתחילין מן הקטן, שבתחילה נתקלל נחש, ואחר כך חוה, ולבסוף נתקלל אדם.

הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, מפני שעמהם דבר הקב"ה, ואלו הן: אדם ונחש ודג. אדם, שנאמר: "ולאדם אמר". נחש, ויאמר ה' אלהים אל הנחש. דג, "ויאמר ה' לדג".

כי עשית זאת. כל מה שעשית בשביל זאת, כל פעולה שלך לא בשביל זאת? מתחלת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:

אררו בצרעת; הלין סלעיא דביה, צרען אינון. ארור הוא מכל הבהמה. ראית מימיך, מאחר שאדם מכה את חבירו במקל, הוא חוזר ומכה אותו ברצועה? כך ארור אתה מכל הבהמה, לא כל שכן מכל חית השדה? תני: בהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים, בהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חדשים, בהמה דקה טהורה יולדת לה' חדשים, הכלב לנ' יום, החתול לנ"ב, החזיר לס' יום, הנמיה לע' יום, השועל לו' חדשים, ושאר כל השרצים לו' חדשים. הארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוד לג' שנים, והנחש לז' שנים, והאפעה לע' שנה. פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד. כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות, עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל. אמר לו: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו. נתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע, אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? אמר לו: לכמה הנחש מוליד? אמר לו: לז' שנים. אמר לו: מנין? אמר לו: הכלב חיה טמאה, מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש; וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה. כמפני רמשא סלק ואמר להם. התחיל להטיח ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לא · >>

רמז לא תנו רבנן: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט; חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מיניק. הדולפינין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפינין? אמר רב יהודה: בני ימא. וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום מוליד ביום. נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביום טוב. והלא בדק? אימור יצתה רובה וחזרה, דאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותר לאכלה ביום טוב. כל שתשמישו ביום יוליד ביום, תרנגולת. תשמישו בלילה יוליד בלילה, עטלף. תשמישו בין ביום ובין בלילה יוליד בין ביום ובין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. כל שתשמישן ועיבורן שוה, יולדין ומגדלין זה מזה; אין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה. תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן לוז. כלב לז', וכנגדו באילן תאנה. חתול לנ"ב, וכנגדו באילן תות. חזיר לס', וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, וכנגדן תבואה. בהמה דקה טהורה לה' חדשים, וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לט', וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש, וכנגדה באילן דקל. הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה, משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססין.

מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע: ארור אתה מכל הבהמה; אם מהבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו? חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים. אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה, אחד לשלש, ומאי ניהו? ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחד לשלש, דהוה ליה תשע שנין? מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה"? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב; ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו? עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי? איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו: קללה הוא, שדי קללה עילוי.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה איעבר ומוליד? אמר ליה: לשבע שנים. והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת? הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני. והא קמשמשי שמושי? אינהו נמי משמשי כאדם. והא אינהו חכימי? אנן חכימינן מנייהו. אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי. אמר ליה: כמה הוו? אמר ליה: שיתין גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימי דיהודאי אנא, ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו. אמרו ליה: אי הכי ניבעי מינך מילתא. אמר להו: לחיי; אי זכיתו לי, עבידו בי כל דבעיתו; אי זכינא לכו, איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו'. עד זכינהו, אייתינהו לכל חד וחד. כד חזא שיתין ביסתרקי, סבר כולהו חבריי להכא אתו. אמר ליה לספנא: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו. כי מטא בי בליעי, שקיל כוזא דמיא מבי בליעי. כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני, אמר ליה: לאו אינהו נינהו. שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא. אמר ליה: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא, אמר להו: מליוה לה ואיזילו לכו. שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול:

על גחונך תלך. בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: "קולה כנחש ילך", ונמצא למד הימנה. אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה; אילולי שאמר ליה הקב"ה על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?

ועפר תאכל. לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, ושומט גידי אדמה ואוכל. ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו". גבעונים, דכתיב: "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל".

אמר ר' שמואל בר נחמני: כל אשה שתובעת בעלה, הויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן; דאילו בדורו של משה כתיב: "הבו לכם אנשים חכמים וידועים", ואלו נבונים לא אשכחינן; ואילו גבי לאה כתיב: "אלי תבא", וכתיב: "מבני יששכר יודעי בינה". איני, והאמר ר' יצחק: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה. אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער גידול בנים. והרונך, זה צער העיבור. בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה; וזו מדה טובה שבנשים? כי קאמינא דמרציא ארצויי קמיה. הני שבע הויין? כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין. מאי היא? אילימא משום דאסור לה יחוד בהדי גברי דלאו דידה, הוא נמי אסיר ליחודי בהדי נשי דלאו דידיה? אלא דאסירא לבי תרי. במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית, יושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. ואידך? הני שבח הוא לה, דאמר ר' חייא, מאי דכתיב: "מלפנו מבהמות ארץ"? זו פרדה, שכורעת ומשתנת מים:

הרבה ארבה עצבונך והרונך. כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי. רבי חנינא אמר: נוצר לתשעה ונולד לז' כו', כדלעיל. לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, או לט', הן ועיבוריהן. חייא בר אדא הוה יתיב קמי רב, מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה: למה לית את סבר? אמר ליה: דהא חמרתי בעי למילד, ואני מתיירא שלא תצטנן ותמות. אמר ליה: ומה איכפת לך? פעמים שהיא פוחתת פעמים שהיא מוספת, אין פוחתת מימות הלבנה ואין מוספת על ימות חמה. אמר ליה, והכתיב: "הידעת עת לדת יעלי סלע תספור ירחים תמלאנה"? אמר ליה: להלן בדקה, וכאן בגסה. אמר ליה: והלא בקרות של אנטונינוס היתה רובעת, והרביעו ממנה בקרות של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו אחר זמן? אמר ליה: להלן בטהורה, וכאן בטמאה.

עצבונך, זה צער העיבור. והרונך, זה צער העידוי. בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה. בנים, זה צער גידול בנים. אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון: נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. אמר ר' יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב: בעצב תלדי בנים, ואלו במזונות כתיב: "בעצבון תאכלנה". אמר ר' לוי: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב: "המלאך הגואל אותי", מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב: "האלהים הרועה אותי".

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו" בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא "במשפט האורים". אלא מלמד, בשעה שישראל יוצאין למלחמה, בית דין של מעלה יושבין עליהן בדין, אם לנצח אם להנצח. אמר ר' חייא בר אבא, כתיב: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע", הא אם אינו יוצא אינו צריך שמירה; מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' לא, כתיב: "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה", הא יום אחר לא? אלא מכאן שאין השטן כו'. אמר ר' אחא בר יעקב: "וקרהו אסון בדרך", הא בבית לא? אלא מכאן וכו'. אמר איבו בר נגרי: "בהשפטו יצא צדיק" אין כתיב כאן, אלא "יצא רשע", מכאן וכו'. רב אמר: היושב בבית רעוע עושה מלאך המות דניסטס שלו, שנאמר: "ישיא מות עלימו", כמה דאת אמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה". אמר ר' אבא בר כהנא: נסר שהוא מתוח מגג לגג, רחבה כמה, אסור להלך עליו; למה? שאין השטן וכו'. אמר ר' לוי, בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל בעצמו, והמפרש בים הגדול.

שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן; על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימין, מוטב; ואם לאו, אני נוטל נשמתכם. ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא, חדד לסכינא. אביי אמר: תפיס תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל. מר עוקבא אמר: רעיא חגירא ועיזי רהיטי; אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ונפישי מרחמי; אבב בזיוני, לא אחי ולא מרחמי. וגברי היכא מיבדקי? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברין על הגשר. רבא לא עבר במברא דאית ביה כותי, אמר: דלמא מיפקיד עליה דינא ואטפל בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. ר' ינאי בדק ועבר, דאמר ר' ינאי: לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס; שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לב · >>

רמז לב אמר רבי חנין: מאי קראה? "קטנתי מכל החסדים". ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי.

אמר רב יצחק בר רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: "כי יפול הנופל ממנו", ממנו להביא ראיה.

למה נמסרו לאשה? היא כבתה נרו של עולם, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם", לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ", וסמיך ליה "וייצר ה' אלהים את האדם", כאשה שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך נוטלת חלה, לפיכך תשמור מצות חלה. היא שפכה דמו של אדם הראשון, דכתיב: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", תשמור נדתה שיתכפר לה.

אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". הא מהתם נפקא? מהכא נפקא: ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך? לא נצרכה, סמוך לוסתה, ואף על גב דאמור רבנן: חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, הני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא:

ואל אישך תשוקתך. ד' תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא על אישהּ; ואין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר: "ואליך תשוקתו"; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר: "פקדת הארץ ותשוקקה"; ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר: "ועלי תשוקתו". דבר אחר: ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא אומרת: עוד איני זוקקת לבעלי מעתה! והקב"ה אומר לה: תשובי לתשוקת אישך; לפי שרפרפה בלבה, לפיכך תביא קרבנה מרופרף, "ולקחה שתי תורים".

והוא ימשל בך. יכול ממשלה מכל צד? תלמוד לומר: "לא יחבול רחים ורכב". מעשה באשה אחת משל בית טוריינוס שהיתה נשואה ללסטים. כיון שבאה לפני חכמים, הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: ואל אישך תשוקתך.

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ד' שומעין הן: יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר. שומע והפסיד זה אדם הראשון: כי שמעת לקול אשתך; ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). שומע ונשכר זה אברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; ונשכר, "כי ביצחק יקרא לך זרע". לא שומע ונשכר זה יוסף: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"; ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ". לא שומע והפסיד אלו ישראל: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם"; ומה הפסידו? "אשר למות למות":

כי שמעת לקול אשתך. "לדברי אשתך" אין כתיב כאן אלא לקול, התחילה מיללת עליו: מה את סבור שאני מתה וכו', כדלעיל. ותאכל מן העץ אשר צויתיך, להזהיר את החיה ואת הבהמה; ולא דייך שלא הזהרת, אלא שנתת להם ואכלו. ארורה האדמה בעבורך, שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתוש פרעושין וזבובין. ותעלה לו גמל? אף הוא יש בו הנאה, שהוא מוכרו ונהנה מדמיו.

בעצבון תאכלנה. קשה היא הפרנסה כפלים כלידה וכו', כדלעיל. אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו, אמר לו המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני? כך הקב"ה אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מה עשתה חוה? האכילה אותו. אמר לו הקב"ה: ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד "ויגרש את האדם".

ג' נכנסו לדין ויצאו ארבעה מחוייבין: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן וכו', כדלעיל בפרשה ה'.

אמר ריש לקיש, בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון: וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו: "בזעת אפיך תאכל לחם" (פסוק יט), נתקררה דעתו. אמר ריש לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, ואכתי לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עשבא דדברא:

וקוץ, זה קונדס. ודרדר, זו עכביות. ואית דמחלפן, שהיא עשויה דרין דרין. ואכלת את עשב השדה. אלו זכית, הייתי מעלה לך מכל אילני גן עדן; עכשיו קוץ ודרדר תצמיח לך. אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם; עכשיו ואכלת את עשב השדה. על דורות הללו הוא אומר, שאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב. כיון ששמע אדם הראשון כן, הזיעו פניו, אמר: מה אני נקשר לאבוס כבהמה? אמר ליה הקב"ה: הואיל והזיעו פניך, תאכל לחם. [אמר רבי לוי,] נוח היה לו לאדם אילו עמד בקללתו הראשונה (בזעת אפיך תאכל לחם):

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לג · >>

רמז לג ששה דברים סימן יפה לחולה. עיטוש, דכתיב: "עטישותיו תהל אור". זיעה, דכתיב: בזעת אפיך תאכל לחם. שלשול, דכתיב: "מהר צועה להפתח" וגו'. קרי, דכתיב: "יראה זרע יאריך ימים". שינה, דכתיב: "ישנתי אז ינוח לי". חלום, דכתיב: "ותחלימני והחייני".

עד שובך אל האדמה. א"ל: קומץ עפר שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך?

כי עפר אתה ואל עפר תשוב. מכאן רמז לתחית המתים מן התורה; "כי עפר אתה ואל עפר תלך" לא נאמר, אלא תשוב.

הנהו קפולאי דהוו מקפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק. נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא אמר ליה: מנו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולא אמר רב מרי, עתידין צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומנו מרי? דלא ידענא ליה. [א"ל] הכתיב: "וישוב העפר על הארץ"? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב: "ורקב עצמות קנאה"; מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין, ושאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין. אחזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגו ביתא. אמר ליה: גלית אדעתיך דאפילו נביאי לא אקרו לך, דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". אמר ליה, והכתיב: כי עפר אתה ואל עפר תשוב? ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים:

ויקרא האדם שם אשתו חוה. נתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא. דבר אחר: חיוה לה כמה דורות אבדה. אמר ר' אחא: חויא חויך, ואת חויא דאדם.

כי היא היתה אם כל חי. ר' שמעון בן אלעזר אמר: עם כל חי. תני: העשיר עולה עמו, העני אינה יורדת עמו. ר' סימון אומר: אם כל חי, אמן של כל החיים, דאמר ר' סימון: כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו. הדא הוא דכתיב: "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", בנוי דאדם קדמאה. מאן דאמר רוחי דביתא טבין, דרבין עמיה; ומאן דאמר דאינון בישין, דחכמין יצריה. מאן דאמר רוחי דחקלא טבין, דלא חכמין יצריה; מאן דאמר דאינון בישין, דלא רבין עמיה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו? כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן? ופשטינא ליה: עולה עמו ואינה יורדת עמו; מאי קראה? "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.

ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור. רב ושמואל, חד אמר: דבר הבא מן העור, וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו.

דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי".

אמר ר' חמא בר חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' תלכו"? אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה? והלא כבר נאמר: "אש אכלה הוא"! אלא הלך אחר מדותיו. הקב"ה הלביש ערומים, שנאמר: כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי", אף אתה קבור מתים.

את זו דרש ר' יהושע בן חנניה: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר תחילה. ר' יהושע לטעמיה דאמר: המפלת שפיר שאינו מרוקם, אפילו צלול, אמו טמאה לידה; וחכמים אומרים: אינו ולד. ואין הלכה כרבי יהושע:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לד · >>

רמז לד בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור"; אלו בגדיו של אדם הראשון, שהיו דומין לפנס, רחבין מלמטה וצרין מלמעלה, חלקין כצפורן ונאים כמרגלית, ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן. כתנות עור, שהן דבוקין לעור, ובהן היו הבכורות משמשין. רבי שמואל בר נחמן אמר: צמר גמלים וצמר ארנבים היו; כתנות עור, שהיו באין מעור. אמר ר' לוי: למדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול, "מכל עץ הגן תאכל"; ופרא מן מה דאת לביש, ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור; ויותר ממה דאת שרי, שהרי שנים הוו שרויין בכל העולם כלו. דבר אחר: כתנות עור, אמר ר' אלעזר: מן העור שהפשיט הנחש לקח הקב"ה ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו.

בין השמשות דמוצאי שבת היה אדם מהרהר בלבו: אוי לי, שמא הנחש שהתעה אותי יבוא וישופני? ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם ושמח בלבו, ופשט ידיו לאורו ואמר: "ברוך אתה ה'... בורא מאורי האש". אמר: עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול, שאין להבעיר אש ביום השבת. וכל מי שמבדיל במוצאי שבת או שומע מן המבדיל, הקב"ה קורא לו קדוש וסגולה ומצילו מצרת העמים, שנאמר: "והייתם לי סגלה מכל העמים".

באחד בשבת נכנס אדם במימי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כלבו. עד שאני בחיים אבנה לי בית מלון לרבצי. אמר: ומה הלוחות, על ידי שהן עתידין לכתוב באצבעו של הקב"ה עתידין מימי הירדן לברוח מפניהם, גופי שגבלו שתי ידיו ורוח נשמת פיו שנפח באפי על אחת כמה וכמה, ולאחר מיתתי יבואו ויקחו את עצמותי ויעשו להם עבודה זרה. אלא הריני מעמיק את ארוני למטה בארץ, מערה לפנים ממערה, לפיכך נקראת מערת המכפלה:

הן האדם היה. מתוקן למיתה. אמר ר' ברכיה: כשביקש הקב"ה לבראות העולם, תחילת ברייתו לא התחיל אלא אדם, ועשאו גולם. בא לזרוק בו נשמה, אמר: אם אני מעמידו עכשיו, יאמרו: שותף נעשה עמי במעשה בראשית; אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל. משגמר הכל, אמרו לו מלאכי השרת: אי אתה עושה אדם שאמרת? אמר להם: כבר עשיתיו, ואינו חסר אלא זריקת נשמה; והעמידו וכילל בו העולם. בו התחיל בו סיים, דכתיב: "אחור וקדם צרתני". אמר הקב"ה: הן האדם היה כאחד ממנו. דבר אחר, מה כתיב למעלה: "ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם"; מלמד שעשה לו הקב"ה בגדי כהונה, כענין שנאמר: "והנה איש לבוש הבדים", וכתיב: "כתנת בד קדש ילבש". מכאן אתה למד שכהן גדול דומה למלאך, "כי מלאך ה' צבאות הוא". למה הדבר דומה? למלך שראה קרתי אחד, והלבישו כבני פלטין. אמרו לו בני פלטין למלך: אפילו אותו שהוא קרתני הוא כמונו; כך אמרו המלאכים לפני הקב"ה: אפילו אדם שהוא יציר עפר הרי הוא כמונו, הן האדם היה כאחד ממנו. למלך שחיבב עבדו, ועשה לו מונייק של זהב. סרח, נטלו ממנו ונתן עליו כבלין. כך עשה לו הקב"ה בגדי כהונה; וכשחטא העבירו ממנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה".

דבר אחר: למלך שהיה לו בן בית, והשליטו על כל אשר לו. התחילו הכל אומרים: שותפו הוא. מה עשה המלך? טרדו; כך וישלחהו ה' מגן עדן. דבר אחר: למלך שנשא אשה, ועשה לה שלשלת של מרגליות. סרחה, נטלו הימנה וכתב לה גט. כך הקב"ה, הניחו לאדם בגן עדן ועשה לו עשר חופות. כיון שחטא, נתן לו גט, שנאמר: וישלחהו, ואין שילוח אלא גט, שנאמר: "ושלחה מביתו":

דרש ר' פפייס: הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס, אלא שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים, ועזב דרך חיים וברר לו דרך המות. רבי יהודה בר' סימון אמר: כיחידו של עולם, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד". רבנן אמרין, כגבריאל, שנאמר: "והנה איש אחד לבוש הבדים". ריש לקיש אמר, כיונה: מה זה בורח, אף זה בורח.

ויגרש את האדם. מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה. וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים. מלמד שהכרובים קודמין לכל מעשה בראשית. ואת להט החרב, זו גיהנם. לשמור את דרך, זו דרך הארץ; מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא". מה זה לא לן כבודו עמו, אף זה לא לן כבודו עמו. ר' ברכיה אמר, כאליהו: מה זה לא טעם טעם מיתה, אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה. כל זמן שהיה אדם, היה כאחד; כיון שנטלה ממנו צלעתו, שב לדעת טוב ורע.

ועתה. מלמד שפתח לו ה' בה פתח של תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך".

וישלחהו. ר' יהודה אומר: שילוח מגן עדן בעולם הזה ובעולם הבא, הקשה עליו. רבי נחמיה אומר: שילוח מגן עדן בעולם הזה, ולא שילוח בעולם הבא. ודא מסייעא לרבי נחמיה: "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", לכשיקיץ אותו שנברא כתמונתך, באותה שעה אני מצדיקו מאותה גזרה.

וישלחהו ה' אלהים. כשבראו בראו במדת רחמים ובמדת הדין, וכשטרדו טרדו במדת רחמים.

הן האדם. לא יכול לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

ויגרש את האדם. למלך שהיו לו ג' אוהבין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. פעם אחת בקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתן, נטל את הראשון, טרדו והוציאו חוץ מפלטין שלו. השני, חבשו בבית האסורין ונתן אספרוס עליו. שלישי שהיה עליו חביב ביותר, אמר: איני עושה דבר חוץ מדעתו. כך אדם הראשון, ויגרש את האדם. נח, "ויסגר ה' בעדו". אברהם שהיה חביב עליו ביותר, אמר: איני עושה דבר חוץ מדעתו, שנאמר: "וה' אמר המכסה אני מאברהם".

ויגרש. הראה לו חורבן בית המקדש, כמה דאת אמר: "ויגרס בחצץ שני". למגרשה של גן עדן טרדו, והושיב עליו שומרים שישמרו אותו. מקדם. רב אמר: בכל מקום רוח מזרחית קולטת. קין, "וישב בארץ נוד קדמת עדן". רוצח, "אז יבדיל משה שלש ערים" וגו' "מזרחה שמש". דבר אחר: מקדם לגן עדן נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב: "היא החיה אשר ראיתי ואדע כי כרובים המה". ואת להט החרב, על שם "משרתיו אש לוהט". המתהפכת, שהן מתהפכין, פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות פעמים מלאכים. דבר אחר: מקדם לגן עדן נברא גיהנם; גיהנם נברא בשני, וגן עדן בשלישי. ואת להט החרב, על שם "ולהט אותם היום הבא". המתהפכת, שהיא מתהפכת על האדם ומלהטתו מראשו ועד רגליו, ומרגליו ועד ראשו. אמר אדם: מי מציל את בני מאש לוהט? זו חרב מילה, שנאמר: "עשה לך חרבות". רבנן אמרין: חרב תורה, שנאמר: "וחרב פיפיות בידם". וכיון שראה אדם שבניו עתידין ליאבד בגיהנם, מעט עצמו מפריה ורביה. וכיון שראה שאחר כ"ו דורות עתידין בניו לקבל התורה, נזקק להעמיד תולדות; "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א).

ויגרש את האדם. יצא אדם וישב לו חוץ לגן עדן, בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוך להר המוריה, ומשם לקחו ולשם החזירו, שנאמר: "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (פס' כג).

כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, שנאמר: לשמור את דרך עץ החיים: דרך, זה דרך ארץ; ואחר כך עץ החיים, זה תורה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לה · >>

פרק ד

רמז לה

והאדם ידע את חוה אשתו. לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון; "והוא ידע" אין כתיב כאן אלא והאדם ידע, הודיע לכל דרך ארץ. דבר אחר: ידע מאיזה שלוה נגלה, הודיע מה עבדת ליה חיויא.

ותהר ותלד את קין. ג' פלאים נעשו באותו יום: בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות, עלו למיטה שנים וירדו שבעה: קין ותאומתו, הבל ושתי תאומותיו.

ותאמר קניתי איש את ה'. חמת לה איתתא בנין, היא אמרה: הא קנין בעלי בידי. ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא: בשביל ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, אתין גמין ריבויין, אכין ורקין מיעוטין, הדין את דכתיב הכא מהו? אמר ליה, אילו כתיב: "קניתי איש ה'", היה הדבר קשה. אמר ליה: "כי לא דבר ריק הוא", ואם ריק הוא מכם הוא ריק, שאין אתם יודעים לדרוש. אלא את ה', לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מאדם; מכאן ואילך "בצלמנו כדמותנו", לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה.

בא עליה רוכב הנחש ועברה את קין, ואחר כך בעלה אדם ועברה את הבל, שנאמר: והאדם ידע את חוה אשתו; מהו ידע? ידע שהיתה מעוברת, וראתה את דמותו, שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים, והבינה ואמרה: קניתי איש את ה'. ר' מיאשה אמר: נולד קין ואשתו תאומתו עמו, ונולד הבל ואשתו תאומתו עמו. ר' אומר: קין והבל תאומים היו, שנאמר: ותהר ותלד את קין, בההיא שעתא אוסיפת למילד, "ותוסף ללדת את אחיו":

הדא מסייעא להא דעלו למיטה שנים וירדו שבעה, תוספת ללידה ולא תוספת לעיבור.

ויהי הבל רעה צאן. ג' היו להוטין אחר אדמה ולא נמצא בהן תועלת. קין היה עובד אדמה. נח, "ויחל נח איש האדמה". עוזיהו, "אכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה".

ויהי מקץ ימים. מאן דאמר בתשרי נברא העולם, עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה. מאן דאמר בניסן נברא העולם, עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי זה בין לדברי זה לא עשה הבל בעולם יותר מחמישים יום.

ויבא קין מפרי האדמה. מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבַּכּוּרות, ומכבד למלך בסייפות.

הגיע ליל יום טוב של פסח, קרא אדם לבניו, אמר: עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהן, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. והביא קין מותר מאכלו, קליות זרע פשתן; והבל הביא מבכורות צאנו, כבשים שלא נגזזו. ר' יהושע בן קרחה אמר, [אמר] הקב"ה: חס ושלום לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, אפילו באריגת בגד, שנאמר: "לא תלבש שעטנז"; ואפילו היא מרוקמת לא תעלה עליך, שנאמר: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. מאי טעמא דבית שמאי? ילפי ממשה דכתיב: "ובני משה גרשום ואליעזר"; ובית הלל ילפי מברייתו של עולם, אדם וחוה. ובית שמאי, אין דנין אפשר משאי אפשר. ובית הלל נמי נילפו ממשה? משה דעבד מדעתיה. ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, דכתיב: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", הבל ואחותו, וקין ואחותו, וכתיב: "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל". ורבנן? אודויי הוא דקא מודיא. תניא אידך, ר' נתן אומר: בית שמאי אומרים, זכר ונקבה; ובית הלל אומרים: זכר או נקבה, דכתיב: "לא תהו בראה לשבת יצרה", והוא עבד ליה שבת.

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. איזהו דבר שחלבו קרב וכולו אינו קרב? הוי אומר זה שלמים. וחד אמר: לא קרבו שלמים, דכתיב: "עורי צפון ובואי תימן", התנערי אומה שמעשיה בצפון, ותבוא אומה שמעשיה בצפון ודרום. ומר נמי, הכתיב ומחלבהן? משמני דידהו. ואידך, הכתיב "עורי צפון ובואי תימן"? ההוא בקיבוץ גליות הוא דכתיב:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לו · >>

רמז לו והכתיב: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות"? זבחים לאכילה, ועולות להקרבה. והכתיב: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים"? יתרו אחר מתן תורה הוה. ולמאן דאמר קודם מתן תורה הוה, מאי איכא למימר? קסבר קרבו שלמים לבני נח:

תניא אידך, ר' אלעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח, ורבי יוסי בר חנינא אמר: עולות הקריבו. איתיביה ר' אלעזר: והכתיב ומחלבהן? מדבר שחלבו קרב. מה עבד לה ר' יוסי בר חנינא? משמניהון. מתיב ר' אלעזר: "וישלח את נערי בני ישראל" וגו'? מה יתרו חותן משה, כמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה בא. ודא מסייעא לר' יוסי: "עורי צפון", זו העולה שהיתה נשחטת בצפון, ומהו "עורי"? דבר שהיה ישן ונתעורר; "ובואי תימן", אלו שלמים שהן נשחטין בדרום, ומהו "בואי"? דבר של חידוש. אף הדין קריא מסייע ליה: "זאת תורת העולה היא העולה", שהיו בני נח מקריבין; וכד הוא מטי לגבי שלמים, "וזאת תורת זבח השלמים", "אשר הקריבו" אין כתיב כאן אלא "אשר יקריבו", מכאן ולהבא.

וישע ה' אל הבל. נתפייס הימנו.

ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא נתפייס הימנו. ויחר לקין מאד ויפלו פניו. נעשו כאור.

הלוא אם תיטיב שאת, ברכה; ואם לא תיטיב, שאת קללה. דבר אחר: אם תיטיב אני מוחל על עונותיך; ואם לאו, חטאו של אותו האיש גדוש ומוגדש. "לדוד אשרי נשוי פשע", אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. לפתח חטאת, "רובצת" אין כתיב כאן אלא רובץ. בתחילה הוא תש כנקבה, ואחר כך הוא מתגבר כזכר. אית כלבין ברומי ידעין למשתדלא, אזיל ויתיב גבי פלטרא ועבד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטרא מתנמנם, והוא שמיט עיגולא אארעא, ועד דאלין מצמתין הוה משתכח טפי עיגולא ומהלך בה. אמר ר' אבא: היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים; כל מאן דהוה עבר בה אמר ליה: הב מה דעלך. עבר פיקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. כך כמה דורות איבד יצר הרע: דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה. כיון שעמד אברהם אבינו וראה שיאן בו תוחלת התחיל מכתתו, הדא הוא דכתיב: "וכתותי מפניו צריו":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לז · >>

רמז לז איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".

תנו רבנן: "ושמתם", סם תם. למה נמשלה תורה לסם חיים? משל לאדם שמכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אי אתם נמסרין בידו, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרין בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, ואליך תשוקתו; ואם אתה רוצה – אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו, "יעברו" וגו' "ואם לא יעברו" וגו'. רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ; אלא לר' חנינא למה לי? סלקא דעתך אמינא וכו' לא אגרא ולא צערא, קמ"ל:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לח · >>

רמז לח אמר שמואל: יצר הרע כמין חטה הוא, רובץ על מפתחי הלב, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. עד שהוולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך" וגו'. וכיון שיצא לאור העולם, בא מלאך וסטרי על פיו ומשכח כל התורה, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם? משעת יציאה או משעת יצירה? [אמר לו: משעת יצירה]. אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה באדם? משעת יצירה או משעת פקידה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר לחתיכה של בשר שתתקיים בלא מלח ג' ימים ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתם שמרה רוחי":

ויאמר קין אל הבל אחיו. על מה היו מדיינין? אמרו: בואו ונחלוק את העולם; אחד נטל את הקרקעות, ואחד נטל מטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עלה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי. דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח. מתוך כך, ויקם קין וגו'. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות ושניהם נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? זה אומר: בתחומי יבנה בית המקדש, וזה אומר: בתחומי יבנה, שנאמר: ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש כמא דאת אמר: "ציון שדה תיחרש". ר' יהודה אומר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר ר' אבהו: חוה הראשונה חזרה לעפרה, ועל מה היו מדיינין? אמר רב הונא: על תאומה יתרה שנולדה עם הבל; זה אומר: אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר: אני נוטלה שנולדה עמי; ומתוך כך ויקם קין.

אמר ר' יוחנן: הבל היה גבור מקין, שאין תלמוד לומר ויקם, אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו: שנינו בעולם, מה אתה הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים. מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין: טב לביש לא תעביד וכו'.

ויהרגהו. במה הרגו? רשב"ג אומר: בקנה הרגו, דכתיב: "וילד לחבורתי", דבר שהוא עושה חבורה. ורבנין אמרי: באבן הרגו, שנאמר: "כי איש הרגתי לפצעי", דבר שהוא עושה פצעים. ויש אומרים: נתבונן קין מהיכן שחט אביו אותו הפר, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר", ומשם הרגו, מן הצואר, מקום הסימנין. ומי קברו? אמר ר' אלעזר בן פדת: עופות השמים וחיות טהורות קברוהו, ונתן להם הקב"ה שכרן לשתי ברכות שמברכין עליהן, א' לשחיטה, וא' לכיסוי הדם.

רבי יהושע דסכנין כשם רבי לוי אמר, כתיב: "חרב פתחו רשעים" וגו'. "חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם", זה קין; "להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך", זה הבל. "חרבם", לאפרכוס שהיה מהלך באמצע פלטיא. מצא הרוג א' ואחר עומד על גביו. אמר לו: מי הרגו? אמר לו: מה את בעי ליה גבי, ואנא בעי ליה גבך. אמר ליה: לא אמרת כלום. אלא משל לאחד שנכנס לגינה ולקט תותים ואכל, והיה בעל הגינה רץ אחריו, אמר לו: מה בידך? אמר לו: אין בידי כלום. אמר לו: והלא ידיך מלוכלכות? כך אמר קין להקב"ה: השומר אחי אנכי?

אמר לו הקב"ה: הא רשע, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי א' והפשילו לאחוריו, והיה בעל המרעה רץ אחריו. אמר לו: מה בידך? אמר לו: אין בידי כלום. אמר לו: והלא הוא מפעה אחריך! כך קול דמי אחיך (שאר קיטעא כתוב לעיל ברמז כ"ח).

קול דמי אחיך. שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם נותן ממון מתכפר לו; דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר: קול דמי אחיך. אינו אומר "דם אחיך" אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר: דמי אחיך, שהיה דמו מושלח על העצים ועל האבנים. אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו פציעות פציעות, חבורות חבורות, שלא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו. ומיום שפתחה הארץ וקבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו", מכנף הארץ ולא מפי הארץ. איתיביה חזקיה אחיו: "ותפתח הארץ את פיה"? אמר לו: לרעה פתחה, לטובה לא פתחה. אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: גלות מכפרת מחצה; מעיקרא כתיב "נע ונד", ולבסוף כתיב "וישב בארץ נוד". אמר רב יהודה אמר רב: גלות מכפרת ג' דברים, שנאמר: "כה אמר ה' היושב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר". רבי יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, שנאמר: "כתבו את האיש הזה ערירי", ובתר דגלה כתיב: "ובני יכניה אסיר שאלתיאל בנו":

רבי יודן אמר: דמו ודם זרעיותיו. "אם לא את דם נבות ואת דם בניו" אין כתיב כאן, אלא "את דמי נבות ואת דמי בניו", דמו ודם זרעיותיו. רבנין אמרין: "וימת בדם בן יהוידע" אין כתיב כאן, אלא "בדמי בן יהוידע", דמו ודם זרעיותיו.

צועקים אלי. אמר רשב"י: קשה הדבר לאמרו ואי אפשר לפה לפרשו. משל לשני אטליטין שהיו עומדין ומתגוששין לפני המלך, אילו רצה המלך פרשן. לא רצה המלך לפרשן, נתחזק אחד על חברו והרגו, והיה מצווח ואומר: מאן יבעי דיני קדם מלכא? כך קול דמי אחיך וגו'. לעלות למעלה לא היתה יכולה, שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה; ולמטה ולא היתה יכולה לעמוד, שעדיין לא נקב שם אדם, והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.

ועתה ארור אתה. אמר רשב"ג: בג' מקומות דברו הכתובים בלשון מועט; ועתה ארור אתה, "ואם בריאה יברא ה'", "ואנכי פציתי פי לה'".

כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך. ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא. ר' אלעזר אמר: לך אינה נותנת, ולאחר נותנת. רבי יוסי בר חנינא אמר: לא לך ולא לאחר. ודכוותא "זרע רב תוציא השדה", ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: זורע סאה ומכניס סאה. אמר ר' נחמיה: אם כן פרנסה מנין? אלא הראויה לעשות עשרים עושה י"ו.

גדול עוני מנשוא. לעליונים ותתחתונים אתה סובל, ולפשעי אי אתה סובל? דבר אחר: גדול עוני מנשוא, משל אבא. אבא עבר על מצוה קלה ונטרד מגן עדן; זו שהיא עבירה חמורה, שפיכות דמים, על אחת כמה וכמה.

הן גרשת אותי. אתמול גרשת את אבא, ועכשיו את מגרשני; שמא מפניך אסתר?:

תנו רבנן, ג' באו בעלילה: קין ועשו ומנשה. קין, דכתיב: גדול עוני מנשוא. עשו, דכתיב: "הברכה אחת היא לך אבי". מנשה, בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלהי אבותיו.

כיון שהגיע קצו של אדם, הכל מושלין בו, שנאמר: והיה כל מוצאי יהרגני. רבא אמר, מן הדין קרא: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך".

רבי צדוק אומר: נכנסה שנאה גדולה בלבו של קין על מנחתו שנתרצית, ולא עוד, אלא שהיתה תאומתו של הבל יפה בנשים וחמד אותה בלבו, שנאמר: ויהי בהיותם בשדה, זו אשה שנמשלה לשדה.

רבי יוחנן אמר: לא היה יודע קין שנסתרות לפני הקב"ה, ולקח נבלתו של הבל וטמנה בשדה. אמר לו הקב"ה: אי הבל אחיך? אמר לפניו: רבונו של עולם, שומר שדה וכרם שמתני; השומר אחי אנכי? אמר קין: גדול עוני מנשוא. ולא עוד, אלא עכשיו יעמוד צדיק אחד בארץ ויזכיר שמך הגדול עלי ויהרגני. מה עשה הקב"ה, נטל אות אחת מכ"ב אותיות שבתורה ונתן על זרועו של קין שלא יהרג, שנאמר: וישם ה' לקין אות.

הכלב שהיה משמר צאנו של הבל, הוא היה משמר נבלתו מכל חיות השדה ומכל עוף השמים, והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלין עליו, ולא היו יודעים מה לעשות. עורב אחד שמת רעהו אמר: אני מלמד לאדם זה מה לעשות. נטל את רעהו, וחפר בארץ לעיניהם וקברו. אמר אדם: כעורב הזה נעשה; נטל נבלתו של הבל וקברו בארץ. ושילם הקב"ה שכר טוב, ועורבים בעולם הזה כשהן מולידין בניהן ורואין אותן לבנים, בורחין מלפניהן, סבורים שהם בני נחש. נותן מזונן בלי חוסר, שנאמר: "מי יכין לעורב צידו". ולא עוד, אלא קוראים ליתן מטר על הארץ והקב"ה עונה אותם, שנאמר: "נותן לבהמה לחמה" וכו':

לכן כל הורג קין. רבי יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל. אמר להן הקב"ה: לכן אני אומר, כל הורג קין להרג יהיה. אמר ר' לוי: בא נחש הקדמוני לתבוע דינו של הבל. אמר לו הקב"ה: לכן אני אומר, כל הורג קין להרג יהי. לא כדינין של רוצחנין דינו של קין; קין הרג ולא היה יודע ממי ללמוד. מכאן ואילך, כל הורג קין יהרג.

וישם ה' לקין אות. רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר: הזריח לו גלגל חמה. אמר ר' נחמיה: לאותו רשע היה מזריח לו הקב"ה גלגל חמה? אלא מלמד שהזריח לו את הצרעת, כמא דאת אמר: "והאמינו לקול האות האחרון". רב אמר: כלב מסר לו; דבר אחר: קרן הצמיח לו. דבר אחר: עשאו אות לרוצחנין; דבר אחר: עשאו אות לבעלי תשובה. ויש אומרים: תלאו ברפיון, ובא מבול ושטפו.

ויצא קין מלפני ה'. מהיכן יצא? הפשיל דברים לאחוריו ויצא, כגונב דעת העליונה. דבר אחר: יצא כמערים וכמרמה בבוראו. דבר אחר: יצא שמח, כמא דאת אמר: "הנה הוא יוצא לקראתך". פגע בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: כך הוא כח של תשובה, ולא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות". וישב בארץ נוד.

שמען קולי. לפי שהיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין. שהיה למך סומא, ותובל קין ראה את קין, ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהן והרגו. והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: וכי איש אשר הרגתי, וכי פצעתיו מזיד, שיהא הפצע קרוי על שמי? וילד אשר הרגתי, לחבורתי נהרג? הלא שוגג הייתי! קין שהרג מזיד, נתלה לז' דורות; אני שהרגתי שוגג, לא כל שכן:

ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך. זהו שאמר הכתוב: "קראו בשמותם עלי אדמות".

ויולד לחנוך את עירד וגו'. אמר ר' יהושע בן לוי: כולהון לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מחויאל, מוחן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

ויקח לו למך שתי נשים וגו'. אמר ר' עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון: כך היו אנשי דור המבול עושין; היה כל אחד מהן לוקח לו שתי נשים, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה היתה יושבת כאילו היא אלמנה בחייה. זו שהיתה לתשמיש, היה משקה אותה כוס עיקרין שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה. הדא הוא דכתיב: "רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב". תדע לך שהוא כן, שהרי הברור שבהן היה למך, והלך ולקח לו שתי נשים, הדא הוא דכתיב: ויקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה, דעדה מניה, ושם השנית צלה, שהיתה יושבת בצלו.

יושב אהל ומקנה. לשעבר היו מקנין להקב"ה במטמונים; חזרו להיות מקנין אותו בפרהסיא. הדא הוא דכתיב: "שם מושב סמל הקנאה המקנה".

כל תופש כנור ועוגב. אדרכלין וכרבלין.

תובל קין. תיבל עבודתו של קין: קין הרג, ולא היה לו במה להרוג; אבל זה לוטש כל חורש נחשת וברזל.

נעמה. אשתו של נח היתה; ולמה היו קורין אותה נעמה? שהיו מעשיה נאים ונעימים. רבנן אמרי: נעמה אחרת היתה; ולמה היו קוראים אותה נעמה? שהיתה מנעמת בתוף לע"ז.

ויאמר למך לנשיו וגו'. תבען לתשמיש. אמרו: למחר מבול בא, ונהיה פרות ורבות למארה. אמר להן: כי איש הרגתי לפצעי, שיבואו עלי פצעים בשבילו, וילד לחבורתי, שיבואו עלי חבורות בשבילו? אתמהא. קין הרג ונתלו לו שבע דורות; אני שלא הרגתי, אינו דין שיתלו לי ע"ז דורות? רבי אומר: הרי זה קל וחומר של חשך; אם כן, מהיכן הקב"ה גובה שטר חובו? – אם איש למה ילד, ואם ילד למה איש? איש לאברים וילד לשנים. אמרו לו: איתא ניזל גבי אדם. אזלין לגבי אדם, אמר להם: עשו את שלכם, והקב"ה עושה את שלו. אמרו לו: אסיא, אסי חגירתך! כלום פירשת מחוה ק"ל שנים, אלא כדי שלא תוליד ממנה בן? אתמהא. כיון ששמע כן, נזקק להעמיד תולדות:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לט · >>

רמז לט אמר ליה ההוא אפיקורוס לרבי ישמעאל ברבי יוסי, כתיב: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'", "מאתו" מיבעיא ליה? אמר ליה ההוא כובס: שבקיה דמהדרנא ליה אנא. ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, "נשיי" מיבעיא ליה? אלא משתעי קרא הכי; הכא נמי משתעי קרא הכי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מפרקיה דרבי מאיר שמיעא לי; דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש ר' מאיר בפירקיה, הוה דריש תלתא שמעתא, תלתא אגדתא, תלתא מתלי.

מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שהדיוט מזכיר שמו פעמים בפסוק אחד. בתורה, ויאמר למך לנשיו. בנביאים, "ויאמר להם המלך קחו את עבדי אדוניכם והרכבתם את בן המלך". בכתובים, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך". ואת תמה שהקב"ה מזכיר שמו שני פעמים בפסוק אחד?

וידע אדם עוד את אשתו. נתוסף לו תאוה על תאותו. לשעבר אם לא היה רואה לא היה מתאוה, עכשיו בין רואה בין אינו רואה מתאוה. רמז למפרשי ימים, שיהיו נזכרין לבתיהן ובאין מיד.

ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר וגו'. רבי תנחומא בשם רבי שמואל אמר: נסתכלה אותו זרע שהוא קם ממקום אחר, ואי זה? זה מלך המשיח.

תחת הבל כי הרגו קין. מחטייה של הבל נהרג קין. לשני אילנות שהן סמוכין זה לזה, פכרה הרוח אחת מהן, ונפל על חבירו ופכרו; כך תחת הבל כי הרגו קין, מחטייה של הבל נהרג קין.

ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש. בעון קומי אבא כהן ברדלא: "אדם שת אנוש" ושתק? אמר להו: עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קנטרין, "קינן" קנטורין. ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת: ההרים נעשו טרשין, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהן כקופין, ונעשו חולין למזיקין. אמר ר' יצחק: הן הן גרמו לעצמן להיות חולין למזיקין; ומי גרם להן? שהיו אומרים: מה בין דגחין לצלמא למאן דגחין לבר נש? אז הוחל לקרוא בשם ה'. אמר רבי סימון: בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד, אז הוחל לקרוא בשם ה', "ויהי כי החל האדם", "הוא החל להיות גבור". איתיבון, והכתיב: "וזה החלם לעשות"? אמר להן, קיפח על ראשו של נמרוד ואמר: זה המרידן עלי. אמר ר' לוי, לאשה שאמרה לבעלה: ראיתי בחלומי שאתה מגרשני. אמר לה: ולמה בחלום? והלא בברור. אמר הקב"ה: אתם עשיתם עצמכם עבודה זרה וקראתם לשמכם, אף אני אקרא למי הים לשמי ואכלה לאותן האנשים מן העולם. דרש רבי אבהו: אוקינוס גבוה מכל העולם. אמר רבי אלעזר בן מנחם, והלא מקרא מלא הוא: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו", אתמהא, כזה שהוא מלמעלן למטן. ב' פעמים כתיב "הקורא למי הים", כנגד ב' פעמים שעלה הים והציף את העולם. ועד היכן עלה בראשונה ועד היכן עלה בשניה? ר' יודן ורבי אבהו ורבי אלעזר בשם רבי חנינא: בראשונה עלה עד עכו ועד יפו, ובשניה עלה עד כפי ברבריאה. רבי חנניה ורבי אחא בשם רבי חנינא: בראשונה עלה עד כפי ברבריאה, ובשניה עד עכו ועד יפו; הדא הוא דכתיב: "ואומר עד פה תבא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך". "עד פה תבא ולא תוסיף" – עד עכו תבא ולא תוסיף, "ופה ישית" – ביפו בגאון גליך. רבי אלעזר בשם רבי חנינא אמר: בראשונה עלה עד קלבריאה, ובשניה עלה עד כפי ברבריאה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מ · >>

רמז מ

פרק ה

זה ספר תולדות אדם. אמר ר' יהודה בר סימון: עד שאדם הראשון מוטל לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. הדא הוא דכתיב: "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו".

זה ספר תולדות אדם. ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו; ומה טעם זה ספר תולדות אדם? אמר הקב"ה: יציר כפי ואיני נותנה לו? חזר הקב"ה ואמר: שש מצות נתתי לו וכו', תרי"ג מצות על אחת כמה וכמה! ויאמר: לא לאדם אני נותנן אלא לבניו; שנאמר: זה ספר תולדות אדם. ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י"ב שבטים, מה טעם? זה ספר תולדות אדם, מנין ז"ה. חזר הקב"ה ואמר: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד מהן על חבירו והרגו; והיאך אני נותן לו י"ב? ויאמר: לא לאדם אני נותנן אלא לבניו; שנאמר: זה ספר תולדות אדם, מנין זה תריסר.

זה ספר תולדות. אלו תולדות ואין הראשונות תולדות; ומה היו? אלוהות. בעון קומי אבא כהן ברדלא וכו'; ואין הראשונות תולדות אלא רוחות, שכל ק"ל שנה שפירש מחוה וכו'. אלו תולדות ואין הראשונות תולדות, למה? שהם כלים במים. כל אומנות שבעולם למד אדם הראשון; מה טעם? "חרשים המה מאדם", מאדם הראשון. אפילו סירגולו של ספר – אדם הראשון למד, שנאמר: זה ספר וסירגולו.

תולדות אדם ביום ברא. הדא מסייעא לההיא: ג' פלאים נעשו באותו יום, בו ביום נבראו וכו'. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, כלל גדול בתורה. רבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה; שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי; אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מא · >>

רמז מא אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי סיפר, שנאמר: "ולי מה יקרו רעיך אל". והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'. כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, שנאמר: "ולי מה יקרו רעיך אל". דבר אחר: זה ספר תולדות אדם, העביר לפניו כל הדורות, הראהו דוד, חיים חקוקין לו ג' שעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, לא תהא תקנה לזה? אמר: כך עלתה במחשבה לפני. אמר לו: כמה שני חיי? אמר לו: אלף שנים. אמר לו: יש מתנה ברקיע? אמר לו: הן. אמר לו: ע' שנים משנותי יהיו למזל זה. מה עשה אדם? הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה, וחתם עליו הקב"ה ומטטרון ואדם. אמר אדם: רבונו של עולם, יפיות זו מלכות וזמירות הללו, נתונות לו במתנה ע' שנה שיחיה ויהא מזמר לפניך. וזה שאמר הכתוב: "הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי".

דבר אחר: זה ספר, הקב"ה עיבר את השנה, ואחר כך מסר לאדם הראשון, שנאמר: זה ספר תולדות אדם. אדם הראשון מסר לחנוך ונכנס בסוד העבור ועיבר את השנה, שנאמר: "ויתהלך חנוך את האלהים". חנוך מסר לנח ועיבר את השנה, שנאמר: "עוד כל ימי הארץ" וגו'. נח מסר לשם ועיבר את השנה, ונקרא כהן, שנאמר: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק", "ומלכי צדק מלך שלם" וגו'. וכי כהן היה? אלא על ידי שהיה בכור והיה משרת לאלהיו ביום ובלילה נקרא כהן. ושם מסר לאברהם, ועיבר את השנה ונקרא כהן, שנאמר: "והוא כהן לאל עליון". אברהם מסר ליצחק ועיבר את השנה לאחר מיתתו של אברהם, שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך" וגו'; על ידי שנכנס בסוד העיבור ברכו ברכת עולם. יצחק מסר ליעקב, יצא יעקב לחוצה לארץ ובקש לעבר את השנה, אמר לו הקב"ה ליעקב: אין לך לעבר; הרי יצחק אביך יעבר את השנה בארץ, שנאמר: "וירא אלהים אל יעקב עוד". למה "עוד"? שפעם ראשונה נגלה עליו ומנעו מלעבר את השנה בחוץ לארץ. וכשבא לארץ אמר לו הקב"ה: קום עבר את השנה; ועל שנכנס בסוד העיבור ברכו ברכת עולם. יעקב מסרו ליוסף ואחיו, והיו מעברים את השנה בארץ מצרים. מת יוסף ואחיו כו', נתמעטו העבורים, וכך עתידין להתמעט בסוף מלכות רביעית. וכשם שנגלה הקב"ה על משה ואהרן, כך עתיד להגלות על מלך המשיח:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מב · >>

רמז מב זכר ונקבה בראם. אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם וגו'. אמר ר' אלעזר בן עזריה: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד שידין ורוחין ולילין, שנאמר: "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו", מכלל דעד האידנא לאו בצלמיה אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו עמד וישב בתענית ק"ל שנה והעלה זרזי תאנה על בשרו ופרש מן האשה? כי קאמרינן בשכבת זרע שיצא ממנו לאונסו.

ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו, עד שנולד שת. רבי שמעון אומר: משת עלו ונתיחסו כל הדורות של צדיקים וכו'. ר"מ אומר: גלוי בשר ערוה היו מהלכין כבהמה וכו'. רבי יהושע אומר: המלאך אש לוהט, והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת הגוף? אלא משעה שנפלו ממקום קדושתן, כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר. ר' צדוק אומר: מהם נולדו הענקים, "הנפילים היו בארץ". ר' יהושע בן קרחה אומר: ישראל נקראו בני אלהים, "בנים אתם" וגו', והמלאכים נקראו בני אלהים, שנאמר: "ברן יחד" וגו', ואלו עד שהיו במקום קדושתן נקראו בני אלהים.

ויולד בדמותו. מלמד שנולד מהול:

ויתהלך חנוך. אמרו לו: למה אינו נכנס בתוך טימוסן של צדיקים, אלא בתוך טימוסן של רשעים? רבי איבו אמר: חנוך היה חנף, פעמים צדיק פעמים רשע; אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו. בראש השנה דנו, בשעה שהוא דן כל באי עולם. שאלו האפיקורסים את ר' אבהו: אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. אמרו לו: נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה, "כי ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך". אמר להם: אם ללקיחה אתם דנין, נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן: "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה". אמר ר' תנחום: יפה השיבן רבי אבהו. מטרונה שאלה את רבי יוסי: אין אנו מוצאין מיתה בחנוך. אמר לה: אילו נאמר "ויתהלך חנוך" ושתק, הייתי אומר כדברך; כשהוא אומר: ואיננו כי לקח אותו אלהים, איננו בעולם כי לקח וגו'.

מאדם ועד המבול אלף ותרנ"ו, חנוך קבר את אדם וחיה אחריו נ"ח שנים, מתושלח הוציא שנותיו עד המבול. יעקב שימש את אברהם אבינו ט"ו שנים ואת שם נ"ח שנה. שם שימש את מתושלח צ"ח שנה, מתושלח את האדם הראשון רמ"ג שנה. נמצאת אומר: ד' אנשים בתוך כ"ב דורות. שבעה הן שקיפלו את העולם כולו: אדם הראשון, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, ואליהו, והוא עדיין קיים. תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן: חנוך, ומשיח, ואליהו, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה; ויש אומרים: הוציאו חירם, ונכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי.

ויהיו כל ימי מתושלח. אמרו: מתושלח צדיק גמור היה, וכל דבור ודבור שהיה יוצא מפיו היה מושל ר"ל משלים בשבחו של הקב"ה, והיה שונה ט' מאות סדרי משנה. כיון שמת, שמעו קול רעש ברקיע שהיו עושין לו הספד, והיו יורדין דמעות מעיני חיות על מקום פטירתו. כיון שראו כך, עשו לו הספד מלמטה, וקבע להן הקב"ה זמן אחר זמן לדור המבול בשכר שהספידוהו, שבעה ימים:

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו. אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, השליטו על הכל: הפרה היתה נשמעת לו לחרוש, התלם היה נשמע ליחרש. וביום שחטא המרידו עליו ונחו. כיון שעמד נח, נחמן, נאמר כאן נייחא ונאמר להלן "למען ינוח שורך"; מה נייחא שנאמר להלן נייחת שור, אף נייחא האמורה כאן נייחת שור. ריש לקיש אמר: לא השם הוא המדרש וכו', אלא עד שלא עמד נח היו המים עולין ומציפין אותן בקבריהן שני פעמים, דכתיב: "הקורא למי הים", אחד בשחרית ואחד בערבית, הדא הוא דכתיב: "כמו חללים שוכבי קבר", שוכבים שלהן חללים היו. וכיון שעמד נח, נחו, נאמר כאן נייחא ונאמר להלן: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם"; מה נייחא האמורה להלן נייחת קבר, אף נייחא האמורה כאן נייחת קבר. רבי אליעזר אמר: לשם קרבנו נקרא, "וירח ה' את ריח הניחוח". רבי יוסי אומר: על שם נייחת התיבה נקרא, שנאמר: "ותנח התיבה".

ויולד בן. מפני מה לא אמרו בשמו, כקינן, כמהללאל, כירד, כחנוך? מלמד שמתושלח חכם גדול היה, והיה מזהיר לאביו שלא יקראנו בשמו, שאנשי דור המבול מכשפים הן, שמא יהרגוהו בכשפים. וכיון שנולד, הוא קראו נח, ולאביו אמר: קרא אותו מנחם, שהוא מנחם את דורו. אמרו: "זה ינחמנו ממעשינו"; אמר להם: אם אתם חוזרים בתשובה הוא מנחם אתכם. דבר אחר: ויולד בן, שממנו נבנה העולם.

זה ינחמנו. וכי נביא היה למך? אמר ר' שמעון בן יהוצדק: מסורת היה לאדם; כשנאמר לו: "ארורה האדמה בעבורך", אמר לפניו: רבונו של עולם, עד מתי? אמר לו: עד שיולד אדם מהול ממעי אמו; וכיון שנולד, אמר: זה ינחמנו.

תנו רבנן: רשע בא לעולם, רעה באה לעולם, שנאמר: "בבא רשע בא גם בוז"; אבד רשע מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר: "ובאבוד רשעים רנה". צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם, שנאמר: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב" וגו'; צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם, שנאמר: זה ינחמנו ממעשנו:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מג · >>

רמז מג מן האדמה אשר אררה ה'. עשרה מיני רעבון באו לעולם: אחד בימי אדם הראשון, "ארורה האדמה בעבורך". ואחד בימי למך, מן האדמה אשר אררה ה'. ואחד בימי אברהם, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי יצחק, "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון". ואחד בימי יעקב, "כי זה שנתים הרעב". ואחד בימי שפוט השופטים, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי דוד, "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים". ואחד בימי אליהו, "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". ואחד בימי אלישע, "ויהי רעב גדול בשומרון". ואחד שהוא מתגלגל ובא. ואחד לעתיד לבוא, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'". רבי שמואל בר רב יצחק אמר: עיקר אתווינטיא שלו היה בימי דוד, ולא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול גרופית של שקמה (וי"א נטיעה קטנה) ולא היה יכול לעמוד בו, טלטלו הקב"ה והביאו בימי דוד. מתלא אמרין: שילא חטא ויוחנא משתלמא. לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים, אלא בימי בני אדם גבורים שהן יכולין לעמוד בהן. משל לזגג שהיה בידו קופה מלאה כוסות ודייטריטון, בשעה שהוא מבקש לתלות קופתו הוא מביא יתד ותוקעה ונתלה הוא בה תחילה ואחר כך הוא תולה קופתו. רבי ברכיה הוה קרי עליהון "נותן ליעף כח".

נסתכל נח שהן מכעיסין להקב"ה, אמר: מה לי להיזקק לפריה ורביה? לפיכך לא הוליד עד ת"ק שנה, ואחר כך אמר: ימות האיש ההוא בלא בנים? והקב"ה אמר "פרו ורבו". מיד נזקק לפריה ורביה:

ויהי נח בן חמש מאות שנה. מה טעם כל דורו מוליד למאה ולמאתים, והוא מוליד לת"ק שנה? אלא אמר הקב"ה: אם רשעים הן, אין רצוני שיאבדו במים; ואם צדיקים הן, אטריח עליו ויעשה תיבות הרבה. וכבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה, שאפילו יפת שהוא גדול, לכשיבוא המבול אינו בן ק' שנה לעונשין.

ויולד נח את שם. והלא יפת הוא הגדול? אלא בתחילה אתה דורש שהוא צדיק, ושנולד מהול, ושייחד הקב"ה שמו עליו, ואברהם יוצא ממנו, וששימש בכהונה גדולה, ושנבנה בית המקדש בתחומו. ומנין אותיותיו תלה הקב"ה לדורות מן דור המבול עד דור הפלגה ש"מ שנה.

פרק ו

ויהי כי החל האדם לרוב. מלמד שהיו שופכין את זרעם על העצים ועל האבנים. ולפי שהיו שטופין בזנות ריבה להן הקב"ה בנקבות, דכתיב: ובנות יולדו להן. רבי שמעון ברבי ילדה לו אשתו נקבה. חמתיה רבי חייא רבה, אמר לו: התחיל הקב"ה לברכך. אמר לו: מה הן? אמר לו, דכתיב: ויהי כי החל האדם לרוב וגו'. עלה אצל אביו, אמר לו: שמחך הבבלי; אף על פי כן, צורך ליין וצורך לחומץ, צורך ליין יותר מחומץ. צורך לחטין וצורך לשעורין, צורך לחטין יותר מן השעורין. משאדם משיא את בתו ומוציא את יציאותיו הוא אומר לה: לא יהא ליך מחזורי להכא. רבן גמליאל אסיב ברתיה, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא יהא לך מחזורי להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא ישלה ווי מפומך. אמרה לו: אבא, בשתי שמחות שבאו לי את מקללני? אמר לה, תרויהון צליין אינון: מן גו דאת הויא שלם בביתך לא יהא לך מחזורי להכא, ומן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מן פומך: ווי דלא אכל ברי, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנשתא.

דבר אחר: ויהי כי החל האדם לרוב. אמר ר' יוחנן: רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר: מריבה באה לעולם. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן: לדידך דאמרת רביה, מפני מה לא הוכפלו בנותיו של איוב? אמר לו: אף על פי שלא הוכפלו בשמות הוכפלו ביופי, דכתיב: "ויקרא שם האחת ימימה", שדומה ליום. "קציעה", שריחה נודף כקציעה. "קרן הפוך", ככורכמא דרישקא. תרגום נרדים רשקין. רבי שמעון ברבי אתילידא ליה ברתא. אמר ליה אבוה: רביה נולד לך. אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל נחמך אבוך, דתניא: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות; אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות:

ויראו בני האלהים, בני דיינא. כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. כומריא גנבין אלהיא, מאן מומי ביה או מאן מקרב? ולמה הוא קורא אותן בני האלהים? שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין. וכל כך למה? כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות, וכדי שיטלו את שלהן ושל דורות הבאין אחריהן. רבי שמעון בר יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא.

כי טובות הנה, טבת כתיב; משהיו מטיבין אשה לבעלה, הגדול מהן נכנס ובועלה תחלה. כי טובות הנה, אלו הפנויות. ויקחו להם נשים, אלו נשי אנשים. מכל אשר בחרו, זה זכור ובהמה; ולא נמחו מן העולם עד שכתבו גממסיות לזכור ולבהמה. בכל מקום שאת מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת הטובים והרעים. על הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות; מה טעם? ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכתיב בתריה: "ויאמר ה' אמחה את האדם":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מד · >>

רמז מד כל אותה הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומיים והיו מקבלין מידו כיון שאמרו איה האנשים הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש מיד אמרו לו עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא מכאן ואילך אין לך רשות. שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו א"ל ועולם מה יהא עליו א"ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו א"ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך א"ל רדו ותדורו עמהן מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה אמר השמעי לי א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה אמר הקב"ה הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בו מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של שלשה ענפים כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם אמר להם עתיד הקב"ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא מיד נתקררו דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה:

לא ידון רוחי באדם לעולם. איני נותן רוחי בהן, בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים וכו'. דבר אחר: אין הרוחות הללו נידונות לפני העולם. דבר אחר: בשעה שאני מחזיר רוחן לנדניהן, איני מחזיר רוחן. אמר ר' חייא בר אבא: איני ממלא רוחי בהן בשעה שאני ממלא רוחי באדם, לפי שבעולם הזה הרוח היא נבזקת באחד מאבריו, אבל לעתיד לבוא היא נבזקת בכל הגוף כדכתיב: "ואת רוחי אתן בקרבכם". אמר ר' יודן בן בתירא: עוד איני דן בדין הזה לעולם. רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: "לא אוסיף... לא אוסיף", ליסגי ליסגי. רבנן אמרין: לא אוסיף לבני נח, לא אוסיף לדורות. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן, והן לא בקשו, הריני משגמן ביסורין. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן והן לא בקשו, הריני משגמן אלו באלו, דאמר רבי אלעזר: אין לך שמתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו. רבי נתן אומר: אפילו כלב אפילו זאב. רבי הונא בר גוריון אמר: אפילו מקל אפילו רצועה, דכתיב: "כי את עול סבלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות כיום מדין", כיום הדין. אמר ר' אחא: אפילו אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון, דכתיב: "כי האדם עץ השדה"; מה האדם נותן דין וחשבון, אף העצים נותנין דין וחשבון. אמר ר' יהושע בר נחמיה: איני דן רוחן בעצמן שבשר ודם הן, אלא הריני מביא עליהן מיעוט שנים שקצבתי להן בעולם הזה ואחר כך אני משגמן ביסורין. מי גרם שימרדו בי? לא על ידי שלא שגמתי אותן ביסורין? הדלת הזה מי מעמידו שגמיו?

אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאין דין, יש דין. רב ביבי בריה דרב אמי בשיטת רבי אליעזר: לא ידון רוחי. אמר ר' מאיר: הן לא עשו מדת הדין למטה, אני עושה להן מדת הדין למעלה; הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בלא חכמת התורה; "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין "משים" אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עוד איני דן מדת הדין כנגד מדת רחמים. אפילו נח שנשתייר מהן, לא שהיה כדאי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, שנאמר בשגם זה משה, דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין. רבנן מייתי לה מהכא: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ומשה חיה ק"כ שנה.

תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימח את כל היקום", בעולם הזה; "וימחו", לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: לא חיין ולא נידונין, שנאמר: לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח. דבר אחר: לא ידון, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה. רבי מנחם ברבי יוסי אומר: אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים, קשה להם בגיהנם, שנאמר: "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מה · >>

רמז מה ששה נקראו בשמותם עד שלא נולדו, ואלו הן: ישמעאל, ויצחק, ומשה, ושלמה, ויאשיהו, ומלך המשיח. ישמעאל מניין? שנאמר: "הנך הרה ויולדת בן" וגו'. ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים. יצחק, שנאמר: "אבל שרה אשתך" וגו'; ולמה נקרא יצחק? י', על י' נסיונות. צ', שרה היתה בת צ' כשהולידה. ח', שנימול לח'. ק', ק' שנים היה אברהם כשהוליד. משה, לא ידון רוחי... בשגם, בגימטריא משה. שלמה, "הנה בן נולד לך ושלמה שמו", על שם שלום ושקט שהיה בימיו. יאשיהו, "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו", שנרצה כשה על גבי המזבח. מלך המשיח, "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו", שהוא עתיד ליאנן לעכו"ם:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מו · >>

רמז מו מנין למשה מן התורה? שנאמר: בשגם הוא בשר. מנין להמן מן התורה? שנאמר: "המן העץ". מנין לאסתר מן התורה? דכתיב: "ואנכי הסתר אסתיר". מנין למרדכי מן התורה? דכתיב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא":

רמז מז הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להם: אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים. אמים, שכל מי שרואה אותם אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י"ב אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא. רבנן אמרי: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים. עוים, שצדו את העולם ושהוצדו מן העולם, ושגרמו לעולם שיצוד, כמה דאת אמר: "עוה עוה עוה אשימנה". אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחשים; בגלילא צווחין לחויא "עויא". נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.

וגם אחרי כן. בתראי לא ילפי מקדמאי, דור המבול מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול.

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. אמר ר' ברכיה: היתה אשה יוצאה בשוק וכו', והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו.

אנשי השם. אמר ר' אחא: "בני נבל גם בני בלי שם", ואת אמרת אנשי השם? אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם ושגרמו לעולם שישום. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אנשים שנתפרשו שמותן למעלן, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל השמות הללו לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

אמר ר' יוחנן: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ומי פירש מעשיהן? אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. רבי אומר: אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרט לנו מעשה המבול, דיו. אמר ר' חנין: אילו לא בא אֱלִיהוּ אלא לפרש לנו מעשה ירידת גשמים, דיו, דאמר ר' יוחנן: כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים. רבי הושעיה רבה אמר: אינה אלא במתן תורה, כמה דאת אמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: קשה היא המחלוקת כדור המבול. נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן: "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"; מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת.

וירא ה' כי רבה רעת האדם. רבה והולכת. שמענו בדור המבול שנידונו במים, והסדומיים שנידונו באש; מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? תלמוד לומר רבה רבה לגזרה שוה.

וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. משהיתה חמה זורחת ועד שהיתה שוקעת לא היתה בהן תוחלת, הדא הוא דכתיב: "לאור יקום רוצח ובלילה יהי כגנב". קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע". אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום.

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה: יפה עשיתי שתקנתי להם קבורה; כתיב הכא וינחם, וכתיב התם: "וינחם אותם וידבר על לבם". דבר אחר: וינחם ה' כי עשה את האדם, תהות היתה לפני, שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אומר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. תהות היתה בלבי שבראתי בו יצר הרע, שאלולי לא בראתי בו לא היה מורד בי. מתנחם אני שעשיתי אותו, וניתן בארץ.

ויתעצב אל לבו. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל: אי אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? א"ל הין. והא כתיב: ויתעצב אל לבו? א"ל: נולד לך בן זכר מימיך? א"ל: הין. א"ל: ומה עשית? א"ל: שמחתי ושימחתי את הכל. א"ל: ולא היית יודע שסופו למות? א"ל: בשעת חדוה חדוה, בשעת אבלא אבלא. א"ל: כך היה מעשה לפני הקב"ה. שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא הביא המבול, מה טעם? ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבלות, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו".

ויאמר ה' אמחה את האדם. מה הן סבורים? חיילות גיסטריות אני צריך? והלא בדבר בראתי את העולם, דבר אני מוציא ומכלה אותם מן העולם. אמר ר' ברכיה: כלום בראתי אותו אלא מן העפר, מי ממחה את העפר? לא המים?

ויאמר ה' אמחה את האדם. רבי לוי בשם רבי יוחנן אמר: אפילו אצטרובולין של רחים נמחה. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן אמר: אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק אומר: אפילו לוז של שדרה, אפילו נץ שדרה שהקב"ה מציץ ממנה את האדם לעתיד לבוא נמחה. אדרינוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניה: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? א"ל: מנץ שדרה. אמר ליה: מניין אתה יודע? א"ל: אייתה לידי. אייתיה, השליכו לאור ולא נשרף, במים ולא נמחה, טחנו ברחים ולא נטחן, נתנו על הסדן ונבקע הפטיש והוא לא חסר.

אמחה את האדם. אני אמחה את בריותי ואין בריותי ממחין על ידי.

מאדם ועד בהמה. למלך שמסר בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה. כעס המלך על בנו והרגו. אמר ליה המלך: כלום הוציא את בני לתרבות רעה, אלא זה בני אבד וזה קיים? לפיכך מאדם ועד בהמה וגו'. למלך שהיה משיא את בנו, ועשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה. כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה? נכנס לתוך חופה והתחיל לשבר בקנקנים ומבקיע בחייצאות ומקרע במילאות. אמר המלך: כלום עשיתי אלא מפני בני, בני אבד וזו קיימת? לפיכך מאדם ועד בהמה. הדא הוא דכתיב: "אסוף אסף כל מעל פני האדמה נאם ה' אסף אדם ובהמה אסף עוף השמים ודגי הים והמכשלות את הרשעים", הם הכשילו את הרשעים. כד הוה צייד עופא, וא"ל זיל ואישתמן ואתי, והוא אזל ומשתמן ואתי.

מאדם ועד בהמה. הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב הולך אצל הזאב, התרנגול אצל טווס. הדא הוא דכתיב: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". והארץ זיינת, הוו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אלין זוניא רבי מן דרא דמבולא.

כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן. הדא הוא דכתיב: "החמס קם למטה רשע, לא מהם" וגו' "ולא מהמהם ולא נה בהם":

"ימלט אי נקי", אונקיא אחת ביד נח. אם כן למה נמלט? אלא "בבור כפיך", שמצאת חן.

ג' מציאות מצא הקב"ה: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "מצאתי דוד עבדי", "כענבים במדבר מצאתי ישראל". והכתיב ונח מצא חן? א"ל: הוא מצא, והקב"ה לא מצא. לאחד שהיה בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד דקשר עמו אהבה; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "וימצא יוסף חן". דבר אחר: לאחד שהיה מהלך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שהשליטו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ותהי אסתר נושאת חן". לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שנתן לו בתו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ושפכתי על בית דוד" וגו' "רוח חן ותחנונים", עד שיודע להבחין איזו חיה נזונית בשתי שעות ביום ואיזו חיה נזונית בג' שעות ביום.

מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות? בזכות תולדותיו; אלה תולדות נח. אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בעבודה זרה, והוא היה הדור השלישי והכעיסו בג' עבירות, שנאמר: "אבי ישב אהל ומקנה", ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי ומשמיעים את קולם, שנאמר: "אבי כל תופש כנור ועוגב". חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן, שנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". חזרו מתבלין בכל כעס, שנאמר "תובל קין". "ואחות תובל קין", שחזרו להתבל בזנות, כענין שנאמר "תבל עשו". ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו: אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה, ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות, ועתיד לעתיד לבוא לחזור למישור שנאמר: "יסוב כל הארץ כערבה", כמו שהיה. ואחת שנתמעטה קומתן, כמה שנאמר: "והגבוהים ישפלו". "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו, לפיכך התרה בהן ק"כ שנה, והיו מכעיסין יותר מדאי.

דרש רבי שמעון בן לקיש, שבעה חנוכות הן: הראשון, "בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור", הרי נר אחד. וביום השני, "ויהי ערב ויהי בקר". משל לארכיטקטי שהיה מבקש לקבוע תלמיוס, ונטל נר והאירה, כך האירה התורה, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". ביום ג' נבראו האילנות ושמן זית מאיר, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית" וגו'. ביום ד' נבראו המאורות וכסאו של דוד, שנאמר: "וכסאו כשמש נגדי", וכתיב: "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". ביום חמישי נבראו ברקים, שנאמר: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים". ביום ו' נבראו אדם וחוה, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". ביום ז' אי אתה מוצא נר. אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיה מארס את בתו, והיה עומד בתוך החופה; צריך אתה לשאול אם היה כולו אור? ומנין אתה אומר שכל שבעת הימים היה אור? שנאמר: "והיה אור הלבנה" וגו'.

פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך, ונתלוו לו גוים. אמרו לו, כתוב בתורה: "ויצו ה' אלהים על האדם"; אדם נצטוה שלא יחטא, אבל האשה לא נצטותה. אמר להם: מה אמר הכתוב? "על האדם לאמר", מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו.

"ויכל אלהים ביום השביעי", אין את מוצא בשבת לילה. בכל יום ויום כתיב "ויהי ערב", וערב שם לילה. למה? שכולה אור:


ילקוט שמעוני · בראשית · >>

הערות[עריכה]

  1. ^ היינו בקביעות השנה, לא אד"ו ראש. ויקיעורך