ילקוט שמעוני נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · נח · >>

אלה תולדות. בכל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים; "ואלה", מוסיף על הראשונים. כאן שנאמר אלה, מה פסל? פסל לדור המבול.

אלה תולדות, זה שאמר הכתוב: "קל הוא על פני מים"; גזרה נגזרה שיאבדו במים. "תקולל חלקתם בארץ", "מי שפרע מדור המבול". כל כך למה? "לא יפנה דרך כרמים", לא היתה כוונתן אלא למטעת כרמים. אבל נח לא היתה כוונתו אלא לפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מח · >>

רמז מח אלה תולדות נח נח. כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו לעולם הבא. מתיבין, והכתיב: "ואלה תולדות תרח תרח", יש לו לעולם הזה ויש לו לעולם הבא? אף היא לא תברא, דכתיב: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. "תקבר בשיבה טובה", בשרו שישמעאל עושה תשובה. אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא "אלה תולדות נח שם"? אלא נייחא לו, נייחא לעולם; נייחא לאבות, נייחא לבנים; נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים; נייחא בעולם הזה, נייחא לעולם הבא.

אלה תולדות נח נח איש צדיק. הדא הוא דכתיב: "פרי צדיק עץ חיים", צדיק מה פירותיו? מצוות ומעשים טובים; "ולוקח נפשות חכם", שזן ומפרנס כל הבריות י"ב חדש בתיבה. אחר כל השבח הזה, "הן צדיק בארץ ישולם", בא לצאת ונשתלם, אתמהא, דאמר רבי הונא משום רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשהוא יצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו. "אף כי רשע וחוטא", זה דור המבול.

איש. כל מקום שנאמר "איש", צדיק מומחה, שכל ק"כ שנה היה נוטע ארזים וקוצצן. אמרין ליה: למה כדין? אמר להן: כך אמר לי מרי עלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא. אמרין: אי אתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה דההוא גברא. כיון שמת מתושלח אמרי ליה: הא לא אתי מבולא אלא ביתיה דההוא גברא.

תמים, כל מי שנאמר בו "תמים" השלים שנותיו למדת שבוע. היה, כל מי שנאמר בו "היה", מתחילתו ועד סופו הוא צדיק. התיבון ליה, והכתיב: "אחד היה אברהם"? א"ל, אף היא לא תברא, דרבי חנינא ורבי יוחנן תרווייהו אמרי: בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו; ריש לקיש אמר: בן ג' שנים, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי", מנין עק"ב. ומה אני מקיים "היה"? שהיה מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. "הן האדם היה", מתוקן למיתה. "והנחש היה", מתוקן לפורענות. "קין היה", מתוקן לגלות. "משה היה", מתוקן לגואל. "מרדכי היה", מתוקן לגאולה. "איוב היה", מתוקן ליסורין. נח היה, מתוקן לנס:

ר' לוי ורבנן, ר' לוי אמר: כל מי שנאמר בו "היה", ראה עולם חדש.

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מט · >>

רמז מט אמר רבי שמואל חמשה הן. נח, אתמול "אבנים שחקו מים", דאמר רבי לוי בשם רבי יוחנן: אפילו אצטרובולין של רחים נמחה במים, והכא את אמר "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה", אתמהא? אלא ראה עולם חדש. יוסף, אתמול "ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו", ועכשיו "ויוסף הוא השליט על הארץ"? אלא שראה עולם חדש. משה, אתמול בורח מפני פרעה, ועכשיו משקעו בים? אלא שראה עולם חדש. איוב, אתמול "ישפוך לארץ מררתי", ועכשיו "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה"? אלא שראה עולם חדש. מרדכי, אתמול היה מתוקן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולביו? אלא שראה עולם חדש.

רבנין אמרי: כל מי שנאמר בו היה, זן ופרנס. נח זן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה. יוסף זן ופרנס, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו". משה זן ופרנס כל מ' שנה במדבר. איוב זן ופרנס, "ואוכל פתי לבדי", שמא "לא אכל יתום ממנה"? מרדכי זן ומפרנס, פעם אחת חוזר על המניקות ולא מצא לאסתר מניקה והיה הוא מניקה. כד דרשה רבי אבהו בציבורא, גחיך ציבורא לקליה. אמר להון, ולאו מתניתא היא: חלב הזכר טהור?

בדורותיו. רבי יהודה אומר: בדורותיו היה צדיק, הא בדורות משה ושמואל לא היה צדיק. בשוק סמיא, צווחין לעוירא "סגי נהור". משל לאחד שהיה לו מרתף של יין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ וכן שניה, (וכן) שלישית ומצאה תוסס, אמר: לית (אית) הכא טב מינה. כך בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק. רבי נחמיה אומר: מה אם בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה על אחת כמה וכמה! משל לצלוחית של פליטון מוקפת בצמיד פתיל ומונחת בבית הקברות, והיתה ריחה נודף; אילו היתה חוץ לבית הקברות, על אחת כמה וכמה! משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות, ולא יצא עליה שם רע; אילו היתה בשוק של כשרות, על אחת כמה וכמה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נ · >>

רמז נ את האלהים התהלך נח. רבי יהודה אומר: למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, ואמר לקטן: הלך עמי, ולגדול אמר: הלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה, "התהלך לפני והיה תמים"; אבל נח שהיה כחו רע, את האלהים התהלך נח. ר' נחמיה אומר: לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט, הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה משתקע בטיט, בוא והלך עמי. הדא הוא דכתיב: את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות אפלים, והתחיל מאיר לו דרך החלון. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: עד שאתה מאיר לי מאספמיא וחברותיה, בוא והאר לי בארץ ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק". רבי יוחנן אמר: לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר: לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן, אנו צריכין לכבודו; על דעתיה דריש לקיש, הוא צריך לכבודנו.

נח איש צדיק תמים. מלמד שנולד מהול. למה נכתב ג' פעמים נח בפסוק? שזה אחד מג' בני אדם שעברו עליהן ג' עולמות, לפיכך הכתוב מזווגן: "נח דניאל ואיוב".

ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. דרך חכמתן קא חשיב להו, דכתיב: "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם" וגו', שם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב: "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה", וכתיב: "ואלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול". בר מאה ותרתין הוה? אלא דרך חכמתן קא חשיב להו. רב כהנא אמר, אנן מהכא מתנינן לה: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול".

ותשחת הארץ. תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה, אינו אלא עבודה זרה וגילוי עריות. עבודה זרה דכתיב: "פן תשחיתון" וגו'; גילוי עריות דכתיב: ותשחת הארץ וגו' כי השחית כל בשר. מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל. אמר ר' אבא: וכולן חזרו, חוץ מתושלמי דלא הדר.

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס. אמר ר' אלעזר: כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נתחתם עליהם גזר דין עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס, וכתיב: "החמס קם למטה רשע". מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא מהם ולא מהמהם ולא נה בהם", ואף על נח נתחתם גזר דין, שנאמר: "נחמתי כי עשיתם ונח":

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נא · >>

רמז נא רבי אלעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, שנאמר: כי השחית כל בשר. אמר ר' יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו". רבי יצחק דבי רבי אמר: כאילו שופך דמים, שנאמר: "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים", אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר, כאילו עובד עבודה זרה; כתיב הכא "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם: "על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן". אמר רב אסי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא "וירע בעיני ה'", וכתיב "לא יגורך רע". מאי דכתיב: "ידיכם דמים מלאו"? אלו המנאפים ביד, כדתנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף", לא יהיה בך נאוף, בין ביד בין ברגל. רבי אמי אמר: המקשה עצמו לדעת נקרא עובד אלילים, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה:

ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. הגיע זמנן ליקצץ, הגיע זמנן ליעשות בוסר, הגיע קטיגוריא שלהן, הגיע זמנן ליעשות בתה. כל כך למה? כי מלאה הארץ חמס מפניהם. חמס, שוה פרוטה; גזל, פחות משוה פרוטה. היה אחד מהם מוצא קופתו מלאה תורמסין, היה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בחכמת תורה. "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין משים אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

דבר אחר: כי מלאה הארץ חמס. חמס זה עבודה זרה, דכתיב: כי מלאה הארץ חמס. חמס זו גלוי עריות, "חמסי ושארי על בבל". חמס זו שפיכות דמים, "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". חמס, כמשמעו.

והנני משחיתם את הארץ. אפילו ג' טפחים של מחרשה נמחו. לבן מלכים שהיה לו פדגוג, כל זמן שהיה סורח, היה פדגוג שלו נרדה. ולבן מלכים שהיה לו מניקה, כל זמן שהיה סורח, היתה מניקתו נרדית. כך הנני משחיתם את הארץ, הא אנא מחבלהון ומחבל ארעא עמהון:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נב · >>

רמז נב עשה לך תיבת עצי גפר. בד' מקומות נאמר בלשון הזה, בג' נתפרש, באחד לא נתפרש. עשה לך תיבת עצי גפר, אעי דקרדוס. "עשה לך חרבות צורים", גלבין דטינרין. "עשה לך שתי חצוצרות כסף", נתפרש. "עשה לך שרף" לא נתפרש. "ישמע חכם ויוסף לקח" זה משה, אמר: אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה, וכן של כסף; אלא הריני עושה אותו של נחושת, למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה: "ויעש משה נחש נחשת". מכאן שנתנה תורה בלשון הקודש, וכשם שנתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש. שמעת מימיך אומר גיני גיניא, אנתרופי אנתרופתא, גבר גברתא? אלא איש ואשה; מכאן שנברא בלשון הקדש.

קנים תעשה את התיבה. מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נג · >>

רמז נג וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר. ולהלן את אמר: "ותחמרה בחמר ובזפת"? אלא להלן, על ידי שהיו המים תשין, "ותחמרה בחמר ובזפת": "בחמר" – מפני הריח, "ובזפת" – מפני המים.

וזה אשר תעשה אותה. זה וזה, עתיד אחד למוד באמתך, הדא הוא דכתיב: ["הארך אמות] במדה הראשונה אמות [ששים] ורוחב אמות עשרים". ולמה הוא קורא אותה תביקין? שהיו מתביאות בה. ורבנין אמרין: על שם תיבתו של נח.

שלש מאות אמה ארך התבה וגו'. בר חוניא אמר: בפקודיך אשיחה, בחקותיך אשתעשע. למדתך תורה דרך ארץ, שאם יעשה ספינה, שתהא עומדת בלמן, יעשה רחבה אחד מששה בארכה, וגבהה אחד מעשרה בארכה.

וזה אשר תעשה אותה. באצבע הראה הקב"ה לנח: כזה וכזה תעשה. ועד שלא באו ימי המבול היו הטמאין מרובין מטהורין; ציוה הקב"ה להרבות הטהורין ולמעט הטמאין, ואמר לו: "מכל הבהמה הטהורה" וגו'.

צהר תעשה לתבה. ר' מאיר אומר: אבן אחת של מרגלית היתה תלויה בתיבה, והיתה מאירה לכל הבריות שבתוכה כנר שהוא מאיר בתוך הבית, וכשמש הזה שהוא מאיר בצהרים. אמר ר' יוחנן, א"ל הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות, שיהו מאירות להן כצהרים.

ואל אמה תכלנה מלמעלה, דבהכי קיימא. תחתיים לזבלים, שניים לאדם, שלישים לבהמה:

צהר תעשה לתבה. ר' אבא בר כהנא אמר, חלון; רבי לוי אומר, מרגלית. כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא היה צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו; בשעה שהיתה כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה. אמר ר' הונא: ערקין הוינן מקמי גונדיא בהדא ביטסא דטבריה, והיו בידינו נרות; בשעה שהיו כהין היינו יודעים שהוא יום וכו'.

ואל אמה תכלנה מלמעלה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: שלש מאות וששים קילין, כל קיל וקיל עשר אמות על עשר אמות, ושתי פלטיאות של ארבע אמות, וקילין מכאן וקילין מכאן, ושתי אמות לצדדין. רבי נחמיה אומר: תשע מאות קילין היו בה, כל קיל וקיל שש אמות על שש, ארבע קילין באמצע, ושלש פלטיאות של ארבע ארבע, וקיל מכאן ומכאן, ושתי אמות לצדדין. על דעתיה דרבי יהודה ניחא, ועל דעתיה דרבי נחמיה לא ניחא. רבי יהודה אומר: כאמתא מלמטה כך אמתא מלמעלה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נד · >>

רמז נד ואל אמה תכלנה מלמעלה. ר' נחמיה אומר: כמין קמרוטין היתה, והיה משקיף בה ועולה ומשקיף בה ועולה עד שהעמידה על אמתא, שנאמר: ואל אמה תכלנה מלמעלה (ואית דאמרי ר' יהודה אומר ש"ל קילים היו בה ומפרש ד' קילין היו ברחבה ד' פעמים ל' יעלו ק"כ קילין תחתיים ק"כ ושניים ק"כ יעלו ר"מ שלישים העליונים לא היו אלא ג' שורות שהיה מצר ועולה ולא היה רוחב התיבה אלא מ' אמות וג' שורות עולין צ' ור"מ הנה ש"ל קילין לדברי ר' יהודה. לר' יהודה ניחא כי גובה הקילין עד לגג ור' נחמיה כמין קמרוטין היה משפע ויורד כגג המשופע).

ופתח התבה בצדה תשים. לימדתך תורה דרך ארץ, שאם עשה אדם טרקלין עשר על עשר, יהא עושה פתחו מן הצד.

תחתיים שניים ושלישים. תחתיים לזבלים, והשניים לו ולבניו ולטהורין, והעליונים לטמאים; ויש שמחלפין, תחתיים לטמאים, והשניים לו ולבניו ולטהורין, והעליונים לזבלים. כיצד היה עושה? אלא כמין קטרקטון היה לו והיה פותחן מן הצד.

תעשה. אף היא מסייעת את עצמה:

ומכל החי מכל בשר. אפילו רוחות נכנסו לתיבה, שנאמר: ומכל החי; אותן שנבראו להם נפשות ולא נבראו להן גופים. ר' יהודה אומר: ראם לא נכנס בתיבה, אבל גוריו נכנסו. ר' נחמיה אומר: לא הוא ולא גוריו; אלא קשרו נח בתיבה, והיה מתלם תלמיות כמן טבריא לסוסיתא, הדא הוא דכתיב: "התקשר רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך". בימי ר' חייא בר אבא עלה גור אחד בארץ ישראל, ולא הניח אילן עומד עד שעקרו. ועשו תענית והתפלל ר' חייא, וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נה · >>

רמז נה זכר ונקבה יהיו. אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו, ואם נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו. בשלמא לרבי יוחנן דאמר: לא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם; אלא לריש לקיש היכא קם רימא? אמר ר' ינאי: גוראות הראם הכניסו לתוכה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בר יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הוי? מ' פרסה, משכא דצוואריה תלתא פרסה, בי מרבעתא דרישיה פרסה ופלגא, רמא ככא סכריה לירדנא? אמר ר' יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. סוף סוף הא אמרת בי מרבעתא דרישיה פרסה ופלגא? אלא חוטמו הכניסו לתיבה. והאמר רבי יוחנן לא ירד מבול לארץ ישראל? לדבריו דריש לקיש קאמר. [והא קסגיא תיבה?] קרניו קשרו לתיבה. והאמר רב חסדא: בני דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו? ולטעמיך תיבה היכי סגיא, עוג מלך הבשן היכי קם? אלא נס נעשה ונצטננו צדי התיבה.

אמר רבי אלעזר: מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח? שנאמר: ומכל החי מכל בשר; אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. האי מיבעיא ליה למעוטי טרפה? טרפה מלחיות זרע נפקא. הניחא למאן דאמר טרפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר טרפה יולדת מאי איכא למימר? אמר קרא: אתך, בדומין לך. ודילמא נח גופיה טרפה הוה? "תמים" כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו? "צדיק" כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו? לא סלקא דעתך; דאי סלקא דעתך נח טרפה הוה, אמר ליה רחמנא "דכוותך עייל, שלמים לא תעייל"? והשתא דנפקא ליה מאתך, לחיות זרע למה לי? אי מאתך הוה אמינא לצוותא בעלמא ואפילו סריס, כתב רחמנא לחיות זרע:

ואני הנני מביא. הנני מסכים לדברי מלאכים שאמרו: "מה אנוש כי תזכרנו".

את המבול מים על הארץ. מים היו, וכיון שהיו יורדין על הארץ היו נעשין מבול. כל אשר בארץ יגוע, יצמוק.

והקימותי את בריתי אתך, ברית אתה צריך. הגבורים, אחד מהן היה נותן את רגלו על התהום וסותמו ונותן ידו על חלון וסותמו, והיה בא ליכנס לתיבה, והיו רגליו מתערכלות. הדא הוא דכתיב: "הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם". ארי היה בא ליכנס לתיבה והיו שניו קהות, הדא הוא דכתיב: "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו". ברית אתה צריך מפני פירות שאתה כונס, שלא יעפשו ושלא ירקבו ושלא ישתנו.

ובאת אל התיבה. אמר ר' חייא בר אבא: נגר היית, ואילולי בריתי שהיתה אתך לא היית יכול לכנוס, הדא הוא דכתיב: והקימותי את בריתי אתך, אימתי? כשבאת אל התיבה.

אתה ובניך. ר' יהודה בר סימון ור' חנין בשם רב שמואל בר יצחק: נח כיון שנכנס אל התבה נאסר לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב: אתה ובניך לעצמן, ואשתך ונשי בניך לעצמן. "בחסר ובכפן גלמוד": אם ראית חסרון בא לעולם, הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה. אמר ר' הונא: "וליוסף יולד שני בנים", אימתי? "בטרם תבוא שנת הרעב". כיון שיצא, התיר לו הקב"ה, הדא הוא דכתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך".

ואתה קח לך מכל מאכל. רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו דבילה. תני משום ר' נחמיה: רוב מכניסו דבילה. רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכיות לנעמיות. רבי לוי אומר: הכניס עמו זמורות לנטיעה, יחורים לתאנה, גרופיות לזיתים. על דעתיה דרבי אבא בר כהנא, והיה לך ולהם, דבר שהוא לך ולהם. על דעתיה דרבי לוי, והיה לך ולהם, אתה עיקר והם טפלים לך.

ואספת אליך. אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו.

ויעש נח. זה שיכון לעשית התיבה.


פרק ז

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני. מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. שלא בפניו מהו אומר? "נח איש צדיק תמים היה"; בפניו מהו אומר? צדיק לפני בדור הזה.

מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' איש ואשתו. אישות לבהמה מי איכא? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירן לפני התיבה; כל שהתיבה קולטתן, בידוע שלא נעבדה בהן עבירה. ר' אבהו אמר: מאותן הבאים מאליהם.

אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם מפיו דבר מגונה, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, שנאמר: ומן הבהמה אשר איננה טהורה. רב פפא אמר תשע, שנאמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור". רבינא אמר עשר, וי"ו ד"טהור". רב אחא בר יעקב אמר י"ו, שנאמר: "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור". תנא דבי ר' ישמעאל: לעולם ידבר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, ובזבה קראו מושב. ואומר "ותבחר לשון ערומים". מאי "ואומר"? וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא, תלמוד לומר "ותבחר לשון ערומים". וכי תימא הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא, תלמוד לומר: "ודעת שפתי ברור מללו".

ובאשה לא כתיב מרכב? והכתיב: "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה"? התם משום ביעתותא דגמל אורחיה הוא. והכתיב: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם"? התם משום בניו אורחיה הוא. והכתיב: "והיא רוכבת על החמור"? התם משום ביעתותא דליליא אורחא הוא; ואיתימא ביעתותא דליליא ליכא, מיהו וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב "טמא"? אלא כל היכא דכי הדדי נינהו, משתעי בלשון כבוד; כל היכא דנפישי מילי, משתעי בלשון קצרה, דאמר רב הונא משום ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו וקאמר? "רכבת" כתיב.

הנהו תרי תלמידי דהוו בשיבבותא דרב ויתבי קמיה, חד אמר: שויתן להא שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר: כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבו קמיה דהלל, וחד מנייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מנייהו ר' יוחנן; חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? אמר: מובטח אני בזה שיורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני, חד אמר: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והתניא: אין בודקין מן המזבח ולמעלה? אלא אימא שחץ פסול; ואיבעית אימא איהו הוא דארע נפשיה.

ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחא בירושלים, אמר: כתיב "כל ערל לא יאכל בו" וכתיב "כל בן נכר לא יאכל בו", ואנא קא אכילנא משופרי שופרי. אמר ליה ר' יהודה בן בתירא: כי סלקת התם אימא להו ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו: ספו לי מאליה. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא! אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: ר' יהודה בן בתירא. אמרו: מאי האי דקמן? בדקו בתריה ואשכחוהו דגוי הוא וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.

רב כהנא חלש, שדרו רבנן לר' יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה. אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה ואתא. אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא; "מוציא דבה הוא כסיל". יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא. כי אתא אמרו ליה: חטין נעשו יפות? אמר להו: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב: "והשעורים והתבן לסוסים". מאי הוה ליה למימר? אשתקד נעשו יפות, אי נמי עדשים נעשו יפות. רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה דר' חייא, כי סליק להתם אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ. שמע מינה תלת, שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה מקצת היום ככולו.

"את הגמל כי לא מפריס פרסה" אין כתיב כאן, אלא "כי מעלה גרה הוא"; "ואת השפן כי איננו מפריס פרסה" אין כתיב כאן, אלא "כי מעלה גרה הוא"; "ואת החזיר כי איננו מעלה גרה" אין כתיב כאן, אלא "כי מפריס פרסה הוא".

גם מעוף השמים וגו'. אם תאמר שבעה מכל מין, נמצא אחד מהן שאין לו בן זוג; אלא שבעה זכרים ושבע נקבות מכל מין. לא שאני צריך להן, אלא לחיות זרע על פני כל הארץ:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נו · >>

רמז נו כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וגו'. אמר ר' שמעון בר יוחאי: הן עברו על התורה שנתנה למ' יום, לפיכך מ' יום ומ' לילה. אמר ר' יוחנן בן זכאי: הם קלקלו את הצורה שנתנה למ' יום, לפיכך מ' יום ומ' לילה.

ומחיתי את כל היקום. רבי ברכיה אומר: קיומיה. רבי אבין אמר: יקומיניה. ר' לוי וריש לקיש אמרי: זה קין, שהיה תלוי ברפיון, ובא מבול ושטפו, שנאמר: "וימח את כל היקום".

ויעש נח ככל אשר ציווהו ה'. זה שיכון לכנוס בהמה חיה ועוף.

ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים וגו'. רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר: שנת המבול אינה עולה מן המנין. אמר לו רבי נחמיה: אף על פי שאינה עולה מן המנין, עולה היא בתקופות וחשבונות.

ויבוא נח וגו' מפני מי המבול. אמר ר' יוחנן: נח מחוסר אמנה היה; אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו, לא היה נכנס בתיבה.

שנים שנים באו אל נח. אתא שיקרא בעי למיעל. אמר ליה נח: לית את יכיל, אלא אם כן נסבת לך זוג. פגע בפחתא, אמרה ליה: מן אן את אתי? אמר לה: מן גבי נח, דאזילת בעי למיעל לתיבותא ולא שבק לי, אלא אמר לי: אי אית לך בר זוג את מיעל; ואי את בעי, תהוי זוגי. אמרה ליה: ומה את יהיב לי? אמר לה: אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבת. אתקון ביניהון דכל דשיקרא מכנס תהא פחתא נסבא, ועלון תרויהון לתיבותא. כיון דנפיק, הוה שיקרא אזל ומכנס ופחתא נסבא דקדמי קדמי. אתא שיקרא אמר לה: אן אינון כל דסגילית? אמרה ליה: ולאו כן אתקנת עמי, דכל מה דאת מכנס אנא נסבא? ולא הוה ליה פתחון פה; לכך נאמר: "הרה עמל וילד שקר".

ויהי לשבעת הימים. אמר רבא: אלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורענות. דבר אחר: ויהי לשבעת הימים, ששינה עליהן הקב"ה סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאה ממערב ושוקעת במזרח. דבר אחר: לשבעת הימים, מלמד שקבע להן זמן קטן אחר זמן גדול. דבר אחר: לשבעת הימים, שהטעימן הקב"ה מעין העולם הבא, לידע כמה טובה מנעו מהן. דבר אחר: ויהי לשבעת הימים, מלמד שתלה להן הקב"ה שבע ימי אבלו של מתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה, ולא עשו. דבר אחר: שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו (קודם) עד שלא הביא המבול; מה טעם? "ויתעצב אל לבו", ואין עציבה אלא אבל כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו".

רבי צדוק אומר: בעשרה במרחשון נכנס לתיבה, וי"ז בו ירדו מי המבול מן השמים שהן מים זכרים, ועלו מי התהומות שהן מים נקבות, ונצמדו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם, שנאמר: "והמים גברו". ונמחו כל היקומים חוץ מנח, שנאמר: "וישאר אך נח", וחוץ מעוג מלך הבשן, כי ישב לו על עץ אחד תחת סולמו של תיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נח? נקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא, שנאמר: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים". וחוץ מארץ ישראל שלא ירדו עליה מי מבול, שנאמר: "בן אדם את ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם":

ומי המבול היו על הארץ. הן חטאו בגלגל של עין שדומה למים, אף הקב"ה לא פרע מהן אלא במים.

הן קלקלו סילונות שלהן, אף הקב"ה שינה עליהן סדרו של עולם. דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה, ברם הכא, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה.

בשנת שש מאות שנה לחיי נח. רבי אליעזר אומר: אותו היום י"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהן ונטל שני כוכבים מן כימה והביא מבול לעולם. ורבי יהושע אומר: אותו היום י"ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהן שינה עליהן הקב"ה סדרי בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. בשלמא לרבי יהושע היינו דכתיב שני; אלא לר' אליעזר מאי שני? שני לדין. בשלמא לרבי יהושע היינו ששינה; אלא לרבי אליעזר מאי שינה? כרב, דאמר רב: דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כתיב הכא "וישוכו המים", וכתיב התם "וחמת המלך שככה".

ויהי הגשם על הארץ, עד כ"ז בכסליו. "ויגברו המים מאה וחמשים יום", עד א' בסיון, והמים היו עומדין ודוממין מאה וחמשים, והרשעים נדונין בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו, מכ"ז בכסליו עד אחד בסיון. "ויחסרו המים מקץ חמשים ומאת יום", מן אחד בסיון התחילו לחסור, שנאמר: "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש", עשירי לירידת גשמים, זה אב, שמקצת היום ככולו. והמים היו גבוהים ט"ו אמה, כלו לס' יום, אמה לארבעה ימים, טפח ומחצה בכל יום. "ותנח התבה בחדש השביעי", זה סיון, כשאתה מתחיל למנות משפסקו גשמים מלירד. נמצאת התיבה נוחה לי"ו יום; הרי כמה היתה גבוהה מן הארץ? ארבע אמות, ומשוקעת בתוך המים י"א אמה. "ויהי מקץ ארבעים יום", לקץ שהתחיל המים לחסור בי' בתמוז, "ויפתח נח את חלון התבה וישלח את היונה". שהה ז' ימים, "ויוסף שלח את היונה". שהה ז' ימים עוד, "וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד", אלא הלכה וישבה לה על אחד ההרים. "בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים", הא כשאתה מתחיל למנות מאחד באב עד אחד בתשרי נבלעו המים. "ויהי באחד ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש", למדנו שיום אחד שנכנס לחודש ככל החודש, חודש אחד מן השנה ככל השנה. יום אחד נכנס בחודש מונין אותו חודש שלם, חודש אחד נכנס בשנה מונין אותו שנה שלמה. "חרבו המים מעל הארץ", נבלעו במקומן, ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה. המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים, מפני שמי המבול היו לקללה ולא בכלל ברכה. "ובחדש השני בשבעה לחודש", זה מרחשון. "יבשה הארץ" ונעשה גריד, הרי י"ב חדש וי"א יום; ואלו י"א יום מה טיבן? מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום.

וארובות השמים נפתחו. נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ונטל שני כוכבים מעש והחזירם לכימה. ונמלייה מדידיה? אין הבור מתמלא מחוליתו. מדה טובה מרובה ממדת פורענות. במדת פורענות הוא אומר: וארובות השמים נפתחו; במדה טובה מה הוא אומר? "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח".

בעצם היום הזה בא נח. אם נכנס נח לתיבה בלילה, עכשיו היו אומרים כל דורו: בכך וכך, לא היינו יודעין, שאילו היינו יודעין בו לא היינו מניחין אותו ליכנס; אלא בעצם היום הזה, ודרגיש ליה ימלל.

המה וכל החיה. הן עיקר, והכל טפל להם. כל צפור כל כנף. פרט למרוטים ולקטועים ולסריסים ולמחוסרי אברים, שהן פסולין לבני נח לקרבנות.

והבאים זכר ונקבה. אמר לו: קניגי אנא? אמר לו: לא איכפת לך; "מובאים" אין כתיב כאן אלא הבאים, מאליהן היו באין.

ויהי המבול על הארץ ארבעים יום. כך היתה תיבתו של נח משוקעת במים, כספינה זו שהיא עומדת בלמן.

ויגברו המים. כך היתה תיבתו של נח שטה על פני המים, כעל שתי קורות, כמטבריא לסוסיתא:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נז · >>

רמז נז ויסגור ה' בעדו. סגר הקב"ה חמה ולבנה, ולא היו מאירים כל י"ב חודש, שנאמר: "האומר לחרס ולא יזרח". והיאך היה נח משמש? זימן לו הקב"ה אבן טובה ונשתמש לאורה. כיון שראו הרשעים שהן אבודים, בקשו להפוך את התיבה; הקיף אריות לתיבה והיו אוכלין אותן, שנאמר: ויסגור ה' בעדו, שכן הוא אומר: "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני".

חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו'. וכי איזה מדה מרובה? מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה מרובה. במדת פורענות הוא אומר: "וארובות השמים נפתחו" (פס' יא); במדה טובה הוא אומר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו". כמה ארובות בדלת? ארבע ארבע, הרי שמונה, נמצא מן שירד לישראל גבוה שישים אמה. מי דמי? התם בארבעים ימים, הכא חד שעתא? התם לכולי עלמא, הכא לישראל לחודייהו? אלא רבי אלעזר המודעי פתיחה פתיחה גמר. איסי בן יהודה אומר: מן שירד להן לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: "תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". אמר אביי: שמע מינה כסא דדוד לעלמא דאתי מחזיק מאתן ועשרין וחד לוגא, שנאמר "כוסי רויה", רוי"ה בגימטריא הכי הוי:

ויכסו ההרים. רבי יונתן סלק למצליה בירושלים, לוה נהליה חד עם דארעא. עבר בהדין פלטניס, וחמתיה חד שמריי. אמר ליה: להיכן את אזל? אמר ליה: למצלי בירושלים. אמר ליה: לא טב לך למצלי בהדין טורא בריכא, ולא בההיא קלקלתא? אמר ליה: ובמה הוא בריך? אמר ליה: דלא טף במיא דמבולא. נתעלמה הלכה מעיני רבי יונתן לשעה. אמר ליה חמריה: רבי, תרשני ואני משיבו. אמר ליה: הדין טורא מה תעביד ליה? אי מן טורים רמים את עביד לה, הכתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים; ואם מן מכייא את עביד לה, לא אשגח עליה קרא ולא חשבה לכלום. בההוא עונתא נחת ליה ר' יונתן מעל חמרא וארכביה ג' מילין, וקרא עליו ג' קראין: "ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך", אפילו בבהמין שבך, והדין: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", והדין: "כפלח הרמון רקתך", הריקנים שבך רצוף תשובות כרמון.

חמש עשרה אמה מלמעלה. ר' יהודה אומר: ט"ו בהר וט"ו בבקעה. ר' נחמיה אומר: ט"ו בהר, אבל בבקעה כל שהן.

כל אשר נשמת רוח חיים. כאן הוא עושה נשמה רוח וכו' כתוב לעיל. מכל אשר בחרבה מתו, פרט לדגים, ויש אומרים: אף הן בכלל מאוספין, אלא שברחו לים הגדול.

וישאר אך נח. "אך" מיעוט, שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה.

אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו; כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, ואידך לא חשיב רישיה. תנן: הבא אחר הנפלים אף על פי שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן; תיובתא דשמואל? תיובתא.

ר' יוחנן אמר: לא ירד מבול לארץ ישראל; וריש לקיש אמר: ירד מבול לארץ ישראל. איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי משום הכי מתו, אלא לדידך ממאי מתו? מהבלא, דאמר רב חסדא: בני דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. איכא דאמרי, איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי היינו דאיכא חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה דמעיקרא וכו'.

וימח את כל היקום וגו'. אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום ר' יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין בה את כל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ובלבל את חופתו, אמר: כלום עשיתי אלא בשביל בני; עכשיו שמת בני, חופה למה לי? אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם; עכשיו שאדם חטא, חיה ובהמה למה לי?

אמר ר' אמי: "אחור וקדם צרתני", אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות, דכתיב: וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה, ברישא אדם והדר בהמה, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: "אך" "רק" מן מיעוטין. "אך" למעט כיצד? וישאר אך נח, מה תלמוד לומר "אך"? שאף נח היה גונח דם בתיבה מפני הצינה. כיוצא בדבר אתה אומר: "אך בעשור לחודש"; יכול שהוא מכפר על השבים ועל שאינן שבים? תלמוד לומר "אך", מיעט את הכפרה. "רק" למעט כיצד? "כי אמרתי רק אין יראת אלהים"; יכול לא היו יראים מן השם כל עיקר? תלמוד לומר "רק". אמור מעתה: עד שלא שמעו באזניהם לא היו יראים; מששמעו באזניהם היו יראים, וכן הוא אומר: "וייראו האנשים מאד". כיוצא בו: "ויאמר לו המלך עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת", מלמד שלא אמרה מכל לבו, אלא שהיה יהושפט מלך יהודה שם. "מן" למעט כיצד? "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב"; יכול כל היום היה דן? אם כן, אימתי היו למדין? תלמוד לומר "מן", מיעט שלא היה דן אלא עד שש שעות. כיוצא בו: "ירעם מן שמים ה'"; יכול רעם במשמע מכל קצות שמים? תלמוד לומר "מן", שאינו נשמע אלא מן אפרכיא שנתבע לה. וכן הוא אומר: "ירעם אל בקולו נפלאות":


פרק ח

ויזכור אלהים את נח וגו'. זה שאמר הכתוב: "צדקתך כהררי אל"; צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל, הדא הוא דכתיב: "ותנח התבה" וגו' (פס' ד). "ומשפטיך תהום רבה", משפטים שעשית עם דורו – דקדקת עמהם עד תהום רבה; הדא הוא דכתיב: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז, יא). ולא עוד, אלא כשזכרתו, לא לו לבדו נזכרת אלא לו וכל מי שהיה עמו בתיבה; הדא הוא דכתיב: ויזכר אלהים את נח. אדם עולה בספינה ועמו בהמה, אם עמד סער בים מה הן עושין? משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם; אבל הקב"ה אינו כן, כשריחם על נח – ריחם על הבהמה, שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה.

"יודע צדיק נפש בהמתו", יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו. "טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו". אוי להם לרשעים שהופכים מידת רחמים למידת הדין; בכל מקום שנאמר "ה'" – זו מידת רחמים, שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון", וכתיב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם, וינחם ה' כי עשה את האדם, ויאמר ה' אמחה את האדם" (בראשית ו, ה-ז). אשריהם הצדיקים, שהן הופכין מידת הדין למידת רחמים; בכל מקום שנאמר "אלהים" – זו מידת הדין, שנאמר: "אלהים לא תקלל", "עד האלהים יבוא דבר שניהם"; וכתיב: ויזכור אלהים את נח, "ויזכור אלהים את רחל", "וישמע אלהים את נאקתם [ויזכור]". מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה. את נח, בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה.

ויסכרו מעינות תהום, לטובה, אבל לא כל מעינות, חוץ ממעין טבריא ואבלונים ומערת פמייס. לרעה, "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום" (בראשית ז, יא). אמר ר' יוחנן, שלשה נשתיירו מהן: בלועא דגרדי, וחמי טבריא, ועינא רבתי דתורם:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · נח · >>

רמז נח תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב"ה, אמרו: כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים; יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי? בה אני דן אותן, שנאמר: "ואני הנני מביא את המבול מים" (בראשית ו, יז). אמר ר' יוחנן: דור המבול ברבה קלקלו, "וירא ה' כי רבה רעת האדם"; ברבה נדונו, "כל מעינות תהום רבה":

ויפתח נח את חלון. הדא מסייעתא לההוא דאמר ר' אבא בר כהנא, חלון ‏[1].

וישלח את העורב. הדא הוא דכתיב: "שלח חשך ויחשיך". ויצא יצא ושוב, התחיל משיבו תשובה: מכל בהמה ועוף שיש כאן אי אתה משלח אלא לי? אמר לו: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה ולא לקרבן. אמר לו הקב"ה: קבלהו, שעתיד העולם ליצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: עד יבשת המים; עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם. הדא הוא דכתיב: "והעורבים מביאים לו לחם".

אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבהו עורב לנח, אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה"; ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים; אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע! במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן! מנלן דנאסר לו? דכתיב: "ובאת אל התבה אתה ובניך", מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה וכולן לקו, ואלו הן: חם וכלב ועורב. כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו ויצא ממנו כוש, דכתיב: "ובני חם כוש ומצרים".

וישלח את העורב, לידע מה בעולם. והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו; ושילח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא, כשולח ביד כסיל; והשולח דברים ביד טהור, כציר נאמן לשולחיו.

וישלח את היונה מאתו. מכאן שדירתן של עופות טהורות אצל צדיקים.

והנה עלה זית טרף בפיה. אמרה יונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורים ביד אדם. ומאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא? שנאמר: "הטריפני לחם חקי":


<< · ילקוט שמעוני · תורה · נט · >>

רמז נט ולא מצאה היונה מנוח. אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין; ודכוותה "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין.

ויחל עוד שבעת ימים. שלשה שבועים ימים.

והנה עלה זית טרף בפיה. מהו טרף? קטיל, כמה דאת אמר: "טרף טרף יוסף"; אמרה ליה: אילו לא קטלתיה, אילן רב הוה מתעביד. מהיכן הביאה אותו? רבי לוי אומר: משבשושין שבארץ ישראל הביאה אותו, היא דברייתא אמרין: ארעא דישראל לא טפת במיא דמבולא, הדא הוא דכתיב: "את ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם". רב ביבי אמר: שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אותו. ולא היה להביא דבר מעולה, כגון קנמון ובלסמון? אלא רמז רמזה לו, אמרה לו: מרי, מר מזה מתחת ידיו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך.

וייחל עוד. מסייע לאומר שלשה שבועין.

ויהי באחת ושש מאות שנה. תנינן: משפט דור המבול י"ב חודש; הא כיצד? "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" וגו', וכתיב: "ויהי הגשם ארבעים יום וארבעים לילה", זה מרחשון וכסליו. "ויגברו המים" וגו', הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר. "ותנח התבה בחדש השביעי", זה סיון, שהוא שביעי לירידת גשמים. לי"ו ימים חסרו ארבע אמות, לד' ימים אמה, טפח ומחצה בכל יום; נמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהון לששים יום חסרו. הדא הוא דכתיב: "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי", זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים. ויהי באחת ושש מאות שנה וגו', נעשית כמקפה.

ובחודש השני בעשרים ושבעה לחדש. נעשה כגריד, וזרעו אותה ולא צמחה; למה? שהיה סימן קללה, ואין סימן קללה חוזר לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו. ולא היה צריך קרייא למימר אלא י"ו לחדש, ומה תלמוד לומר בכ"ז? אלא י"א יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: הרוצה לידע שימות החמה יתרין [י"א יום], ישרוט שריטה אחת בכותל באחת בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין חמה נוגעת לשם עד י"א יום:

וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה. כתיב: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר ר' יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי; אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך איני יוצא ממנו אלא ברשות.

צא מן התבה. משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו: צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחד והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו: צא ממקומך. כך נח, צא מן התיבה. ולא קבל עליו לצאת, אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: "כי מי נח זאת לי" וגו'.

כל החיה אשר אתך. אמר ר' יודן: הוצא כתיב, היצא קרי. ושרצו בארץ, ולא בתיבה. ופרו ורבו בארץ, ולא בתיבה.

כל החיה כל הרמש וגו' כל רומש על הארץ. אמר ר' זירא: רומש מלא כתיב, פרט לכלאים. למשפחותיהם, פרט לסריס. אמר ר' ירמיה בן אלעזר: למשפחותיהם ולא הם. אמר ליה אליעזר לשם רבה, כתיב: למשפחותיהם יצאו מן התבה, אתון היכי הויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה; בריה שדרכה להאכילה ביום, האכלנוה ביום; בלילה, האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מאי אכלה. יומא חד הוה יתיב וקא פלי רומנא, נפל תולעתא מניה ואכלתיה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה. אריא אישתא זניתיה, דאמר רב: האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא. אורשינא אשכחיניה אבא דהוה גני בספנא דתיבותא, אמר לה: מאי טעמא לא בעית מזוני? אמרה ליה: חזיתך דהות טרידא, אמינא לא אצערך. אמר לה: חיישת מצערי? יהי רעוא דלא תמות, שנאמר: "ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים":

ויבן נח מזבח. התבונן נח: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורה יותר מן הטמאה? אלא שהוא רוצה להקריב מהן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח, על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר". עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרים להיקרב: בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא הני מילי? אמר ר' הונא, דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' וגומר. בהמה ועוף כמשמען. חיה הרי היא בכלל בהמה. זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. בעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא, דאמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? דכתיב: "ומכל החי" וכו' כדכתוב לעיל ברמז נ"ד. טהורה אבל לא טמאה, טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותן שעתידין ליטהר. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירום לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור. ר' אמר: הבאים מאליהן. הכל קרבו עולות, כמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דתנו רבנן: "דבר אל בני ישראל", בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. ואסור לסייען, ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.

ר' יוסי אומר: המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. ר' שמעון אומר: אפילו לא העלה אלא על הסלע או על האבן חייב. אמר רב הונא: מאי טעמא דר' יוסי? דכתיב: ויבן נח מזבח לה'. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא דר' שמעון? דכתיב: "ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה'". ואידך נמי, הכתיב: ויבן נח מזבח? ההוא גובהה בעלמא. ואידך נמי, הכתיב "ויקח מנוח"? הוראת שעה היתה. ואיתימא היינו טעמא דר' שמעון, כדכתיב: "מזבח פתח אהל מועד", ואין מזבח בבמה:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · ס · >>

רמז ס וירח ה' את ריח הניחוח. אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח. אמר רב: כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים וסוד ניתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. אמר ר' חנינא בר פפא: כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך". מה לחם ניקח בכסף מעשר, אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים; אי לא נשפך בביתו כמים, אינה ברכה.

כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו, מתלש בשערו, מקרע בכסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שאילו א"ל יצרו: לך עבוד עבודה זרה – כך היה עושה, לפי שכך הוא אומנותו של יצר הרע:

וירח ה'. הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה, בדיסקוס נאה. עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך. כך הריח ריח של שמד:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · סא · >>

רמז סא ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות ליבן: "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". דומין לבוראן: ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף. לא אוסיף, ליסגי ליסגי, לא אוסיף לנח, לא אוסיף לדורות.

כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: "כי הוא ידע יצרנו". עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה".

שאל אנטונינוס את רבינו, א"ל: מאימתי יצר הרע ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, [מנעריו] כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: אימתי ניתנה נשמה באדם? משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח; והודה לו ר', שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני.

תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם":

עוד כל ימי הארץ וגו'. ר' יודן בשם ר' שמואל: מה סבורין בני נח, שבריתן כרותה עומדת לעד? אלא כל זמן ששמים וארץ קיימין בריתן קיימת; כשיבוא אותו היום שכתוב בו "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", באותה שעה "ותופר ברית ביום ההוא". אמר ר' אחא: מי גרם להם שמרדו בי? לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין? מכאן ואילך "זרע וקציר". "וקור וחום", חמה חכאכית, "קיץ וחורף", מקייץ אני עליהן את העוף כמה דאת אמר: "וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף". מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו, אמר: חמון מה עבד לן דרא דמבולא. דבר אחר: עוד כל ימי הארץ. ר' הונא בשם ר' אחא: מה סבורין בני נח, שבריתן כרותה ועומדת לעד? כך אמרתי להם: עוד כל ימי הארץ וגו'; אלא כל זמן שהיום ולילה קיימין בריתם קיימת. לכשיבוא אותו היום שכתוב בו: "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה", באותה שעה "ותופר ברית ביום ההוא". אמר ר' יצחק: מי גרם להם שמרדו בי? לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרין? דאמר ר' יצחק: אחד למ' שנה היו זורעין, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובין עליהן ככלמתא בבשרן. הא כיצד? היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת, דכתיב: ימי הארץ זרע וקציר. ר' שמעון בן אלעזר משום ר"מ, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חום. ר' יהודה מונה מתשרי. ר"ש מונה ממרחשון, נח עיבר את השנה. ר"ש בן לקיש אומר: כותי ששבת חייב מיתה, שנאמר: ויום ולילה לא ישבותו, ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. פשיטא? אמר ר' הונא: ואפילו בשני בשבת. וליחשביה גבי ז' מצות? כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קחשיב. והרי דינין דקום עשה וקא חשיב? קום עשה ושב ואל תעשה נינהו.

פרק ט

ומוראכם וחתכם. תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ; כל שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת אדם נטלה אימתו:

מורא וחתות חזרו, ורדייה לא חזרה; ואימתי חזרה? בימי שלמה: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר". תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אפילו כדוד מלך ישראל שמת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי אינו צריך שמור מן הנחשים ומן החולדה שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח. אבל כעוג מלך הבשן שמת, משמרין אותו שלא ינקרו את עיניו.

כירק עשב וגו' אך בשר בנפשו. אדם הראשון שלא הותר בבשר תאוה וכו', אבל בני נח וכו'.

ואך את דמכם לנפשותיכם. אשכח רבי יעקב בר אחא בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בעד אחד, בדיין אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל: אפילו על העוברים. מנהני מילי? אמר רב יהודה, דאמר קרא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד. מיד כל חיה, אפילו שלא בהתראה. אדרשנו, אפילו בעד אחד. מיד איש ולא אשה. אחיו ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל אף על העוברין, דכתיב: "שופך דם האדם באדם" (פס' ו), איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.

רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אומר לו: ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה. ותנא קמא תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק, ושדי ליה האי "אדם" אסיפיה דקרא ודרוש ביה הכי: "האדם באדם דמו ישפך", איזהו שפיכות דמים שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זה חנק. אימא בת נח שהרגה לא תהרג, "מיד איש" כתיב ולא מיד אשה? אמר רב יהודה: שופך דם האדם מכל מקום. בת נח שזינתה לא תהרג, דכתיב "על כן יעזב איש" ולא אשה? אמר רב יהודה: והיו לבשר אחד, הדר ערבינהו קרא:

ואך את דמכם לנפשותיכם, להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר אך.

מיד כל חיה, אלו ארבע מלכיות: מיד האדם, מיד האדום. מיד איש אחיו, "הצילני נא מיד אחי". אדרוש את נפש האדם, "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם".

שופך דם האדם. תניא, ר' אליעזר אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם, וכתיב: "ואתם פרו ורבו". ר' עקיבא אומר: כאילו ממעט את הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ומה כתיב אחריו? "ואתם פרו ורבו". בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט את הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, אתה נאה דורש ואינך נאה מקיים? א"ל: נפשי חשקה בתורה, יתקיים העולם על ידי אחרים:

שרצו בארץ. אמר ר' שמעון בן לקיש: ברית נחלקה לאוירות. ר' שמעון בן לקיש הוי לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריא. נפקין תרתין נשין מן תמן, אמר חדא לחברתה: בריך רחמנא דאפקן מן הדא אוירא בישא. צווח להון אמר לון: מן הן אתון אמרין מן מזגא? אמר ריש לקיש: אנא חכים מן מזגא ולית בה אלא תרתין עמודין. אמר: ברוך שנתן חן למקום על יושביו. חד תלמיד מן דר' אסי הוה יתיב קודמוי, הוה מסבר ליה ולא סביר. א"ל: למה לית את סבר? א"ל: דאנא גלי מן אתרי. א"ל: מהיכן אתר את? א"ל: מן גובת. ומה אינון אוירא דתמן? א"ל: כד ינוקא מתיליד אנן שייפין מוחיה דלא יכלוניה יתושיא. אמר ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו. אף לעתיד לבוא כן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", לב בוסר בחלקו של חבירו:

ויאמר אלקים אל נח וגו' ואני הנני מקים. ר' יהודה אומר: לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה. ור' נחמיה אמר: הוסיף על הצווי ונהג בקדושה, לפיכך זכה הוא ובניו לדבור, ויאמר אלקים אל נח ואל בניו וגו'.

ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו', לדורות עולם. אמר ר' יודן: "לדרת" כתיב, פרט לב' דורות, דורו של חזקיהו ודורן של אנשי כנסת הגדולה, שלא עמדו אלא בזכות עצמן. ר' חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של ר' שמעון בר יוחאי. אליהו ז"ל ור' יהושע בן לוי הוו יתבין תנין כחדא, מטון חד שמועה דר' שמעון בר יוחאי, אמרין: הא מרא דשמעתא ניעול ונשאליניה. עאל אליהו ז"ל לגביה, א"ל: מאן עמך? א"ל: גדול הדור, ר' יהושע בן לוי. א"ל: נראתה הקשת בימיו? א"ל: הן. א"ל: אם כן לית הוא כדאי למחמי סבר אפאי. ר' חזקיה בשם ר' ירמיה אמר: כד הוה אמר ר' שמעון בן יוחאי: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, והיתה נתמלאת, כך אמר ר' שמעון בן יוחאי: אי בעי אברהם למקרביה מן גביה עד גבי, ואנא מקרב מן גבי עד מלכא משיחא. ואין לא בעי, יצטרף אחיה השילוני עמי ואנא מקרביה מן אברהם עד מלכא משיחא. כך אמר ר' שמעון בן יוחאי: אין העולם יכול לעמוד בפחות מל' צדיקים כאברהם אבינו. מה טעם? "ואברהם היו יהיה", מנין יהי"ה תלתין. אי תלתין אינון, אנא וברי תרין מנהון; ואם כ' אינון, אנא וברי תרין מנהון; ואם עשרה אינון, אנא וברי מנהון; ואם חמשא אינון, אנא וברי מנהון; ואם תרין אינון, אנא וברי הם; ואם חד הוא, אנא הוא.

את קשתי נתתי, את קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן? אלא קשין דפירי.

והיה בענני ענן. לאחד שהיה בידו קלוב רותח, ביקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי בעלי ראתן עד ארבע אמות. רבי אמי ור' אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבוי. ר' יהושע בן לוי מיכריך בהו ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן"; אם מעלת חן על לומדיה, אגוני לא מגנא? כי הוה קא שכיב אמרי ליה למלאך המות: אזיל עביד ליה רעותיה. אזל אתחזי ליה, א"ל: אחוי לי דוכתאי, א"ל: לחיי. א"ל: הב לי סכינך דלא מבעתת לי באורחא. יהביה ניהליה. כי מטא להתם דלייה וקא מחוי ליה, א"ל: דליין טפי פורתא. דלייא, שואר. נקטיה בקרנא דגלימיה. א"ל: שבועתא דלא אתינא. א"ל קוב"ה: אי איתשול על שבועתיה ניהדר, ואי לא לא ניהדר. א"ל: הב לי סכינאי. לא הוה קא יהיב ליה. נפקת ברת קלא אמר: הבי ניהליה, דמבעייה לברייתא. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכח לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתקי פיזא. א"ל: אנת הוא בר ליואי? א"ל: אין. נראתה הקשת מימיך? א"ל אין. א"ל: אם כן אין את בר ליואי. ולא היא ולא מידי, והא דאמר הכי, סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי.

ולא יהיה עוד המים למבול. אמר ר' אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב: ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי"; אלא "ה" שבועה היא מנלן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר לאו לאו תרי זמני, והוא דאמר הן הן תרי זמני, דכתיב: "ולא יכרת כל בשר, ולא יהיה עוד מבול", ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני. ר' אומר: מבול של כל בשר אין, אבל מבול של יחידים יש, כיצד? נפל לים ומת, טבעה ספינתו בים ומת, זהו מבולו. ר' יהודה אומר: מבול של מים אין מביא, אבל מבול אש וגפרית מביא כדרך שהובא על סדומים. ר"י אומר: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של דבר מביא על עכו"ם לימות המשיח, שנאמר: "ואקח את מקלי את נועם ואגדע וגו' ותופר ברית ביום ההוא". אי כתיב "ולא יהיה מים למבול" ושתק, הוה אמינא מבול של מים אינו מביא אבל של מבול אש מביא, שנאמר: "כי באש ה' נשפט"; כתיב "לשחת כל בשר", לא מבול של אש ולא מבול של מים.

והיתה הקשת בענן בין אלקים, זה מדת הדין של מעלה. ובין כל נפש חיה, זה מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה.

ויהיו בני נח. זה שאמר הכתוב: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ויהיו בני נח, יפת ובניו ט"ו, חם ובניו ל"ב, ושם ובניו כ"ז, "ומאלה נפצה כל הארץ". ע"ד היו, ולא נחלק העולם אלא לע', "יצב גבולות עמים", יעקב ובניו בירידתו למצרים ע' היו. אמור מעתה: שם וארפכשד ושלח ועבר צדיקים היו, ולא נכללו עם האומות:

ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. נכנסו בשלום ויצאו בשלום. וחם הוא אבי כנען, אבוהי דפחתא.

ויחל נח. נתחלל ונעשה חולין, למה? ויטע כרם, לא היה לו ליטע דבר אחר שהוא של תקנה, לא יחור של זית ולא גרופיה של תאנה? ומהיכן היה לו? הכניס עמו זמורות ונטיעות, גרופים לזיתים, יחורים לתאנה, הדא הוא דכתיב: "ואספת אליך"; אין אדם כונס אלא אם כן היה צריך לו.

איש האדמה, כתוב לעיל בפסוק "וקין היה עובד אדמה". איש האדמה, שעשה פנים לאדמה, שבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמלא את כל פני האדמה. איש האדמה, בורגר לשם בורגרותיה. חביב היה משה מנח; נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים, דהוה סופיה אלקים.

ויטע כרם. בשעה שהיה הולך ליטע, פגע ביה שידא שמדון. אמר ליה: שותפי עמך, אלא אזדהר דלא תעול בחלקי, ואין עלת בחלקי אנא חבל בך. דרש עובר גלילאה: י"ג ווין נאמרו ביין, ויחל נח איש האדמה.

וידע את אשר עשה לו. רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו; כתיב הכא: וירא חם אבי כנען, וכתיב התם: "וירא אותה שכם בן חמור". בשלמא למאן דאמר סרסו, משום הכי קללו ברביעי, משום דקלקלו ברביעי; אלא למאן דאמר רבעו, מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא? הא והא הואי.

ויחל נח איש האדמה. אמר ליה הקב"ה לנח: לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין, כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין.

ויטע כרם. מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכלותיה עמה, ושתל מפירותיה ואכל ושמח בלבו, שנאמר: "המשמח אלקים ואנשים". ובו ביום נשתגשגו פירותיה ושתה ממנו ונתגל, ונכנס כנען וראה את ערות נח, קשר חוט בבריתו וסרסו ויצא והגיד לאחיו, ונכנס חם וראה ולא שם על לבו מצות כיבוד, והגיד לשני אחיו בחוץ כמשחק באביו, וגערו בו שני אחיו, שנאמר: "ויקח שם ויפת". לא גלגל הקב"ה והביא את אברהם לעולם אלא בשכרו של שם, שנתנבא על כל אומות העולם ת' שנה ולא קבלו ממנו. ולא גלגל הקב"ה והביא מלכות יון לעולם אלא בשכרו של יפת, שנהג כבוד באביו. ולא גלגל והביא מלכות רומי לעולם אלא בשכרו של עשו, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שברך יצחק את יעקב אבינו. לא גלגל הקב"ה והביא סנחריב בעולם אלא בשביל אשור, שהיה איש כשר ובן עצתו של אברהם אבינו היה. לא גלגל הקב"ה והביא נבוכדנצר לעולם אלא בשכרו של מרודך, שנהג כבוד באבינו שבשמים. לא גלגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריבו גוים את בית המקדש. לא גלגל הקב"ה והביא המן לעולם אלא בשכרו של אגג, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה חבוש בבית האסורין שמא יאבד זרעו מן העולם.

ויטע כרם. בא לקראתו השטן, א"ל: רצונך שנטענה יחדו אני ואתה? א"ל הן. מיד הביא תחילה רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואחר כך הביא אריה אחד ושחטו על אותו הגפן, ואחר כך חזיר אחד ושחטו על אותו הגפן. מפני מה עשה כן השטן? כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה, עניו ושפל רוח; וכשהוא שותה שתי כוסות, מיד נעשה גבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני. וכשהוא שותה ג' או ד', מיד הוא נעשה כחזיר, שמתלכלך בטיט ורפש; אף הוא מתלכלך ואף במי רגלים:

וישת מן היין, שתה בלא מדה ונתבזה; בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה.

ויתגל בתוך אהלה. ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם גלות לו ולדורות. י' השבטים לא גלו אלא בשביל היין, הדא הוא דכתיב: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם". שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין, שנאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו". בתוך אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו. נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ובא לו לשמש מטתו ונתפזר זרעו. לעולם אל תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב בה "ווי" ארבעה עשר פעמים: "ויחל", "ויטע", "וישת", "וישכר", "ויתגל", "וירא", "ויגש", "ויקח", "וישימו", "וילכו", "ויכסו", "וייקץ", "וידע", "ויאמר".

וירא חם אבי כנען. אמר להון ואגיד להון, אמר לון: אדם הראשון היו לו ב' בנים, ועמד אחד והרג את חבירו; וזה יש לו ג' והוא מבקש לעשות ד'? מה טעם העבד יוצא בשן ועין? מן הכא, וירא... ויגד.

ויקח שם ויפת את השמלה. שם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא. ממשמע שנאמר וילכו אחורנית, איני יודע שערות אביהם לא ראו? אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהן, ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן. אמר הקב"ה לשם: אתה כסית את ערות אביך, חייך שאני פורעה לבניך, שנאמר: "באדין גובריא אלך כפיתו בסרבלהון". אמר הקב"ה ליפת: אתה כסית ערות אביך, חייך שאני פורע לך, שנאמר: "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר". אמר הקב"ה לחם: אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני פורע לך, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים". אמר רב יהודה: כותי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. [פשיטא,] מהו דתימא הואיל וכתיב בהו "אשר בשר חמורים בשרם", אימא חמור בעלמא הוא, קא משמע לן לענין ערוה איקרו נמי ערוה, שנאמר: וערות אביהם לא ראו:

וייקץ נח מיינו, פרקו יינו. וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, בנו הפסול, כמה דאת אמר: "כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל".

ויאמר ארור כנען. חם חטא וכנען נתקלל? ר' יהודה אומר, לפי שכתוב: "ויברך אלקים את נח ואת בניו", ואין קללה הוה במקום ברכה, לפיכך ויאמר ארור כנען. אשריהם הצדיקים, לא דיין שזוכין לעצמן, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראוין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר: "הנותרים", אלא שזכות אביהם גרמה להם. אוי להם לרשעים, שמחייבין לעצמן ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שראוין ליסמך, כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהן גרמה להם. רבי נחמיה אומר: כנען ראה והגיד, לפיכך תולין הקלקלה במקולקל. דבר אחר: הרבה צער נצטער נח בתיבה, שלא היה לו בן קטן שישמשנו; אמר: לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני. כיון שעשה לו חם אותו מעשה, א"ל: אתה מנעת מלהעמיד לי בן שישמשני, לפיכך יהיה אותו האיש עבד לאחיו שהן עבדים לי. דבר אחר: אתה מנעת מלהעמיד לי בן רביעי, לפיכך בן רביעי שלך מקולל. אתה מנעת אותי מלעשות דבר שהוא באפלה, לפיכך יהא אותו האיש כעור ומפוחם. חם וכלב שמשו בתבה, לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב יצא מפורסם בתשמישו. אמר ר' לוי: לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אהלו של מלך; אמר המלך: גוזרני שיתפחמו פניו ויפסל מטבעו.

יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, זה כורש, שגזר לבנות בית המקדש; אף על פי כן וישכון באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם. בר קפרא אמר: יהו דברי תורה נאמרין בלשונו של יפת בתוך אהלי שם. ר' יודן אומר: מכאן לתרגום מן התורה, וכן הוא אומר: "ויקרא בספר תורת האלקים", זה מקרא; "מפורש", זה תרגום; "ושום שכל", אלו הטעמים; "ויבינו במקרא", אלו ראשי הפסוקים. ר' הונא בן לוליינו אומר: אלו ההכרעות והראיות. רבנן דקסרי אמרי: מכאן למסורת. ר' זעירא ור' חננאל בשם ר': אפילו אדם רגיל בתורה כעזרא, לא יהא קורא מפיו וכותב. והא תני: מעשה שהיה ר' מאיר באסייא, ולא היה שם מגילת אסתר, וקרא לו מפיו וכתבה? תמן אמרין: שתי מגילות כתב; גנז את הראשונה וקיים את השניה. ר' שמעון בן גמליאל אומר: אף הספרים התירו שיכתבו יונית, שנאמר: יפת אלקים ליפת, דברים של יפת יהו באהלי שם. אי הכי גומר ומגוג נמי? הכי קאמר: יפיותו של יפת יהיה באהלי שם:

פרק י

בני יפת גומר ומגוג. אמר ר' שמואל בר אמי: זו אפריקי וגרמניא ומדי ומקדוניא, איסניא ותוניה. תירס זה פרס ותורקי.

ובני גומר אשכנז וריפת ותוגרמה, אסייא וחרייף וגמנייא; ר' ברכיה אמר: גורמניקייא.

ובני יון אלישה ותרשיש. אלסוטרוס איטלייא ודרדנייא. כתוב אחד אומר ודודנים, וכתוב אחד אומר "ורודנים"? רבי סימון ורבי חנין; ר' סימון אומר: דודנים, שהם בני דודיהן של ישראל; "רודנים", שהן באים ורודין אותן. אמר ר' חנין: בשעה שישראל נתונים בעליה, אינון אמרין דודיכון אנן; ובשעה שהן נתונין בירידה, הן באין ורודין.

ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. אמר ר' שמעון בן לקיש, היינו סבורין שנתבלעה משפחתו של פוט; בא יחזקאל ופירש: "כוש ופוט ולוד וכל הערב".

'על כן יאמר נמרוד גבור ציד' אין כתיב, אלא כנמרוד; מה זה צד את הבריות בפיו: לא גנבת, מאן גנב עמך? לא קטלת, מאן קטל עמך?

הוא החל להיות גבור בארץ וכו' (כתוב לעיל ברמז מ'): רמז סב הוא היה גבור ציד. חמשה "הוא" לטובה: "אברם הוא אברהם", "הוא משה ואהרן", "הוא חזקיהו המלך", "הוא עזרא עלה מבבל", "דוד הוא הקטן". וחמישה "הוא" לרעה: הוא היה גבור ציד, "הוא עשו אבי אדום", "הוא דתן ואבירם", "הוא המלך אחז", "הוא אחשורוש". רבי ברכיה אמר, אף אית לן חד דהוא טב מכולהון: "הוא ה' אלקינו", שמדת רחמיו לעולם.

הוא היה גבור ציד. רבי יהודה אומר: הכתנת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היו עם נח בתבה, והנחילם לנמרוד; ובשעה שהיה לובש אותם, כל בהמה חיה ועוף שהיו רואין את הכתנת על נמרוד באין ונופלים על פניהן לפניו, והיו בני אדם סבורים שהוא מגבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם. ואמר לעמו: "הבה נבנה לנו עיר", עד שבנו אותה גבוהה כ"ז מילין. ומעלות היה לו במזרחו ומערבו, ואלו שהיו מעלים לבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו; ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה! עמד אברהם והלעיג בם וקללם בשם אלקיו, שנאמר: "בלע ה' פלג לשונם"; ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע, ועליו הכתוב אומר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה":

מאי בבל? אמר ר' יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה, ארם ונציבין וקטיפין. בארץ שנער, זו בבל שהיא מנוערת מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית. שנער, שהן מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. שנער, ששריה מתים נערים. שנער, ששריה מביטין בתורה עד שהן נערים. דבר אחר: שנער, שהעמידה שונא וצר להקב"ה, ואי זה? זה נבוכדנאצר.

מן הארץ ההיא יצא אשור. מן העצה ההיא יצא אשור. כיון שראה שהן באין לחלוק על הקב"ה, פנה מארצו. א"ל הקב"ה: אתה יצאת לך מארצך, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד': ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עמהם בחרבן בית המקדש, א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח, עכשיו ביצה? אתמול מפריח מצות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה, אתמהא? לפיכך "היו זרוע לבני לוט סלה", ללווט.

ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו'. ואת רסן, אין אנו יודעין אם רסן היא העיר הגדולה, אם נינוה היא העיר הגדולה. מן מה דכתיב: "ונינוה היתה עיר גדולה", הוי נינוה עיר הגדולה:

ומצרים ילד את לודים. מוניטון של מצרים אינן אלא פסולין. פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הטליסין, והיו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו; ומה יצאו מהן? פלשתים גבורים, פתרוסים גנבים, כפתרים ננסין.

ולשם יולד גם הוא. אין אנו יודעין אם שם הוא הגדול אם יפת הוא הגדול; [מן מה דכתיב: "אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", הוי יפת הוא הגדול].

שם האחד פלג. רבי יוסי אומר: הראשונים, על ידי שהיו מכירין את יחוסיהן, היו מוציאין שמן לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו מכירין יחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. ר' שמעון בן גמליאל אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקדש היו מוציאין לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקדש וכו'. אמר רבי יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא את שם בנו פלג ברוח הקודש, שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ. אם תאמר בתחילת ימיו, והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד משפחות הרבה ונתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו היה בההפלגה בן מ"ח שנים.

ושם אחיו יקטן. שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו:

ויקטן ילד את אלמודד וגו'. מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלין כרישין ולובשין כלי פפייר ומצפין למיתה בכל יום; ושמואל אמר: אפילו כלי פפייר אין להם.

ויהי מושבם ממשא, משא מיתה. מדי חולה. עילם וגונבי גוססות. חבל ימא תכלתא דבבל. צור צייר תכלתא דחבל ימא. בין הנהרות כגולה ליוחסין. הר הקדם, טורי מדינחא. תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצירף את כל התורה כולה, ומיום שנברא העולם עד אותה שעה, וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה דורשו וחוקרו ובוחנו וצורפו ברמ"ח פעמים כנגד רמ"ח אברים שבאדם ואחר כך הוציאו מתוך פיו וקבעו בתורתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות" וגו'. וכל דבר ודבר שקבע בתורה אם זז ממקומו קימעא קלקל את העולם כולו. ובדעתו של הקב"ה שלא ליתן פתחון פה לבהמה, ומתוך שנתן פתחון פה לנחש קלקל את כל העולם. עשרה דורות מאדם ועד נח, בדעתו של הקב"ה לפקוד עון אבות על בנים, ולא פקד, אלא כל אחד ואחד עשאו מלך על אשתו ועל בני ביתו, אין להם לא אימת מלכות ולא מדת פורענות אלא אוכלין ושותין ושבעין ובועטין מתוך הטובה, שנאמר: "ויאמרו לאל סור ממנו". עשרה דורות מנח ועד אברהם, בדעתו של הקב"ה לחלקם לשבעים לשון; והוא לא עשה כן, אלא עשאן כולן לשון אחד, ובקשו להחריב את כל העולם כולו, שנאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא, א):

פרק יא

ויהי כל הארץ שפה אחת. הוציאו מפיהם ואמרו: אחד לאלף ותרנ"ו הרקיע הזה מתמוטט, אלא בואו ונעשה לו סמוכות, אחד מן הצפון ואחד מן הדרום ואחד מן המערב, וזה שכאן סמכו מן המזרח. ודברים אחדים, דברים אחודים. מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ואמרו דברים על שני אחדים: על "אחד היה אברהם", ועל "ה' אלקינו ה' אחד". אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן עבודה זרה בראשו ונתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה. דבר אחר: שפה אחת. לאחד שהיה לו מרתף של יין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ, שניה מצאה חומץ, שלישית מצאה חומץ, אמר: הא מיסתיא, דכולא בישא. איזה מהן קשה? זה שהוא אומר למלך: או אני או את בפלטין, או זה שהוא אומר למלך: אני ולא את בפלטין? הוי אומר: זה שהוא אומר, אני ולא את. כך דור המבול אמרו: "מה שדי כי נעבדנו"; דור הפלגה אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וכו'. אותן לא נשתייר מהן פליטה, ואלו נשתייר מהן. אלא דור המבול, על ידי שהיו שטופין בגזל, "גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו", לפיכך לא נשתייר מהן פליטה; אבל אלו, על ידי שהיו אוהבין זה לזה, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתייר מהן פליטה. גדול השלום, שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהן, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו"; אבל משנחלקו מהו אומר? "חלק לבם עתה יאשמו".

ויהי בנסעם מקדם. למיתי מדינחא. דבר אחר: הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלהותו.

וימצאו בקעה. ר' יהודה אומר: נתכנסו כולם לידע איזו בקעה מחזקת להם. רבי נחמיה אומר: וימצאו, "אם ללצים הוא יליץ". וישבו שם, כל מקום שאת מוצא ישיבה, השטן קופץ; כל מקום שאת מוצא נחת רוח, השטן מקטרג; בכל מקום שאת מוצא אכילה ושתיה, השטן מקטרג.

ויאמרו איש אל רעהו. מי אמר למי? מצרים אמר לכוש. ונשרפה לשרפה, עתידין אלין עממיא מן גו עלמא למשתרפא. ותהי להם הלבנה לאבן, מצלחא בידיהון; אתי למיבני חדא, והוא בני תרתי; אתי למישע חדא, והוא שייע ד'.

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר. אמר רבי יודן: מגדל בנו, עיר לא בנו. התיבון, והכתיב: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל"? א"ל, קרון דבתריה: "ויחדלו לבנות המגדל" אין כתיב כאן, אלא "לבנות את העיר". המגדל הזה שבנו, שלישו שקע ושלישו קטף ושלישו קיים. ואם תאמר שהוא קטן, כל מי שהוא עולה לראשו רואה דקלים שלפניו כאלין חגבים.

ונעשה לנו שם. תני רבי ישמעאל: אין שֵם אלא עבודה זרה.

פן נפוץ על פני כל הארץ. אמר ר' שמעון בן חלפתא, "פי כסיל מחתה לו": "ויפץ ה' אותם משם".

וירד ה' לראות את העיר. זו אחת מעשר ירידות האמורות בתורה. דבר אחר: הכל גלוי לפני הקב"ה, אלא ללמד לבריות דרך ארץ.

אשר בנו בני האדם. אמר ר' ברכיה: וכי מה נאמר? בני חמרים, בני גמלים? אלא בנוהי דאדם קדמאה; מה אדם הראשון, אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר: "האשה אשר נתתה עמדי", כך מדור המבול עד דור הפלגה ש"ם שנה, "ויהי כל הארץ שפה אחת".

ויאמר ה' הן עם אחד. אם עושין תשובה אני מקבלם. ר' נחמיה אמר: מי גרם שימרדו בי? על ידי שהם עם אחד ושפה אחת.

ועתה לא יבצר וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם פתח של תשובה; אין "ועתה" אלא לשון תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל" וגו'; והן אמרין לא. אמר הקב"ה: יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הכרם הזה, בשעה שאינו עושה פירות, מה בעליו עושין לו? מגממין אותו. דבר אחר, אמרו: אפילו אותן האנשים נבצרים אינן עושין תשובה, שנאמר: "כבוצר על סלסלות".

הבה נרדה ונבלה שם שפתם. אמר ר' אבא בר כהנא: משפתן אעשה עמהון נבלה; הוה חד מנהון אמר לחבריה: אמטי לי מים, והוא ממטי ליה עפר, הוה מחי ליה ופצע מוחיה. אמטי לי כולב, והוא מייתי ליה מגרופי, הוי מחי ליה ופצע מוחיה.

רבי שמעון אומר: קרא הקב"ה לע' מלאכים הסובבין כסא כבודו ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. והפילו גורלות, שנאמר: "בהנחל עליון גוים" וגו'; ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב". אמר הקב"ה: חבל וגורל שנפל עלי רצתה נפשי בו, שנאמר: "חבלים נפלו לי בנעימים".

"וירד ה' לראות את העיר" וכו' וחצי העולם שם נפל וכו', שנאמר: ויפץ ה' אותם משם (בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ד):

דור הפלגה אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: ויפץ ה' אותם משם בעולם הזה, ומשם הפיצם ה' לעולם הבא. מאי עביד? אמרי דבי רבי שילא, אמרו: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכהו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, שנאמר: "הבה נבנה לנו עיר" וגו'. מחכו עלה במערבא: אם כן ליבנן אחד טורא. אמר רבי ירמיה בן אלעזר, נחלקו לשלש כתות אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאמרה נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה'. וזו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה, נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין. וזו שאמרה נעלה ונעבוד עבודה זרה, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. ר' נתן אומר: כולם לעבודה זרה נתכוונו; כתיב הכא "ונעשה לנו שם", וכתיב התם: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"; מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. אמר ר' יוחנן: מגדל – שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח את התלמוד.

אמר ר' יוסף: בבל בורסיף, סימן רע לתורה: בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ; בורסיף, בור שאפי:

ויפץ ה' אותם משם. ר' יהודה אומר: הלכו להן בני צור לצידון, ובני צידון לצור. רבי נחמיה אומר: נתכנסו כל הארצות בראשי טורין, והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומם. רבנן אמרי: הציף מהן שלשים משפחות; מהיכן עמדו? מאברהם, י"ו מבני קטורה וי"ב מישמעאל, ואלין תרתין, "שני גוים בבטנך".

על כן קרא שמה בבל. חד תלמיד דרבי יוחנן הוה מסבר ליה ולא סבר. א"ל: למה לית את סבר? א"ל: דאנא גלי מן אתראי. א"ל: מהיכן את? א"ל: מן בורסיף. א"ל: לא תאמר כן, אלא מבול סוף, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.

אלה תולדות תרח (כתוב ברמז מ"ח).

וימת הרן על פני תרח. תרח מוכר צלמים הוה. חד זמן נפק לחד אתר, והושיב אברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר נש בעי מזבין ליה, א"ל: בר כמה שנין את? א"ל: בר נ', בר ס'. א"ל: ווי לההוא גברא, דהוא בר נ' בר ס', ובעי למסגד להדין דעביד יומא דין. כיון דהוי אמר ליה כן, הוה מתבייש והולך. חד זמן אתת חדא אתתא טעינא חד פינך דסולת, אמרה ליה: הא לך קרב קדמיהון. קם נסב בוקלסא ותברינון, יהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה א"ל: מאן עבד לון כדין? א"ל: מה נכפור מינך? אתת חדא אתתא טעינא לי חד פינך דסולת, אמרה לי: קרב קדמיהון. הוה דין אמר: אנא אכיל קודמוי, ודין אמר: אנא אכיל קודמוי קם חדא רבה דהוה ביניהון ונסב בוקלסא ותברינון. א"ל: מה את מפלי בי, וידעין אינון? א"ל: ולא ישמעו אזניך מה פיך מדבר. נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל: נסגוד לנורא, א"ל: נסגוד למיא דמטפין נורא. א"ל: ונסגוד למיא, א"ל: נסגוד לעננא דטעין מיא. א"ל: ונסגוד לעננא, א"ל: נסגוד לרוחא דמבדרי לעננא. א"ל: ונסגוד לרוחא, א"ל: נסגוד לבר נש דסביל רוחא. א"ל: מלין את משתעי; אני איני משתחוה אלא לאור, הריני משליכך לתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויציל אותך ממנו. הוה תמן הרן, ופליג, אמר: מה נפשך; אי אברם נצח, מן דאברם אנא, ואי נמרוד נצח, מן נמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, א"ל: מן דמאן את? א"ל: דאברם אנא; נטלוהו והשליכוהו לאור, ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו:

ויקח אברם ונחור להם נשים. אברם גדול מנחור שנה, נחור גדול מהרן שנה., וכתיב: ויקח אברם ונחור להם נשים וגו', ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה ברוח הקודש, והיינו דכתיב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". דבר אחר: יסכה, שהכל סוכין ביפיה. וכתיב: "ויפול אברהם על פניו ויצחק" וגו'; כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין, וקשיש מאחוה תרתין שנין, אשתכח כי אוליד הרן לשרה בתמני אולידה. וממאי? דלמא אברהם זוטא דאחי הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להון? תדע דקא חשיב קרא דרך חכמתן, דכתיב: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" וגו'? אלא מהכא: "ובצלאל בן אורי בן חור" וגו', כדכתיב ברמז תי"ג:

ותהי שרי עקרה. אמר רבה בר אחוה: שרה היתה אילונית, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לה. רבי אמי אמר: אברהם ושרה טומטומים היו, דכתיב: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם".

אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר אין לה, הוה לה, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, והוה לה: "וה' פקד את שרה". "ולחנה אין ילדים", והוה לה: "ותלד ג' בנים". "ציון היא דורש אין לה", והוה לה: "ובא לציון גואל". משנולד יעקב עד שאמרו בניו שירה על הים, ש"ם שנה; מן המבול ועד דור הפלגה, ש"ם שנה, מדה כנגד מדה. מפני שהיה העולם בברכה מן המבול ועד הפלגה, ומרדו בהקב"ה מתוך השלוה, לפיכך משנולד יעקב אבינו עד שאמרו בניו שירה על הים היו גרים ותושבים ומשועבדין, והודו להקב"ה מתוך מדת היסורין ואמרו לפניו שירה, לכך בחר ביעקב ובבניו שהן משבחין אותו, שנאמר: "עם זו יצרתי לי" וגו'. וכי כל בריותיו אין משבחין אותו? והלא כבר נאמר: "כי ממזרח שמש ועד מבואו" וגו'. מכאן אין ערב לו אלא ישראל, שנאמר: "נעים זמירות ישראל", ואומר: "ואתה קדוש יושב" וגו', ואומר: "כי יעקב בחר לו יה" וגו'. אבל הגוים כאין נגדו, ואומר: "הן גוים כמר מדלי"; ולמה הן בעולם? שלא יצדה העולם, אבל לעתיד לבוא אני לדודי ודודי לי, ואומר: "ה' בדד ינחנו"; באותה שעה, "והגוים חרוב יחרבו":

את האלהים התהלך נח. כיון שאבד דור המבול, תפס בידו של נח והיה מטייל עמו, ואמר הקב"ה: בני, נח צדיק היה והייתי תופס בידו ומטייל עמו; אף אתם שנקראתם צדיקים, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים" וגו', לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם, שנאמר: "והתהלכתי בתוככם". אמר הקב"ה: לבהמה ולחיה שאינן כלום יחסתי משפחותיהם, שנאמר: "למשפחותיהם יצאו מן התבה"; ולנח ולבניו איני מייחס? מה עשה? קפץ על בניו ויחסם, שנאמר: "ויהיו בני נח היוצאים מן התבה":

הערות[עריכה]

  1. ^ ראו ילקוט שמעוני על בראשית ו טז