ילקוט שמעוני תורה נט
<< · ילקוט שמעוני · תורה · נט · >>
רמז נט ולא מצאה היונה מנוח. אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין; ודכוותה "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין.
ויחל עוד שבעת ימים. שלשה שבועים ימים.
והנה עלה זית טרף בפיה. מהו טרף? קטיל, כמה דאת אמר: "טרף טרף יוסף"; אמרה ליה: אילו לא קטלתיה, אילן רב הוה מתעביד. מהיכן הביאה אותו? רבי לוי אומר: משבשושין שבארץ ישראל הביאה אותו, היא דברייתא אמרין: ארעא דישראל לא טפת במיא דמבולא, הדא הוא דכתיב: "את ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם". רב ביבי אמר: שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אותו. ולא היה להביא דבר מעולה, כגון קנמון ובלסמון? אלא רמז רמזה לו, אמרה לו: מרי, מר מזה מתחת ידיו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך.
וייחל עוד. מסייע לאומר שלשה שבועין.
ויהי באחת ושש מאות שנה. תנינן: משפט דור המבול י"ב חודש; הא כיצד? "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" וגו', וכתיב: "ויהי הגשם ארבעים יום וארבעים לילה", זה מרחשון וכסליו. "ויגברו המים" וגו', הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר. "ותנח התבה בחדש השביעי", זה סיון, שהוא שביעי לירידת גשמים. לי"ו ימים חסרו ארבע אמות, לד' ימים אמה, טפח ומחצה בכל יום; נמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהון לששים יום חסרו. הדא הוא דכתיב: "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי", זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים. ויהי באחת ושש מאות שנה וגו', נעשית כמקפה.
ובחודש השני בעשרים ושבעה לחדש. נעשה כגריד, וזרעו אותה ולא צמחה; למה? שהיה סימן קללה, ואין סימן קללה חוזר לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו. ולא היה צריך קרייא למימר אלא י"ו לחדש, ומה תלמוד לומר בכ"ז? אלא י"א יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: הרוצה לידע שימות החמה יתרין [י"א יום], ישרוט שריטה אחת בכותל באחת בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין חמה נוגעת לשם עד י"א יום:
וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה. כתיב: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר ר' יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי; אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך איני יוצא ממנו אלא ברשות.
צא מן התבה. משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו: צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחד והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו: צא ממקומך. כך נח, צא מן התיבה. ולא קבל עליו לצאת, אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: "כי מי נח זאת לי" וגו'.
כל החיה אשר אתך. אמר ר' יודן: הוצא כתיב, היצא קרי. ושרצו בארץ, ולא בתיבה. ופרו ורבו בארץ, ולא בתיבה.
כל החיה כל הרמש וגו' כל רומש על הארץ. אמר ר' זירא: רומש מלא כתיב, פרט לכלאים. למשפחותיהם, פרט לסריס. אמר ר' ירמיה בן אלעזר: למשפחותיהם ולא הם. אמר ליה אליעזר לשם רבה, כתיב: למשפחותיהם יצאו מן התבה, אתון היכי הויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה; בריה שדרכה להאכילה ביום, האכלנוה ביום; בלילה, האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מאי אכלה. יומא חד הוה יתיב וקא פלי רומנא, נפל תולעתא מניה ואכלתיה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה. אריא אישתא זניתיה, דאמר רב: האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא. אורשינא אשכחיניה אבא דהוה גני בספנא דתיבותא, אמר לה: מאי טעמא לא בעית מזוני? אמרה ליה: חזיתך דהות טרידא, אמינא לא אצערך. אמר לה: חיישת מצערי? יהי רעוא דלא תמות, שנאמר: "ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים":
ויבן נח מזבח. התבונן נח: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורה יותר מן הטמאה? אלא שהוא רוצה להקריב מהן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח, על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר". עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרים להיקרב: בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא הני מילי? אמר ר' הונא, דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' וגומר. בהמה ועוף כמשמען. חיה הרי היא בכלל בהמה. זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. בעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא, דאמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? דכתיב: "ומכל החי" וכו' כדכתוב לעיל ברמז נ"ד. טהורה אבל לא טמאה, טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותן שעתידין ליטהר. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירום לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור. ר' אמר: הבאים מאליהן. הכל קרבו עולות, כמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דתנו רבנן: "דבר אל בני ישראל", בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. ואסור לסייען, ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.
ר' יוסי אומר: המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. ר' שמעון אומר: אפילו לא העלה אלא על הסלע או על האבן חייב. אמר רב הונא: מאי טעמא דר' יוסי? דכתיב: ויבן נח מזבח לה'. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא דר' שמעון? דכתיב: "ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה'". ואידך נמי, הכתיב: ויבן נח מזבח? ההוא גובהה בעלמא. ואידך נמי, הכתיב "ויקח מנוח"? הוראת שעה היתה. ואיתימא היינו טעמא דר' שמעון, כדכתיב: "מזבח פתח אהל מועד", ואין מזבח בבמה: