ילקוט שמעוני תורה מז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · מז · >>

רמז מז הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להם: אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים. אמים, שכל מי שרואה אותם אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י"ב אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא. רבנן אמרי: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים. עוים, שצדו את העולם ושהוצדו מן העולם, ושגרמו לעולם שיצוד, כמה דאת אמר: "עוה עוה עוה אשימנה". אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחשים; בגלילא צווחין לחויא "עויא". נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.

וגם אחרי כן. בתראי לא ילפי מקדמאי, דור המבול מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול.

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. אמר ר' ברכיה: היתה אשה יוצאה בשוק וכו', והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו.

אנשי השם. אמר ר' אחא: "בני נבל גם בני בלי שם", ואת אמרת אנשי השם? אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם ושגרמו לעולם שישום. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אנשים שנתפרשו שמותן למעלן, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל השמות הללו לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

אמר ר' יוחנן: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ומי פירש מעשיהן? אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. רבי אומר: אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרט לנו מעשה המבול, דיו. אמר ר' חנין: אילו לא בא אֱלִיהוּ אלא לפרש לנו מעשה ירידת גשמים, דיו, דאמר ר' יוחנן: כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים. רבי הושעיה רבה אמר: אינה אלא במתן תורה, כמה דאת אמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: קשה היא המחלוקת כדור המבול. נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן: "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"; מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת.

וירא ה' כי רבה רעת האדם. רבה והולכת. שמענו בדור המבול שנידונו במים, והסדומיים שנידונו באש; מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? תלמוד לומר רבה רבה לגזרה שוה.

וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. משהיתה חמה זורחת ועד שהיתה שוקעת לא היתה בהן תוחלת, הדא הוא דכתיב: "לאור יקום רוצח ובלילה יהי כגנב". קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע". אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום.

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה: יפה עשיתי שתקנתי להם קבורה; כתיב הכא וינחם, וכתיב התם: "וינחם אותם וידבר על לבם". דבר אחר: וינחם ה' כי עשה את האדם, תהות היתה לפני, שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אומר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. תהות היתה בלבי שבראתי בו יצר הרע, שאלולי לא בראתי בו לא היה מורד בי. מתנחם אני שעשיתי אותו, וניתן בארץ.

ויתעצב אל לבו. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל: אי אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? א"ל הין. והא כתיב: ויתעצב אל לבו? א"ל: נולד לך בן זכר מימיך? א"ל: הין. א"ל: ומה עשית? א"ל: שמחתי ושימחתי את הכל. א"ל: ולא היית יודע שסופו למות? א"ל: בשעת חדוה חדוה, בשעת אבלא אבלא. א"ל: כך היה מעשה לפני הקב"ה. שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא הביא המבול, מה טעם? ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבלות, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו".

ויאמר ה' אמחה את האדם. מה הן סבורים? חיילות גיסטריות אני צריך? והלא בדבר בראתי את העולם, דבר אני מוציא ומכלה אותם מן העולם. אמר ר' ברכיה: כלום בראתי אותו אלא מן העפר, מי ממחה את העפר? לא המים?

ויאמר ה' אמחה את האדם. רבי לוי בשם רבי יוחנן אמר: אפילו אצטרובולין של רחים נמחה. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן אמר: אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק אומר: אפילו לוז של שדרה, אפילו נץ שדרה שהקב"ה מציץ ממנה את האדם לעתיד לבוא נמחה. אדרינוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניה: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? א"ל: מנץ שדרה. אמר ליה: מניין אתה יודע? א"ל: אייתה לידי. אייתיה, השליכו לאור ולא נשרף, במים ולא נמחה, טחנו ברחים ולא נטחן, נתנו על הסדן ונבקע הפטיש והוא לא חסר.

אמחה את האדם. אני אמחה את בריותי ואין בריותי ממחין על ידי.

מאדם ועד בהמה. למלך שמסר בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה. כעס המלך על בנו והרגו. אמר ליה המלך: כלום הוציא את בני לתרבות רעה, אלא זה בני אבד וזה קיים? לפיכך מאדם ועד בהמה וגו'. למלך שהיה משיא את בנו, ועשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה. כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה? נכנס לתוך חופה והתחיל לשבר בקנקנים ומבקיע בחייצאות ומקרע במילאות. אמר המלך: כלום עשיתי אלא מפני בני, בני אבד וזו קיימת? לפיכך מאדם ועד בהמה. הדא הוא דכתיב: "אסוף אסף כל מעל פני האדמה נאם ה' אסף אדם ובהמה אסף עוף השמים ודגי הים והמכשלות את הרשעים", הם הכשילו את הרשעים. כד הוה צייד עופא, וא"ל זיל ואישתמן ואתי, והוא אזל ומשתמן ואתי.

מאדם ועד בהמה. הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב הולך אצל הזאב, התרנגול אצל טווס. הדא הוא דכתיב: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". והארץ זיינת, הוו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אלין זוניא רבי מן דרא דמבולא.

כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן. הדא הוא דכתיב: "החמס קם למטה רשע, לא מהם" וגו' "ולא מהמהם ולא נה בהם":

"ימלט אי נקי", אונקיא אחת ביד נח. אם כן למה נמלט? אלא "בבור כפיך", שמצאת חן.

ג' מציאות מצא הקב"ה: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "מצאתי דוד עבדי", "כענבים במדבר מצאתי ישראל". והכתיב ונח מצא חן? א"ל: הוא מצא, והקב"ה לא מצא. לאחד שהיה בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד דקשר עמו אהבה; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "וימצא יוסף חן". דבר אחר: לאחד שהיה מהלך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שהשליטו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ותהי אסתר נושאת חן". לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו, עד היכן? עד שנתן לו בתו; נאמר כאן חן, ונאמר להלן "ושפכתי על בית דוד" וגו' "רוח חן ותחנונים", עד שיודע להבחין איזו חיה נזונית בשתי שעות ביום ואיזו חיה נזונית בג' שעות ביום.

מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות? בזכות תולדותיו; אלה תולדות נח. אנוש בן שת, בימיו התחילו הבריות להכעיס ליוצרן בעבודה זרה, והוא היה הדור השלישי והכעיסו בג' עבירות, שנאמר: "אבי ישב אהל ומקנה", ומקנה בסתר. חזרו להכעיס בגלוי ומשמיעים את קולם, שנאמר: "אבי כל תופש כנור ועוגב". חזרו להיות עושין צלמים וקוראין אותן בשם בוראן, שנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". חזרו מתבלין בכל כעס, שנאמר "תובל קין". "ואחות תובל קין", שחזרו להתבל בזנות, כענין שנאמר "תבל עשו". ונגזר עליהן ג' גזירות כנגד הכעס שהכעיסו: אחת שנקרע אוקינוס והציף שליש היבשה, ואחת שהיה כל העולם כלו מישור וערבה ונעשה הרים וטרשיים וגימיות, ועתיד לעתיד לבוא לחזור למישור שנאמר: "יסוב כל הארץ כערבה", כמו שהיה. ואחת שנתמעטה קומתן, כמה שנאמר: "והגבוהים ישפלו". "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו, לפיכך התרה בהן ק"כ שנה, והיו מכעיסין יותר מדאי.

דרש רבי שמעון בן לקיש, שבעה חנוכות הן: הראשון, "בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור", הרי נר אחד. וביום השני, "ויהי ערב ויהי בקר". משל לארכיטקטי שהיה מבקש לקבוע תלמיוס, ונטל נר והאירה, כך האירה התורה, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". ביום ג' נבראו האילנות ושמן זית מאיר, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית" וגו'. ביום ד' נבראו המאורות וכסאו של דוד, שנאמר: "וכסאו כשמש נגדי", וכתיב: "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". ביום חמישי נבראו ברקים, שנאמר: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים". ביום ו' נבראו אדם וחוה, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". ביום ז' אי אתה מוצא נר. אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיה מארס את בתו, והיה עומד בתוך החופה; צריך אתה לשאול אם היה כולו אור? ומנין אתה אומר שכל שבעת הימים היה אור? שנאמר: "והיה אור הלבנה" וגו'.

פעם אחת היה רבי אבהו מהלך בדרך, ונתלוו לו גוים. אמרו לו, כתוב בתורה: "ויצו ה' אלהים על האדם"; אדם נצטוה שלא יחטא, אבל האשה לא נצטותה. אמר להם: מה אמר הכתוב? "על האדם לאמר", מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו.

"ויכל אלהים ביום השביעי", אין את מוצא בשבת לילה. בכל יום ויום כתיב "ויהי ערב", וערב שם לילה. למה? שכולה אור:


אלה תולדות. בכל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים; "ואלה" מוסיף על הראשונים. כאן שנאמר אלה מה פסל? פסל לדור המבול.

אלה תולדות, זה שאמר הכתוב: "קל הוא על פני מים"; גזרה נגזרה שיאבדו במים. "תקולל חלקתם בארץ", "מי שפרע מדור המבול". כל כך למה? "לא יפנה דרך כרמים", לא היתה כוונתן אלא למטעת כרמים. אבל נח לא היתה כוונתו אלא לפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים: