ילקוט שמעוני תורה כו

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כו · >>

רמז כו והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.

אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. והיכן היה אדם הראשון? באותה שעה נתעסק בדרך ארץ וישן לו. רב אמר: נטלו הקב"ה והחזירו בכל העולם ואמר לו: כאן בית נטע, כאן בית זרע. הדא הוא דכתיב: "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", לא ישב אדם הראשון שם.

ולא תגעו בו. הדא הוא דכתיב: "אל תוסְףְּ על דבריו פן יוכיח בך", שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר: "ביום אכלך ממנו", ועמדה והעידה עדות שקר: לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה, דחפה עליו, אמר לה: כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה. אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע? שנאמר: ולא תגעו בו. רב משרשיא אמר מהכא: "אמתים וחצי ארכו". רב אשי אמר: "עשתי עשרה יריעות":