ילקוט שמעוני תורה כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כד · >>

רמז כד ויבן. קישטה ככלה והביאה לו. את סבור שמתחת חרוב אחד או מתחת שקמה אחת הביאה לו? אלא משקישטה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו, הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה" וגו', ועשה לו כתלים של זהב וקתדראות של אבנים טובות ומרגליות.

ויבן. התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה: אשה צנועה. ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עינים". ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת". ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל". ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה". ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר: "ותדבר מרים".

ויביאה אל האדם. טובוי לקיריא דמלכא שושביניה.

ויאמר האדם זאת הפעם. בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירים ודם, והפליגה וחזר ובראה לו פעם שניה; הדא הוא דאמר: זאת הפעם. דבר אחר: שעתידה להקיש עלי כזוג, כמה דאת אמרת: "פעמון זהב"; זאת היא שמפעמתני כל הלילה. מפני מה אין כל החלומות מייגעין את האדם, וזו מייגעת את האדם? שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום.

עצם מעצמי ובשר מבשרי. נשא אדם אחת מקרובותיו, עליו הוא אומר: עצם מעצמי ובשר מבשרי.

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.

לזאת יקרא אשה כי מאיש. רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם; ומשבנה לו עזר, נקרא שמו איש, והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם: אם הולכין הן בדרכי, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה; ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש, והאש אוכלת אש, "כי אש היא עד אבדון תאכל".

לזאת יקרא אשה כי מאיש. מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. כשם שניתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש; שמעת מימיך אומר "גיני גיניא", "אנתרופי אנתרופיא", "גבר גברתא"? אלא "איש ואשה"; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.

על כן יעזב איש. דרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן; לא זכו – אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מאיש; האי מצטרף, והאי לא מצטרף.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. ר' אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אמו, אחות אמו. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אמו, אמו ממש. ודבק, ולא בזכור. באשתו, ולא באשת חבירו. והיו לבשר אחד, מי שנעשים לבשר אחד; יצאו בהמה וחיה, שאין נעשין בשר אחד. אמר מר, רבי אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. ואימא אשת אביו? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאמו; מה אמו דלאו דאישות, אף אביו דלאו דאישות. אמו, אחות אמו; אימא אמו ממש? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאביו; מה אביו דלאו ממש, אף אמו דלאו ממש. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. אי הכי אשת אביו נמי, היינו באשתו ולא באשת חבירו? לאחר מיתה. אמו, אמו ממש; היינו באשתו ולא באשת חבירו? אמו מאנוסתו. במאי קמיפלגי? רבי אליעזר סבר, אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באחוה; ורבי עקיבא סבר, מוטב לאוקמה באשת אביו דאיקרי ערות אביו, לאפוקי אחות אביו, דשאר אביו איקרי, ערות אביו לא איקרי: