ילקוט שמעוני תורה לב

רמז לב אמר רבי חנין: מאי קראה? "קטנתי מכל החסדים". ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי.

אמר רב יצחק בר רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: "כי יפול הנופל ממנו", ממנו להביא ראיה.

למה נמסרו לאשה? היא כבתה נרו של עולם, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם", לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ", וסמיך ליה "וייצר ה' אלהים את האדם", כאשה שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך נוטלת חלה, לפיכך תשמור מצות חלה. היא שפכה דמו של אדם הראשון, דכתיב: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", תשמור נדתה שיתכפר לה.

אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". הא מהתם נפקא? מהכא נפקא: ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך? לא נצרכה, סמוך לוסתה, ואף על גב דאמור רבנן: חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, הני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא:

ואל אישך תשוקתך. ד' תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא על אישהּ; ואין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר: "ואליך תשוקתו"; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר: "פקדת הארץ ותשוקקה"; ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר: "ועלי תשוקתו". דבר אחר: ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא אומרת: עוד איני זוקקת לבעלי מעתה! והקב"ה אומר לה: תשובי לתשוקת אישך; לפי שרפרפה בלבה, לפיכך תביא קרבנה מרופרף, "ולקחה שתי תורים".

והוא ימשל בך. יכול ממשלה מכל צד? תלמוד לומר: "לא יחבול רחים ורכב". מעשה באשה אחת משל בית טוריינוס שהיתה נשואה ללסטים. כיון שבאה לפני חכמים, הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: ואל אישך תשוקתך.

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ד' שומעין הן: יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר. שומע והפסיד זה אדם הראשון: כי שמעת לקול אשתך; ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). שומע ונשכר זה אברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; ונשכר, "כי ביצחק יקרא לך זרע". לא שומע ונשכר זה יוסף: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"; ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ". לא שומע והפסיד אלו ישראל: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם"; ומה הפסידו? "אשר למות למות":

כי שמעת לקול אשתך. "לדברי אשתך" אין כתיב כאן אלא לקול, התחילה מיללת עליו: מה את סבור שאני מתה וכו', כדלעיל. ותאכל מן העץ אשר צויתיך, להזהיר את החיה ואת הבהמה; ולא דייך שלא הזהרת, אלא שנתת להם ואכלו. ארורה האדמה בעבורך, שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתוש פרעושין וזבובין. ותעלה לו גמל? אף הוא יש בו הנאה, שהוא מוכרו ונהנה מדמיו.

בעצבון תאכלנה. קשה היא הפרנסה כפלים כלידה וכו', כדלעיל. אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו, אמר לו המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני? כך הקב"ה אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מה עשתה חוה? האכילה אותו. אמר לו הקב"ה: ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד "ויגרש את האדם".

ג' נכנסו לדין ויצאו ארבעה מחוייבין: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן וכו', כדלעיל בפרשה ה'.

אמר ריש לקיש, בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון: וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו: "בזעת אפיך תאכל לחם" (פסוק יט), נתקררה דעתו. אמר ריש לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, ואכתי לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עשבא דדברא:

וקוץ, זה קונדס. ודרדר, זו עכביות. ואית דמחלפן, שהיא עשויה דרין דרין. ואכלת את עשב השדה. אלו זכית, הייתי מעלה לך מכל אילני גן עדן; עכשיו קוץ ודרדר תצמיח לך. אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם; עכשיו ואכלת את עשב השדה. על דורות הללו הוא אומר, שאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב. כיון ששמע אדם הראשון כן, הזיעו פניו, אמר: מה אני נקשר לאבוס כבהמה? אמר ליה הקב"ה: הואיל והזיעו פניך, תאכל לחם. [אמר רבי לוי,] נוח היה לו לאדם אילו עמד בקללתו הראשונה (בזעת אפיך תאכל לחם):