ילקוט שמעוני תורה לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לא · >>

רמז לא תנו רבנן: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט; חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מיניק. הדולפינין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפינין? אמר רב יהודה: בני ימא. וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום מוליד ביום. נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביום טוב. והלא בדק? אימור יצתה רובה וחזרה, דאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותר לאכלה ביום טוב. כל שתשמישו ביום יוליד ביום, תרנגולת. תשמישו בלילה יוליד בלילה, עטלף. תשמישו בין ביום ובין בלילה יוליד בין ביום ובין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. כל שתשמישן ועיבורן שוה, יולדין ומגדלין זה מזה; אין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה. תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן לוז. כלב לז', וכנגדו באילן תאנה. חתול לנ"ב, וכנגדו באילן תות. חזיר לס', וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, וכנגדן תבואה. בהמה דקה טהורה לה' חדשים, וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לט', וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש, וכנגדה באילן דקל. הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה, משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססין.

מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע: ארור אתה מכל הבהמה; אם מהבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו? חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים. אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה, אחד לשלש, ומאי ניהו? ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחד לשלש, דהוה ליה תשע שנין? מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה"? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב; ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו? עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי? איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו: קללה הוא, שדי קללה עילוי.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה איעבר ומוליד? אמר ליה: לשבע שנים. והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת? הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני. והא קמשמשי שמושי? אינהו נמי משמשי כאדם. והא אינהו חכימי? אנן חכימינן מנייהו. אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי. אמר ליה: כמה הוו? אמר ליה: שיתין גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימי דיהודאי אנא, ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו. אמרו ליה: אי הכי ניבעי מינך מילתא. אמר להו: לחיי; אי זכיתו לי, עבידו בי כל דבעיתו; אי זכינא לכו, איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו'. עד זכינהו, אייתינהו לכל חד וחד. כד חזא שיתין ביסתרקי, סבר כולהו חבריי להכא אתו. אמר ליה לספנא: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו. כי מטא בי בליעי, שקיל כוזא דמיא מבי בליעי. כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני, אמר ליה: לאו אינהו נינהו. שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא. אמר ליה: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא, אמר להו: מליוה לה ואיזילו לכו. שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול:

על גחונך תלך. בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: "קולה כנחש ילך", ונמצא למד הימנה. אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה; אילולי שאמר ליה הקב"ה על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?

ועפר תאכל. לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, ושומט גידי אדמה ואוכל. ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו". גבעונים, דכתיב: "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל".

אמר ר' שמואל בר נחמני: כל אשה שתובעת בעלה, הויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן; דאילו בדורו של משה כתיב: "הבו לכם אנשים חכמים וידועים", ואלו נבונים לא אשכחינן; ואילו גבי לאה כתיב: "אלי תבא", וכתיב: "מבני יששכר יודעי בינה". איני, והאמר ר' יצחק: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה. אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער גידול בנים. והרונך, זה צער העיבור. בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה; וזו מדה טובה שבנשים? כי קאמינא דמרציא ארצויי קמיה. הני שבע הויין? כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין. מאי היא? אילימא משום דאסור לה יחוד בהדי גברי דלאו דידה, הוא נמי אסיר ליחודי בהדי נשי דלאו דידיה? אלא דאסירא לבי תרי. במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית, יושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. ואידך? הני שבח הוא לה, דאמר ר' חייא, מאי דכתיב: "מלפנו מבהמות ארץ"? זו פרדה, שכורעת ומשתנת מים:

הרבה ארבה עצבונך והרונך. כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי. רבי חנינא אמר: נוצר לתשעה ונולד לז' כו', כדלעיל. לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, או לט', הן ועיבוריהן. חייא בר אדא הוה יתיב קמי רב, מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה: למה לית את סבר? אמר ליה: דהא חמרתי בעי למילד, ואני מתיירא שלא תצטנן ותמות. אמר ליה: ומה איכפת לך? פעמים שהיא פוחתת פעמים שהיא מוספת, אין פוחתת מימות הלבנה ואין מוספת על ימות חמה. אמר ליה, והכתיב: "הידעת עת לדת יעלי סלע תספור ירחים תמלאנה"? אמר ליה: להלן בדקה, וכאן בגסה. אמר ליה: והלא בקרות של אנטונינוס היתה רובעת, והרביעו ממנה בקרות של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו אחר זמן? אמר ליה: להלן בטהורה, וכאן בטמאה.

עצבונך, זה צער העיבור. והרונך, זה צער העידוי. בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה. בנים, זה צער גידול בנים. אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון: נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. אמר ר' יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב: בעצב תלדי בנים, ואלו במזונות כתיב: "בעצבון תאכלנה". אמר ר' לוי: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב: "המלאך הגואל אותי", מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב: "האלהים הרועה אותי".

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו" בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא "במשפט האורים". אלא מלמד, בשעה שישראל יוצאין למלחמה, בית דין של מעלה יושבין עליהן בדין, אם לנצח אם להנצח. אמר ר' חייא בר אבא, כתיב: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע", הא אם אינו יוצא אינו צריך שמירה; מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' לא, כתיב: "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה", הא יום אחר לא? אלא מכאן שאין השטן כו'. אמר ר' אחא בר יעקב: "וקרהו אסון בדרך", הא בבית לא? אלא מכאן וכו'. אמר איבו בר נגרי: "בהשפטו יצא צדיק" אין כתיב כאן, אלא "יצא רשע", מכאן וכו'. רב אמר: היושב בבית רעוע עושה מלאך המות דניסטס שלו, שנאמר: "ישיא מות עלימו", כמה דאת אמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה". אמר ר' אבא בר כהנא: נסר שהוא מתוח מגג לגג, רחבה כמה, אסור להלך עליו; למה? שאין השטן וכו'. אמר ר' לוי, בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל בעצמו, והמפרש בים הגדול.

שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן; על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימין, מוטב; ואם לאו, אני נוטל נשמתכם. ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא, חדד לסכינא. אביי אמר: תפיס תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל. מר עוקבא אמר: רעיא חגירא ועיזי רהיטי; אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ונפישי מרחמי; אבב בזיוני, לא אחי ולא מרחמי. וגברי היכא מיבדקי? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברין על הגשר. רבא לא עבר במברא דאית ביה כותי, אמר: דלמא מיפקיד עליה דינא ואטפל בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. ר' ינאי בדק ועבר, דאמר ר' ינאי: לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס; שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו: