ילקוט שמעוני תורה כב

<< · ילקוט שמעוני · תורה · כב · >>

רמז כב
הוא פרת. והוא "נהר כבר" (יחזקאל א, א). פרת, שהוא פרה ורבה, עד שעוברין בו בספינה. פרת, שהוא מפריד והולך, עד שהוא כלה ופותקין אותו במגרפה. "כבר", שמימיו קלין, עד שפירותיו גסין ואינן יורדין בכברה:

זכרותא דמיא פרת, דאמר רב יהודה אמר רב: הנודר מן המים הבאים מפרת, אסור במים שבעולם; דאמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות למטה משלשה נהרות, ושלשה נהרות למטה מפרת. והא איכא עינתא דמדליין? הני סולמי דפרת נינהו. ר' מאיר אומר: "יובל" שמו, שנאמר: "ועל יובל ישלח שרשיו" (ירמיהו יז, ח). וחכמים אומרים: פרת שמו, שמימיו פרין ורבין. מסייע ליה לשמואל, דאמר: נהרא מכיפיה מיבריך. ופליגא דרב, דאמר רב: מטרא במערבא, סהדא רבה פרת. רב הונא אמר: "פרת" בפני עצמו, "כבר" בפני עצמו.

אומרים לחדקל: למה קולך הולך? אומר: הלואי אשמיע קולי ונראה. אומרים לפרת: למה אין קולך הולך? אומר להם: מעשי מודיעין אותי. אדם נוטע בי נטיעה, הוא עולה לשלשים יום; זורעין בי זריעה, עולה לג' ימים. אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם נשמע? אומרים להם: אין אנו צריכין, פירותינו מודיעין עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אומרים להם: הלואי נשמיע קולנו ונראה. רב הונא אמר: לא מן הטעם הוא זה, אלא אילני מאכל, על ידי שכבדין בפירותיהן, אין קולן הולך; אילני סרק, על ידי שקלין בפירותיהן לפיכך קולן הולך, הדא הוא דכתיב: "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער" וגו' (ישעיהו ז, ב).

רבי יהושע בן לוי אומר: עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לעכו"ם ממקום שהדין יוצא. מה טעם? ונהר יוצא מעדן, אלו ד' מלכיות, כנגד ד' ראשים. שם האחד פישון, זה בבל, על שם "ופשו פרשיו". הוא הסובב את כל ארץ החוילה. עלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב בהו: "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו". אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב. וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. שם הבדלח ואבן השהם, מקרא, משנה, תלמוד, תוספתא ואגדה.

ושם הנהר השני גיחון, זה מדי, שהיה המן שף כנחש, על שם "על גחונך תלך". הוא הסובב את כל ארץ כוש, על שם "המולך מהודו ועד כוש". ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון, שהיתה חדה וקלה בגזרה, שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. הוא ההולך קדמת אשור. כל המלכים נקראו על שם אשור, על שם שמתעשרות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם נינוה, על שם שמתנאות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שהן מצרות לישראל.

והנהר הרביעי הוא פרת, זה מלכות רביעית, שהפירה והצירה לבניו, שהפירה והצירה לעולם. פרת, שפרה ורבה מברכתו של זקן. פרת, שאני עתיד להפרע לה בסוף. פרת, על שם סופה, "פורה דרכתי לבדי":

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כלו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: ונהר יוצא מעדן וגו'. תנא: מתמצית דגן עדן ס' פעמים נגד כל העולם, דהא א' כור ל' סאה, וסאה ד' קבין, בית כור שותה תרקב:

וזהב הארץ ההיא טוב. מכלל דאיכא זהב שאינו טוב. אמר רב חסדא, שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים. זהב וזהב טוב, דכתיב: וזהב הארץ ההיא טוב. אופיר, דאתי מאופיר. זהב מופז, שדומה לפז. זהב שחוט, שנטוה כחוט. זהב סגור, בשעה שנפתח כל חנויות נסגרות. זהב פרוים, שדומה לדם הפרים. רב אמר: חמשה הוו; וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב:

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם". רבי נחמיה אומר: פתה אותו, כמה דאת אמרת: "קחו עמכם דברים" וגו'. רבי יודן אומר: הניח לו, והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן. ויניחהו, שנתן לו מצות שבת, כמה דאת אמרת: "וינח ביום השביעי". לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת.

דבר אחר: לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים על ההר הזה", "תשמרו להקריב לי במועדו".

ויניחהו בגן עדן לעבדה. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה":

ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.

מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.

תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.

רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.

"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.

ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מיתה לאדם, מיתה לחוה; מיתה לו, מיתה לתולדותיו:

ויאמר ה' לא טוב וגו'. זהו אחד מי' מאמרות שנברא בהן העולם. ואית דאמר: "ורוח אלהים מרחפת", ר' יעקב בן קורשאי אומר: מאמר ניתן לרוח בפני עצמו:

אמר רב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אשה, משום שנאמר: לא טוב היות וגו':