ילקוט שמעוני תורה טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · טז · >>

רמז טז אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":

זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תני בר קפרא: בתולה נשאת בד' ונבעלת בה', הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. אלמנה נמי תבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים? ברכה לאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך; שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות ערב שבת:

אית דמפקין בהאי לישנא. תמן תנינן: בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. למה? שכתוב בהן ברכה. והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי לדגים ובששי לאדם? בר קפרא אומר: רביעי אור לחמישי, חמישי אור לששי:

האיש מצווה על פריה ורביה, ואין האשה מצווה על פריה ורביה, דאמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה; איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע? אמר ר' יצחק: וכבשה כתיב; האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שאם הרבתה רגל, באה לידי זנות, לידי קלקול. וכן אתה מוצא גבי דינה בת יעקב: "ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור". רב יוסף אמר מהכא: "אני אל שדי פרה ורבה", ולא כתיב "פרו ורבו". ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, דההיא דאתאי לקמיה דר', אמר לה: לא מפקדת. אמרה ליה: לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה? אמר: כי האי ודאי כייפינן. יהודית דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה, אמרה ליה: איתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא. לסוף גליא ליה מילתא. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא! דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא:

מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. אתון לקמיה דרבי שמעון בן יוחאי, בעי למשבקה. אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: טלו אותו לבית אבא. בחצי בלילה ננער משנתו, אמר לה: היכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? וכדו אין לי חפץ טוב ממך. וכיון ששמע ר' שמעון בר יוחאי, נתפלל עליהם ונפקדו. והלא דברים קל וחומר: ומה בשר ודם שמח שמחה משמח את הכל, כשיבא הקב"ה לשמח את ירושלים, וישראל מצפין לישועתו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה:

אמר רבי אבהו: נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן. מיכאל וגבריאל היו שושבינים של אדם הראשון. מצינו שהקב"ה מברך חתנים, דכתיב: ויברך אותם אלהים וגו'. מקשט כלות, "ויבן ה' אלהים את הצלע". מבקר חולים, "וירא אליו ה'" וגו'. קובר מתים, "ויקבור אותו בגי". מראה פנים לאבל, "וירא אלהים אל יעקב" וגו' "ויברך אותו"; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו:

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מכאן שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. וירא אלהים את כל אשר עשה. מלך בשר ודם בונה פלטין, מביט בעליונים בראיה אחת ובתחתונים בראיה אחת; אבל הקב"ה מביט בעליונים ותחתונים בראיה אחת. והנה טוב, זה העולם; מאד, זה העולם הבא; הביט בהן הקב"ה בראיה אחת. למלך שבנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין פלטין, הלואי תהא מעלת חן בעיני כל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. למלך שהיה משיא בתו, ועשה לה חופה וסיידה וכיירה, וראה אותה וערבה לו. אמר לה: בתי בתי, הלואי ותהא חופה זו מעלת חן לפני כו'.

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: והנה טוב, זו מות. ראוי היה אדם הראשון שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר מלך בבל וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות, לפיכך נקנסה מיתה על האדם. הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית"; וכי בעדן גן היה חירם? אלא אמר לו: אתה גרמת לאותו שבעדן שימות. אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים? אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמאות ואמרים: כלום הצדיקים חיין, אלא שהן מסגלין מצוות ומעשים טובים? נמצאת עשייתן שלא לשמן:

והנה טוב מאד, זו שינה. וכי שינה טוב מאד? והא תנינן: יין ושינה לרשעים, הנייה להם והנייה לעולם, שאין חוטאין; לצדיקים – רע להם ורע לעולם? אלא מתוך שהוא ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. והנה טוב, זה יצר טוב; מאד, זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן ולא נשא ונתן, וכן שלמה הוא אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו". והנה טוב, זהו מדת הטוב; מאד, זו מדת יסורין, שעל ידיה הבריות באין לחיי העולם הבא, שנאמר: "ודרך חיים תוכחות מוסר". והנה טוב, זה גן עדן; מאד, זה גיהנם. למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכה פועלין, ובנה אוצר על פתחו. אמר: כל מי שמתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר, וכל מי שאינו מתכשר אל יכנס. כך כל מי שמסגל מצוות ומעשים טובים יכנס לגן עדן, ואם לאו הרי גיהנם. והנה טוב, זה מלאך חיים; מאד, זה מלאך המות. למלך שעשה סעודה, וזימן את האורחים ואמר: כל מי שאוכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו, ואם לאו יותז ראשו בסייף. והנה טוב, זו מדת טוב; מאד, זו מדת פורענות. וכי מדת הפורענות טובה היא? אלא שוקד על הפורענות היאך להביאה; כל מדות בטלו, מדה במדה לא בטלה. והנה טוב מאד, הוא אדם, אתין דדין כאתין דדין. והנה טוב, זה מלכות שמים; מאד, זה מלכות הארץ שהיא תובעת רקיון של בריות, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי":

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש, ובה נגמרה מלאכת העולם, דאמר רבי סימון: על כן כתיב הששי, עד כאן מונין לברייתו של עולם, מכאן ואילך מונין מנין אחר. אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקיימין את התורה, אתם מתקיימים; ואם לאו, אחזיר אתכם לתהו ובהו. היינו דכתיב: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה". אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא מתחילה יראה ולבסוף שקטה:

ויכלו השמים והארץ. לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיסקסים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים, לא היתה מלאכת דיסקסים נראית; כיון שפותקה וניער המים מתוכה, נראית מלאכת דיסקסים. כך כל זמן שהיה תהו ובהו בעולם, לא היתה מלאכת שמים וארץ נראית; לאחר שנעקר תהו ובהו, נראית מלאכת שמים וארץ ונעשו כלים. דבר אחר: אין ויכלו אלא לשון מכה וכליה. למלך שנכנס למדינה, וקלסוהו. מיעט להם בריצה והרבה להם בהדיוכין. כך יש מזל שהוא גומר הלוכו לי"ב חודש, זה חמה וכן כוכב, ויש מזל לי"ב שנה, והוא צדק. יש מזל לשלשים יום, והוא לבנה, ויש לשלשים שנה, והוא שבתי, חוץ מכוכב נגה ומאדים, שהן גומרים הלוכן לת"פ שנה. בנות שוח שביעית שלהן בשנה שניה, שהן עושות לג' שנים, ואותו היום עשו פירות של יומן. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה מכה, שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא", מכתו של עולם. אמר ר' יהושע: נתכללו השמים בחמה ולבנה ומזלות, ונתכללה הארץ באילנות ודשאים וגן עדן. דבר אחר: מכוללין היו המעשים, והיו מותחין והולכין.

וכל צבאם. ג' צבאים הן: צבא לשמים ולארץ, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. צבא לתלמידים, "כל ימי צבאי איחל". צבא ליסורין, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".

אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית; אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר":

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת. ורבי יוחנן מקשי: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת? ולא הוי צריך מקשי, דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לציפורי, ואמרין: כבר התפלל רבי חנינא ברבי דוסא בעירו. ואי בעית מקשי, על הדין קשיא: כאן התפלל אבא של אחד בשבת בשבת. אמר ר' יוסי: אף דין לא תקשי, דהא רבי הוי יתיב ודריש ואמר לאבא יודן אמוריה, אכרוז קמי צבורא יצלון דחולא עד יומא קאים. כתוב בסוף הפרשה.

מהו ויכל אלהים ביום השביעי? כזה שמכה בקורנס על גבי הסדן, אגבהה מבעוד יום והורידה משתחשך. בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, מוסיף מחול על הקדש; אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה.

דבר אחר: ויכלו, למלך שעשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה העולם היה חסר? שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, כתוב ברמז ג'.

מכל מלאכתו. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה. ומה נברא בו? שאנן ובטח שלוה והשקט. כל זמן שהיו ידי קונהו ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכין; כיון שנחו ידי קוניהן, ניתן להם חנייה, וינח לעולמו ביום השביעי. בשר ודם, בשעה שהוא עושה איסטטיבא אינו נותן דונטיבא; אבל הקדוש ברוך הוא נותן דונטיבא ועושה איסטטיבא, שנאמר: "ויברך אלהים", "וישבות":

ויברך אלהים את יום השביעי. "ברכת ה' היא תעשיר", זה יום השבת; "ולא יוסיף עצב עמה", זה האבל, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו". מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, ובדרום שואלין. רבי יהושע אזל לחד אתר, חמא אבליא בשבתא, שאל בהון. אמר: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי הוי משתבח בר' מאיר קומי ציפוראי דאדם גדול הוא, אדם קדוש וצנוע. חד זמן חמא אבליא בשבתא ושאל בשלומהון. אמרו ליה: רבי, אהן הוא דאת מתני בשבחיה? אמר לון: מה עבד? אמרו ליה: כך וכך. אמר להו: בעו אתון מידע מאי חייליה, בא להודיענו שאין אבלות בשבת, דכתיב: "ברכת ה' היא תעשיר":

ברכו במן, שכל ימות השבוע עומר אחד, ובערב שבת שני עומרים; וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. ברכו בעטיפה, וקדשו במקושש. רב כהנא אומר: צריך להחליף. ר"י אומר: צריך לערב. אבא בר חסדאי אומר: צריך לשלשל בגדיו. ר' אליעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי נר בערב שבת, ובמוצאי שבת מצאתי אותו דולק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, ולא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת.

ברכו במאורות, שאף על פי שנתקללו המאורות בערב שבת, לא לקו עד מוצאי שבת. ל"ו שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של שבת וי"ב של ליל שבת. כיון ששקעה במוצאי שבת, מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים והקישן זה בזה ויצאה האור ובירך עליה. מפני מה מברכין על הנר במוצאי שבת? מפני שהוא תחילת ברייתו. אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, מפני ששבת כל היום.

ברכו ביציאה. כל יום שיש בו חסרון יש בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטין ואוכלין, צדין דגים ואוכלין, וכתב בו ברכה ואינו חסר כלום. בשביעי מאי אית לך למימר? מפני הוצאה. דבר אחר: מפני האיסטניסין. ברכו בטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין צוננין, אכל וערב לו. ועשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו. אמר לו: תבלין אחד הן חסרין. אמר לו: וכי קורלין של מלך חסר כלום? אמר לו: שבת הן חסרין; אית לך שבת?

יוסף מוקיר שבי הוי ההוא גוי בשיבבותיה דהוו נפישי נכסי טובא. אמרו ליה כלדאי: כולהו נכסי, יוסף מוקיר שבי אכיל להו. זבנינהו לכולהו נכסי זבן בהו מרגניתא אותבה בסדיניה. בההוא דקא עבר מברא, אפרחה זיקא לסדיניה ושדייה בימא. בלע ההוא כוורא. אשכחוה אתיוה אפניא דמעלי שבתא, אמרי: מאן זבניה השתא? אמרי להו: זילו אמטיאו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל למיזבן. אמטיוה לגביה. זבניה, קרעיה ואשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר ליה: מאן דיזיף שבתא פרעי שבתא. רבי ישמעאל בר' יוסי שאליה לרבי: בני בבל בזכות מה הם מתעשרין? אמר ליה: בזכות התורה. ובני ארץ ישראל, בזכות מעשרות. ובני חוצה לארץ, בזכות שבתות וימים טובים. אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא, והביא לפנינו דסקיוס אחד טעון בי"ו מוטות ובו כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק היה יושב באמצעיתו והיה מכריז: "לה' הארץ ומלואה" וגו'. וכל כך למה? כדי שלא תגבה דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו: בני, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי רואה כל ימות השבוע הייתי מפרישה לשבת. ואמרתי לו: ברוך המקום שזיכך לכך. אמר ר' תנחומא: עובדא הוה ברומי בערובתא דצומא רבה, והוי תמן חד חייט, ואזל מזבן ליה חד נון, ואשכח האי טליא דאיפרכא קיימין עלוי, הוי הדין מסיק ליה בטימי והדין מסיק ליה בטימי, עד זמנין דמטי תריסר דינרין. מאי הוי בעית, דאייתי לך בתריסר דינרין? אמר ליה: מאן הוא יהודאי? אמר ליה: בר נש פלוני. שדר בתריה ואתא קמיה, ואמר: כד חמיתון חד חייט יהודאי אכיל נון בתריסר דינרי? אמר ליה: מרי, מאי נכפור מינך? אית לן חד יומא, כל חובין דאנן עבדין כולי שתא הוא מכפר עלן, וכד הוא אתי לית אנו צריכים מוקיר יתיה? אמר: מאחר שהביא ראיה לדבריו, שבקוניה:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: מה יום מיומים? אמר ליה: מאי גבר מגוברין? אמר ליה: מאי אמרת לך ומאי אמרת לי? אמר ליה: "מה יום מיומים", מאי שנא שבתא מכל יומיא? "מאי שנא גבר מגוברין", מאי שנא רופוס מכל גבריא? אמר ליה: שרצה המלך לכבדני. אמר ליה: אף זו, שרוצה המלך לכבדה. אמר ליה: ומן הן את מודע לי? אמר ליה: נהר סמבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח. אמר ליה: לנגדא את נגיד לי? אמר ליה: הרי המעלה בזכור יוכיח, שהוא עולה כל ימי השבת ואינו עולה בשבת, וההוא גברא לבדוק באבוי. חד זמן צריך ובדק באבוי. כל ימות השבת הוי סליק ליה, ולא סליק בשבתא. בתר שבתא אסקיה, אמר ליה: מן דמיתת אתעבדת יהודאי? אמר ליה: כל מי שאינו משמר השבת אצלכם ברצונו, כאן משמרה בעל כרחו. אמר ליה: וכי מה עמל יש לכם כל ימות השבת, ובשבת אתם נוחים? אמר ליה כל ימות השנה אנו נדונים, ובשבת אנו נוחים. חזר אצל רבי עקיבא, אמר ליה: אם כדבריך שהקב"ה חפץ בכבודו של שבת, אל ישיב בה את הרוחות ואל יוריד בה גשמים ואל יצמיח בה אדמה! אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? כזה שמטלטל בארבע אמות וכו'. ולמה ברכו? שאין לו בן זוג. חד בשבא תרי, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא. שבתא לית ליה בן זוג. דבר אחר שאינו נדחה. יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה‏[1], שבת אינו נדחה. אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו".

שלש בריות ברא הקב"ה בכל יום. בראשון ברא שמים וארץ ואורה. בשני ברא גיהנם ורקיע ומלאכים. בשלישי ברא אילנות ודשאים וגן עדן. ברביעי ברא חמה ולבנה ומזלות. בחמישי עופות ודגים ולויתן. בששי אדם וחוה ורמש. ר' פנחס אומר: בראשית ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיה ומריאים.

"אשר ברא אלהים ועשה" אין כתיב כאן, אלא לעשות; מה שהיה עתיד לבראות בז', הקדים וברא אותו בששי.

כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת הצדיקים והרשעים לא שבת, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו, מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ומראה לאלו מעין דגמטרין שלהן. ומנין שפורענות של רשעים נקראת מלאכה? שנאמר: "פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", כי מלאכה היא. ומנין שמתן שכרן של צדיקים נקראת מלאכה? שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך":

  1. ^ היינו בקביעות השנה, לא אד"ו ראש. ויקיעורך