חק לישראל בלק

כלל גדול - ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:

יש לו ביעור - כשכלה לחיה חייב לבער:

עלה לוף שוטה - אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפ' בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד"א ה"נ לא ליחול עלייהו קדושת שביעית קמשמע לן:

הדנדנה - בערבי נענ"ע ובלע"ז מינטו"א:

העולשין - תרי. גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלים והכא קמ"ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן:

וכרישין - נמי תרי גווני נינהו כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן:

הרגילה - הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש:

ונץ החלב - פרחים לבנים כחלב. פ"א עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב:

החוחים והדרדרים - מיני קוצים הן:

אסטיס - הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני"ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס:

וקוצה - מין ממיני הצבעים י"א שהוא אלעצפו"ר בערבי:

יש להן שביעית - קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה:

ויש להם ביעור - כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

עיקר - שרש:

ערקבלין - רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב:

והחלבצין - השרשים של נץ חלב האמור למעלה:

הבכרייה - קורין לו בערבי כנג"ר:

הפואה - בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א:

הרכפה - שרשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם:

אין להם ביעור - לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך א"צ לבערו מן הבית:

דמיהם מתבערים עד ר"ה - ה"ק דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ר"ה של שמינית. וה"ה דהוי מצי למתני מתבערים אחר ר"ה שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ר"ה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית:

ק"ו לדמיהן - ור"מ סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כר"מ:

והנץ שלו - פרח שעל הפטמא:

וקליפי אגוזים - כל הני צובעים בהן:

והגלעינים - גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה:

צובע לעצמו - דכתיב לכם לכל צרכיכם:

שאין עושים סחורה בפירות שביעית - וצביעה בשכר היינו סחורה:

לא בבכורות ולא בתרומות - דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז:

לא בנבלות ולא בטרפות - דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה:

ולא יהא לוקח - כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע"פ שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה:

לקח לעצמו - לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:

לקח בכור - בעל מום דמותר לזרים:

מותר למכרו - ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו:

מותרין למכרן - דהא כתיב גבי נבלה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה אבל בנזדמן מותר:

ר"י אומר אף מי שנתמנה - אעפ"י שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים כמו כי יקרא קן צפור (דברים כב). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא:

נתמנה - נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א):

וחכמים אוסרים - למי שאינו צייד ואפילו אין אומנתו בכך, וטעמייהו דרבנן לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:

לולבי זרדין - לולבי אילן ששמו זרדתא:

לולבי האלה - לשון כאלה וכאלון (ישעיהו ו) בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י:

בטנה - מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת"ק:

ואטדים - מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים:

אבל לעלים - של כל אלו יש ביעור, דאע"ג דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מ"מ העלים נושרים הן ממקום חבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

וורד - שושן:

והכופר - הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. וי"א שהוא בושם שקורין גרופול"י:

והקטף - אילן אפרסמון :

לוטם - תרגום לוט ולטום. י"א שהוא צינוב"ר בערבי פניולי"ש בלע"ז:

יש להם שביעית ולדמיהן שביעית - וה"ה דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואע"פ שלא נזכר במשנה:

מפני שאינו פרי - ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן . ות"ק סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כר"ש:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן - ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם :

וחרובין חדשים וכו' - הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד , והכי תניא בהדיא בתוספתא:

זה הכלל וכו' - בכל אסורים שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ"ט. ואינה הלכה:

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה - לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ"ט, בין במינה בין שלא במינה:

ושלא במינה - אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:

(א) כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:

כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם, וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,

יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר.

וְאֵיזֶה?

זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב.

וּמַאֲכַל בְּהֵמָה?

הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים.

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים?

סְפִיחֵי אִסָטִיס, וְקוֹצָה.

יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

(ב) וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ:

כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,

יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר.

אֵי זֶהוּ?

עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וְִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה.

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין?

הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא.

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית;

אֵין לָהֶם בִּעוּר, וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.

(ג) קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

הַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר.

שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִּבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִּתְרוּמוֹת, וְלֹא בִּנְבֵלוֹת, וְלֹא בִּטְרֵפוֹת, וְלֹא בִּשְׁקָצִים, וְלֹא בִּרְמָשִׂים.

וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק;

אֲבָל הוּא לוֹקֵט, וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.

לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן.

(ד) לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ,

מֻתָּר לְמָכְרוֹ.

צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין,

מֻתָּרִים לְמָכְרָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר,

וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְּהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְּכָךְ.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

(ה) לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר,

מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.

(ו) הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי.

(ז) וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד.

וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בְּבִעוּר.

חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ,

חַיָּבִין בְּבִעוּר.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא.

שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ;

וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם.

גמרא

רש"י

(מסכת ברכות לט ב)

זוהר

^{(ח"ג קצה א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים י ח-יא)
(ח) מי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל חוזר לראש ואם הזכיר הטל אינו חוזר ואם טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה.

הלכה ט

מי ששכח שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל את הגשמים בשומע תפלה ואם אחר שבירך שומע תפלה חוזר לברכת השנים ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש ומתפלל שנייה.

הלכה י

טעה ולא הזכיר יעלה ויבא אם נזכר קודם שישלים תפלתו חוזר לעבודה ומזכיר ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו חוזר לראש ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה.

הלכה יא

במה דברים אמורים בחולו של מועד או בשחרית ובמנחה של ראשי חדשים אבל ערבית של ראש חדש אם לא הזכיר אינו חוזר.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קיב-קיד)}
ספר חסידים קא-ר

יום שני

תורה

^{(במדבר כב ח - כב יא)}

(ח) ואמר להון ביתו הכא בליליא ואתיב יתכון פתגמא כמא דימליל ה' עימי ואוריכו רברבי מואב עם בלעם. (ט) ואתא מימר מן קודם ה' לוות בלעם ואמר מאן גובריא האילין דעימך. (י) ואמר בלעם קודם ה' בלק בר ציפור מלכא דמואב שלח לוותי. (יא) הא עמא דנפק ממצריים וחפא ית עין שמשא דארעא כען איתא לוט לי יתיה מאים איכול לאגחא ביה קרב ואתרכיניה.

(כב ח) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃

וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃

וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃

הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃

נביאים

^{(מיכה ה יב - ו א)}

(ה יב) וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃

וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ׃

וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת־הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃

שִׁמְעוּ־נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר־יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת־הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ׃

כתובים

^{(תהלים מג ה - מד ג)}

(מג ה) מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃

לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל׃

אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃

אַתָּ֤ה׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם׃

משנה

^{(פסחים פרק ו)}

ברטנורא

ואלו דברים בפסח דוחין את השבת - פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:

שחיטתו וזריקת דמו - א"א לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה:

מחוי - קינוח, כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו:

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין - דאפשר משתחשך:

הרכבתו - על כתפו להביאו דרך רה"ר לעזרה . אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו , אין דוחה, דהו"ל למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי עירובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכה, ומתניתין דהכא בלחה. ואע"פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול:

ר"א אומר דוחין - דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת , במסכת שבת:

שחיטה שהיא - אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, אעפ"כ דוחה את השבת בפסח:

אלו שהם משום שבות לא ידחו - בתמיה:

יום טוב יוכיח - שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע"ג דתחומים מדרבנן:

מה ראיה רשות למצוה - אכילת הדיוט רשות הוא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ורבי יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי אינה דוחה שבות:

הזאה תוכיח שהיא מצוה - בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו , ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לרבי עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמיחזי כמאן דמתקן גברא:

ועליה אני דן - וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מק"ו זה בעצמו:

א"ל ר' עקיבא או חלוף - או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בק"ו מינה לשחיטה [שתעכב]:

במועדו - ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט):

הבא לי מועד לאלו - שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הילכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כר"ע:

אימתי מביאים עמו חגיגה - עם הפסח בי"ד בניסן:

בזמן שהוא בא בחול ובטהרה - דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת :

ובמועט - שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן :

במרובה - שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו:

ובטומאה - שרוב צבור טמאין:

אין מביאין עמו חגיגה - שחגיגת יום י"ד רשות היא ולא חובה:

מן הבקר - משא"כ בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:

הפסח ששחטו שלא לשמו - בי"ד שחל להיות בשבת וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:

חייב חטאת - שחלל שבת בשוגג:

אם אינן ראוין - לפסח. כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח:

ואם ראוין הן - כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:

רבי אליעזר מחייב חטאת - אעפ"י שטעה בדבר מצוה:

ורבי יהושע פוטר - דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר"י בפרק תמיד נשחט:

מה אם פסח - שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל:

ששינהו לדבר האסור - ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת:

ששינהו לדבר המותר - ששוחטו לשם דבר המותר לשוחטו בשבת:

אימורי ציבור - קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספים יוכיחו שמותרים לשוחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:

שיש להן קצבה - שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הילכך אין זה טועה אלא שוגג, דלא היה לו לטעות בדבר:

תאמר בפסח שאין לו קצבה - דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא:

רבי מאיר אומר - השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כרבי יהושע ואין הלכה כרבי מאיר:

לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו' - דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל:

שחטו ונמצא בעל מום חייב - דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]:

שמשכו בעלים את ידם - ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר:

או שמתו או שנטמאו - דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם:

פטור - שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:

משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

משנה ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִין הוּא! מָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן! וּמָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִלּוּף! מָה אִם הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), "בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט ג) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי! הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

משנה ד

חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

משנה ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם הַפֶּסַח, שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב; זְבָחִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב? אָמַר לוֹ רַבִּי יֶהוֹשֻׁעַ, לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים, שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח, שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

משנה ו

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

גמרא

רש"י

(מסכת פסחים סח ב)

זוהר

^{(ח"ג קצה ב)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים י יב-יג)
(יב) כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"ץ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח ש"ץ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ראש חדש.

הלכה יג

עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש טעה וחתם בעשתי עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחלת הברכה וחותם בה המלך המשפט ומתפלל והולך על הסדר ואם לא נזכר אלא עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש אחד יחיד ואחד שליח ציבור.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קטו-קטז)}
ספר חסידים קא-ר

יום שלישי

תורה

^{(במדבר כב יב - כב טז)}

(יב) ואמר ה' לבלעם לא תיזיל עימהון לא תלוט ית עמא ארי בריך הוא. (יג) וקם בלעם בצפרא ואמר לרברבי בלק איזילו לארעכון ארי רעווא קודם ה' דלא למשבקי למיזל עימכון. (יד) וקמו רברבי מואב ואתו לוות בלק ואמרו סריב בלעם למיתי עימנא. (טו) ואוסיף עוד בלק שלח רברבין סגיאין ויקירין מאילין. (טז) ואתו לוות בלעם ואמרו ליה כדנן אמר בלק בר ציפור לא כען תתמנע מלמיתי לוותי.

(כב יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃

וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃

וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃

וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃

וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃

נביאים

^{(מיכה ו ב - ו ו)}

(ו ב) שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת־רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם־עַמּ֔וֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח׃

עַמִּ֛י מֶה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי׃

כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם׃

עַמִּ֗י זְכָר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה׃

בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה׃

כתובים

^{(תהלים עג כא - עג כה)}

(עג כא) כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן׃

וַאֲנִי־בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ׃

וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד־יְמִינִֽי׃

בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי׃

מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא־חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ׃

משנה

^{(גיטין פרק ז)}

ברטנורא

מי שאחזו קורדייקוס - שנתבלבלה דעתו מחמת שד השולט על השותה יין חדש :

אין בדבריו האחרונים כלום - וא"צ לחזור ולשאלו אחר שנתישבה דעתו, אלא כותבין הגט וסומכים על דבריו הראשונים. ומיהו כל זמן שדעתו מבולבלת אין כותבין הגט:

הרכין - הטה :

בודקין אותו - בדברים אחרים:

הרי אלו יכתבו ויתנו - אם הרכין על הגט הרכנת הן:

אמרו לו - לבריא או לשכיב מרע חכם:

נכתוב גט לאשתך - שלא תזקק ליבם:

זה גטך אם מתי - לא אמר כלום. דמשמע לכשאמות, ואין גט לאחר מיתה :

מחולי זה - משמע מחולי זה ואילך, וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה:

מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט - מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות, וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו. אי חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום, ואמר לאחר מיתה יהא גט, ואינו כלום כיון דלא אמר מהיום אם מתי:

חולצת - שמא אינו גט:

ולא מתיבמת - שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה באסור כרת:

לא תתיחד עמו - זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי, לא תתייחד עמו. שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני, דחיישינן שמא בעל לשם קדושין:

מה היא באותן הימים - לאו ארישא קאי באומר מהיום אם מתי, דההיא ודאי לכי מיית אגלאי מלתא דהוי גט משעת נתינה, והבא עליה פטור. אלא באומר לה במסירת הגט הרי זה גטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי, ר' יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהדי גט ומקמי הכי אשת איש היא. ור' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואע"ג דחי טפי, אין ברירה, הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי:

הרי זו מגורשת ותתן - מגורשת מעכשיו משעת קבלת הגט, וחייבת ליתן מה שהתנה עמה. ואם אבד הגט או נקרע קודם שתתן, אינה צריכה גט אחר, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו:

אמר רשב"ג מעשה בצידן - בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, אם אמר לה על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו, דוקא קאמר לה. רשב"ג אומר תתן לו את דמיה שלא נתכוין הבעל אלא להרווחה דידיה, ומעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו וכו' ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. ואין הלכה כרשב"ג:

על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני - בגמרא מוכח דכל סתם שלא קבע זמן כמה תשמש את אביו או כמה תניק את בנו, כמפרש יום אחד דמי, ונתקיים התנאי אם תשמש את אביו או תניק את בנו יום אחד בלבד:

כמה היא מניקתו - כלומר כמה הוא זמן היניקה, שאם הניקתו יום אחד בזוז הזמן, נתקיים וזתנאי:

שתי שנים - רבי יהודה אומר י"ח חודש. אבל אם הניקה אותו אחר ששלמו ב' שנים לרבנן וי"ח חדש לר' יהודה, אין זו יניקה, ולא נתקיים התנאי. ואין הלכה כר"י:

מת הבן - ולא הניקתו כלל:

או מת האב - ולא שמשתו:

הרי זה גט - דלאו לצעורה איכוין בתנאו, אלא להרווחה דידיה , והא לא אצטריך. ואם היה יודע שימות אביו או בנו לא היה מתנה:

שלא בהקפדה - אע"פ שהיא לא. הכעיסתו, ואין העכבה ממנה, אינו גט. וכ"ש אם היה בהקפדה:

כזה גט - הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה. ואין הלכה כרשב"ג:

הגיע לאנטיפטרס - מפרש בגמרא משנה זו, כגון דאתני שני תנאים, אי מטינא לגליל, לאלתר ליהוי גיטא. ואי לא מטינא לגליל, אי משתהינן תלתין יומין ולא אתינא ליהוי גיטא, ואי לא, לא ליהוי גיטא . והלך והגיע לאנטיפרס שהוא סוף ארץ יהודה וחזר קודם שלשים יום, בטל הגט. דלא לגליל מטא, ולא אשתהי תלתין יומין:

וכן אם היה הולד מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי - שהוא בקצה גבול הגליל:

וכן אם היה הולר למדינת הים והגיע לעכו - שהוא בקצה גבול של א"י וחזר בתוך ל' יום, בטל הגט. שהרי לא הלך למדינת הים וגם לא נשתהה ל' יום:

כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום - כשאשתהוז ל' יום עובר מנגד פניך אז יהא גט:

והיה הולו ובא וכו' - לאחר מכאן כשישתהה ל' יום עובר מנגד פניה, יהא גט. ולא אמרינן הואיל ומעיקרא היה הולך ובא, ניחוש שמא פייס קטטה שביניהם ובטל גיטא, דמאחר שלא נתייחד עמה בשעה שהיה הולך ובא, לא חיישינן שמא פייס . וכי מקיים תנאיה ושהה ל' יום עובר מנגד פניה, הוי גיטא. ובגמרא מוקי לה באומר בשעת התנאי ע"מ כן אני מוסר לה הגט, שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי. וכן הלכה. שאם לא אמר כן בשעת התנאי, חיישינן שמא יבא בעל ויערער ויאמר פייסתי:

(ח) אינו גט - דכיון דלא אמר מעכשיו, משמע לאחר שנים עשר חודש יהא גט, והרי מת בתוך הזמן וצריכה ליבם:

מִי שֶׁאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס,

וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,

לֹא אָמַר כְּלוּם.

אָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,

וַאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס,

וְחָזַר וְאָמַר: אַל תִּכְתְּבוּ,

אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם.

נִשְׁתַּתַּק,

וְאָמְרוּ לוֹ: נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ? וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ,

בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים;

אִם אָמַר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן,

הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ:

אָמְרוּ לוֹ: נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ?

וְאָמַר לָהֶם: כְּתֹבוּ,

אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ,

אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ,

הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל,

עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר: כְּתוֹב, וְלָעֵדִים: חֲתֹמוּ:

זֶה גִּטֵּךְ אִם מַתִּי,

זֶה גִּטֵּךְ אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה,

זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה,

לֹא אָמַר כְּלוּם.

מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי,

מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי,

הֲרֵי זֶה גֵּט.

מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה,

גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט;

וְאִם מֵת,

חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

זֶה גִּטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה,

וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק,

וְחָלָה וָמֵת,

אוֹמְדִין אוֹתוֹ:

אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט;

וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט:

לֹא תִּתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים,

אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה,

חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ,

מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ.

מַה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז,

הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְתִתֵּן.

עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

אִם נָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְגֹרֶשֶׁת;

וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

מַעֲשֶׂה בְּצַיְּדָן,

בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי,

וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ,

וְאָמְרוּ חֲכָמִים: תִּתֶּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ:

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא,

עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי,

כַּמָּה הִיא מְנִיקַתּוּ?

שְׁתֵּי שָׁנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.

מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב,

הֲרֵי זֶה גֵּט.

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים,

עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים,

מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב,

אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב: אִי אִפְּשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, שֶׁלֹּא בְּהַקְפָּדָה,

אֵינוֹ גֵּט.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כָּזֶה גֵּט.

כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

כָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט:

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל,

הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרָס וְחָזַר,

בָּטֵל תְּנָאוֹ.

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה,

וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר,

בָּטֵל תְּנָאוֹ.

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם,

וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר,

בָּטֵל תְּנָאוֹ.

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,

הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא,

הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ,

הֲרֵי זֶה גֵּט:

(ח)

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

אֵינוֹ גֵּט.

הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

הֲרֵי זֶה גֵּט:

(ט)

אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,

כָּתְבוּ גֵּט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

אֵינוֹ גֵּט.

כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

כָּתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

אֵינוֹ גֵּט.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

כָּזֶה – גֵּט.

כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,

וָמֵת,

אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה,

הֲרֵי זֶה גֵּט;

וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט,

אֵינוֹ גֵּט.

וְאִם אֵין יָדוּעַ, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ:

מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

גמרא

רש"י

(מסכת גיטין לו א)

זוהר

^{(ח"ג קצו א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים י יב-יג)
(יב) כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"ץ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח ש"ץ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ראש חדש.

הלכה יג

עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש טעה וחתם בעשתי עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחלת הברכה וחותם בה המלך המשפט ומתפלל והולך על הסדר ואם לא נזכר אלא עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש אחד יחיד ואחד שליח ציבור.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קיז-קיח)}
ספר חסידים קא-ר

יום רביעי

תורה

^{(במדבר כב יז - כב כב)}

(יז) ארי יקרא אייקרינך לחדא וכול דתימר לי אעביד ואיתא כען לוט לי ית עמא הדין. (יח) ואתיב בלעם ואמר לעבדי בלק אם ייתין לי בלק מלי ביתיה כסף ודהב לית לי רשו למעבר על גזירת מימרא דה' אלהי למעבד זעירתא או רבתא. (יט) וכען אוריכו כען הכא אף אתון בליליא ואדע מא יוסיף ה' למללא עימי. (כ) ואתא מימר מן קודם ה' לוות בלעם בליליא ואמר ליה אם למקרי לך אתו גובריא קום איזיל עימהון וברם ית פתגמא דאמליל עימך יתיה תעביד. (כא) וקם בלעם בצפרא וזריז ית אתניה ואזל עם רברבי מואב. (כב) ותקיף רוגזא דה' ארי אזיל הוא ואתעתד מלאכא דה' באורחא לסטן ליה והוא רכיב על אתניה ותרין עולימוהי עימיה.

(כב יז) כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃

וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃

וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃

וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃

וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃

וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃

נביאים

^{(מיכה ו ז - ו יב)}

(ו ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃

ק֤וֹל יְהוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ׃

ע֗וֹד הַאִשׁ֙ בֵּ֣ית רָשָׁ֔ע אֹצְר֖וֹת רֶ֑שַׁע וְאֵיפַ֥ת רָז֖וֹן זְעוּמָֽה׃

הַאֶזְכֶּ֖ה בְּמֹ֣אזְנֵי רֶ֑שַׁע וּבְכִ֖יס אַבְנֵ֥י מִרְמָֽה׃

אֲשֶׁ֤ר עֲשִׁירֶ֙יהָ֙ מָלְא֣וּ חָמָ֔ס וְיֹשְׁבֶ֖יהָ דִּבְּרוּ־שָׁ֑קֶר וּלְשׁוֹנָ֖ם רְמִיָּ֥ה בְּפִיהֶֽם׃

כתובים

^{(תהלים צא ח - צא יג)}

(צא ח) רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה׃

כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ׃

לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא־יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ׃

כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ׃

עַל־כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן־תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ׃

עַל־שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין׃

משנה

^{(סנהדרין פרק י)}

ברטנורא

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - אפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן, יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא האמור כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים, שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים, כחמה וכלבנה וככוכבים, כדמייתי בגמרא בהאי פרקא, מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן. והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואע"פ שיש בו גוף וגויה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, משום הכי קתני יש להם חלק:

האומר אין תחיית המתים מן התורה - בגמרא קאמר, וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית:

אפיקורוס - שמבזה תלמידי חכמים. וכל שכן המבזה התורה עצמה:

בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו . ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד:

והלוחש על המכה - וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

וההוגה את השם - של ארבע אותיות כמו שהוא נכתב:

שלשה מלכים וארבעה הדיוטות - אע"פ שגדולים וחכמים היו. אין להם חלק לעוה"ב:

שלא היתה אמונתם שלימה - ואע"ג דבלעם מאומות העולם הוה, ואנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא תנן, משום דקיימא לן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, אשמועינן דבלעם לאו מחסידי אומות העולם הוא:

שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח - שאין עומדים בדין ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק:

כורתי בריתי עלי זבח - שכרתו ברית עם המקום עלי זבחים ושלמים, דכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים, וכתיב (שם) ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית:

אין עתידים לחזור - ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, לא כולן חזרו אלא מקצתן:

יצאו אנשים בני בליעל - בנים שאינם עולים בתחיית המתים, ונדחין כמדיחין:

עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר - דכתיב וידיחו את יושבי עירם, ולא יושבי עיר אחרת:

ומאותו השבט - דכתיב מקרבך, מקרב השבט עצמו:

ועד שיודח רובה - של עיר. דכתיב יושבי עירם, דמשמע ישובה של עיר דהיינו רובה:

הרי אלו כיחידים - שעבדו עבודה זרה. וידונו בסקילה וממונן פלט:

וצריכים - אנשי עיר הנדחת:

שני עדים והתראה לכל אחד ואחד - שהיו מרבים להם בתי דינין , וכל מי שנמצא שעבד עבודה זרה בעדים והתראה מפרישים אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאין אותן לבית דין הגדול וגומרין דינן שם והורגים אותם בסייף וממונן אבד. ואם לא נמצאו רובה של עיר, דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

החמרת והגמלת - שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום , הוי להו בכלל יושבי עירם:

הרי אלו מצילין - אם רוב אנשי העיר הודחו ומיעוט לא הודחו, וחמרים וגמלים שלא הודחו משלימין את המועט לעשות רוב, הרי אלו מצילין, שאין ממונן אבד אלא נדונין כיחידים. והוא הדין דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת, אם הודחו עמם לעשותם רוב, אלא דתנא אזכותא קא מהדר. ועוד דהא פסיקא ליה טפי, דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהיו נדחין עמהן:

היתה רחובה חוצה לה - אם מקום קיבוץ בני העיר היה חוצה לה, כונסים אותה לתוך העיר, שצריך לעשות לה רחוב בתוכה:

רחוב - פלטיא גדולה:

הקדשות שבתוכה יפדו - כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל ההקדשות:

ותרומות ירקבו - בגמרא מוקמינן לה בתרומה ביד כהן, דממון כהן הוא וחל עליה איסור דעיר הנדחת. ומיהו לא היו התרומות נשרפים כשאר שללה, דלא מזלזלינן בה כולי האי, לפיכך ירקבו. ואם תרומה ביד ישראל היא, שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת :

ומעשר שני - אע"ג דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל, הואיל וקודש אקרי, לא ישרף אלא יגנז:

כליל לה' אלהיך - אמר רבי שמעון וכו' גרסינן. ולא גרסינן שנאמר כליל לה' אלהיך:

לא תיעשה גנות ופרדסים - דעוד, לגמרי משמע:

כמו שהיתה - בישוב בתים:

אבל נעשית היא גנות ופרדסים - והלכה כר"ע:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס, כא):

"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,

לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ,

נֵצֶר מַטָּעַי,

מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

הָאוֹמֵר:

אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה,

וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם,

וְאֶפִּיקוֹרוֹס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים,

וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו, כו):

"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ,

כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:

אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת,

אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

שְׁלֹשָׁה מְלָכִים:

יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דהי"ב לג, יג):

"וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו,

וַיֶּעְתַּר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ,

וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ".

אָמְרוּ לוֹ:

לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ,

וְלֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ.

אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת:

בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי.

דּוֹר הַמַּבּוּל,

אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ג):

"לֹא יָדוּן רוּחִי בָּאָדָם לְעֹלָם",

לֹא דִּין וְלֹא רוּחַ.

דּוֹר הַפַּלָּגָה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא, ח):

"וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ";

"וַיָּפֶץ ה' אֹתָם", בָּעוֹלָם הַזֶּה;

"וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה'", לָעוֹלָם הַבָּא.

אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יג, יג):

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וַחֲטָאִים לַה' מְאֹד";

"רָעִים" – בָּעוֹלָם הַזֶּה,

"וַחֲטָאִים" – לָעוֹלָם הַבָּא.

אֲבָל עוֹמְדִין בַּדִּין.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:

אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, ה):

"עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וַחֲטָאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים";

"עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט", זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל;

"וַחֲטָאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים", אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם.

אָמְרוּ לוֹ:

אֵינָם עוֹמְדִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים,

אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים.

מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, לז):

"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'".

"וַיָּמֻתוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה;

"בַּמַּגֵּפָה", בָּעוֹלָם הַבָּא.

דּוֹר הַמִּדְבָּר,

אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, לה):

"בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ";

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,

עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים נ, ה):

"אִסְפוּ לִי חֲסִידָי,

כֹּרְתֵי בְּרִיתִי עֲלֵי זָבַח".

עֲדַת קֹרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, לג):

"וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ", בָּעוֹלָם הַזֶּה;

"וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל", לָעוֹלָם הַבָּא;

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,

עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (שמ"א ב, ו):

"ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה,

מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל".

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזֹר,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, כז):

"וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה";

מַה הַיּוֹם הַזֶּה – הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר,

אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים,

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "כַּיּוֹם הַזֶּה";

מַה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר,

אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפֵל לָהֶן,

כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן:

אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יד):

"יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְּלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ,

וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם".

וְאֵינָן נֶהֱרָגִים,

עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר,

וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט,

וְעַד שֶׁיֻדַּח רֻבָּהּ,

וְעַד שֶׁיַדִּיחוּם אֲנָשִׁים.

הִדִּיחוּה נָשִׁים וּקְטַנִּים,

אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ,

אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ,

הֲרֵי אֵלּוּ כִּיחִידִים.

וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

זֶה חֹמֶר בִּיחִידִים מִבִּמְרֻבִּים,

שֶׁהַיְּחִידִים בִּסְקִילָה,

לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט;

וְהַמְּרֻבִּים בְּסַיִף,

לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד.

"הַכֵּה תַכֶּה אֶת" וְגוֹ' (דברים יג, טז).

הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין אוֹתָהּ.

"הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג, טז),

מִכָּאן אָמְרוּ:

נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, אוֹבְדִין;

שֶׁבְּחוּצָה לָהּ, פְּלֵטִין.

וְשֶׁל רְשָׁעִים,

בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ,

הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין,

[שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יז): "וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ"]^[1].

"אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ" וְגוֹ',

אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב.

הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ.

[שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יז): וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר"].

"וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ",

"שְׁלָלָהּ", וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם.

מִכָּאן אָמְרוּ:

הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ – יִפָּדוּ,

וּתְרוּמוֹת – יֵרָקְבוּ;

מַעְשַׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ – יִגָּנְזוּ.

"כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ",

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

אִם אַתֶּם עוֹשִׂים דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת,

מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַעֲלִין עוֹלָה כָּלִיל לְפָנַי.

"וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד",

לֹא תֵּעָשֶׂה אֲפִלּוּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים,

דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

"לֹא תִבָּנֶה עוֹד",

לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית,

אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים.

"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג, יח),

שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם,

חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם;

אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם,

נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם.

גמרא

רש"י

(מסכת סנהדרין קיב א)

זוהר

^{(ח"ג ריא א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים י טז)
(טז) אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפלתו לתפלת הציבור הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה ועונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפלה לעצמו ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור והגיע שליח ציבור לקדושה לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא מברך והוא באמצע התפלה ואין צריך לומר בשאר הברכות.

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יא א)
(א) כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קיט-קכא)}
ספר חסידים קא-ר

יום חמישי

תורה

^{(במדבר כב כג - כב כז)}

(כג) וחזת אתנא ית מלאכא דה' מעתד באורחא וחרביה שליפא בידיה וסטת אתנא מן אורחא ואזלת בחקלא ומחא בלעם ית אתנא לאסטיותה לאורחא. (כד) וקם מלאכא דה' בשביל כרמיא אתרא דגדירא מכא וגדירא מכא. (כה) וחזת אתנא ית מלאכא דה' ואידחיקת עם כותלא ודחקת ית רגלא דבלעם לכותלא ואוסיף לממחה. (כו) ואוסיף מלאכא דה' עבר וקם באתר עק דלית אורח למסטי לימינא ולסמאלא. (כז) וחזת אתנא ית מלאכא דה' ורבעת תחות בלעם ותקיף רוגזא דבלעם ומחא ית אתנא בחוטרא.

(כב כג) וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃

וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃

וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃

וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃

וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃

נביאים

^{(מיכה ו יג - ז א)}

(ו יג) וְגַם־אֲנִ֖י הֶחֱלֵ֣יתִי הַכּוֹתֶ֑ךָ הַשְׁמֵ֖ם עַל־חַטֹּאתֶֽךָ׃

אַתָּ֤ה תֹאכַל֙ וְלֹ֣א תִשְׂבָּ֔ע וְיֶשְׁחֲךָ֖ בְּקִרְבֶּ֑ךָ וְתַסֵּג֙ וְלֹ֣א תַפְלִ֔יט וַאֲשֶׁ֥ר תְּפַלֵּ֖ט לַחֶ֥רֶב אֶתֵּֽן׃

אַתָּ֥ה תִזְרַ֖ע וְלֹ֣א תִקְצ֑וֹר אַתָּ֤ה תִדְרֹֽךְ־זַ֙יִת֙ וְלֹא־תָס֣וּךְ שֶׁ֔מֶן וְתִיר֖וֹשׁ וְלֹ֥א תִשְׁתֶּה־יָּֽיִן׃

וְיִשְׁתַּמֵּ֞ר חֻקּ֣וֹת עָמְרִ֗י וְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה בֵית־אַחְאָ֔ב וַתֵּלְכ֖וּ בְּמֹֽעֲצוֹתָ֑ם לְמַעַן֩ תִּתִּ֨י אֹתְךָ֜ לְשַׁמָּ֗ה וְיֹשְׁבֶ֙יהָ֙ לִשְׁרֵקָ֔ה וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖י תִּשָּֽׂאוּ׃

אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאָסְפֵּי־קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין־אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי׃

כתובים

^{(תהלים קז כא - קז כה)}

(קז כא) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃

וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה׃

יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים׃

הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה׃

וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו׃

משנה

^{(בכורות פרק א)}

ברטנורא

הלוקח עובר חמורו של נכרי - כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה . וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:

אף על פי שאינו רשאי - למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת :

והמשתתף לו - אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור:

והמקבל ממנו - שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:

פטור מן הבכורה - אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:

אם פטרו את של ישראל במדבר - הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור כו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור - אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:

פטר חמור פטר חמור שני פעמים - חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:

מהו באכילה - כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:

שהיוצא מהטמא טמא - ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש , אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:

דג טמא שבלע דג טהור - אע"ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי :

נותן טלה אחד לכהן - בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:

זכר ונקבה - ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:

מפריש טלה - משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור:

והוא לעצמו - שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:

שתי חמורות וילדו וכו' - זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו :

שני זכרים ושתי נקבות - ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב"ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש . ופירוש רבותי עיקר :

זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו - דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה:

שנאמר ופטר חמור תפדה בשה - כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו':

ופודה בו פעמים רבות - אם חזר כהן ונתנו לו :

נכנס לדיר להתעשר - כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר, ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהם שה אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר:

ואם מת נהנים בו - שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אף על פי שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

ולא בחיה - צבי ואיל :

ולא בשחוטה - בשה שחוט:

ולא בטריפה - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה:

כלאים - תיש הבא על רחל:

מפני שהוא שה - דבין רחל בין עז קרויין שה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

כוי - בריה בפני עצמה היא, ספק חיה ספק בהמה :

נתנו לכהן - הפטר חמור עצמו:

עד שיפריש שה תחתיו - והוא לעצמו. ואח"כ ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו , הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

כחמש סלעים של פדיון הבן - דחייב באחריותו:

כפדיון מעשר שני - דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכ"א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר :

שאין כאן לכהן כלום - שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:

מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

רבי אליעזר אומר יקבר - דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:

ומותר - ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

אין צריך להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

קופיץ - סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:

ועורפו - היינו שחותך ראשו ממול ערפו:

וקוברו - לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה :

מצות יעידה - באמה העבריה:

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה - והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:

מצות גאולה באדון - המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש :

(א) הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי,

וְהַמּוֹכֵר לוֹ,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי,

וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ,

וְהַמְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ,

וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה,

פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה;

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, יג): "בְּיִשְׂרָאֵל",

אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר:

אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,

דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:

(ב) פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר,

וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס,

פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה,

שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּטֶר חֲמוֹר... פֶּטֶר חֲמוֹר",

שְׁנֵי פְּעָמִים;

עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.

וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה?

בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה,

מֻתָּר בַּאֲכִילָה,

וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה,

אָסוּר בַּאֲכִילָה;

שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא,

וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר.

דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר,

מֻתָּר בַּאֲכִילָה,

וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא,

אָסוּר בַּאֲכִילָה,

לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּדּוּלָיו:

(ג) חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִּכְּרָה,

וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים,

נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.

זָכָר וּנְקֵבָה,

מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.

שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ,

וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים,

נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן;

זָכָר וּנְקֵבָה,

אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה,

נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.

שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר,

אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת,

אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

(ד) אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה,

וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים,

נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.

זָכָר וּנְקֵבָה,

מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כ):

"וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה".

מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים,

זָכָר וּנְקֵבָה,

גָּדוֹל וְקָטָן,

תָּמִים וּבַעַל מוּם.

וּפוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה.

נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר;

וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ:

(ה) אֵין פּוֹדִים

לֹא בְּעֵגֶל,

וְלֹא בְּחַיָּה,

וְלֹא בִּשְׁחוּטָה,

וְלֹא בִּטְרֵפָה,

וְלֹא בְּכִלְאַיִם,

וְלֹא בְּכוֹי.

רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בְּכִלְאַיִם,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה;

וְאוֹסֵר בְּכוֹי,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

נְתָנוֹ לַכֹּהֵן,

אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ,

עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַּחְתָּיו:

(ו) הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּמֵת,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ,

כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ,

כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק

עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת,

שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יִקָּבֵר,

וּמֻתָּר בּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר,

וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

(ז) לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ,

עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ.

מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יג):

"וְאִם לֹא תִפְדֶּה – וַעֲרַפְתּוֹ".

מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, ח): "אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ".

מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה,

בָּרִאשׁוֹנָה,

שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה;

וְעַכְשָׁיו,

שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה,

אָמְרוּ:

מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.

מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן.

הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, כז):

וְאִם לֹא יִגָּאֵל, וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:

גמרא

רש"י

(מסכת בכורות יב ב)

זוהר

^{(ח"ג רב א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יא ב-ג)
(ב) כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.

הלכה ג

ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קכג-קכג)}
ספר חסידים קא-ר

תורה

^{(במדבר כב כח - כג יב)}

(כח) ופתח ה' ית פומא דאתנא ואמרת לבלעם מא עבדית לך ארי מחיתני דנן תלת זמנין. (כט) ואמר בלעם לאתנא ארי חייכת בי אילו פון אית חרבא בידי ארי כען קטלתיך. (ל) ואמרת אתנא לבלעם הלא אנא אתנך דרכיבת עליי מדאיתך עד יומא הדין המילף אליפנא למעבד לך כדין ואמר לא. (לא) וגלא ה' ית עיני בלעם וחזא ית מלאכא דה' מעתד באורחא וחרביה שליפא בידיה וכרע וסגיד לאפוהי. (לב) ואמר ליה מלאכא דה' על מא מחיתא ית אתנך דנן תלת זמנין הא אנא נפקית לסטן ארי גלי קודמיי דאת רעי למיזל באורחא לקבלי. (לג) וחזתני אתנא וסטת מן קודמיי דנן תלת זמנין אילו פון לא סטת מן קודמיי ארי כען אף יתך קטלית ויתה קיימית. (לד) ואמר בלעם למלאכא דה' חבית ארי לא ידעית ארי את מעתד לקדמותי באורחא וכען אם ביש בעינך אתוב לי. (לה) ואמר מלאכא דה' לבלעם איזיל עם גובריא וברם ית פתגמא דאמליל עימך יתיה תמליל ואזל בלעם עם רברבי בלק. (לו) ושמע בלק ארי אתא בלעם ונפק לקדמותיה לקרתא דמואב דעל תחום ארנון דבסטר תחומא. (לז) ואמר בלק לבלעם הלא משלח שלחית לוותך למקרי לך למא לא אתיתא לוותי הבקושטא הוויתא אמר לית אנא יכיל לייקרותך. (לח) ואמר בלעם לבלק הא אתיתי לוותך כען המיכל יכילנא למללא מידעם פתגמא דישווי ה' בפומי יתיה אמליל. (לט) ואזל בלעם עם בלק ואעליה לקרית מחוזוהי. (מ) ונכס בלק תורין וען ושלח לבלעם ולרברביא דעימיה. (מא) והוה בצפרא ודבר בלק ית בלעם ואסקיה לרמת דחלתיה וחזא מתמן קצת מן עמא. (א) ואמר בלעם לבלק בני לי הכא שבעא מדבחין ואתקין לי הכא שבעא תורין ושבעא דכרין. (ב) ועבד בלק כמא דמליל בלעם ואסיק בלק ובלעם תור ודכר על כל מדבח. (ג) ואמר בלעם לבלק אתעתד על עלתך ואהך מאים יערע מימר מן קודם ה' לקדמותי ופתגמא דיחזינני ואחווי לך ואזל יחידאי. (ד) וערע מימר מן קודם ה' בבלעם ואמר קודמוהי ית שבעא מדבחין סדרית ואסיקית תור ודכר על כל מדבח. (ה) ושווי ה' פתגמא בפומא דבלעם ואמר תוב לוות בלק וכדין תמליל. (ו) ותב לוותיה והא מעתד על עלתיה הוא וכל רברבי מואב. (ז) ונטל מתליה ואמר מן ארם דברני בלק מלכא דמואב מטורי מדנחא איתא לוט לי יעקוב ואיתא תריך לי ישראל. (ח) מא אלוטיה דלא לטיה אל ומא אתרכיה דלא תרכיה ה'. (ט) ארי מריש טוריא חזיתיה ומרמתא סכיתיה הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא ובעממיא לא ייתדנון גמירא. (י) מאן ייכול לממני דעדקיא דבית יעקוב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא או חדא מארבע משרייתא דישראל תמות נפשי מותא דקשיטוהי ויהי סופי כוותהון. (יא) ואמר בלק לבלעם מא עבדת לי למלט סנאיי דברתך והא ברכא מבריכת להון. (יב) ואתיב ואמר הלא ית דישווי ה' בפומי יתיה אטר למללא.

(כב כח) וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃

וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃

וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃

וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃

וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃

וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃

וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃

וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃

וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃

וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃

וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃

וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃

וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃

וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃

וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃

וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיָּ֧שֶׂם יְהוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃

וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃

מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃

כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃

מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃

וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃

תורה

^{(במדבר כג יג - כה ט)}

(יג) ואמר ליה בלק איתא כען עימי לאתר אוחרן דתחזיניה מתמן לחוד קצתיה תחזי וכוליה לא תחזי ותלוטיה לי מתמן. (יד) ודבריה לחקל סכותא לריש רמתא ובנא שבעא מדבחין ואסיק תור ודכר על כל מדבח. (טו) ואמר לבלק אתעתד הכא על עלתך ואנא אתמטי עד כא. (טז) וערע מימר מן קודם ה' בבלעם ושווי פתגמא בפומיה ואמר תוב לוות בלק וכדין תמליל. (יז) ואתא לוותיה והא מעתד על עלתיה ורברבי מואב עימיה ואמר ליה בלק מא מליל ה'. (יח) ונטל מתליה ואמר קום בלק ושמע אצית למימרי בר ציפור. (יט) לא כמילי בני אנשא מימר אלהא בני אנשא אמרין ומכדבין ואף לא כעובדי בני בסרא דאינון גזרין למעבד ותייבין ומתמלכין הוא אמר ועביד וכל מימריה מתקיים. (כ) הא ברכן קבילית אברכיניה לישראל ולא אתיב ברכתי מינהון. (כא) אסתכלית ולית פלחי גילולין בדבית יעקוב ואף לא עבדי ליאות שקר בישראל מימרא דה' אלההון בסעדהון ושכינת מלכהון ביניהון. (כב) אל דאפיקינון ממצריים תוקפא ורומא דיליה. (כג) ארי לא נחשיא צבן דייטב לדבית יעקוב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל כעידן יתאמר ליעקב ולישראל מא עבד אלהא. (כד) הא עמא כליתא שרי וכאריא יתנטל לא ישרי בארעיה עד דיקטול קטול ונכסי עממיא יירת. (כה) ואמר בלק לבלעם אף מלט לא תלוטינון אף ברכא לא תבריכינון. (כו) ואתיב בלעם ואמר לבלק הלא מלילית עימך למימר כול דימליל ה' יתיה אעביד. (כז) ואמר בלק לבלעם איתא כען אדברינך לאתר אוחרן מאים תהי רעווא מן קודם ה' ותלוטיה לי מתמן. (כח) ודבר בלק ית בלעם ריש רמתא דמסתכיא על אפי בית ישימון. (כט) ואמר בלעם לבלק בני לי הכא שבעא מדבחין ואתקין לי הכא שבעא תורין ושבעא דכרין. (ל) ועבד בלק כמא דאמר בלעם ואסיק תור ודכר על כל מדבח. (א) וחזא בלעם ארי תקין קדם ה' לברכא ית ישראל ולא הליך כזמן בזמן אלהין לקדמות נחשיא ושוי למדברא אפוהי. (ב) וזקף בלעם ית עינוהי וחזא ית ישראל שרן לשבטיהון ושרת עלוהי רוח נבואה מן קדם ה'. (ג) ונטל מתליה ואמר אימר בלעם בר בעור ואימר גוברא דשפיר חזי. (ד) אימר דשמע מימר מן קדם אל דחיזו מן קדם שדיי חזי שכיב ומתגלי ליה. (ה) מא טבא ארעך יעקב בית משרך ישראל. (ו) כנחלין דמידברין כגינת שקיא דעל פרת כבוסמיא דנצב ה' כארזין דנציבין על מיא. (ז) יסגי מלכא דיתרבא מבנוהי וישלוט בעממין סגיאין וייתקף מאגג מלכיה ותינטל מלכותיה. (ח) אל דאפיקינון ממצריים תוקפא ורומא דיליה ייכלון בית ישראל נכסי עממיא סנאיהון ובביזת מלכיהון יתפנקון וארעתהון יחסנון. (ט) ינוח ישרי בתקוף כאריא וכליתא ולית דיקימיניה בריכך יהון בריכין וליטך יהון ליטין. (י) ותקיף רוגזא דבלק בבלעם ושקפינון לידוהי ואמר בלק לבלעם למלט סנאיי קריתך והא ברכא מבריכת להון דנן תלת זמנין. (יא) וכען איזיל לך לאתרך אמרית יקרא אייקרינך והא מנעך ה' מן יקר. (יב) ואמר בלעם לבלק הלא אף עם אזגדך דשלחתא לוותי מלילית למימר. (יג) אם ייתין לי בלק מלי ביתיה כסף ודהב לית לי רשו למעבר על גזירת מימרא דה' למעבד טבתא או בשתא מרעותי דימליל ה' יתיה אמליל. (יד) וכען האנא אזיל לעמי איתא אמלכינך מא דתעביד ואחווי לך מא דיעביד עמא הדין לעמך בסוף יומיא. (טו) ונטל מתליה ואמר אימר בלעם בר בעור ואימר גוברא דשפיר חזי. (טז) אימר דשמע מימר מן קדם אל וידע מדע מן קדם עילאה חיזו מן קדם שדיי חזי שכיב ומתגלי ליה. (יז) חזיתיה ולא כען סכיתיה ולא איתוהי קריב כד יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל ויקטיל רברבי מואב וישלוט בכל בני אנשא. (יח) ויהי אדום ירותא ויהי ירותא שעיר לבעלי דבבוהי וישראל יצלח בנכסין. (יט) וייחות חד מדבית יעקב ויוביד משיזיב מקרית עממיא. (כ) וחזא ית עמלקאה ונטל מתליה ואמר ריש קרביא דישראל הוה עמלק וסופיה לעלמא ייבד. (כא) וחזא ית שלמאה ונטל מתליה ואמר תקיף בית מותבך ושו בכרך תקיף מדורך. (כב) ארי אם יהי לשיצאה שלמאה עד מא אתוראה ישבינך. (כג) ונטל מתליה ואמר ויי לחייביא דייחון כד יעביד אלהא ית אילין. (כד) וסיען יצטרחן מרומאי ויענון לאתור וישעבדון לעבר פרת ואף אינון לעלמא ייבדון. (כה) וקם בלעם ואזל ותב לאתריה ואף בלק אזל לאורחיה.

(א) ויתיב ישראל בשיטין ושרי עמא למטעי בתר בנת מואב. (ב) וקראה לעמא לדבחי טעוותהון ואכל עמא וסגידו לטעוותהון. (ג) ואתחבר ישראל לבעלא פעור ותקיף רוגזא דה' בישראל. (ד) ואמר ה' למשה דבר ית כל רישי עמא ודון וקטול דחייב קטול קודם ה' לוקביל שמשא ויתוב תקוף רוגזא דה' מישראל. (ה) ואמר משה לדייני ישראל קטולו גבר גוברוהי דאתחברו לבעלא פעור. (ו) והא גוברא מבני ישראל אתא וקריב לוות אחוהי ית מדייניתא לעיני משה ולעיני כל כנשתא דבני ישראל ואינון בכן בתרע משכן זמנא. (ז) וחזא פינחס בר אלעזר בר אהרון כהנא וקם מגו כנשתא ונסיב רומחא בידיה. (ח) ועל בתר גוברא בר ישראל לקובתא ובזע ית תרוויהון ית גוברא בר ישראל וית איתתא במעהא ואתכלי מותנא מעל בני ישראל. (ט) והוו דמיתו במותנא עסרין וארבעא אלפין.

(כג יג) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לך־ [לְכָה־] נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃

וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃

וַיִּקָּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃

וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃

לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃

הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃

אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃

כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃

הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרֲכֶֽנּוּ׃

וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃

וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃

וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃

וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃

וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃

נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃

מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃

כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃

יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃

אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃

כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃

וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃

וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃

וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃

אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃

וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃

נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃

אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃

וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃

וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃

וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃

וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃

כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃

וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃

וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃

וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃

וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃

וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃

וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃

נביאים

^{(מיכה ה ה - ו ט)}

(ה ה) וְרָע֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ אַשּׁוּר֙ בַּחֶ֔רֶב וְאֶת־אֶ֥רֶץ נִמְרֹ֖ד בִּפְתָחֶ֑יהָ וְהִצִּיל֙ מֵֽאַשּׁ֔וּר כִּֽי־יָב֣וֹא בְאַרְצֵ֔נוּ וְכִ֥י יִדְרֹ֖ךְ בִּגְבוּלֵֽנוּ׃

וְהָיָ֣ה׀ שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃

וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃

תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל־צָרֶ֑יךָ וְכָל־אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ׃

וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ׃

וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל־מִבְצָרֶֽיךָ׃

וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ־לָֽךְ׃

וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃

וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ׃

וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת־הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃

שִׁמְעוּ־נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר־יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת־הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ׃

שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת־רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם־עַמּ֔וֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח׃

עַמִּ֛י מֶה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי׃

כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם׃

עַמִּ֗י זְכָר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה׃

בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה׃

הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃

ק֤וֹל יְהוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ׃

כתובים

^{(תהלים צג - צג)}

(צג) יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה׃נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀ יְֽהוָ֗ה נָשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם׃מִקֹּל֨וֹת׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהוָֽה׃עֵֽדֹתֶ֨יךָ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים׃

משנה

^{(אהלות פרק יד)}

ברטנורא

הזיז שפניו למטה - כמין לוח יוצא מן הכותל לחוץ וראשו כפוף למטה לארץ לצד הפתח, הלכך מצטרף אהלו עם הפתח ומביא את הטומאה בכל שהוא וחשיב כאילו יש בו פותח טפח, ואם טומאה תחתיו הבית טמא, שרואין ראשו הכפוף למטה כאילו הגיע לארץ, ומביא טומאה שתחתיו לצד הבית:

וגיזרה - שפניה למעלה. ראשה כפוף למעלה ואין אוהל שלה מצטרף עם הפתח, הלכך בעיה פותח טפח:

וגבלית - מפרש בתוספתא כלי שמניקה מכאן ומכאן ומשייר מן האמצע:

שנים עשר טפחים - דשיעור כל נדבך ארבעה טפחים. ונדבך הוא שורה של בנין אבנים:

והעטרות - אבנים סדורות בעיגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי, והיינו עטרה:

והפתוחים - שעושים מאבן על הפתח או על החלון לנוי, ופעמים שבולטים מן החלון ומן הפתח טפח או יותר:

זיז שעל גבי הפתח וכו' - הכא מיירי שנסתם הפתח , ומשום הכי בעינן שיהא בזיז פותח טפח. והכי משמע בתוספתא:

ושעל גבי החלון רום אצבעיים - כלומר בין חלון ששיעורו רום אצבעיים כגון שיירי המאור, בין חלון ששיעורו מלוא מקדח כגון העושה מאור בתחלה, זיז שעל גבי שניהם בכל שהוא:

ורבי יוסי אומר מלואו - חלון ששיעורו רום אצבעיים, זיז שלו שיעורו באצבעיים. וחלון ששיעורו מלוא מקדח זיז שלו נמי משערינן במלוא מקדח. ואין הלכה כר' יוסי:

אפילו גבוה מאה אמה - אע"ג דזיז שיעור גובהו מן הפתח שנים עשר טפחים, בקנה החמירו משום דמיטלטל. ורבי יוחנן בן נורי סבר דאין להחמיר בקנה יותר מן הזיז, ולמעלה משנים עשר טפחים שיעורו בפותח טפח. והלכה כרבי יוחנן בן נורי:

זיז - שהוא רחב טפח וסובב את כל כותלי הבית מבחוץ, וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז. שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לדברי הכל:

כלים שתחתיו טמאים - בהא לא פליג רבי יהושע כדפליג בסיפא, לפי שדרך טומאה לצאת:

רבי אליעזר מטמא את הבית - כיון דזיז חמור שמטמא בכל שהוא, מביא את הטומאה לבית בשלש אצבעות:

וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה - והאכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות, טומאה בבית, כלים שבאכסדרה טמאים. טומאה באכסדרה, ר' אליעזר מטמא הבית, ורבי יהושע מטהר. והלכה כר' יהושע:

שני זיזין זה על גבי זה - ומכוונים זה כנגד זה:

יש בהן פותח טפח - שכל אחד מן הזיזים רחבו טפח על טפח:

וביניהן פותח טפח - התחתון גבוה מן הארץ טפח והעליון גבוה מן התחתון טפח:

וטומאה תחתיהן - תחת התחתון. כל מה שתחתיו טמא ומה שעל גביו טהור, דחוצץ בפני הטומאה:

ביניהן - אם טומאה בין תחתון לעליון כל מה שביניהן טמא, אבל מה שתחת התחתון ושעל העליון, טהור, דחוצצים:

על גביהן - על גבי העליון. כנגד הטומאה עד הרקיע, טמא, וכל השאר טהור:

היה העליון עודף על התחתון וכו' תחתיהן וביניהן טמא - דבין שהטומאה תחת התחתון בין שהטומאה ביניהן, אותו העודף שהעליון יתר על התחתון טפח מערב את הטומאה בכל מקום. אבל מה שעל העליון טהור, דחוצץ:

על גביהן - על גבי העליון:

היה העליון עודף על התחתון וכו' טומאה תחתיהן - תחת התחתון:

תחתיהן וביניהן טמא - דאותו עודף מערב את הטומאה ביניהן ומביא את הטומאה למה שתחתיו:

ביניהן - אם הטומאה ביניהן או למטה בארץ תחת המותר, דהיינו כנגד העודף ולא תחת התחתון:

רבי אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא - דאע"ג דליכא טפח בעודף מביא את הטומאה לתחת התחתון, הואיל ועודף עליו :

ביניהן ותחת המותר טמא - מה שבין שני הזיזין ומה שתחתיהן בארץ כנגד המותר, טמא:

ותחתיהן טהור - מה שתחת התחתון. דכיון דאין במותר טפח אין הטומאה באה תחת התחתון. והלכה כר' יהושע:

ואין ביניהם פותח טפח - שאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ואין העליון גבוה מן התחתון טפח:

ביניהן ותחתיהן טמא - דאין התחתון חוצץ, כיון דאין תחתיו פותח טפח ולא על גביו פותח טפח , והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון, וחוצץ למה שעל גביו, כיון דעליון גבוה מן הארץ טפח:

כנגדו עד הרקיע טמא - ומה שתחתיו טהור. דאע"ג דאין גבוה מחבירו טפח, הרי גבוה מן הארץ טפח וחוצץ: