משנה בכורות א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק א · משנה ו | >>
המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר, חייבין באחריותו, כחמש סלעים של בן.
וחכמים אומרים, אין חייבין באחריותו, כפדיון מעשר שני.
העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכהן כלום.
מת פטר חמור, רבי אליעזר אומר, יקבר, ומותר בהנאתו של טלה.
וחכמים אומרים, אינו צריך להקבר, והטלה לכהן.
משנה מנוקדת
הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּמֵת,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ,
- כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ,
- כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
- הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק
- עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת,
- שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
- עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת,
- מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- יִקָּבֵר,
- וּמֻתָּר בּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר,
- וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
נוסח הרמב"ם
המפריש פדיון פטר חמור, ומת -
- רבי אליעזר אומר: חייב באחריותו כחמש סלעים של בן.
- וחכמים אומרין: אין חייב באחריותו - כפדיון מעשר שני.
- העיד רבי יהושע ורבי צדוק,
- על פדיון פטר חמור שמת - שאין כאן לכוהן כלום.
- מת פטר חמור -
- רבי אליעזר אומר: יקבר, ומותר בהניתו של טלה.
- וחכמים אומרין: אינו צריך להיקבר, והטלה לכוהן.
פירוש הרמב"ם
חייב באחריותו - הוא שיהא חייב להביא טלה ביד כהן.
ואם מת הטלה קודם שיגיע ליד כהן חייב לשלם טלה אחר לכהן על דעת רבי אליעזר, לפי שהוא מקיש בכור חמור לבכור אדם כמו שאמר "ופטר חמור תפדה בשה" וגו' "וכל בכור בניך תפדה"(שמות לד, כ).
וחכמים אומרים, "אך פדה תפדה"(במדבר יח, טו) את בכור האדם, "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו), לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר. ועדות זה אמת.
והלכה בכולן כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כחמש סלעים של פדיון הבן - דחייב באחריותו:
כפדיון מעשר שני - דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכ"א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר כט:
שאין כאן לכהן כלום - שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:
מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:
רבי אליעזר אומר יקבר - דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:
ומותר - ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:
אין צריך להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:
פירוש תוספות יום טוב
כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':
וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:
ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על הברטנורא) הר"מ. ותימה, דא"כ למאי הוקש כלל, דלפדייה גופה בהדיא כתיב. ובגמרא משמע דבאמת לית להו לרבנן הקישא דפדיה כלל. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המפריש פדיון פטר חמור ומת: בירושלמי פ"ד דתרומות ד' מ"ד:
ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן: טעמא דר' אליעזר שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה אבל ודאי אם מת פטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון הבן אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה. הרגמ"ה ז"ל. ומצאתי מוגה חייב לשון יחיד במילתייהו דר' אליעזר וחכמים:
ר' אליעזר אומר יקבר: דאזיל לטעמיה וסבר כר' יהודה דאמר אסור בהנאה. הרגמ"ה ז"ל. ופלוגתא דר' יהודה איתה בגמרא בברייתא בד' י' דתניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו ואסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר ואיכא מאן דמפרש התם דמודה ר"ש דלאחר עריפה אסור וכבר כתבתי זה לעיל במתני' סי' ג'. ובגמרא פריך אביי אי ילפינן מהקשא בכור בהמה טמאה מבכור אדם אימא נמי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו אף בכור בהמה טמאה מותר אלמא תנן ר' אליעזר אומר יקבר דאסור בהנאה דס"ל כר' יהודה ומסיק רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתי בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר דהיינו הנאה. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל אליבא דחכמים לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר והעתיקו ר"ע ז"ל לע"ד לא נתבאר בתלמוד. ביד שם פי"ב סי' ד' ה':
תפארת ישראל
יכין
כחמש סלעים של בן: דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור:
כפדיון מעשר שני: דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]:
על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום: ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']:
מת פטר חמור: לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן:
רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה: דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי:
וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן: דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת