קטגוריה:בראשית כז יא

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויאמר יעקב אל רבקה וגו' עד ויהי כאשר כלה יצחק. הנה יעקב בצדקתו חשש מאוד מלעבור השורה הראויה בכבוד אביו ולכן אמר לאמו הלא ידעת שעשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק ואף על פי שאבי אינו רואה אולי ימושני בדרך מקרה שיקרב אותי אל עצמו לנשוק לי או לשום ידיו על פני בדרך חבה כאשר יעשה האב לבנו וימצאנו חלק ויכירני ויאמר כי אני מכזב בו ומלעיב כמתעתע במצותו ויהיה זה סבה שיקללנו ולא שיברכנו רוצה לומר כי הנה עתה אע"פ שיברך את עשו אחשוב שגם כן יברך אותי ברכה מה אבל אם אעשה זה יקללני ולא יברכני כלל. והנה לא חשש יעקב לענין הקול כי אם למשוש השעירות והחלקות לאחת מג' סבות. אם שחשוב שלא יצטרך לדבר אל אביו כלל כי אמו לא צותה לו שידבר דברים לאביו אלא שישים לפניו לאכול ואם שחשב שיוכל לשנות את קולו ולהדמותו לקול עשו כי יש אנשים יעשו זה במלאכה. או שהיו עשו ויעקב דומים לקול ומה שאמר הקול קול יעקב אינו אלא שיהיה בלשון רכה כמו שחשב רש"י. או שחשב כמו שכתב הפלוסוף בספר הנפש שיש לחושי' מוחשי ראשונים כמו השחור והלבן ומה שביניהם לראות והקול אחד קל ואחד כבד לשמע והחום והקור או השעירות והחלקלקו' למשוש וכן לאחרים. ובאלה המוחשים הראשונים לא יפול הטעות בשום פנים. ויש בהם מוחשים שניים כאלו תאמר שזה הנראה או המדבר הוא פלוני והמספר והתנועה ובהם כבר יפול הטעות כמו שההולך בספינה יראה את הארץ מתנועעת. ולכן לא היה הקול אצלו אות עצמי אלא המשוש לפי שהיה מוחש ראשון והכרת האדם בקולו הוא מוחש שני ורבקה השיבתו עלי קללתך בני ולי בפירושו שני פנים. הא' שאמרה אם אביך יקלל הנה לא תהיה קללתו אלא למי שעשה זה ממה ששמע מדבריו לעשות. ואתה לא עשית דבר ולא שמעת דבר אני שמעתי ואני עשיתי הכל ולכן עלי תהיה קללתך וכדי שתנצל מקללתי עתה שמע בקולי ולך קח לי רוצה לומר עשה זאת איפה בני לעצמי לא לאביך ובזה לא תכשל בקללתו וזה טעם ולך קח לי. והפן השני הוא שרבקה ידעה שטב' יצחק ותכונתו לא היה לקלל שום דב' בדרך תפלה להביא עליו צרות רבות ורעות אבל מה שיעשה בעת הכעס ההוא שיחריף ויגדף בדברים למי שיכעיסהו וגם הגדופים נקראים קללה כמו שאמר והוא קללני קללה נמרצת (שמואל ב"ז) הכתוב מעיד שאמר לו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. ולכן אמרה רבקה כשאביך יקלל אותך לא תהיה קללתו כי אם עלי שיאמר לך בן נעות המרדות הלא ידעתי שאמך השוטה יעצתך בזה ואם כן עלי תהיה הקללה שיתן לך בחרפו ובגדפו אותי ולכן לא תחוש ממני ושמע בקולי והותרה בזה השאלה הט'. ויכר הכתוב שעשה יעקב כדבר אמו ושהלבישתו אמו בגדי עשו שהיו עמה בבית והנה אמר הכתוב עשו בנה הגדול יעקב בנה הקטן להגיד שעם היות עשו בנה הגדול ורוב המולידי' יחפצו בכבוד בנם הגדול היא לא עשתה כן כי בדעתה רצון השם וגזרתו עשתה כדי שיתברך בנה הקטן לא הגדול ויבא את המאכל לאביו ולפי ששאלו מי אתה בני הוצרך יעקב לדבר ולהשיבו אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי וגו' ונדחק רש"י לפרש המלות האלה כדי שלא יאמר ששקר וכזב יעקב לאביו במ"ש לו ואני אחשוב שאחרי שקנה יעקב הבכורה מעשו והוא מכרה לו ברצונו היה בידו לומר לאביו אנכי עשו בכורך כי הוא היה כבר הבכור ונקרא בשמו ואם יצחק צוה מה שצוה לעשו כדי לברכו מאשר הוא הבכור היה ראוי להתקיים הכל ליעקב ולזה לא נסתפק לומר אנכי עשו בכורך כי לו משפט הבכורה ואין ספק אצלי שיצחק נתבלבל בדבר אם היה הוא עשו או יעקב ולכן הקשה לו ראשונה מה זה מהרת למצא בני כאלו היה חושב שלא הלך לצוד בשדה והוא השיבו כי הקרה י"י אלדיך לפני שהיתה כוונתו שהקרה לו את אמו שהיישירתו בזה ויצחק לקח הדברים כפשוטם לענין הציד. עוד ביאר לו הספק יותר מגולה באמרו גשה נא ואמושך בני האת' זה בני עשו אם לא. וכאשר הרגיש בחוש המשוש שהיו ידיו שעירות כידי עשו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולפי שהיה נבוך אם יאמין לאות הקול או לאות המשוש לכן אמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו שעירות עם היות הרגיש שהיה הקול קול יעקב הנה לא נתאמת שהיה יעקב ולא הכירו באמתות. ואמרו עוד ויברכהו אין ענינו שברך אותו בפועל אלא שגמר בלבו לברכו וכדי לחזק עוד בחינתו שאלו פעם אחרת אתה זה בני עשו כדי שירבה בדברי תשובתו ויכירהו עוד בקולו. אבל יעקב התחכם והשיבו מלה אחת בלבד ולא האריך בדברים אבל אמר בלבד אני. ואז הזקן האמין יותר במוחש חוש המשוש ולהיותו מוחש ראשון ממוחש הקול שהיה מוחש שני כמו שביארתי ולכן שאל את המאכל ויאכל וישת. גם אחרי המאכל מפני הספק שהי' בלבו אמר לו גשה נא ושקה לי בני והיה זה כדי להרי' את בגדיו בו וישפוט גם בזה חוש הריח וכמ"ש ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו י"י כאומר אם אין זה עשו באמ' הו' דומה לו בעניניו ראה כי ריח בני זה כריח השדה וזה יורה שברכו י"י ר"ל לבנו זה ושמאת האלדים לברכו ולכן ויברכהו בפועל והתבאר מזה כלו שיצחק היה מסתפק אם המתברך היה עשו או יעקב ושאל הספק ברך והוא המוכיח שלא היו הברכות ההן נתונות בטעות ושלא מדעת כי כבר היה יצחק מספק אם היה יעקב אבל שהשם שם בפיו והעיר רצונו לברכו ושמפני אותו ספק הרבה הדרישות ההם ועם זה הותרה השאלה הי'. ואמנם מה היו הברכות האלה אין ראוי שהיו בלבד אותם שזכר הכתוב ויתן לך האלדים וגו' אלא יעוד הברכות היה שיהיה המתברך בעל ברית לאלדים מיוחד להנהגת השגחתו ושיהיה הוא יורש את הארץ נחלת י"י וזה כלו נכלל במ"ש ויברכהו שהברכה בסתם היא ברכת אברהם וכמ"ש ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלדים את יצחק בנו ולא פירש במה ברכו לפי שנסמך על מה שתורה שם הברכה הנאמרת בזרעו של אברהם. וכך אמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם וכן אמרו כאן ויברכהו כולל הברכות הנפשיות הנכבדות אשר נתן אלדים לאברהם כאלו אמר ויברכהו והברכה היא הידוע שבירך השם לאברהם ושברך השם ליצחק אחרי מות אביו. אבל בעבור שהטובו' הגשמיות הן צריכו' קנין ההצלחה האמתית אם להיותם עוזרים בהגעת או להסרת המונעי' והמרידים אותה כמו שכתב הרב הגדול בפ' משנת פרק חלק. לכן אחרי שיצחק ברך את בנו בטובות האמתיו' שהן ברכת אברה' הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בו"או העטף ויתן לך האלדים וגו'. ר"ל ועוד יתן לך האלהים הטובות האלה שיזכור. ואפשר לומר עוד בזה שיצחק התחיל ברכתו בטל השמים לרמוז על השגחתו האלדית והדבקו' העליון והוא אשר קרא טל השמים ע"ד אז"ל טל שעתיד הקב"ה להחיות את המתים ובאמרו ומשמני הארץ רומז לארץ ישראל שמפני היותה ארץ זבת חלב ודבש קראה משמני הארץ וברכו גם כן בברכת אברהם שהיא שיתיחד לדבקותו והשגיחתו וירושתו את הארץ הנבחרת והיתה ברכתו בו"או ויתן לך לפי שחוזר למה שאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו י"י רוצה לומר אשר ברכו י"י לבני זה כמו שפרשתי ולכן יתן לך האלדים המתנות ההן האלהיות אשר נתן אלדים לאברהם שהם מטל השמים ומשמני הארץ כי להיות ההשגחה שפע עליון יורד מאת י"י מן השמים קראה טל השמים. אמנם לעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים לכונה אחרת כמו שיתבאר וכפי כל אחד מהדרכים האלה נתישב זה הענין והותרה השאלה הי"א. ואם נפרש השמים וכן הארץ כפשוטן הנה ברך אותו בברכות האלה אשר יזכור טל ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושא' הדברי' אשר זכר ולפי שרצה הזקן לברכו בזה מדה כנגד מדה על מה שעשה לו שם באכילתו וזה כי הוא שער הדברי' שהקריב לפניו וראה שהיה בהם מים לרחוץ את ידיו קודם המאכל וגם לתבשילו לתבשיל המטעמים ובשר דשן ושמן וגדיי עזים והלחם אשר שם לפניו והיין שהשקה אותו והעבדות והשרות אשר עשה לו. וכנגדן ברכו כי בעבור המים אמר ויתן לך האלדים מטל השמים רוצה לומר כל עוד שתצטרך בארצך המטר יתן לך האלדים אותו וזכר הטל לפי שהם מים של ברכה כדבריהם ז"ל. וכנגד הבשר אמר ומשמני הארץ רוצה לומר שיתן לו האל ארץ שמנה ודשנה זבת חלב ודבש. ועל הלחם שהביא לפניו אמר ורוב דגן. ותירוש אמר על היין. ואמנם בעבור העבודה אשר עבד לפניו. אמר יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. ולא די הזרים אבל גם בערך קרוביך תהיה תמיד שר ואדון והמאמר הזה מורה שהיה יצחק חושש שהיה יעקב ולכן אמר לו הוה גביר לאחיך ר"ל אם אתה יעקב עם היות שאתה הצעיר תהיה אב גביר לאחיך הגדול ממש וישתחוו לך בני אמך והם לבן וכל בית בתואל או אמר בני אמך על כל בני האחים שבני הבנים הרי הם כבנים. ואם היו עשו המתברך מה צורך שיאמר לו הוה גביר לאחיך כי בידוע שהיה בכור כשיהיה גביר אלא שהיה בדעתו ובלבו ואמר איני יודע אם אתה עשו או יעקב אבל תהי' מי שתהי' הוה גביר לאחיך הקרובים אליך מצד האב וישתחוו לך הקרובים מצד אמך ומי שיערער בברכתי ארור יהיה לעד ומי שיקיימנה יהיה ברוך וזה טעם הברכות האלה בזה האופן. והנה נתן יצחק ברכותיו בשם אלדים כמו שאמר ויתן לך האלהים ולא בשם המיוחד וכן אמר אחר כך ליעקב ואל שדי יברך אותך וגומר ויתן לך את ברכת אברהם אשר נתן אלדים לאברהם להגיד שהיו ברכותיו תנאיות כפי הכנת המתברכים ובהיותם טובים וישרים בלבותם יזכו להם ואם לא יהיו כן לא יחולו עליהם וגם מזה הצד לא היה אפשר שתחול ברכת אברהם ויצחק על עשו לפי שניתנה בשם אלדים המורה על מדת הדין ואם היה זכאי היה מן הדין שיקבלה ואם לא לא תחול עליו כי פלס ומאזני משפט לי"י בדבר הזה ולא לפניו חנף יבא: