אברבנאל על בראשית כז

<< · אברבנאל על בראשית · כז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויהי כי זקן יצחק עד סוף הסדר. והנה שערתי בספור הזה ועניניו שאלות:

השאלה הא' מה ראה יצחק לברך את עשו והלא אברהם אביו לא ברך אותו בעת מותו ולא ברך אדם את שת ולא נח את שם ומי הכניס יצחק אם כן בזה הדוחק לברך את זה וכל שכן בהיותו רשע:

השאלה הב' אם היתה כוונת יצחק ורצונו להשאיר ברכה קודם מותו למה יברך עשו בלבד ויניח את יעקב בלא ברכה והלא שניהם היו בניו והיה לו לברך שניהם כי הנה יעקב לשנים עשר שבטים שהיו לו לכלם ברך וכאשר רצה לברך את בני יוסף לשניהם ברך ומשה ברך לכל השבטים גם כן ולמה לא יעשה כן יצחק והטיל קנאה ואיבה בסעודת ברכתו בין שני בניו:

השאלה הג' למה תלה ענין הברכה במותו כמ"ש הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי כאלו היה אסור ודבר מגונ' לברכו קודם אותו הזמן והלא בכל זמן היה ראוי שיברך את בנו ובכל יום הכהן גדול הי' מברך את ישראל הן אמת שיעקב בעת מותו ברך את בניו ומשה גם כן ברך את ישראל לפני מותו אבל ראוי לתת בזה טע' וסב' מספקת:

השאלה הד' במה שתלה ברכתו באכילת המטעמי' כאשר הרבה על זה הצווי לעשו שא נא כליך תליך וקשתיך וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות והנה יעקב ברך את בני יוסף וברך גם כן את כל בניו אבל לא תלה ברכתו במאכל אשר יאכל ולא גם כן משה רבינו בברכו את ישראל:

השאלה הה' מה ראתה רבקה להסיר את הברכה מעשו בהיותו בנה הגדול ולא משפט הברכות ולמה השתדלה כל ההשתדלו' הזה להסיר מעשו את הברכה שהיה אביו חפץ לברכו ומשלח מדני' לא לעזר ולא להועיל בין אחי' כי אם בשקר וכזב והנאה רב' ולבטלה:

השאלה הו' איך חשבה רבקה שהברכות שיתן יצחק ליעקב בחשבו שהוא עשו יועילו ליעקב בהיות כוונתו לברך את עשו ולא ליעקב והנה הכל הולך אח' הכונה ורז"ל אמרו לענין נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויתיר כי הדברים שנאמרו לאיש אחד בחזקת איש אחר לא יועילו כלום ואיך א"כ חשבה הצדקת ויעקב ג"כ שהברכות המכוונות לעשו יועילו ליעקב שלא עלה על לבו של יצחק לתתם לו:

השאלה הז' למה רצה הש"י שיתן יצחק ליעקב הברכו' בטעו' ושגיא' בחשבי שהוא עשו ויותר טוב היה שיצוה ליצחק שיגרש את עשו ושביעקב יקרא לו זרע כמו שאמר לאברהם ושיצחק במצוותו יברך את יעקב מדעתו ובכוונה שלימה:

השאלה הח' הוא הספק שהעיר עליו ראשונה הרא"בע והר"לבג וזכרו הר"ן ג"כ וענינו אם הברכות בכלל הם נבוא' פשוטה והגדת העתידות או אם תפלה ובקשת רחמים על המבורך להביא עליו מההצלחה והטוב מה שירצה הנביא. ויש לכל אחד מהצדדין ספקות עצומות כי אם היו נבואה פשוטה והגדת מה שיהיה יקשה למה חרה לרבקה ולמה עשתה כל התחבולה ההיא והנה מה שגזר השם יקום ומי יפר ולמה צעק עשו וחרד יצחק חרדה כי אם היו הגדת עתידות מה לנו שיאמר אותם ליעקב או לעשו ומה ענין בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ואמרו הן גביר שמתיו לך. ואמרו את בכורתי לקח. כי הנה יצחק לא עשה דבר מעצמו אבל הגיד העתיד להיותה ויעקב לא עשה בו דבר יחייב הענין ההוא. ואם אמרנו שהברכה היא בקשת רחמים על המבורך יקשה מאד כי מי מנע יצחק מהתפלל כנגד עשו ולברך אותו בברכה אשר ברך ליעקב וכל שכן שלדעת עשו נתנן ולמה חרד חרדה גדולה ותפלתו אל חקו תשוב. סוף דבר שענין אלו הברכות מסופק וקשה מאוד:

השאלה הט' אולי ימושני אבי והיא כי איך לא חשש להכר' הקול שא"א להנצל ממנו וחשש למשוש שאולי לא ימושה ומה תשובת רבקה עלי קללתך בני האם יקח אדם קללת חבירו כשירצה:

השאלה הי' בבלבול דברי יצחק כי הוא נסתפק ראשונה אם היה עשו או לא ובהיותו משמר בספק אומר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ברך אותו כמ"ש ויברכהו ואחר כך חזר לומר ולשאול לו אתה זה בני עשו בהיות שכבר אמר לו אנכי עשו בכורך ואחר שהריח ריח בגדיו אמר שנית ויברכהו:

השאלה הי"א למה זה היו כל הברכות האלו מטובות גשמיות ולא זכר בהם דבר נפשיי ולא מירושת הארץ ולא ממה שנשבע לאברהם אביו. ובכלל השאלה הזאת למה התחיל הברכות בו"או העטף ויתן לך אלדים וחז"ל אמרו יתן ויחזור ויתן שנתנו טעם לוא"ו והנה פשט הכתוב לא יסבלהו:

השאלה הי"ב בחרדה שחרד יצחק כאלו חרה אפו על ברכו יעקב ומיד אמר גם ברוך יהיה שזה יורה שברצונו ברך אותו. ומה ענין אמרו מי איפה הוא. מי מורה ששואל מי הוא זה ואי זה הוא ומאמר איפה יורה ששואל באי זה מקום הוא:

השאלה הי"ג בדברי עשו ובקשותיו כי הוא שאל ראשונה ברכני גם אני אבי וא"כ אמר הלא אצלת לי ברכה וא"כ אמר הברכה אח' הי' לך אבי ואם ברך את יעקב בחשבו שהי' עשו איך יאציל לו ברכה:

השאלה הי"ד למה לא אמר לו יצחק בראשונה כשאמר ברכני גם אני אבי מה שהשיבו על השנית הן גביר שמתיו לך כי הוא המונע באמת שלא יברך אותו גם כן ואמרו בשנית. ומה ענין אמרו ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים אחרי הן גביר שמתיו:

השאלה הט"ו באמרו וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו כי היה לו לומר על אשר לקח ברכתו במרמ' לא על מה שברכו אביו ומה ענין ויוגד לרבקה את דברי בנה הגדול ותשלח ותקרא את יעקב בנה הקטן הלא ידענו שהיה עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן ולמה זכרו כאן:

השאלה הט"ז בדברי רבקה עד אשר תשוב חמת אחיך וחזר לומר עוד עד שוב אף אחיך ממך שהוא כפל מבוא' ומה ענין ושכח את אשר עשית לו והלא היא היתה סבת המעשה ואין יחסה האשם אליו. ויקשה עם זה אמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד כי אם יהרוג עשו ליעקב מי יהרוג עשו ואיך תשכל משניהם:

השאלה הי"ז אם הי' הפחד כלו מעשו שמא יהרוג את יעקב איך לא אמר' רבקה אמתת הדב' ליצחק והשיאתו לדבר אחר באמרה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת וגו' למה לי חיים ויצחק בעבור זה שלחו לא בעבור משטמת אחיו והנה יעקב בפחד המות היה לא בנשואין:

השאלה הי"ח אם רבקה צותה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה למה שינה יצחק קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אחי אמך ובפועל נאמר וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי כדברי אמו ומה ענין אמרו אחי רבקה אם יעקב ועשו הלא ידענו כל זה:

השאלה הי"ט ביתור הפסוקים והיותם בלתי גזרה שאמר הכתוב וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וחזר לומ' בברכו אותו וחזר לומר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם וכבר אמר כל זה:

השאלה הכ' באמרו וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כי זה כבר נכלל במ"ש למעלה וירא עשו כי ברך וגו' ועוד כי למה לא אמר בעיני אמו בהיותה היותר מקפדת בזה כמ"ש בעיני אביו: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויהי כי זקן יצחק עד ויאמר יעקב אל רבקה אמו. ברכה שם משותף יאמר כפי המברך והמבורך כי הנה יש ברכ' מהבור' ית' לברואיו ויש ברכ' מהברואי' אליו יתברך ויש ברכה מהברואי' קצת' לקצת'. והברכה שהיא מהבור' לברואיו אין ספק שהי' השפע' ותוספ' טובה בהם ובענינם לא תפלה ולא הודאה אמר וי"י ברך את אברהם בכל שהשפיע עליו טובות הרבה. יברכך י"י מציון. ברכת י"י היא תעשיר ודומיהם. והברכה שהיא מהברואים אל הש"י אינה השפעה ולא הטבה כי הם מקבלים ממנו לא משפיעים ונותנים אליו אבל היא הודאה והלול ודרך שבח ויברך דוד את י"י. ואהבת את י"י. תמיד תהלתו בפי. ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה כלם לשון הלול והודאה ושבח. והברכה שהיא מהברואים קצתם לקצתם אינה השפעה ולא הטבה וגם אינה הלול ושבח אבל באמת היא הכנה למבורך בתפלה ובקשת רחמים אליו ית' ויענהו ושישפיע עליו בברכתו ולזה נאמר בברכת כהני' כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך י"י. ר"ל שברכת כהנים לישראל היא אמירה ותפלה לש' שיברכם וישמר'. יאר פניו אליהם ויחנם ישא י"י פניו להם וישם להם שלו' ובסופה אמ' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ר"ל שהם יתפללו עליהם כי זהו ש מת השם עליהם אבל האל יתברך הוא אשר יברך אותם בהשפעתו לא הוא ואחרי שידענו זה נאמר עוד שכיון שיעד הקב"ה לאברהם להתיחדו זרעו להשגחתו ולירושת הארץ הנבחרת היה ראוי שכל א' מהאבות במותו ימנה תחתיו הבן היורש אותם ההבטחות והיעודים והיושב במקומו בהם כי בזה תשתלשל האומה בסדר אלדי ידוע ומוגבל אלהי ובגוי' לא תתחשב. ולכן ברך יצחק לבניו ויעקב לבניו להגיד שאותו המבורך או המתברכי' הם מקבלי' היעודים האלהיים ונושאים אליהם מזולת'. ואם אברה' לא ברך יצחק היה זה מפני שהקב"ה כב' גילה וברר שיצחק יהיה היורש את יעודיו וברכותיו וכ"מש כי ביצחק יקרא לך זרע. ואת בריתי אקי' את יצחק. וצוה לאברהם שיגרש את ישמעאל בנו ולכן לא הוצרך אברהם לברך את יצחק ולהניחו במקומו בברכותיו ויעודיו יען כבר נתברר זה בדבר האלוה יתברך אבל יצחק שהיו לו שני בניו עשו ויעקב ולא פורש מפי השם מי מהם ישב על כסא אברהם וראה אותם בתכלית החלוף שעשו היה לו יתרון טבעי להיותו בכור פטר רחם וראשית אונו ויעקב היה לו יתרון שכלי במדותיו ובדעותיו הנה כאשר ראה הצדיק שהקב"ה לא פירש מי יורש יעודיו וברכותיו הוצרך הזקן לפרשו בברכותיו ולכן התעורר אל הברכה מזה ההכרח ותלה אותו באמרו הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי לפי שהיה מהראוי שקוד' מותו יבאר ויגיד מי ישב על כסאו אחריו ובחייו לא היה ההכרח הזה כי אם אחרי מותו ולכן חשש שמא ימות היום או למחר פתאום ותשאר קטטה בין בניו. עשו יאמר שהוא הבכור לו משפע הנחלה האלהית הזאת ויעקב יאמר שכמו שיצחק עם היותו קטן מישמעאל ירש את הבית כן הוא יירשנה ולא עשו הנה כדי לסלק הספק הזה העירוהו רעיונו לברר זה בברכותיו. ובמדר' נתנו טע' אחר הביאו משלי' הפרדס והארים ושאברהם פחד לברך את יצחק מפני ישמעאל וגל על י"י דרכו והוא ברך את יצחק אחרי מותו. ואני לישב הדבר על פשוטו באתי והותרה בזה השאלה הא'. והנה לא ראה יצחק לברך את שני בניו יחד עשו ויעקב לשיירשו שניהם יעודי אברהם וברכותיו בדבקות ההשגחה וירושת הארץ לפי שראה אותם מתחלפים תכלית החלוף בטבעים במדות ובאמונות ולכן היה מחויב שיהיה בהם בן א' והבן ב' יטפל לראשון ויוכלל בנחלתו כי הנה יעקב ברך את שני בני יוסף לפי שעשה שניהם שבטים והיו שניהם צדיקים וטובים. ואמנם על שאר הבנים אמר לו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם. הנה לא ברך ולא פירש כי אם הראשיים לא הנטפלים אליהם וכן ברך את י"ב בניו לפי שהיו כלם ראשים באומה וכלם היו יראי אלהים אנשי אמת ולא ברך בניהם שהיו לפניו אנשים גדולים לפי שלא היה כ"כ ראויים והיו נטפלים ונגררים בתוך אחיהם. וכן מרע"ה לפני מותו ולא ברך אלא השבטים בשמותם להיות' ראשים ולא נקבו בשמות בניהם ככה יצחק רוצה לעשות בבניו כאשר עשה אברהם בבניו לשיהיה הראש הוא עשו בנו הגדול כי אחרי שהטבע הקדימו לו משפט הבכורה והיה בדעתו לברכו שזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל ברית לאלהים ושבכלל עשו וברכתו בהיות הוא שרש הבית יטפל יעקב אחיו הצעיר ממנו ולזה לא ברכו בפני עצמו והותרה בזה השאלה הב'. אך אמנם מפני שראה עשו במורדי אור בלתי הולך בדרכי השם רצה לסייעו ולהכנס לקבל הברכה בתפלתו וזהו כשישתדל בדבר מצות גבור אביו בהביאו לו מצידו ומאכילו מטעמים כאשר אהב ופרט לו הדברי' ההמה שזכר כדי שבאותו זכות ומצוה רבה יהיה ראוי לברכה. והר"ן כתב שצוה על זה כדי לשמח לבו ונפשו ויתבודד לפניו ולהשפיע עליו ושזה היה ענין וצורך המתנות שהיו נותנים לנביאים לא שיקחו שכר על נבואותיהם וגם נכון הוא. יהיה מה שיהיה אין ספק שתעזור לזה תפלת הצדיק ובקשתו לעת מצא כי תפלות הצדיקים מקובל' יותר בשעת המות להיות' יותר מתדבקי' ביוצרם וכמ"ש אביך צוה לפני מותו וחז"ל אמרו מצוה לקיים דברי המת ולכן היו האבות כלם מברכים בשעת מותם כדי שתקובל יותר ברכתם והותרו עם זה השאלות הג' והד' ואין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו ושהבנים אשר תלדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלהים ודיעהו למי יברך אם לגדול כפי לידתו או לגדול בשלמותו אבל האהב' מקלקלת השורה לאהבתו את עשו חשקו נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות שעיני שכלו וכונתו כהו בענין עשו ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי. ובמדרש אמרו (בראשית רבה פרשת ס"ה) דרש ר' חנניא בר פפא רבות עשית אתה י"י אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כל הנפלאות והמחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו ולמה כהו עיניו של יצחק אבינו אלא כדי שיבא יעקב ויטול את הברכה. פי' שכהו עיניו הגשמיים ואני אומר כי גם עיני בחינתו כהו בזה. והנה רבקה שמעה בדבר יצחק את עשו עם היות שיצחק העלים ממנה ולא הגיד לה. ומפני שהיא ידעה בדבר י"י שרב יעבוד צעיר והיא בדעתה מפני זה שיעקב יהיה עיקר הבית וראשו לא עשו חששה שמא עשו יתברך מפי יצחק ומכח ברכתו יתאמץ כח כנגד יעקב וחרבה ביניהם הקטטה ולכן לא חששה לרצון יצחק כי אם להסכים עם האמת והיעוד שנאמר לה. גם ראתה שנשי עשו היו רעות וחטאות והוא לא היה מוחה בידיהן ואיך יהיו ביניהם יורשים הדבקות האלדי והארץ הקדושה לכן השתדלה בדבר הזה בתקותה שכאשר תחול רוח י"י על יצחק לברך העומד בין ידיו ישים דבר בפיו ויגידהו את אשר יעשה כפי הגזור לפניו. ואין ספק שלא הגידה רבקה ליצחק לעולם הנבואה אשר נאמרה לה ורב יעבוד צעיר שאם לא כן איך היה עובר יצחק את פי י"י והיא לא תצלח. אולי שמצניעותה שהלכה לדרוש את י"י בלי רשותו העלימה אותו או שאמרה אין צריך להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול ממני. וגם עתה לא רצתה לומר לו כך הוגד לי מאת השם קודם לידתה מפחדה אולי מאהבת יצחק את עשו לא יברך את יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא רצתה שיתברך יעקב עכ"פ מפי אביו בנפש ובלב טוב או הם סבות מאת השם ולא נתכנו עלילות וכמו שכתב הרמב"ן. והיה בזה דעתה כמו שהוא האמת שאין הנביא פועל נבואתו אבל הוא כלי לבד אליה כמראה הזכוכית שתאיר כפי השעור שבא בה מן השמי' כמאמר הנביא רוח י"י דבר בי מלתו על לשוני ר"ל שגם המל' יונחו על לשונו בנבואה ואין לו בחירה בהם כלל ולכן יצחק בברכותיו לא יהיו הדברים מאתו אלא מהש"י והוא יסדר וישי' את הדברים בפיו לברך את יעקב ויהיה הענין בזה דומה לדברי הטבעיי' שאם הזורע היתה כונתו לזרוע חטי' ובטעו' לקח וזרע שעורי' אין ספק כי הארץ תוצי' שעורי' ולא חטי'. כך אין הדבר תלוי בכונתו כי אם בזרע הנזרע והאדם הו' כלי בזריע ואין כן הענין בהתר' הנדרי' שזכרתי בשאלה לפי שהאדם בו פועל פעולתו לא כלי באותה פעולה ושכן יהיה יצחק בברכות ההן כלי להגע' הרצון האלדי וגזרתו ולכן החכימה הצדקת בתחבולה הזאת אשר עשתה לקיים דבר השם וגזרתו אשר נודע אליה והותרו בזה השאלות הה' והו'. והנה לא רצה הקב"ה שיברך יצחק את יעקב על כרחו ולגרש את עשו אשר אהב מברכתו פן יתעצב הזקן ימים רבים ולא יוכל להנחם ולא תחול בו הנבואה בע' הברכות ויתבלבל יצחק ויען אין נבואה שורה מתוך עצבו' ולכן הניחו לחשוב שהיה מברך את עשו כדי שיברך יעקב בשמחה ובטוב לבב. והשנית שסבב זה המביא עצות מרחוק לתת איבה בין שני האחים האלה כדי שיהיה עשו שבט אפו ומטה זעמו של הקב"ה ליסר בו את ישראל כשיחטאו וכבר זכר זה הר"ן בדרשותיו והותרה בזה השאלה הז'. אמנה בהתר השאלה הח' כבר חשב הרא"בע שהיו הברכות תפלה וישיגוהו ספקות השאלה. והנה המובחר ממה שנאמר בזה הוא מה שאמרו שהברכות הם דבר מורכב מהתפלה ומהגדת העתידות שהנביא יראה העתיד להיות ויתפלל אל השם שירבה הטובה וידחה הנזק מהמתברך ההוא וזה באמת בלתי מספיק לפי שיצטרך לחלק בין ברכות הצדיקים שאינם יודעים העתידות לברכות הנביאי' היודעים אותם. והנה ברכת הכהנים לא היתה עם ידיעת העתיד וגם ביצחק יקשה למה לא התפלל על עשו שיצליח יותר מיעקב ולמה לא אמר לעשו שהיו דבריו הגדת העתידות ושהוא לא עשה דבר בברכתו ליעקב ועל כן אין לו לשטום אותו ולא להתרעם נגדו כי כאשר דבר מלך שלטון. אבל אמתת הענין הזה הוא כפי מה שביארתי למעלה שברכות האנשים אלו לאלו בין שיהיו נביאים או חסידים ואנשי מעשה אינן אלא נתינת הכנה למבורך ותפלה לש"י שישפיע עליו מטובו וזה לפי שהשפע העליון נשפע על המקבל בהדרגות ואמצעיים ובתנאי שהיה המקבל מוכן אליו וכבר לא יהיה המקבל מוכן מצד עצמו ויכינהו המברך בתפלתו ויהיה המברך ההוא אמצעי בהורדת השפע ההוא ולזה היו המברכים סומכים ידיהם על המבורכים כדי להכינם לקבל השפע והטוב ההוא וכאלו הנביא או הצדיקההוא צנור להמשיך השפע על ידו וכמ"ש (במדבר ך"ז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכ' את ידך עליו והנה יצחק לפי שהכיר וידע שהוא עשו בלתי מוכן לקבל השפע האלדי כפי מעשיו צוהו שישתדל בעבודתו ומאכלו כדי שיהנה ממיו ותתרצה נפשו אליו וקודם מותו יברכהו כלומר יתפלל עליו אל השם ויכינהו באופן שיקבל את הטוב מאת האלדים כאשר נשבע לאברהם וכאשר בא יעקב ועמד על רגליו והצדיק סמך את ידו עליו והכינו והתפלל עליו בדבקות עצום ידע שכבר חל עליו השפע האלדי ושלא נשאר בו כח להסיר מעליו השפע שכבר נשפע. כי המברך אינו אלא כלי. ובהסתלק הכלי איסתלק המעשה שכבר נעשה והוא כמו מי שעושה חלון להכנס האור בבית האפל שאף שיסתלק משם הא מן לא יסור השמש שכבר נכנס ולזה חרד יצחק חרדה גדולה ואמר מי איפה הוא וגו' באומר אין בידי להפסיק ולהסיר השפע ההוא שכבר נשפע על ידי. וזהו אמרו ולך איפה מה אעשה בני ר"ל כבר הגיע לו על ידי כפי הכנתו כל השפע הזה ואין כח בידי להפסיקו ולהסירו מעליו. ובעבור שידעה הצדקת כל זה מענין הברכות השתדלה שיבורך יעקב וצותה אותו שיעשה גם כן מעשה עבודה לאביו ושיעשה שני שעירי עזים ויתן לפניו לאכול באופן שהוא יתפלל עליו על אותה עבודה ויכינהו מתוך תפלתו והנה הוסיפה בדבריה יברכך לפני י"י שלא אמר יצחק להודיעו שלא תהיה הברכה ההיא קלה בעיניו כי להיותה סמוכה למיתתו תהיה לפני ה' ולדבקותו ולכן יהיה כחה רב כיד המלך. ואם יתברך עתה מלפני השם תתקיים בו ובזרעו לעולם ואין לעשו עמידה לפניו. כי בהיותו מוכן מעצמו תתוכף הכנתו בכח ברכת אביו ויפול בו השפע ומי ישיבנו וכבר הסכים בזה בצד מה הר"ן והנמשכים אחריו ואם לא השלימוהו בזה האופן והותרה השאלה הח':

פסוק יא

ויאמר יעקב אל רבקה וגו' עד ויהי כאשר כלה יצחק. הנה יעקב בצדקתו חשש מאוד מלעבור השורה הראויה בכבוד אביו ולכן אמר לאמו הלא ידעת שעשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק ואף על פי שאבי אינו רואה אולי ימושני בדרך מקרה שיקרב אותי אל עצמו לנשוק לי או לשום ידיו על פני בדרך חבה כאשר יעשה האב לבנו וימצאנו חלק ויכירני ויאמר כי אני מכזב בו ומלעיב כמתעתע במצותו ויהיה זה סבה שיקללנו ולא שיברכנו רוצה לומר כי הנה עתה אע"פ שיברך את עשו אחשוב שגם כן יברך אותי ברכה מה אבל אם אעשה זה יקללני ולא יברכני כלל. והנה לא חשש יעקב לענין הקול כי אם למשוש השעירות והחלקות לאחת מג' סבות. אם שחשוב שלא יצטרך לדבר אל אביו כלל כי אמו לא צותה לו שידבר דברים לאביו אלא שישים לפניו לאכול ואם שחשב שיוכל לשנות את קולו ולהדמותו לקול עשו כי יש אנשים יעשו זה במלאכה. או שהיו עשו ויעקב דומים לקול ומה שאמר הקול קול יעקב אינו אלא שיהיה בלשון רכה כמו שחשב רש"י. או שחשב כמו שכתב הפלוסוף בספר הנפש שיש לחושי' מוחשי ראשונים כמו השחור והלבן ומה שביניהם לראות והקול אחד קל ואחד כבד לשמע והחום והקור או השעירות והחלקלקו' למשוש וכן לאחרים. ובאלה המוחשים הראשונים לא יפול הטעות בשום פנים. ויש בהם מוחשים שניים כאלו תאמר שזה הנראה או המדבר הוא פלוני והמספר והתנועה ובהם כבר יפול הטעות כמו שההולך בספינה יראה את הארץ מתנועעת. ולכן לא היה הקול אצלו אות עצמי אלא המשוש לפי שהיה מוחש ראשון והכרת האדם בקולו הוא מוחש שני ורבקה השיבתו עלי קללתך בני ולי בפירושו שני פנים. הא' שאמרה אם אביך יקלל הנה לא תהיה קללתו אלא למי שעשה זה ממה ששמע מדבריו לעשות. ואתה לא עשית דבר ולא שמעת דבר אני שמעתי ואני עשיתי הכל ולכן עלי תהיה קללתך וכדי שתנצל מקללתי עתה שמע בקולי ולך קח לי רוצה לומר עשה זאת איפה בני לעצמי לא לאביך ובזה לא תכשל בקללתו וזה טעם ולך קח לי. והפן השני הוא שרבקה ידעה שטב' יצחק ותכונתו לא היה לקלל שום דב' בדרך תפלה להביא עליו צרות רבות ורעות אבל מה שיעשה בעת הכעס ההוא שיחריף ויגדף בדברים למי שיכעיסהו וגם הגדופים נקראים קללה כמו שאמר והוא קללני קללה נמרצת (שמואל ב"ז) הכתוב מעיד שאמר לו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. ולכן אמרה רבקה כשאביך יקלל אותך לא תהיה קללתו כי אם עלי שיאמר לך בן נעות המרדות הלא ידעתי שאמך השוטה יעצתך בזה ואם כן עלי תהיה הקללה שיתן לך בחרפו ובגדפו אותי ולכן לא תחוש ממני ושמע בקולי והותרה בזה השאלה הט'. ויכר הכתוב שעשה יעקב כדבר אמו ושהלבישתו אמו בגדי עשו שהיו עמה בבית והנה אמר הכתוב עשו בנה הגדול יעקב בנה הקטן להגיד שעם היות עשו בנה הגדול ורוב המולידי' יחפצו בכבוד בנם הגדול היא לא עשתה כן כי בדעתה רצון השם וגזרתו עשתה כדי שיתברך בנה הקטן לא הגדול ויבא את המאכל לאביו ולפי ששאלו מי אתה בני הוצרך יעקב לדבר ולהשיבו אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי וגו' ונדחק רש"י לפרש המלות האלה כדי שלא יאמר ששקר וכזב יעקב לאביו במ"ש לו ואני אחשוב שאחרי שקנה יעקב הבכורה מעשו והוא מכרה לו ברצונו היה בידו לומר לאביו אנכי עשו בכורך כי הוא היה כבר הבכור ונקרא בשמו ואם יצחק צוה מה שצוה לעשו כדי לברכו מאשר הוא הבכור היה ראוי להתקיים הכל ליעקב ולזה לא נסתפק לומר אנכי עשו בכורך כי לו משפט הבכורה ואין ספק אצלי שיצחק נתבלבל בדבר אם היה הוא עשו או יעקב ולכן הקשה לו ראשונה מה זה מהרת למצא בני כאלו היה חושב שלא הלך לצוד בשדה והוא השיבו כי הקרה י"י אלדיך לפני שהיתה כוונתו שהקרה לו את אמו שהיישירתו בזה ויצחק לקח הדברים כפשוטם לענין הציד. עוד ביאר לו הספק יותר מגולה באמרו גשה נא ואמושך בני האת' זה בני עשו אם לא. וכאשר הרגיש בחוש המשוש שהיו ידיו שעירות כידי עשו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולפי שהיה נבוך אם יאמין לאות הקול או לאות המשוש לכן אמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו שעירות עם היות הרגיש שהיה הקול קול יעקב הנה לא נתאמת שהיה יעקב ולא הכירו באמתות. ואמרו עוד ויברכהו אין ענינו שברך אותו בפועל אלא שגמר בלבו לברכו וכדי לחזק עוד בחינתו שאלו פעם אחרת אתה זה בני עשו כדי שירבה בדברי תשובתו ויכירהו עוד בקולו. אבל יעקב התחכם והשיבו מלה אחת בלבד ולא האריך בדברים אבל אמר בלבד אני. ואז הזקן האמין יותר במוחש חוש המשוש ולהיותו מוחש ראשון ממוחש הקול שהיה מוחש שני כמו שביארתי ולכן שאל את המאכל ויאכל וישת. גם אחרי המאכל מפני הספק שהי' בלבו אמר לו גשה נא ושקה לי בני והיה זה כדי להרי' את בגדיו בו וישפוט גם בזה חוש הריח וכמ"ש ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו י"י כאומר אם אין זה עשו באמ' הו' דומה לו בעניניו ראה כי ריח בני זה כריח השדה וזה יורה שברכו י"י ר"ל לבנו זה ושמאת האלדים לברכו ולכן ויברכהו בפועל והתבאר מזה כלו שיצחק היה מסתפק אם המתברך היה עשו או יעקב ושאל הספק ברך והוא המוכיח שלא היו הברכות ההן נתונות בטעות ושלא מדעת כי כבר היה יצחק מספק אם היה יעקב אבל שהשם שם בפיו והעיר רצונו לברכו ושמפני אותו ספק הרבה הדרישות ההם ועם זה הותרה השאלה הי'. ואמנם מה היו הברכות האלה אין ראוי שהיו בלבד אותם שזכר הכתוב ויתן לך האלדים וגו' אלא יעוד הברכות היה שיהיה המתברך בעל ברית לאלדים מיוחד להנהגת השגחתו ושיהיה הוא יורש את הארץ נחלת י"י וזה כלו נכלל במ"ש ויברכהו שהברכה בסתם היא ברכת אברהם וכמ"ש ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלדים את יצחק בנו ולא פירש במה ברכו לפי שנסמך על מה שתורה שם הברכה הנאמרת בזרעו של אברהם. וכך אמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם וכן אמרו כאן ויברכהו כולל הברכות הנפשיות הנכבדות אשר נתן אלדים לאברהם כאלו אמר ויברכהו והברכה היא הידוע שבירך השם לאברהם ושברך השם ליצחק אחרי מות אביו. אבל בעבור שהטובו' הגשמיות הן צריכו' קנין ההצלחה האמתית אם להיותם עוזרים בהגעת או להסרת המונעי' והמרידים אותה כמו שכתב הרב הגדול בפ' משנת פרק חלק. לכן אחרי שיצחק ברך את בנו בטובות האמתיו' שהן ברכת אברה' הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בו"או העטף ויתן לך האלדים וגו'. ר"ל ועוד יתן לך האלהים הטובות האלה שיזכור. ואפשר לומר עוד בזה שיצחק התחיל ברכתו בטל השמים לרמוז על השגחתו האלדית והדבקו' העליון והוא אשר קרא טל השמים ע"ד אז"ל טל שעתיד הקב"ה להחיות את המתים ובאמרו ומשמני הארץ רומז לארץ ישראל שמפני היותה ארץ זבת חלב ודבש קראה משמני הארץ וברכו גם כן בברכת אברהם שהיא שיתיחד לדבקותו והשגיחתו וירושתו את הארץ הנבחרת והיתה ברכתו בו"או ויתן לך לפי שחוזר למה שאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו י"י רוצה לומר אשר ברכו י"י לבני זה כמו שפרשתי ולכן יתן לך האלדים המתנות ההן האלהיות אשר נתן אלדים לאברהם שהם מטל השמים ומשמני הארץ כי להיות ההשגחה שפע עליון יורד מאת י"י מן השמים קראה טל השמים. אמנם לעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים לכונה אחרת כמו שיתבאר וכפי כל אחד מהדרכים האלה נתישב זה הענין והותרה השאלה הי"א. ואם נפרש השמים וכן הארץ כפשוטן הנה ברך אותו בברכות האלה אשר יזכור טל ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושא' הדברי' אשר זכר ולפי שרצה הזקן לברכו בזה מדה כנגד מדה על מה שעשה לו שם באכילתו וזה כי הוא שער הדברי' שהקריב לפניו וראה שהיה בהם מים לרחוץ את ידיו קודם המאכל וגם לתבשילו לתבשיל המטעמים ובשר דשן ושמן וגדיי עזים והלחם אשר שם לפניו והיין שהשקה אותו והעבדות והשרות אשר עשה לו. וכנגדן ברכו כי בעבור המים אמר ויתן לך האלדים מטל השמים רוצה לומר כל עוד שתצטרך בארצך המטר יתן לך האלדים אותו וזכר הטל לפי שהם מים של ברכה כדבריהם ז"ל. וכנגד הבשר אמר ומשמני הארץ רוצה לומר שיתן לו האל ארץ שמנה ודשנה זבת חלב ודבש. ועל הלחם שהביא לפניו אמר ורוב דגן. ותירוש אמר על היין. ואמנם בעבור העבודה אשר עבד לפניו. אמר יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. ולא די הזרים אבל גם בערך קרוביך תהיה תמיד שר ואדון והמאמר הזה מורה שהיה יצחק חושש שהיה יעקב ולכן אמר לו הוה גביר לאחיך ר"ל אם אתה יעקב עם היות שאתה הצעיר תהיה אב גביר לאחיך הגדול ממש וישתחוו לך בני אמך והם לבן וכל בית בתואל או אמר בני אמך על כל בני האחים שבני הבנים הרי הם כבנים. ואם היו עשו המתברך מה צורך שיאמר לו הוה גביר לאחיך כי בידוע שהיה בכור כשיהיה גביר אלא שהיה בדעתו ובלבו ואמר איני יודע אם אתה עשו או יעקב אבל תהי' מי שתהי' הוה גביר לאחיך הקרובים אליך מצד האב וישתחוו לך הקרובים מצד אמך ומי שיערער בברכתי ארור יהיה לעד ומי שיקיימנה יהיה ברוך וזה טעם הברכות האלה בזה האופן. והנה נתן יצחק ברכותיו בשם אלדים כמו שאמר ויתן לך האלהים ולא בשם המיוחד וכן אמר אחר כך ליעקב ואל שדי יברך אותך וגומר ויתן לך את ברכת אברהם אשר נתן אלדים לאברהם להגיד שהיו ברכותיו תנאיות כפי הכנת המתברכים ובהיותם טובים וישרים בלבותם יזכו להם ואם לא יהיו כן לא יחולו עליהם וגם מזה הצד לא היה אפשר שתחול ברכת אברהם ויצחק על עשו לפי שניתנה בשם אלדים המורה על מדת הדין ואם היה זכאי היה מן הדין שיקבלה ואם לא לא תחול עליו כי פלס ומאזני משפט לי"י בדבר הזה ולא לפניו חנף יבא:

פסוק ל

ויהי כאשר כלה יצחק וגו' עד וישטום עשו את יעקב. ספר הכתוב מטוב הזדמן יעקב שלא בא עשו בהיות יצחק אוכל סעודתו ולא בהיותו מברך אותו כי אלו בא אז היה מערער ומערבב הדבר כלו אבל בצמצום גדול כאשר כלה יצחק ויצא יעקב מפני אביו ועשו בא עם מטעמיו כאשר צוהו וח"זל אמרו שנסתר ונחבא יעקב אחר הפתח וכאשר פתח עשו את הדלת להכנס שם היה זה נכנס וזה יוצא וז"ש אך יצא יצא והנה יצחק שאלו מי אתה אולי שחשש שהיה עשו הראשון שכבר נתברך ושבא יעקב אחריו לשיברך אותו גם כן וכאשר אמר לו אני בנך בכורך עשו נתאמת ליצחק שבאמת אשר ברך היה יעקב כמו שנסתפק בו אבל מיראתו את עשו בנו שהיה רשע ובליעל וזדוני הראה עצמו כאלו לא יסתפק בו מעולם ולכן חרד חרדה גדולה ולא ספר לעשו דבר מהבחינות אשר עשה ואמר כמתמיה מי איפה הוא הצד ציד רוצה לומר מי לנו פה איש יודע ציד שצדה והביא אלי כי אין לנו בנים יודע ציד בלתך. ואולי אמר מי איפה הוא כלומר מי הוא ואיפה הוא כי עתה היה כאן ועמי הוא בחדר. ואם תאמר שהיה איש ציד מחוץ איך הביא אלי את צידו לאכול כי זה לא יוחס כי אם לאחד מבני. ועוד אני רואה פליאה שלישית והוא אמרו ואוכל מכל ר"ל שאני זקן נפסד התאוה ועושים לי מטעמים כדי שאם לא אוכל מזה אוכל מזה אבל עתה אכלתי מכל המטעמים יותר מן המורגל לאכול. ועוד בחנתי בזה פליאה רביעית והיא שנעשה כל זה במהירות כהרף עין הצידה ותיקון המטעמים והאכילה והוא אמרו בטרם תבא רוצה לומר מהציד ומאשר כל הדברים האלה נזדמנו ואברכהו כאשר היה עם לבבי ידעתי בני ידעתי שיתקיימו בו ברכותי בהכרח כי לא לחנם נתחברו כל הענינים האלה אלא שהיה דבר גזור מאת האלדים. וזהו אמרו גם ברוך יהיה שאינו תפלה כי אם היה מתפלל שיבורך יעקב היה עשו מתרעם ממנו אבל אמר זה כשופט על הדברים אשר זכר. והנה עשו למה שראה חרדת אביו האמין שהיה מתחרט מהברכה אשר ברך אבל לא הבין דבריו וחשב שהיתה כונתו באמרו גם ברוך יהיה שכיון שהמתברך הראשון הביא גם כן ציד ועשה ג"כ מטעמים כמותו והיה דינו גם כן שיתברך שהית' החרדה לפי שהיתה כוונת יצחק בתחלה לברך את עשו בלבד ועכשו בהכרח יתברכו שניהם ולכן אמר לאביו ברכני גם אני אבי כלומר כיון שאנחנו שנינו עשינו את העבודה הזאת נהיה שנינו מבורכים אע"פי שמפני בכורתי היה ראוי להיות יחיד בברכ'. ויצחק השיבו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך רוצה לומר בני לא הבנת דברי כי אין כוונתי להכריח שתהיו שניכם מבורכים אלא לאמת שזה הצד ציד היה אחיך יעקב שבא במרמה לפני ויקח את הברכה שהייתי רוצה לתת לך והוא ירושת הארץ ודבקות ההשגחה והברכה אשר נתן אלדים לאברהם ואם הוא כבר לקחה איך תזכו שניכם בה ועל זה אמר עשו שני מאמרים אחד בהתרעמו מיעקב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים כלומר שמו מורה עליו שהוא לשון עקיבה ומרמה שבדבר הזה עקבני ורמה אותי פעמים שהם שני פעמים שבכורתי לקח בנערותי ועכשו שנה לעשקני שלא לקח הבכורה אלא לזכות בברכה וזה שאמר ויעקבני זה פעמים כלומר בדבר הזה שני פעמים. והמאמר השני אמר כנגד אביו וזהו ויאמר הלא אצלת לי ברכ' והוא כמשיב את אביו שידע יעקב כי אי אפשר שלא יכירהו בקול או במשוש וכיון שרצה לברכו ברכת הבכור אי אפשר שלא אצל לו שום ברכה לתת לו בבואו ועל כן אמר לו יצחק הן גביר שמתיו לך רוצה לומר היעלה על לב אדם שגם שיהיה רצוני לברך את יעקב ושהייתי גוזר שיהיה לך לגביר ואדון אם הייתי מכירו זה בלתי אפשר אלא חשבתי שאתה היית ולכן הייתי נותן לך האדנות אבל גם זה יורה שמאת י"י הית' זאת מפני שנתתי לו בכורתך כי זה לא היה יודע יצחק עד אותה שעה כאלו אמר אם אתה נתת לו את הבכורה מן השמים הוכיחו שיהיה לך גביר וכל שאר קרוביו שהם בני עשו יהיו לו לעבדים ומלבד אותה ברכה סתומה ברכת אברהם שנתתי לו גם סמכתיו כלומר נתתי לו לעוזרים וסומכים את ברכתו שיהיה לו רוב דגן ותירוש. ולך איפה מה אעשה בני כלומר חכם אתה ודע נא וראה מה אוכל עשוהו ואעשה לך. ואמנם תשובת עשו על זה הברכה אחת היא לך אבי וגו'. חשבו המפרשים שהיא בתמיהה כלומר וכי הברכה היא לך שלא תוכל לברך כי אם ברכה אחת לאיש אחד. ברכני גם אני בברכה אחרת זולת אותה שברכת אותו. ולדעתי הוא מאמ' בניחותא מודה אני לפניך שהברכה העקרית שהיא ברכת אברהם אחת היא לך אבי ושא"א לחלקה ליעקב וכי היא היתה כלה שלך וכיון שנתת אותה בסתם ליעקב תהי לו אבל משאר דברים שסמכת אותו ברכני גם אני אבי כי הם יקבלו הפחות והיתר ותוכל לתת לי מבלי הסר ממנו מה שנתת לו. ואז הזקן אמר לו הנה משמני הארץ יהיה מושבך. וכפי המפרשים ברכו שתהיה ארצו שמנה ודשנה ושיהיה גבור חיל בחרבו אבל לא כנגד אחיו כי אותו יעבוד וכאשר יחטא זרע יעקב יפרוק עלו מעל צוארו וזהו כאשר תריד כפי' אונקלוס ואני חושב שהזקן הודיעו בזה ד' עתידות גדולות האחד הוא הנה משמני הארץ יהיה מושבך והתבונן שלא אמר יהיה ארצך אלא יהיה מושבך יעדו שעם היות ארצו הר שעיר הר שמם כמ"ש הנביא הנה יזכה שזרעו יתישב בארץ שמנה וטובה שתמיד ירד עליה טל ומטר לשובע. ונתקיים היעוד הזה בזרעו לימים הבאי' וכבר ביארתי זה ביאור רחב בביאורי לספר ישעיהו בפרשה קרבו גוים לשמוע והוכחתי ענינו מדברי חז"ל בכמה מקומות ומדברי המספרים שכתבו דברי הימים לעמי' ההודע' השנית היא באמרו ועל חרבך תחיה יעדו שיזכה להתישב בארץ ההיא בכחו ובגבורת חרבו ונכלל שאחרי שימלכו בני אדום שמה ימשלו בכל העולם באוכפן שעל חרבם ימשלו מאותה הארץ שיתישבו בה. וגם זה נתקיים כמו שנודע מספורם. וההודעה הג' היא באמרו ואת אחיך תעבוד רוצה לומר שזרע עשו יהיה משועבד ונכנע לזרע יעקב כי בהיות בארצם הטבעית יעבדו לזרע יעקב ונתקיי' זה כל ימי דוד ושלמה ורחבעם ואביה ואסא מלכי יהודה שלא היה מלך באדום אלא נציבים מתחת ידי מלכי יהודה. עד שיהורם מפני חטאתיו פשע אדום מתחת ידו וימליכו עליהם מלך. וגם בימי בית שני נשתעבדו אדומיים לישראל כמו שזכרתי למעלה. וההודעה הד' היא אמרו והיה כאשר תריד ופרק' עלו מעל צוארך ותריד הוא כמו תמשול ואמר כאשר תריד ותמשול באות' משמני הארץ אז תפרוק עול יעקב מעל צוארך כי לא תהיה שמה משועבד אליו כמו שתהיה בהר שעיר היא ארץ אדום עצמה וגם זה נתקיים. האמנם באחרית הימים יחזרו בני אדום לשעבודם ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכן תמצא גאולותינו דבקה עם חרבן סמאל והותרו השאלות הי"ג והי"ד:

פסוק מא

וישטום עשו את יעקב עד סוף הדבר. ספר הכתוב שנשארה בלב עשו איבה גדולה ורבה משטמה על יעקב ואמרו על הברכ' אשר ברכו אביו אחשוב שחוזר לעשו וירצה על הברכ' אשר ברך אביו לעשו כי מפני שיצחק ברכו ועל חרבך תחיה והיה כאשר תריד ופרק' עלו מעל צוארך חשב עשו כי בחרבו ינקום ממנו ויפרוק עלו מעל צוארו ולכן בעבור הברכ' אמר ברכו אביו ממנה נתיעץ וחשב מחשבו' להרוג את יעקב ואמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי אבל ענינו שעשו לא היה רוצה להעציב את אביו במות יעקב אחיו ולא גם כן עד אחרי מותו. כי אולי במות יצחק יברח יעקב ולא יוכל להרגו ולכן חשב שיקרבו ימי אבל אביו ומיתתו ובשעת המות בהיותו גוסס שלא יפרד יעקב משם ויהיו כלם מבולבלים במיתתו אז יהיה לו זמן מוכן להרגו וזהו יקרבו ימי אבל אבי ולא אמר יבואו כי היה דעתו לעשותו באותה שעה שאדם לא יתן את לבו. ויש אומרים יקרבו ימי אבל אבי שלא אמרו על מיתת אביו אלא שעכ"פ ראוי שיקרבו ימי אבלו שיתאבל על בני יעקב כי הוא יהרגהו ואז יתאבל עליו אביו. ועם היות שהוא היה נוקם ונוטר בלבו אין ספק שגלה לבו לאחד מאוהביו כדברי הראב"ע על ויוגד לרבקה ואמר הכתוב בזה בנה הגדול ויעקב בנה הקטן לגנאי ענין עשו שעם היותו בנה הגדול היה חפץ שיקרבו ימי אבל אביו כדי להרוג את יעקב עם היותו אחיו הקטן שהיה לו לנחמו ולרחם עליו במיתת אביו והותרה בזה השאלה הט"ו. ולזה אמרה רבקה ליעקב הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך רוצה לומר התנחומין וההבראה שעשו אחיך מכין לך על מיתת אביך היא להרגך וזה מתנחם לך. או יהיה פירושו הנה עשו אחיך מסביר לך פנים כאלו כבר התנחם מהברכות אבל אין זה אלא כדי להרגך ושלא תשמר ממנו ותבטח בו שלכן יברח משם וילך בית לבן אחיה שלבן היה בחור וגבור חיל ויהיה לו למחסה ולמסתור ויצילהו מעשו אף שילך שמה אחריו. ולפי שעשו בעבור שידע איך נעשה הענין כלו היה לו חמה שפוכה עם אמו ועם יעקב אחיו ולכן אמרה הצדקת עד אשר תשוב חמת אחיך רומזת לחמה שהיה לו עמה על ענינה. ולא זו בלבד תמתין אלא גם כן עד שוב אף אחיך ממך. או אמרה עד אשר תשוב חמת אחיך על הברכות ועד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו בענין הבכורה. ולפי שיעקב היה אמיץ לבו בגבורים כמו שנראה מגלילת האבן שהיו מתקבצים כל הרועים לגללה והיה אומ' אם יבא עשו אהרוג אותו הוצרכה אמו לומר לו למה אשכול גם שניכם יום אחד. ר"ל שאם תמיתהו יהרגוך בניו והותרה השאלה הי"ו. והנה רבקה לא רצתה לגלות ליצחק אמתת הדבר ממשטמת עשו והיותו מתנחם להרוג את יעקב מפחדה שיצעק נגדה ויתרעם ממנה שהיא סבבה כל הרעה הזאת ובשלה הצער הגדול הזה בשלחה מדנים בין אחים אבל שנתה מפני השלום ואמרה לו ענין הנשואין שלא יקח יעקב מבנות כנען ויצחק בחשבו שהיה הדבר כן קרא ליעקב וצוהו שלא יקח אשה מבנות הכנעני ושילך ביתה בתואל אבי אמו והנה הדריכו ללכת אל בתואל לפי שהיה זקן ובעצתו יקח אשה הראויה לפי כבודו אמנם רבקה שהית' כונתה בהליכת יעקב כדי לברוח ממשטמת עשו צוהו שילך אל לבן שהיה בחור וגבור לא אל בתואל ואל אביה שהיה זקן וכן עשה בפועל ולפי שיעקב לא היה בידו נכסים וממון ולא חברת אנשים ללותו בדרך ולכן ברכו אביו ברכות מתיחסות לענינו באמרו ואל שדי יברך אותך וזה בענין הנכסי' ויפרך וירבך וזה בענין הבנים וחזר לקיים לו אז באותה שעה הברכה אשר נתן לו באמרו ויתן לך את ברכת אברהם וגו' לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. וכדי שלא יחשוב שברח יעקב מפני עשו שדה ארם אמר הכתוב שהלך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי כי להיותו בחור הלך אליו במצות אמו וגם מפני שהוא ישים שלום ביניהם להיותו אחי אמו אם יעקב ועשו כי מפני זה היה לבן שוה הקורב' לשניהם ואם היה הולך כבורח היה הולך למקו' אחר שלא היה לעשו בו יד ושם. והותרה בזה השאלה הי"ז והי"ח וזכר הכתוב שלא הרגיש עשו בהליכת יעקב שהיה כבורח ממנו אבל חשב שהלך לקחת אשה וזהו וירא עשו וגו' והנה ענין הפסוקים ולמה זכר הברכ' שתי פעמים. הוא שעשו ראה כי ברך יצחק את יעקב רוצה לומר כשהביא לו המטעמים כמו שנזכר למעלה ושעת' בהיותו מבורך כן לפניו שלח אותו פדנה ארם לקחת לו אשה משם ושהיה זה בברכתו אותו עתה בעת הליכתו פעם אחרת בצוותו אותו לא תקח אשה מבנות כנען. וראה גם כן ששמע יעקב אל אביו ואל אמו והלך שם לקיים מצותם כי גם זה מכלל וירא עשו ואינו ספור המאורע כי אם מה שראה עשו. וראה עוד עם זה שעשו כפי הדין לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו אול זכר אמו לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו לברך יצחק את יעקב. ובראות עשו כל הדברים האלה חשב בלבו שבעבור נשיו הפסיד ברכותיו ואמו הית' בעוכריו וגם אביו ולכן הלך אל ישמעאל לפי שהיה בן אברהם ולקח את מחלת בתו לאשה וגם בזה שכל ידיו לפי שאם היו רעות בנות כנען ובעבורם הפסיד את ברכותיו הי' לו לעזוב אותם והוא לא עשה כן אבל לקח את מחלת בת ישמעאל לאשה על נשיו והוסיף בנשי' ולא גרע ברוע. והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הי"ט והכ' האחרונות. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה והתהלה לאל אמן: