ביאור:בראשית כז לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כז לד: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כז לד.

וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד[עריכה]

עשו הבין שהוא הפסיד את ברכת נפשו של אביו. עשו לא כעס, ולא התקיף או הכה את אביו. עשו הצטער מאוד וזעק מתוך צער.

עשו רצה ברכה. עשו היה הבן האהוב של אביו, וככל הנראה יצחק אהב אותו בצדק. עשו היה איש טוב, שוויתר בכבוד ליעקב על ארץ כנען עוד לפני שיעקב חזר מחרן.

עשו הבין שבכל המחנה לא היה לו חבר אחד, כזה שיודיע לו מה קרה בהעדרו. אפילו משרתיו של יצחק, שקראו לו מקודם לבוא ליצחק, לא הזהירו אותו ולא מנעו מיעקב לגזול את ברכתו. עשו הבין כל אנשי המחנה לא כיבדו אותו ולא רצו לעזור לו. אולי זאת הסיבה שבגללה עשו נטש את המחנה והשאיר את אביו בידי רבקה לפני שיעקב חזר לעזור ליצחק בזקנתו.

בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי[עריכה]

עשו רצה ברכה. תמיד טוב לקבל ברכה, זה לא מזיק. עשו לא ידע מה אביו נתן לאיש הזר. עשו לא הבין מה הבעיה, הרי גם הוא יכול לקבל ברכה שאלוהים ייתן לו "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (ביאור:בראשית כז כח). עשו לא תיאר לעצמו שאביו תכנן לנשל את יעקב מירושתו. עשו לא ביקש לפגוע ביעקב ולא היו לו כוונות רעות נגד יעקב.

עשו חשב שברכת יצחק תעביר אליו את ברכת אדוני לאברהם, וגם לו כזרעו של אברהם ויצחק מגיעה ברכת אלוהים לאברהם. עשו לא הבין שהברכה של יצחק היתה ברכה אישית של יצחק. ברכת אדוני לרבקה לפיה עשו יהיה ללאום התקיימה למעשה בבני עשו, האדומים, עד שיוחנן הורקנוס הראשון גייר אותם והם נעשה לחלק בלתי נפרד מעם ישראל.