ביאור:בראשית כז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית כז ב: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי."



זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי[עריכה]

דברי אמת כמעט בכל גיל

  • זָקַנְתִּי.
  • לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.

אדם לא יודע את יום מותו, לכן על כל אדם לחשוב שהוא עלול למות במפתיע בכל רגע או לאבד את יכולתו לתפקד. מכאן שעל כל אדם צריך להכין צוואה מתאימה, ביטוח חיים, ולדאוג שמשפחתו תדע איך להמשיך את מלאכותיו ולא יאבדו את הרכוש. ברגע שאדם מחליט לטפל בצוואתו ומותו, הוא חייב להתחיל להוציא לפועל את החלטתו במהירות האפשרית מכיוון שהוא אינו יודע מתי הוא ימות.

התפקיד האחרון של אברהם היה להשיא אישה ליצחק, להעביר את רכושו ליצחק ולהשאיר לאלוהים לדאוג ליצחק ומשפחתו. באותו האופן יצחק למעשה ידע שסוף תפקידו קרב. יצחק מכיר בעובדה שעשו התחתן, והוא מוכן להעביר לעשו רכוש, לתת לעשו ברכה, ולשחרר אותו.

בהמשך יצחק מבטיח לתת לעשו את ברכת נפשו לפני מותו, אולם רק לאחר שעשו יביא לו ציד. הדרישה לציד ולאוכל היא מיידית, אך מדברי יצחק לא ברור אם הברכה תינתן מיד לאחר מילוי הדרישה או בעתיד, לפני מותו של יצחק.

יוֹם מוֹתִי[עריכה]

יום מותו הקליני של האדם הוא היום שבו הוא מפסיק לנשום ומת, אולם המוות יכול להגיע הרבה שנים לפני המוות הקליני, למשל כאשר האדם מפסיק לתפקד ואינו מסוגל לבצע או להסדיר את תכניותיו האחרונות. זה מה שקרה ליצחק אחרי שיעקב יצא לחרן. יצחק המשיך לחיות, אבל לא השפיע על המשפחה וחינוך הילדים של עשו או של יעקב, כאילו שהוא כבר היה בין המתים.