ביאור:בראשית כז כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כז כג: "וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כז כג.

כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו[עריכה]

וְלֹא הִכִּירוֹ[עריכה]

יצחק זקן, עיוור, לא שומע טוב, שוכב במיטה,[1] לבד, [2] הודה בברכה לבנו שהביא לו אוכל.

שערות הגדי על ידי יעקב היתה הסיבה שיצחק האמין שהאיש לפניו הוא עשו.

וַיְבָרְכֵהוּ[עריכה]

לא ברור באיזה ברכה מדובר, הן כל זה קרה לפני האוכל ולפני שיצחק ניסה פעם נוספת לוודא את זהות האיש לפניו בשאלה: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (ביאור:בראשית כז כד). גם אחרי האוכל יצחק ניסה פעם נוספת להריח את האיש כדי לוודא את זהותו (ביאור:בראשית כז כו), ורק אז הוא נתן את הברכה האמיתית.

  • ייתכן שזאת ברכת הבא: 'ברוך הבא'
  • ייתכן שזאת ברכת תודה שהובא לו אוכל.
  • ייתכן שזאת ברכה שהאיש התיר ליצחק למוש אותו.
  • ייתכן שזאת ברכה על בריאותו וחוזקו של האיש, שיצחק חשב שהוא עשו בנו הגדול.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ לא היה יכול להתכופף ולגעת ברגליו של יעקב.
  2. ^ לא ברור למה יצחק לא היה יכול לשאול משרת מי האיש שלפניו.


מאמרים נוספים - באדיבות גוגל[עריכה]