ביאור:בראשית כז כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית כז כג: "וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ."



כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו[עריכה]

וְלֹא הִכִּירוֹ[עריכה]

יצחק זקן, עיוור, לא שומע טוב, שוכב במיטה,‏[1] לבד, ‏[2] הודה בברכה לבנו שהביא לו אוכל.

שערות הגדי על ידי יעקב היתה הסיבה שיצחק האמין שהאיש לפניו הוא עשו.

וַיְבָרְכֵהוּ[עריכה]

זאת ברכת תודה על האוכל שהובא לו. הברכה הגדולה תבוא לאחר שיצחק יאכל את האוכל ואחרי שהוא יעשה מאמץ נוסף לזהות מיהו האדם שנמצא איתו: "גְּשָׁה נָּא ושְּׁקָה לִּי, בְּנִי" (ביאור:בראשית כז כו).

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ לא היה יכול להתכופף ולגעת ברגליו של יעקב.
  2. ^ לא ברור למה יצחק לא היה יכול לשאול משרת מי האיש שלפניו.