ביאור:שמואל ב א
קיצור דרך: a08b01
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
(מהדורות נוספות של שמואל ב א)
_-_David_presented_with_the_crown_and_bracelet_of_Saul.jpg)
| הנער העמלקי מגיש לדוד את נזר ואצעדת שאול. מיוחס לLuca Saltarello, המאה ה-17 |
א
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל ראה שמואל א לא, ו וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם.
ב
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה, מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ סימן אבל. וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ השתחווה בפני דוד.
ג
וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: "אֵי מִזֶּה תָּבוֹא מאיזה מקום באת?"? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי".
ד
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: "מֶה הָיָה הַדָּבָר מה קרה (שמיהרת לבא)?? הַגֶּד נָא לִי". וַיֹּאמֶר: "אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ".
ה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: "אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ"?
ו
וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: "נִקְרֹא נִקְרֵיתִי במקרה הייתי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן מרוב עיפות עַל חֲנִיתוֹ, וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי והממונים על הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ".
ז
וַיִּפֶן אַחֲרָיו הוא הסתובב לאחור וַיִּרְאֵנִי, וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר: 'הִנֵּנִי'.
ח
וַיֹּאמֶר לִי: 'מִי אָתָּה?', (ויאמר) וָאֹמַר אֵלָיו: 'עֲמָלֵקִי אָנֹכִי'.
ט
וַיֹּאמֶר אֵלַי: 'עֲמָד נָא עָלַי לידי וּמֹתְתֵנִי, כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ שיתוק או חולשה, כִּי כָל עוֹד בזמן שעדיין נַפְשִׁי בִּי'.
י
וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ הוא שיקר (שהרי שאול התאבד - ראה שמואל א לא ד) כי חשב שדוד שונא את שאול וישמח על בשורה כזאת כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ שנגמר לו הכח, והפלישתים עוד מעט יהרגו אותו. וָאֶקַּח הַנֵּזֶר כתר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה צמיד אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה".
יא
וַיַּחֲזֵק דָּוִד (בבגדו) בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם, וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
יב
וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב, עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְהוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.
{ס}
יג
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: "אֵי מִזֶּה אָתָּה?", וַיֹּאמֶר: "בֶּן אִישׁ גֵּר אביו היה נחשב לתושב בארץ ישראל (או פשוט אביו התגייר) עֲמָלֵקִי אָנֹכִי".
יד
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: "אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת להרוג אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה המלך שהמליך ה' על ישראל (נמשח בשמן)?".
טו
וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: "גַּשׁ פְּגַע בּוֹ", וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת.
טז
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: "(דמיך) דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ הומתת באשמתך , כִּי פִיךָ עָנָה בגד בְךָ לֵאמֹר: 'אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה' ".
{ס}
יז וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, יח וַיֹּאמֶר:
- לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת להיות מומחים בחץ וקשת (זה דבר הכרחי במיוחד לאחר ההפסד במלחמה זאת), הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר בספר ידוע על מלחמות ישראל (דוד צוה לכתוב שם, ומספר זה הועתקו הדברים לכאן).
- יט הַצְּבִי המפוארים, יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ נפלו על ההרים שלך חָלָל מתו. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?
- כ אַל תַּגִּידוּ אל תפרסמו בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.
- כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ הרי הגלבוע אַל כביכול כעונש על כך ששאול ויונתן מתו עליכם, לא ירד עליכם גשם טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת ואל יהיו שם שדות שלוקחים מהם תרומות,
- כִּי שָׁם נִגְעַל נמאס, נזנח מָגֵן גִּבּוֹרִים המגן שהגיבורים לקחו איתם (השליכו אותו כדי להקל על בריחתם), מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן שלא שמו עליו שמן לגרום לחצים הפוגעים בו להחליק, כי הוא היה ממילא משוח בדם האויבים (תחילת הפסוק הבא ממשיכה את הפסוק הזה וגם עומדת בפני עצמה).
- כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים משומן גיבורי האויב,
- קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר נסוגה לאחור (מלשפוך דם וחֵלֶב), וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.
- כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים שכולם אהבו אותם וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ לא נפרדו אחד מן השני כלומר: מתו ביחד (ויש מפרשים שהם לא נפרדו מהנעימות והאהבה שהעם אהב אותם). מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.
- כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל - אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה, הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי בגדים מבד צבוע באדום עִם עֲדָנִים מלבושי פאר שהם נעימים כמו מעדנים לגוף (ויש מפרשים: מעדנים אמיתיים - אוכל מתוק וכו'), הַמַּעֲלֶה עֲדִי תכשיט זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.
- כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל על ההרים שלך (של ישראל) נפל.
- כו צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה היית מופלאת אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
- כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה?
{פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ" (פסוק ד) - מהקל אל הכבד, כמו גם בשמואל א ד, יז.
- בסוף שמואל א קראנו ששאול התאבד, וכאן הנער העמלקי מספר שהוא זה שהרג אותו. בפירוש לעיל כתבנו שהעמלקי שיקר, אך ניתן גם לפרש (בעקבות יוסף בן מתיתיהו ב"קדמוניות") ששאול לא מת כאשר נפל על חרבו, אלא רק "אחז אותו השבץ" וביקש מהעמלקי לעשות לו "וידוא הריגה". כך גם בדוחק ניתן גם להגיד ש"נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ" זהה ל"נפל על חרבו". פרופ' יהודה אליצור ז"ל (במאמר בספרו 'ישראל והמקרא') טוען שהנער העמלקי היה מחופש לחייל ישראלי ושימש למעשה כמרגל פלישתי, וכל סיפורו היה בדייה, ולכן הוא הומת.
