ביאור:שמואל ב ד
מתוך ויקיטקסט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
מהדורות נוספות של שמואל ב: ללא ניקוד :: עם ניקוד :: עם טעמי המקרא
א וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּלאיש בושת, ולא נכתב שמו בפירוש כדי להדגיש שכל כוחו בא לו מאביו, ובפני עצמו הוא לא היה ראוי לכך כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו, וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ. ב וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּלעם איש בושת בן שאול: שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֶרֹתִימהעיר "בארות" מִבְּנֵי בִנְיָמִן, כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן. ג וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָהלעיר גת, וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִיםלא כתושבי קבע, כי העיר היתה מיושבת בפלישתים עַד הַיּוֹם הַזֶּה. {ס}
ד וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַתהשמועה שמתו שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאלשם חנו ישראל לפני הקרב על הגילבע (שמואל א כט א), וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס, וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּסכאשר נחפזה, מיהרה לברוח וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַנפצע ונהפך לפיסח, נכה וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת. ה וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה, וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹםבשעות החמות של היום אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת, וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּבישן את שנת הַצָּהֳרָיִם. ו וְהֵנָּההם גילו שלפניהם בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִתבמפתיע הצליחו להכנס לתוככי בית המלך לֹקְחֵי חִטִּיםקוני (סוחרי) חיטים, שכנראה היה להם משהו נגד מפיבושת וַיַּכֻּהוּסוחרי החיטים אֶל הַחֹמֶשׁבין הצלעות לירך (פצעו אותו, אך הוא לא מת), וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּנבהלו וברחו. ז וַיָּבֹאוּרכב ובענה החליטו לחזור לבית המלך ולהרוג את איש-בושת, כיון שאם כבר מת מלכם, לפחות הם יעברו לצד של דוד תוך כדי שהם מביאים לו את ראש אויבו הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵבפצוע עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָהאזור נהר הירדן כָּל הַלָּיְלָה. ח וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: "הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ". {ס}
ט וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם: "חַי יְהוָה אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָהעד כאן הקדמה לשבועה (שממשיכה עד סוף פסוק יא). י כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר: 'הִנֵּה מֵת שָׁאוּל' וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיוהוא חשב שהוא מבשר לי בשורה טובה, וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג, אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹחשב שאתן לו שכר תמורת ה- בְּשֹׂרָה. יא אַף כִּיוכמובן שאם אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ". יב וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּאת הגופות שלהם עַלעל יד הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן, וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶרבמערת הקברים בה קבור אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן. {פ}
ביאורי פסוקים
[שמ"ב ד]
בשמ"ב ג מסופר על הירצחו של אבנר בן נר - שר צבא שאול.
בשמ"ב ד מתוארת ההתדרדרות של בית-שאול לאחר מותו של אבנר.
ההתדרדרות התבטאה בחמישה תחומים:
-
-
- איש-בושת עצמו נחלש: "וישמע בן שאול כי מת אבנר בחברון, וירפו ידיו,..." ,
- גם כל ישראל בממלכת איש בושת נבהלו: "וכל ישראל נבהלו,..." ,
- "ושני אנשים שרי-גדודים היו בן שאול, שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי מבני בנימין (כי גם בארות תחשב על בנימין)," וגם שני שרי הגדודים האלה נבהלו כל כך עד שברחו לגתיים: "ויברחו הבארותים גתיימה ויהיו שם גרים עד היום הזה," כלומר עד היום שבו מתחיל הסיפור הבא. {
- הפירושים המקובלים הם ששרי-הגדודים ברחו עוד קודם לכן, או שהבארותים כולם (שהיו גבעונים) ברחו עוד בימי שאול. אבל לפי הפירושים האלה לא ברור מה הפסוק עושה כאן: למה צריך לספר לנו דווקא עכשיו שהבארותים ברחו גתיימה? }
- "וליהונתן בן שאול בן נכה רגליים, בן 5 שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל" , וגם הוא לא נשאר שלם, כי האומנת שלו נבהלה וברחה: "ותשאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ושמו מפיבושת" {
- הפירוש המקובל הוא שאומנתו ברחה כשהגיעה השמועה על שאול ויהונתן מיזרעאל, אבל לפי זה לא ברור למה מספרים את הסיפור הזה דווקא כאן. לפי הפירוש שכתבתי בפנים הסיפור קרה במקום שהוא נכתב, וזה מתאים לרצף העניינים בפרק (- הצרות שבאו על בית שאול לאחר רצח אבנר), אבל יש בעיה אחרת – לא ברור למה אומרים שהוא היה "בן 5 שנים" "בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל"; למה לא אומרים בן כמה הוא עכשיו? }
- לאחר מכן מתאר הכתוב איך גם איש-בושת עצמו מצא את מותו:
-
-
- שני שרי הגדודים של שאול (שברחו לגתיים) באו לבקר את איש-בושת כדי להתייעץ אתו: "וילכו בני רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום אל בית איש-בושת" , ומצאו אותו "והוא שוכב את משכב הצהריים"
- הם רצו לחכות שיתעורר, אבל פתאום "והנה באו עד תוך הבית לוקחי חטים, ויכוהו אל החומש" – כמה לוקחי-חטים הצליחו לחדור אל הבית והכו את איש-בושת! {
- לא כתוב בפירוש מי הם לוקחי החטים ולמה הם באו אל הבית: ייתכן שהם היו שודדים שרצו לשדוד את אוצרות החטים של איש-בושת (כי היה רעב בארץ), וייתכן שהם היו סוחרי חטים, והם כעסו על איש-בושת כי הוא הטיל מסים על הסחר בחטים, וייתכן שיש סיבה אחרת. בכל אופן, לא נראה שרכב ובענה עצמם היו "לוקחי חטים", כי בפסוק יש הפרדה "...לוקחי חטים, ויכוהו אל החומש, ורכב ובענה אחיו נמלטו" }
- רכב ובענה, כזכור מסעיף 3 למעלה, היו מאד לא אמיצים – כשהם ראו שאדוניהם נהרג הם פחדו שיהרגו גם אותם, ולכן "ורכב ובענה אחיו נמלטו" .
- אבל אז עלה בדעתם שכדאי להם לנצל את המצב כדי למצוא חן בעיני דוד, ולכן החליטו לחזור אל הבית ולקחת את ראשו של איש-בושת: "ויבואו הבית, והוא שוכב על מיטתו בחדר משכבו" [הוא לא מת עדיין – לוקחי החטים רק הכו אותו אבל לא המיתוהו], "ויכוהו וימיתוהו ויסירו את ראשו, ויקחו את ראשו, וילכו דרך הערבה כל הלילה, ויביאו את ראש איש-בושת אל דוד חברון, ויאמרו אל המלך: 'הנה ראש איש-בושת בן שאול אויבך, אשר ביקש את נפשך; ויתן ה' לאדוני המלך נקמות היום הזה משאול ומזרעו!"
- "" הסיפור מאד דומה לסיפור של הגֵר העמלקי (שמ"ב א 6 – 10), שמצא את שאול גוסס ואז מותת אותו, אבל יש הבדל חשוב: הנער העמלקי טען שהוא מותת את שאול מתוך רחמים על שאול; שאול בעצמו ביקש ממנו להרוג אותו. אבל רכב ובענה לא ריחמו על איש-בושת; הם אף התגאו בכך שהתעללו בגופתו של איש-בושת והסירו את ראשו. ולכן אמר להם דוד: "חי ה' אשר פדה את נפשי מכל צרה, כי המגיד לי לאמור הנה מת שאול, והוא היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי לו בשורה; אף כי אנשים רשעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו; ועתה הלוא אבקש את דמו מידכם וביערתי אתכם מן הארץ!" והוא ציווה על נעריו להרוג את רכב ובענה, לקצץ את ידיהם ואת רגליהם ולתלות על הבריכה בחברון -- בדומה למה שעשו הפלשתים לשאול ולבניו אחרי שהרגו אותם (שם כרתו את ראשם ותקעו את גוייתם על חומת בית שן).
-
-
"מידד שלם [תגובה]: בנוגע לגילו של מפיבושת: הכתוב לא נוהג לכתוב תאריכים אלא למאורעות חשובים, וכן לגבי גילאים - הכתוב בדרך כלל מציין גיל בנוגע לתחילת מלוכה או הגיל שבו איש מסוים נעשה חשוב. לפי דעתי הגיל שבו מפיבושת נהיה נכה מצויין בכתוב, כיון שבגיל זה מפיבושת קיבל חשיבות – הצאצא היחיד של יונתן שדוד כרת ברית גם עם זרעו אחריו."
"בנוגע לבריחת הבארותים גתימה - אני חושב שלא מדובר על רכב ובענה אלא על הגבעונים שאחת מחמשת עריהם היא בארות, והם ברחו בעקבות רדיפות של שאול (השיעור שלי בל"ג בעומר והמאמר של עדינה בכף)."
תגובה לתגובה: לפי הפירוש שלך לא הבנתי – למה דווקא כאן מספרים לנו על בריחת הבארותים?
מקורות
על-פי מאמר של מידד, אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 11 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-11-01 00:00:00.
