ביאור:שמואל ב יא
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד (מהדורות נוספות של שמואל ב יא)
א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָהלאחר שעברה שנה (השמש שבה לאותו מקום שהיתה בו) לְעֵת צֵאת הַמַּלְאֿכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּההעיר רבת-עמון, וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. {ס}
ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹממיטתו (בה ישן בצהריים) וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּגכאשר הוא על הגג (והוא ראה אותה דרך חלון ביתה) וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁהלברר מי זאת האישה, וַיֹּאמֶרהשליח אמר לדוד הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִיםשליחים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּהיתה לאחר טבילה לנידתה, וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ. ה וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי. ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי, וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו, וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. ח וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָכפי שאדם נוהג לפני שהוא הולך למיטתו. רמז לו שהוא יכול ללכת לאישתו, בתקוה שאם אוריה ישכב איתה, כאשר יתגלה לו שהיא בהריון הוא יחשוב שהתינוק שלו, ולא ידע שדוד לקח אותה כאשר הוא היה במלחמה, וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַתמנת אוכל משולחנו של הַמֶּלֶךְ. ט וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַחבבית הנמצא סמוך ל- בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵתעִם כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: "הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ?". יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִםאני נשבע בחייך וחיי שלא אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. יג וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ, וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. יד וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶראיגרת, מכתב אֶל יוֹאָב, וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר, הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָההחזית בה האויב תוקף בחוזקה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיואחורה, כך שהוא ישאר לבד וְנִכָּהוהוא יוכה על ידי האויב וָמֵת. {ס}
טז וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר, וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִליש אויבים חזקים שָׁם. יז וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד, וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. יח וַיִּשְׁלַח יוֹאָב, וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. יט וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹרהשליח שיגיד לדוד: "כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. כ וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַתיתגבר העס של הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ: 'מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם, הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּישליכו מֵעַל הַחוֹמָה. כא מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶבאבן ריחיים, ראה שופטים ט נג מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץבעיר "תבץ" לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה', וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת". כב וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. כג וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד: "כִּיכאשר גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁיםאנשי העיר רבת בני עמון וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה, וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶםהברחנו אותם חזרה לתוך העיר עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. כד (ויראו) וַיֹּרוּ (המוראים) הַמּוֹרִיםהקשתים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת". {ס}
כה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ: "כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶבהחרב, המלחמה הורגת אנשים מדי פעם, הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּוהרוס אותה וְחַזְּקֵהוּותחזק את יואב (להמשיך להלחם)". כו וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ, וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. כז וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן, וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהוָה. {פ}
ביאורי פסוקים
עד עתה למדנו על מעשים טובים שעשה דוד, וכיצד הצליח בכל מעשיו הודות לתכונותיו הנעלות. בפרק יא נלמד כיצד נכשל דוד בחטא כבד. "ויהי לתשובת השנה" יש מפרשים שנה לאחר שיצאו מלכי עמון וארם להלחם בישראל. "תשובת השנה" היא העונה בה שבה השמש להראות באותו מקום שבו הייתה לפני שנה. לפי פרוש זה ל"תשובת השנה" הכוונה מקץ שנה אחת. לפי פרוש אחר לעת האביב. במל"א כ כב כתוב: "לתשובת השנה מלך ארם עלה עליך". כשמתחדשת השנה באביב, בעונה בה נוהגים המלכים לצאת למלחמה. בימי קדם היו המלחמות נפסקות בימות הגשמים. באביב היה די עשב, מאכל לסוסים ולבהמה אשר במחנה, והחום אינו גדול עוד, לפיכך קראו הרומאים לחודש הראשון של תקופת האביב מרס על שם מרס אליל המלחמה. לתשובת השנה שלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו. הם השמידו את כל העמונים היושבים בערי הפרזות, ושמו מצור על רבה היא עיר המלוכה לבני עמון, כיום רבת עמון בירת ירדן. דוד לא יצא לחזית הוא נשאר בירושלים, משום שכנראה סבר שעיקר המלחמה כבר הוכרעה, ויש בציון זה משום גנות לדוד, שלא נהג הפעם כמנהגם של ראשי ישראל היוצאים ובאים לפני העם (במד' כז יז), וכמנהגו הוא "המוציא והמביא את ישראל" (ה א-ב; ש"א יח טז).
במה חטא דוד? "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" (פס' ב). לפנות ערב דוד קם ממשכב הצהרים- משינה של צהרים שנהגו בו מלכים. "והוא שכב את משכב הצהרים" (ד ה). הדבר מסופר לגנותו של דוד. בשעה שישראל נלחמים הוא מקפיד על שינה של צהרים. דוד התהלך להנאתו על גג ביתו, אף משפט זה לגנותו. וירא מעל הגג אשה רוחצת בחצר ביתה. בחצרות העשירים היו מרחצאות לשימוש בני הבית. דוד חקר על אודות האשה. המלבי"ם פרש שדרש לדעת אם היא פנויה או אשת איש. "כי כול היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (שבת נו ע"א). את ערבתם תקח" (שמ"א יז יח). חז"ל פרשו שערבתם אלה הן גיטין על תנאי לנשותיהם, שמא יהרגו או יאבדו במלחמה (שבת נו ע"א). "ויאמר: הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי" (פס' ג). לפי רד"ק "ויאמר" הכוונה לדוד. מתאים להמשך הפסוק הלוא זאת בת שבע כלומר: אכן זאת בת שבע. מכאן שכבר הכיר אותה קודם לכן. לפי פירוש אחר אמר זאת השליח. היא הייתה אשת אוריה החתי. מבני חת יושבי הארץ הקדמונים, שהתבוללו בקרב העברים, והוא היה אחד מגבורי דוד (כג לט). דוד לקח אותה לאשה בשעה שאוריה נלחם בעמון, והיא הרתה לו.
על איזו עברה עבר דוד במעשה זה? על "לא תנאף", ו"לא תחמוד אשת רעך". לאחר הצלחותיו, שלטונו היה איתן יכול להיות שהוא נטה להאמין שמלך ישראל יכול לנהוג, כמלכי אומות העולם, שהיו עושים מעשה חמס וגזל.
מה הבדל בין מלך ישראל למלכי אומות העולם? מלך ישראל חייב לקיים את מצוות התורה. להיות מופת לכל העם. "והייתם לי סגלה מכל העמים...ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ה-ו). עם ישראל כולו והמלך בראשו חייבים לקיים את מצוות התורה.
דוד רצה להסתיר את חרפתו, כיצד? דוד ציווה את יואב לשלוח את אוריה לירושלים באמתלה לשמוע מפיו על מצב המלחמה, כיצד היא מתנהלת. "ויבא אוריה אליו, וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה. "ויאמר דוד לאוריה: רד לביתך (להנפש מעמל המלחמה) ורחץ רגלך. ויצא אוריה מבית המלך ותצא אחריו משאת המלך" (פס' ז ח). "משאת המלך" משאת היא משרש "נשא", כלומר דבר הנשא ממקום למקום. נשלחה לביתו מנה משולחן המלך. (בר' מג לד; יר' מ ה; אס' ב יח). היה זה כבוד גדול. כאילו המלך חולק כבוד על גבורתו במלחמה, ולשם כך נקרא אל המלך. אוריה החייל המסור והנאמן למלך לא סר לביתו. הוא לן עם שומרי בית המלך, על יד שער הארמון, כשנודע לדוד שלא ירד אוריה אל ביתו, שאל דוד את אוריה מדוע לא ירד לביתו. "ויאמר אוריה אל דוד: הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות, ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים, ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי? חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (פס' יא).
מדברי אוריה נראה שהוציאו את הארון לשדה הקרב. יש לשער שאחרי מעשה שביית הארון וודאי היו נזהרים בלקיחת הארון לשדה הקרב. בעל המצודות פרש שזהו הארון שבו היו נתונים האפוד והאורים והתומים (שמ"א יד יח). במד' י לג מסביר רש"י לפסוק "ארון ברית ה' נסע לפניהם". זהו הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים. לפי פסוק יא, הצבא היה ערוך מחנות מחנות, מחנה יהודה בפני עצמו ושאר השבטים כלולים במחנה ישראל (ש"א יא ח; טו ד). ישראל ויהודה יושבים בסכות במעונות ארעיים. (יכול להיות שהתכוון למקום שקרוי סכות (בר' לג יז; יהושע יג כז), שמשם יצאו צבאות ישראל להלחם בעמון). ויואב וצבא הגבורים על פני השדה שליד רבה. כתב המלבי"ם אינם אף בסכה והם לחרב ביום ולקרח בלילה. אוריה כינה את יואב "אדני", כי היה מפקדו הישיר. וחז"ל ראו בכנוי זה גנות לדוד, שהשווה את יואב לדוד ("ואדני יואב ועבדי אדני") ואמרו אוריה החתי מורד במלכות היה (שבת נו ע"א). אוריה ענה על שאלת המלך בתמיהה. כלום מן הראוי שאלך לביתי, כאשר חברי נלחמים ורחוקים מביתם, איך אוכל לעשות כדבר הזה. נשבע אני בחייך שלא אעשה זאת. דוד החליט לנסות עוד פעם אולי יצלח חפצו בידו. "ויאמר דוד אל אוריה: שב בזה גם היום, ומחר אשלחך. וישב אוריה בירושלם ביום ההוא וממחרת" (פס' יב). דוד הזמין את אוריה לסעוד איתו "וישכרהו". סבור היה שבשכרותו אוריה יתפתה ללכת אל ביתו, אך גם הפעם לא הלך אל ביתו ולן עם שומרי המלך. יכול להיות שמרוב השידולים של דוד, חשד אוריה שלא לחינם מתאמץ דוד להשפיע עליו שיבוא אל ביתו, ויכול להיות שאחד ממשרתי הארמון גילה את הסוד לאוריה, ששלח דוד לבת שבע שליח, ונודע על השליח ששלחה בת שבע לדוד.
אבל לא רק ב"לא תנאף" "ולא תחמד" נכשל דוד מה היה החטא הנוסף? הוא גרם בערמה למות אוריה במלחמת בני עמון, כדי שיוכל לשאת את אשתו בת שבע לאשה.
כיצד גמל דוד לחייל מסור ונאמן? דוד החזיר את אוריה למלחמה ובפקודה חשאית הביא למותו. דוד כתב ספר ליואב, שצר על רבת עמון (במלחמת עמון השניה). ספר הכוונה לאגרת. ככתוב במל"א כא ח: "ותכתב ספרים בשם אחאב ותחתם בחתמו ותשלח הספרים". באגרת היה כתוב: "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו, ונכה ומת" (פס' טו). כלומר העמידו את אוריה בראש גדודו, קרוב לחומת העיר בקו האש הראשון, במקום שהקרב קשה ביותר. התרחקו ממנו, הניחוהו לבדו, ואל תעזרו לו למען יומת בידי האויב, ובזה עבר דוד על עוד דברה מעשרת הדברות "לא תרצח". מכתב זה שחרץ את גורל חייו נשלח ביד אוריה עצמו אל יואב.
כיצד התבצעה תכניתו של דוד? כאשר צר יואב על העיר רבה הבצורה. ויתן את אוריה "אל מול פני המלחמה החזקה. אל המקום אשר ידע כי חיילי האויבים הנלחמים שם הם בני חיל. "ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב, ויפל מן העם מעבדי דוד, וימת גם אוריה החתי" (פס' יז). יכול להיות שיואב שינה את הפקודה ולא השאיר את אוריה להלחם לבד, או שהם השאירו את אוריה לנפשו, והעמונים רדפו אחריהם והרגו בהם. ואכן כאשר זמם דוד כן נעשה. אוריה נהרג בידי המורים מעל חומת רבה. הומת בזדון ובצורה בוגדנית.
אילו הנחיות קבל השליח שנשלח לדוד? יואב שלח שליח אל דוד לספר לו את כל דברי המלחמה. יואב אומר לשליח, ככלותך לספר למלך את כל דברי המלחמה, אשר צויתיך, אם תראה שחמת המלך תגדל, והוא יאמר לך האם אינכם יודעים, כי הנמצאים בעיר בצורה דרכם לירות מעל החומה אל הצרים עליה? "מי הכה את אבימלך בן ירבשת? הלוא אשה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ" (פס' כא). (ירבשת הוא ירבעל, מדרכו של ספר שמואל לכתוב במקום "בעל בשת", לא רצה להזכיר שם הבעל האליל הראשי של כנענים. "ושם אלקים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (שמ' כג יג). גם איש בשת נקרא בראשונה אשבעל). מסתבר שסיפור מותו של אבימלך היה שגור בפיו של דוד והיה רגיל לספרו לאנשיו, כדי שיזהרו ולא יתקרבו יתר על המידה אל חומת העיר שעליה הם צרים, ולפיכך שיער יואב שעשוי דוד להשתמש בספור זה גם עכשיו. יואב סיים בשאלתו המשוערת של דוד באותו משפט שפתח בו "למה נגשתם אל החומה?" ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת. דוד יבין כי כדי למלא את מצוותו בדבר אוריה, היה הכרח שיפלו עוד חללים רבים. לפי מצודות זאת הייתה עיקר הידיעה. עיקר הידיעה לה ציפה דוד, ולהסתיר הדבר בפני השליח לא צווהו לאמרו מיד.
מה סיפר השליח לדוד? השליח ספר את כל קורות המלחמה כמו ששם יואב בפיו, הכתוב לא מפרט את כל דברי המלאך, אלא רק את סופם. לוחמי רבת עמון היו חזקים מאתנו, אף יצאו מן העיר הנצורה להלחם בנו, ויצאו אלינו השדה מחוץ לעיר. אנו רדפנו אחריהם עד פתח השער, וכאשר קרבנו אל החומה. ירו אלינו המורים בקשת. המלאך לא המתין עד אשר תעלה חמת המלך והודיעו מיד "וגם עבדך אוריה החתי מת". יתכן שיואב ידע שהמלך לא יכעס, ורק אמר זאת לשליח כדי להוליכו שולל.
כיצד הגיב דוד על הבשורה? עשה עצמו כאילו קבל בשורה רעה, כאילו לא לפי פקודתו פעל יואב. ומצווה על המלאך שהביא לו את הבשורה לחזק בשמו את יואב. "כה תאמר אל יואב: אל ירע בעיניך את הדבר הזה". אל תרפינה ידך. במלחמה נופלים תמיד חללים. הוסף להלחם בחוזקה עד שתהרוס את עיר האויב. "וחזקהו", חזק, עודד את יואב בדברים אלה.
עתה יוכל דוד לזכות בבת-שבע. אחרי שהתאבלה על מות בעלה. "ותספד על בעלה ויעבר האבל (אלה שבעת הימים שמתאבלים על קרובי המשפחה בר' נ י; ש"א לא יג; דב' כא יג) וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה ותלד לו בן" (כו כז).
"וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'. חז"ל מוצאים סיבות המקלות על גודל חטאו של דוד, כי לפני צאתם למלחמה נהגו חיילי דוד לתת ספר כריתות לנשותיהם, כדי שאם לא ישובו משדה הקרב תהיינה מגורשות ולא תשארנה עגונות, ומכיוון שאוריה לא חזר מן המלחמה נמצאה בת-שבע מגורשת למפרע, ולא הייתה איפוא אשת איש--84.228.4.158 18:59, 20 בפברואר 2011 (IST)טקסט מודגש--84.228.4.158 18:59, 20 בפברואר 2011 (IST)--84.228.4.158 18:59, 20 בפברואר 2011 (IST)--84.228.4.158 18:59, 20 בפברואר 2011 (IST)[[קובץ:קובץ:דוגמה.jpg]].
