ביאור:שמואל א טו
מתוך ויקיטקסט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמואל א: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא
שמואל ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
מהדורות נוספות של שמואל א: ללא ניקוד :: עם ניקוד :: עם טעמי המקרא
א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. {ס}
ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּיזכרתי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂהראה דברים כה, יז (לחץ על המילה לפירוט) עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹשם לו מארבים, נלחם בו בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּםתשמידו אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵלמתינוק שרק נולד וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. {ס}
ד וַיְשַׁמַּעכינס (ע"י משמיעים, אנשים שמכריזים) שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִיםשם של מקום מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִיחיליים רגליים, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶתהוא ספר את אִישׁ יְהוּדָהשהיו חיילים מובחרים, או רוכבים על בהמות, ולכן נספרו בנפרד. ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִירהמחנה הראשי של עֲמָלֵק, וַיָּרֶברב, נלחם בַּנָּחַל. ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָאשמיד אותך עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָהיתרו (שמות יט), חובב (במדבר י, כט), יעל (שופטים ד) חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָועד הדרך המובילה ל שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵיממזרח ל מִצְרָיִם. ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי, וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִיםוהשמנים וְעַל הַכָּרִיםכבשים משובחות וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּרצו הַחֲרִימָם, וְכָל הַמְּלָאכָהיתר השלל נְמִבְזָהניבזה, שאיננה מ'מיטב הצאן והבקר' וְנָמֵסנמאסה, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. {פ}
י וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַיחזר בו מללכת אחרי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים, וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַקבתפילה אֶל יְהוָה כָּל הַלָּיְלָה. יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר: "בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָדמצבה, לזכר ניצחונו על עמלק וַיִּסֹּב(שאול) הקיף את איזור ההר וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל". יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה, הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁרכי חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵריתר הצאן והבקר שלא ראויים להקרבה הֶחֱרַמְנוּ. {פ}
טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶףהרפה מלדבר אלי וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה, (ויאמרו) וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר. {ס}
יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הֲלוֹא אִםגם אם בעבר היית (כדבריו לעיל ט, כא) (לחץ על המילה לפירוט) קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵלהרי שעכשיו אתה מנהיג של כל ישראל (ואחראי למעשיהם) אָתָּה, וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְבשליחותו, וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. יט וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וַתַּעַטהעם שעט (התנפל) אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. {ס}
כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁרהיה זה דוקא כי שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהוָה, וָאָבִיאהבאתי מתוך כוונה להורגו בפומבי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. {ס}
כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַכמו שהוא חפץ שהאדם ישמע בְּקוֹל יְהוָה, הִנֵּה שְׁמֹעַלשמוע בקול ה', עדיף בעיניו מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶבעדיף מאשר להקריב את המשובח ב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִיהחטא במחשבה ש'הקורבן מכפר על חטאים כמו קסם' הוא במרד בה', שהמקריב חושב שהוא יכול לכפות את רצונו על ה' וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַרוכמו חטא של שימוש בתרפים (כלי שקוסמי עבודה זרה שואלים בו עתידות), הוא להפציר בה' שיעשה את רצוננו, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. {ס}
כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶתעברתי על הסברים שנאמרו מ פִּי יְהוָה וְאֶתועל דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה שָׂא נָאסלח בבקשה אֶת חַטָּאתִי, וְשׁוּב עִמִּילבמה שבגלגל וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. {ס}
כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵקשאול החזיק כדי ששמואל לא ילך בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. {ס}
כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַעקריעת המעיל שלי היא לסמל שקרע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. {ס}
כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵלה' שהוא אלוהי ישראל לנצח לֹא יְשַׁקֵּריפר את הבטחתו (להעביר את המלוכה לאיש אחר) וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִיאני מודה שחטאתי, עַתָּהאך בכל זאת, רק לעת עתה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶדאל מול פני זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל, וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה. {ס}
לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּתקשור בחבלים, וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶתסרה מעלי מרירות המוות, כי ברור לי שאני הולך למות. {ס}
לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָההרגה גברים והביאה שכול לאימותיהם נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁיםיותר מכל אותן נשים אִמֶּךָ, וַיְשַׁסֵּףחתך אותו בחרב שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל. {ס}
לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. לה וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶלעל גדולת המלכות שנלקחה מ שָׁאוּל, וַיהוָהעל כי ה' נִחָםהתחרט כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל. {פ}
ביאורי פסוקים
מי חמל על מי במלחמת שאול בעמלק
(שמואל א טו ט): "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו"
נראה לי שפסוק זה, כמו פסוקים רבים אחרים בתנ"ך , כתוב במבנה של טבלה:
|
"ויחמל" |
"שאול" |
"והעם" |
|
"על אגג" |
"ועל מיטב הצאן והבקר..." |
כלומר:
-
-
- שאול חמל על אגג - כחלק מ" אחוות המלכים " שהיתה נהוגה בתקופת המקרא;
- והעם חמל על הצאן והבקר - כחלק מ"תאוות הרכוש" שנהוגה בכל התקופות מאז ועד היום...
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-25.
נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם
רקע
לאחר ששמואל הדיח את שאול מתפקידו, שאול ביקש משמואל שיבטל את הגזירה, אבל שמואל סירב ופנה ללכת. שאול החזיק בכנף מעילו של שמואל והמעיל נקרע. שמואל אמר לו (שמואל א טו כח – 29): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך! וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם!"
שאלה
הפירוש המקובל הוא שה' "לא יינחם" כלומר לא יתחרט. על מה בדיוק 'לא יינחם'?:
-
-
- אם הכוונה שה' לא יינחם על נתינת המלוכה לדוד -- זה לא ברור, כי ההבטחה על נצחיותה של מלכות דוד ניתנה רק הרבה יותר מאוחר (שמ"ב ז). הרי רק אתמול אמר ה' לשמואל "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך..." -- איך שמואל יכול להיות בטוח שה' לא יינחם גם על נתינת המלוכה לדוד?!
- אם הכוונה שה' לא יינחם על קריעת המלוכה משאול -- זה אפילו פחות ברור, כי כידוע 'מידה טובה מרובה ממידת פורענות', ואם ה' התחרט על 'מידה טובה' של נתינת המלוכה לשאול -- בוודאי ייתכן שהוא יתחרט גם על קריעת המלוכה!
- אם הכוונה שה' לא יינחם על עצם הרעיון של המלוכה, או על ישועת ישראל וכו' -- לא ברור בכלל מה זה עושה פה ולמה זה צריך לעניין את שאול עכשיו.
-
תשובות
התשובות מסודרות לפי אורכן, מהקצרה אל הארוכה:
-
-
- ה' לא יתחרט על קריעת המלוכה]
- ה' לא יתחרט על המלכת שאול]
- עם ישראל לא יתחרט על המלכת שאול]
-
תשובה 1 - ה' לא יתחרט על קריעת המלוכה / אראל סגל
אולי המשפט "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" לא נאמר כעובדה כללית אלא רק כתגובה למעשים שעשה שאול לפני כן. שאול ניסה להפעיל לחץ על שמואל שיבטל את הגזירה: לחץ מילולי ("שא נא חטאתי") ולחץ פיזי ("ויאחז בכנף מעילו ויקרע"). שמואל רצה להגיד לו שזה לא יילך: ה' הוא לא אדם, שאפשר לגרום לו לשנות את דעתו ע"י הפעלת לחץ.
תשובה 2 - ה' לא יתחרט על המלכת שאול / ידידיה צוקרמן (פרדס-חנה)
השורש נ'ח'מ' מופיע עוד פעמיים באותו פרק: "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך", "וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל". על-כן נראה לי שגם הפסוק "...ולא יינחם..." עוסק בהמלכת שאול מבחינה אמונית. כלומר, אך טבעי הוא שקורא התנ"ך, או אפילו האדם בדורו של שמואל, יעלה שאלה אמונית: לנו, מקריאת הפסוקים, כ"כ ברור ששאול לא היה מתאים למלוך; כל דמותו היא דמות 'נגררת' ופאסיבית, וזה בולט מכל צעד בחייו; ובכל-זאת הקב"ה בחר בו למלך. אם-כן, עתה, כשהקב"ה החליט ששאול כבר לא מתאים, הוא בעצם מודה שהוא פישל. הקב"ה טעה?! הוא חזר בו?! האם הוא מתחרט על המלכת שאול למפרע?! הקב"ה מלך מלכי המלכים?! לדעתי, לשאלה האמונית הזאת עונה הפסוק – "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם". הקב"ה לא באמת מתחרט על המלכת שאול. הכל מתוכנן מראש – המלכת שאול, הורדתו מהמלוכה והמלכת בית דוד. הכל מהלך ידוע מראש, הקב"ה לא חוזר בו. גם אם עכשיו, באמצע המהלך, ה' כביכול "ניחם כי המליך את שאול..." – בעתיד, כשהמהלך יסתיים ותגיע מלכות בית דוד, יתברר כי "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם".
[אפשר לראות לזה הקבלה במסורת חז"ל על משיח בן יוסף (=שאול, מבני רחל) שאמור למות ולהתחלף במשיח בן דוד (=דוד) שימלוך לעד. יש כזה מהלך עולמי של יוסף שמכין את הקרקע ויהודה שמשתמש בכלים שהכין לו יוסף. המהלך הזה מתבטא פה בשאול שמייסד את המלוכה ובדוד שבא להשתמש במלוכה מוכנה].
תשובה 3 - עם ישראל לא יתחרט על המלכת שאול / אראל סגל
נראה לי, בניגוד לפירוש המקובל, ש"נצח ישראל" זה בכלל לא כינוי לה'; אלה שתי מילים נפרדות -- "נצח" זה תיאור זמן (כמו 'לנצח'), ו"ישראל" זה עם ישראל. והכוונה של הפסוק היא שעם ישראל לא ישקר ולא יינחם על כך שהמליך את שאול -- הם יישארו נאמנים לו לנצח. לפי זה, "כי לא אדם הוא להינחם" הכוונה היא שעם ישראל הוא לא אדם אחד אלא עם שלם; אדם אחד יכול להתחרט ולשנות את דעתו, אבל העם כולו לא יתחרט. ואכן רוב העם נשאר נאמן לשאול עד יום מותו -- רק כמה מאות תמכו בדוד (וגם הם לא ממש מרדו בשאול). ייתכן שהדברים האלה הם תגובה לדברי שאול בפסוקים הקודמים. שאול אמר (טו 24) "חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם". ושמואל ענה לו שהוא יקבל 'מידה כנגד מידה': הוא עבר את פי ה' -- ולכן "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום"; "וגם" הוא שמע בקול העם -- ולכן "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם" -- עם ישראל יישאר נאמן לו לנצח.
{אולי אפשר להקביל את זה גם לסיום של פרשת גן עדן: האיש שמע בקול אשתו, ולכן בעתיד היא תהיה נאמנה לו "והוא ימשול בה" (בראשית ג טז); האישה חווה שמעה בקול החי (הנחש - חיית השדה), ולכן בעתיד החיות יכבדו אותה כמו שמכבדים אם -- היא תהיה "אם כל חי" (בראשית ג כ).}
"מידד שלם (תגובה): על פי הפרוש שלך, ש"נצח ישראל" זה עם ישראל -- יותר נכון היה לאמר "אך נצח ישראל" ולא "וגם נצח ישראל", כיון שפרשת את הפסוק הזה במובן של נחמה. וכיון שהפסוק לא נקט מטבע לשון זה אלא "וגם", היינו קשר של הוספה, קשה לי לקבל את הפרוש שלך."
אראל (תגובה לתגובה): אמנם, מבחינתו של שאול יש ניגוד בין שני המשפטים: "קרע ה'..." הוא פורענות ו"נצח ישראל" הוא נחמה. אבל מבחינתו של שמואל אין ניגוד -- הוא רק רצה להציג את שתי התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו של שאול. הוא לא התכוון לנחם אותו.
"נתן קלר (תגובה): הרעיון המרכזי של המאמר מנוגד למציאות. במציאות, אם המנהיג יפגין חולשה וישמע בקול העם – העם יזלזל בו, ולא ישמע בקולו!"
אראל: מה שאמרת דומה למה שאמרו היועצים הצעירים לרחבעם מלך יהודה: הם יעצו לו להפגין כוח כדי שהעם יכבד אותו. אבל עצת הזקנים היתה שונה – הם אמרו לו "אם היום תהיה עבד לעם הזה, ועבדתם, ודיברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים".
"נתן: כן, אבל המציאות בימינו מתאימה לדעתי. בימינו מנהיג שמפגין כוח זוכה לכבוד. כל העיתונים משבחים את אהוד ברק על כך שהוא מפגין כוח ולא נכנע ללחצי המפלגות (הערה: הדברים נאמרו בתחילת שנת ה'תש"ס, בסביבות 10.1999). אפשר להסביר את זה גם במשל: למאלפי אריות יש כלל חשוב: אסור להפנות לאריה את הגב, כי אחרת הוא אוכל אותך. כך גם בפוליטיקה: ברגע שאתה מראה חולשה – אתה מפסיד. גם בתנ"ך רואים שהמעמד של שאול בעם היה מאד נמוך. ניתן לראות זאת, למשל, מדברי הנשים המחוללות: "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". וגם מדבריו של שאול עצמו בשמואל א כג כא: "ויאמר שאול: 'ברוכים אתם לה' כי חמלתם עליי...'". מלך שצריך לחמול עליו הוא במצב גרוע, אפילו מאד..."
אראל:
-
-
- בשני הפסוקים אפשר להסביר ששאול היה 'פרנואיד' (היתה עליו רוח רעה), והוא היה בטוח שכולם נגדו, למרות מה שאמר לו שמואל, ולמרות שהמציאות היתה שונה. המחוללות התכוונו להגיד ששאול הוא גיבור – הוא מכה את הפלשתים גם כשיש לו צבא קטן, של אלפים (כמו במלחמת מכמש), ודוד מכה אותם רק כשיש מאחוריו צבא גדול, של רבבות [ע' בספר "עוז מלך"].
- גם אם נאמר ששאול הבין נכון את המצב – זה עדיין לא סותר את דבריי. הפסוק הראשון אמנם הוכיח (לדעת שאול) שהעם אהב יותר את דוד, אבל העם עדיין שמע בקול שאול; אף אחד לא העלה בדעתו למרוד בשאול ח"ו. כולם ראו בדוד עבד נאמן לשאול. בפסוק השני שהבאת -- אפשר גם להסביר ששאול הבין היטב את דבריו של שמואל: הוא הבין שבנ"י מתייחסים אליו "מידה כנגד מידה". כמו שהוא שמע בקול העם "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר...", כך גם כאן – הזיפים "חמלו" עליו.
-
"נתן (תגובה ל1): אתה ממעיט מערכו של שאול. שאול לא היה טיפש ולא היה פרנואיד, הוא היה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". כל מעשיו של שאול ניתנים להסבר בלוגיקה אנושית פשוטה (אתה יכול לבקש מרוני אביקם, ממחוז חיפה, שתסביר לך עוד על דמותו הדגולה של שאול {אראל: אפשר גם לבקש מעמוס}). אם שאול אמר "נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים" הוא כנראה הבין את המציאות וידע שהעם אוהב את דוד יותר מאשר אותו, ומכאן והלאה הוא פחד מדוד, ובצדק."
רועי: בעניין הפסוק "הכה שאול באלפיו..." - לדעתי ייתכן שהמחוללות התכוונו להלל את שאול. שאול לא הבין נכון את המשפט - לא מפני שהיה פרנואיד, אלא מסיבות אחרות:
-
- המחוללות אמרו "הכה שאול" ולא "הכה המלך שאול" - וזה העליב אותו.
- פסוק מפורש: "ברוב עם הדרת מלך": כבודו של מלך הוא שכל העם בא אתו. דברי המחוללות הזכירו לשאול שבעבר (למשל בתחילת מלחמת מכמש) לא כל העם בא אתו, וזה העציב אותו.
- כמה פסוקים לפני-כן שאל שאול את דוד "בן מי אתה, הנער?" ודוד ענה "בן עבדך ישי בית הלחמי". לפי המאמר " מי אלה ובן מי זה הנער " הכוונה היא ל"בן" במובן של "תלמיד" - דוד ראה את עצמו כתלמיד של אביו ולא כתלמיד של שאול. זה הרגיז את שאול (ע' במאמר הנ"ל), וכבר מאז שאול התחיל לשנוא את דוד, ופירש את דברי המחוללות בצורה שלילית.
- לפי דברי חז"ל, הכוונה של שאול בשאלה הנ"ל ("בן מי אתה, הנער?") היתה לברר את הייחוס של דוד
- –
- הוא שמע שדוד בא מרות המואביה, ומכיוון שהתחייב לתת לדוד את בתו לאישה
- –
- הוא חשש שדוד יטמא את זרעו.
מקורות
על-פי מאמר של ידידיה צוקרמן, מידד, נתן, רועי מעודה, אראל שפורסם לראשונה במכתבים ועוד וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-10-23.
"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למחות את זכר עמלק"
מה משמעות דבריו של שמואל "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך"? הרי, לפי התורה יש מצוה למחות את זכר עמלק - לא כדי לנקום בהם על מה שהם עושים היום, אלא כדי לנקום בהם על מה שעשו לנו בעבר, בזמן יציאת מצרים; אם כך, שמואל היה צריך לומר שהוא הורג את אגג, לא משום שחרבו שיכלה נשים, אלא משום שכך כתוב בתורה (הוא היה צריך לברך "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מחיית עמלק...")!
1. ייתכן שמצוות מחיית עמלק חלה לא על כל אדם ואדם, אלא רק על הציבור כולו, או על המלך שמייצג את הציבור; מכיוון ששמואל לא היה נציג של הציבור ולא שליח של המלך, לא חלה עליו מצוות מחיית עמלק, והוא אכן הרג את אגג כדי לנקום בו על מעשיו הפרטיים בעבר.
2. כפי שהסברתי כאן , מצוות מחיית עמלק לא חלה בכל דור ודור, אלא רק כאשר ה' מצווה בפירוש לקיים אותה, כי רק ה' יודע מתי העמלקים "אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם" וראויים שה' יפקוד עליהם את עוון אבותם. דבריו של שמואל נועדו להצדיק את קיום המצוה בדור זה: מכיוון שהעמלקים באותו דור התנהגו כמו העמלקים בזמן יציאת מצרים, והרגו בלי רחמים - ראוי לקיים בהם את מצוות מחיית עמלק הכתובה בתורה.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-06.
