קטגוריה:בראשית כז לה

עכשיו יצחק הבין שהאיש שבא אליו מקודם לא היה עשו עצמו, ושעשו מבקש ברכה שניה.
עכשיו יצחק יודע שעשו לא יתקיף אותו.
עכשיו יצחק הבין שהאיש שבא אליו מקודם היה יעקב, והוא לא מפחד להגיד זאת לעשו.

מעשה "מִרְמָה" - הוליך שולל, שיקר, הונה, הטעה, התחזה, גנב זהות. רש"י הגן על יעקב ואמר: מרמה - חוכמה. חכם להצליח בפשע.

יעקב רימה את אביו העיוור, ולכן לבן לימד אותו לקח ראוי (בחושך כשיעקב היה שתוי מהמשתה), על ידי שנתן לו את לאה במקום רחל.
במקרה של מרמה, בית משפט רשאי להחזיר את המצב לקדמותו ולכפות פיצויים מתאימים.
למעשה, יצחק היה יכול להכריז שהברכה שיעקב קיבל בטלה. אך יצחק לא עשה זאת.

יצחק התייחס לברכה כחפץ שניתן לקחת ולהחזיק אותו.
יצחק האשים את יעקב בגניבה וכך בעצם הסיר את האחריות מעצמו.
יעקב אכן בא לגזול את הברכה, אך יצחק נתן אותה מרצונו ללא לחץ, וזאת חרף העובדה שהוא חשד שהאיש הוא יעקב ולא עשו.
יעקב קיבל את הזכות להיות אדונו של עשו, אך הוא אף פעם לא דרש את הזכות הזאת וכך עיקר ברכתו של יצחק מעולם לא מומש. במותו של יצחק נאמר: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (ביאור:בראשית לה כט). מכאן ניתן להסיק שעשו נשאר הבכור כי שמו מופיע לפני שמו של יעקב.

אברהם נתן את רכושו ליצחק בחייו, ככתוב: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לְיִצְחָק" (ביאור:בראשית כה ה), ועבד אברהם חזר על זה ללבן ובתואל: "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית כד לו). יצחק לא העביר את הרכוש ליעקב, הוא רק נתן את 'ברכת נפשו', במשמעות של צוואה, שמתממשת לאחר מותו של המוריש. עד מותו, יכול יצחק לשנות את צוואתו, במיוחד שיצחק לא נשבע בשם אלוהים בזמן נתינת האדמות והנפש. אולם, יצחק הבין שרבקה ארגנה את התרמית ועזרה ליעקב להכין את האוכל. יצחק זכר שרבקה הסכימה להנשא לו רק לאחר שהוא העניק לה את אוהל שרה עם כל הזכויות של שרה, שכללו את הזכות לפקוד על בעלה כרצונה. רבקה קבעה שיעקב יהיה היורש, ולכן יצחק לא היה יכול לשנות את ברכתו אפילו שהיא נלקחה במרמה.