ביאור:רות ב
קיצור דרך: a2902
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שיר השירים פרק א ב ג ד ה ו ז ח - רות פרק א ב ג ד - איכה פרק א ב ג ד ה - קהלת פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב - אסתר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י (מהדורות נוספות של רות ב)
| "רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld |
א וּלְנָעֳמִי (מידע) מוֹדַע קרוב משפחה לְאִישָׁהּ לבעלה אלימלך, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז. ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: "אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אחרי הקוצר (כדי לאסוף את מה שנופל לו, על פי מצוות "לקט") אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו", וַתֹּאמֶר לָהּ: "לְכִי בִתִּי". ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ והזדמן המקרה שהיא הגיעה ל- חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז ששייכת לבועז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. ד וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: "יְהוָה עִמָּכֶם!", וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה!". ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב הממונה עַל הַקּוֹצְרִים: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?". ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ז וַתֹּאמֶר 'אֲלַקֳטָה נָּא אני מבקשת רשות ללקט את השיבולים שנופלים לקוצרים וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים ואאגוד את השיבולים שליקטתי לחבילות (עיין ערך עמר בוויקימילון) אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים', וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, זֶה רק עכשיו שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט ישבה לנוח במבנה שליד השדה קצת". ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי: אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה תעברי מהמקום הזה בשדה (אלא תמיד תהיי בשדה יחד עם הקוצרים שלי), וְכֹה וכאן תִדְבָּקִין תתחברי עִם נַעֲרֹתָי הקוצרות. ט עֵינַיִךְ תביטי רק בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא אין מה לחשוש, כי הרי צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, וְצָמִת ואם תהיי צמאה וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים". י וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי להפלות אותי לטובה, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה זרה (מבנות מואב שאסור להם להתערב בעם ישראל.- דברים כג ד)?". יא וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת עִם חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יב יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ גמול טוב למעשייך, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה שכרך גדול מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו". יג וַתֹּאמֶר: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ אין אני ראויה להיות כאחת שפחותיך". יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז: "לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם לכאן, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ בתבשיל שהתבשל בחומץ יין", וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ אחז בשבילה והגיש לה קָלִי גרגירי דגן קלויים באש וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. טו וַתָּקָם לְלַקֵּט, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו, לֵאמֹר: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים באיזור בו מניחים את חבילות השיבולים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ אל תביישו אותה בכך שתבדקו אם היא גונבת מהעומרים. טז וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ תפילו (בכוונה) לָהּ בשבילה מִן הַצְּבָתִים עומרים קטנים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ". יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב, וַתַּחְבֹּט ותדוש (הוציאה את הגרגרים מהקליפות) אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה מידה נפח (איפה מספיקה לאדם לאכילה ל10 ימים) שְׂעֹרִים.
יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַתּוֹצֵא רות מתרמילה (את אשר נשאר לה מהקָלִי - פסוק יד) וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ: "אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם? וְאָנָה עָשִׂית איפה עבדת? יְהִי מַכִּירֵךְ בעל השדה, שהכיר, העדיף אותך לטובה בָּרוּךְ!", וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ את תכונותיו של האיש שליקטה בשדהו, וַתֹּאמֶר: "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז". כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: "בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ ה' לא הפסיק לעשות חסד אֶת הַחַיִּים עם נעמי ורות וְאֶת הַמֵּתִים מחלון וכליון (שבועז יעשה איתם חסד ע"י שייבם את רות)", וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ מקרובי משפחתינו שמצווה עליו לעזור לנו (ראה ויקרא כה, כה) הוּא". כא וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה: "גַּם כִּי ובנוסף הוא גם אָמַר אֵלַי: עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין תתחברי, עַד אִם כִּלּוּ אשר יגמרו אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי". כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: "טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ יגעו בך לרעה בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר". כג וַתִּדְבַּק ותתחבר בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת עִם חֲמוֹתָהּ.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "ולנעמי מודע לאשה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז" (פסוק א) - חז"ל מפרטים את מבנה המשפחה כך (בבא בתרא צא א): לאלימלך בעל נעמי היו שלשה אחים: טוב (הגואל), שלמון ואבי נעמי (נעמי היתה נשואה לדודה, אלימלך). לשלמון היה בן ששמו בועז. בועז הוא השופט אבצן המוזכר בשופטים יב ח "וישפוט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם".
- "אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים" (פסוק ז) - ההלכה היא שאחת או שתי שיבולים שנופלים בשעת קצירה מהקוצרים, נחשבות "לקט" ושייכות לעניים. ואם שכחו לאסוף את העומרים הם נחשבים "שכחה", ושייכים לעניים (דוקא עומרים קטנים כמבואר בהערה הבאה).
- "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ (תפילו) לָהּ (בשבילה) מִן הַצְּבָתִים" (פסוק טז) - הדין הוא: שכחה בעומרים היא דווקא בעומרים קטנים פחות מסאתיים. לכן בועז אמר לקוצרים לשכוח עמרים קטנים כיון שגדולים רות לא תיקח.
ראו גם
א. ולנעמי קרוב לבעלה איש גבור גדול בתורה ממשפחת אלימלך, ושמו בועז.
ב. ותאמר רות המואביה לנעמי אלך נא לשדה, ואלקטה בשבלים אחרי מי שאמצא חן בעניו, ותאמר לה נעמי לכי בתי.
ג. ותלך ותבא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ויזדמן המקרה שליקטה בחלקת השדה של בועז ממשפחת אלימלך.
ד. והנה בועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יהי דבר ה' בעזרתכם, ויאמרו לו יברך ה'.
ה. ויאמר בועז לנערו הממונה על הקוצרים מאיזה אומה (=שבט, משפחה, עיין הערות) הנערה הזו.
ו. ויען הנער ממונה על הקוצרים ויאמר: נערה גיורת מעם מואב היא שחזרה עם נעמי משדה מואב.
ז. ותאמר אלקטה נא ואספתי בשבלים מה שנשכח אחרי הקוצרים, ותבא ותעמוד ותתעכב כאן מלפנות בקר עד עכשיו, רק קצת עכשיו שבתה הבית מעט. (=ישבה לנוח בבית שבצד השדה קצת).
ח. ויאמר בועז אל רות הלא תשמעי לי בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מכאן ללכת לאומה (=משפחה) אחרת, ותדבקי כאן לנערותי. (בועז קורא לכל משרתיו, נעריו, ונערותיו, משפחתו).
ט. עניך בשדה אשר יקצורון, הלא צויתי את הנערים שלא יגעו בך, ובשעה שאת צמאה למים תלכי לכלים ותשתי מים שמלאו הנערים.
י. ותפל על פניה ותשתחו ארצה, ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעניך להכריני ואני מעם נכרי, מבנות מואב שלא נטהרו לבא בקהל ה'.
יא. ויען בועז ויאמר לה הגד הגד לי ע"י החכמים שכה' גזר, הוא לא גזר על הנקבות רק על הזכרים. ונאמר לי בנבואה שעתידים לצאת ממך מלכים ונביאים בגלל הטובה שעשית עם חמותך שפרנסת אותה אחרי מות בעלך, ועזבת את אלוהיך ועמך, אביך ואמך וארץ מולדתך, והלכת להתגייר ולשבת בעם שאת לא מכירה מתמול שלשום.
יב. ישלם ה' לך גמול טוב בעולם הזה על מעשיך הטובים, ותהי משכרתך שלימה לעולם הבא מעם ה' אלוהי ישראל שבאת להתגייר ולחסות תחת כנפי שכינת יקרו. ובזכות הזאת תנצלי מדין גיהינום, להיות חלקך עם שרה רבקה רחל ולאה.
יג. ותאמר רות אמצא חן בעניך כי נחמתני, והכשרת אותי לבא בקהל ה', ודברת תנחומים על לב אמתך, והבטחת לי לרשת עולם הבא עם הצדיקים. ואני אין לי זכות להיות לי חלק לעתיד לבא אפילו עם אחת משפחותיך.
יד. ויאמר לה בועז לעת האכל התקרבי לכאן ואכלת מן הלחם, ותטבלי פתך בתבשיל שהתבשל בחומץ. ותשב מצד הקוצרים, ויושיט לה קמח קלי, ותאכל ותשבע ותשאיר.
טו. ותקם ללקט שבלים, ויצו בועז את נעריו לאמור: גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה.
טז. וגם תתירו לה מן העומרים, ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה.
יז. ותלקט שבלים בשדה עד הערב, ותדוש את השבלים שלקטה בשדה, והיה שיעורם שלש סאין שעורים.
יח. ותשא ותבא העיר, ותרא חמותה את אשר לקטה, ותוצא מתרמילה ותתן לה את מזונה שנשאר לה משובעה.
יט. ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום, ואיפה עשית, יהי מכירך ברוך. ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו, ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.
כ. ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא מפי ה' הקדוש, אשר לא עזב חסדו עם החיים ועם המתים. ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא.
כא. ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין, עד הזמן שיגמרו את כל הקציר שלי.
כב. ותאמר נעמי אל רות כלתה: טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגשו בך בשדה אחר.
כג. ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים, ותשב עם חמותה.
הערות
- (פסוק ה') "ויאמר בועז לנערו הממונה על הקוצרים מאיזה אומה (=שבט, משפחה) הנערה הזו.
מדרש רבה פסוק ה: "למי הנערה הזאת" ולא הוה חכים לה (=האם הוא לא הכיר שהיא נערה מלקטת כמו כל הנערות שהיו בשדה)? אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה: כל הנשים משוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות כליהם וזו משלשלת כליה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, ודכוותיה (שמואל א יז) "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער הזה" ולא הוה חכים ליה (=האם הוא לא הכיר אותו)? אתמול הוה משלח לאמר לישי (שמואל א טז) יעמד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני ועכשיו הוא שואל עליו? אלא כיון שראה שאול את ראש הפלשתי בידו התחיל שואל עליו אם מפרץ הוא מלך הוא אם מזרח הוא שופט הוא, והיה שם דואג האדומי באותה שעה ואמר לו אפילו הוא מפרץ לא פסול הוא? לא פסול משפחה הוא? לא מרות המואביה הוא? פסוק ו: "ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא" ואת אמרת מעשיה נאים ונעימים? אלא רבתה (=גבירתה, נעמי) רפתה לה (=למדה אותה והרפתה ממנה את מעשי מואב).
ואילו התרגום עונה על שאלת המדרש ולא הוה חכים לה (=האם הוא לא הכיר שהיא נערה מלקטת כמו כל הנערות שהיו בשדה)? שהוא שאל מאיזה אומה הנערה הזו? דהיינו מהו יחוסה? והיא בדיוק אותו שאלה ששאול שאל על דוד מהו יחוסו? האם הוא מגיע מפרץ או מזרח? ומדוע בועז שאל מהו יחוסה? כיון שהוא ראה שהיא מתנהגת בטכסיסי (=נימוסי) מלכים שהרי היא היתה בת עגלון מלך מואב. ואותה סיבה לשאלת שאול כותב רש"י בשמואל (שם) וכי לא היה מכיר את דוד? אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות אמר אם בא ממשפחת פרץ וכו'.
הלשון בתרגום מדויק מאד שכותב כאן "לאי דין אומה ריבא הדא" (=מאיזה אומה הנערה הזו) ובפסוק ח בדברי בועז לרות כותב התרגום "ואף לא תעברי מכא למיזל לאומה אחריתא" (=וגם לא תעבורי מכאן ללכת לאומה אחרת). ובפסוק ו' בדברי הנער לבועז, ובפסוק י' בדברי רות לבועז כותב בתרגום ולא כותב "עמא". כיון שיש חילוק בין 'אומה' 'לעם'. "אומה" היא מופרדת בדת מיוחד, מנהגים מיוחדים. "ועם" הוא קיבוץ אנשים עם דת או בלי דת עם מושל אחד עליהם. (מלבי"ם דניאל ג-ד. הגר"א הגדה של פסח, וישעיה א-ד). המלה "אומה" מתפרשת בתורה גם "שבט" כמו שכתוב "שנים עשר נשיאים לאמתם" (בראשית כה טז) ויתכן לפרשו גם "משפחה" עם נימוסים מיוחדים. מטרת בועז לא היתה לדעת מאיזה עם היא האם מעם ישראל או מואב או ממצרים, אלא לדעת מאיזה משפחה היא מגיעה עם נימוסי מלכות כאלה.
מעניין שאותו לשון שכתוב כאן "ויען הנער הנצב על הקוצרים". כתוב פעמיים לגבי דואג שדבר רע על דוד.
א. כששאול בקש לחפש לו איש מטיב לנגן כתוב (שמואל א טז) "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו" וגו' ואמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע (שהיה מספר בשבחו של דוד כדי שיקנא בו שאול ויהרגהו-רש"י) יודע נגן שיודע לשאול, גבור שיודע להשיב, איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר שמבין דבר מתוך דבר, איש תואר שמראה פנים בהלכה, וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו יהונתן בני כמוהו כיון דאמר ליה "וה' עמו" מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה חלש דעתיה ואיקניא ביה. דבשאול כתיב (שמואל א יד) "ובכל אשר יפנה ירשיע" ובדוד כתיב "ובכל אשר יפנה יצליח". מנלן דדואג הוה כתיב הכא (שמואל א טז) "ויען אחד מהנערים" מיוחד שבנערים וכתיב התם (שמואל א כא) "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול".
ב. כשהלשין על אחטוב שנתן לדוד צידה לדרך ואת חרב גולית (שמואל א כב) "ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול ויאמר, ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחטוב".
וגם כאן הנער בא לגנות את רות כמו שאומר המדרש לעיל, ולומר עד שאתה שואל מאיזה אומה היא, תשאל האם היא ראויה לבא בקהל כיון שהיא נערה מואביה, ומה שמתנהגת בטכסיסי מלכות כיון שלמדה אותם מנעמי, ולא משום מעלתה.
- (פסוק י) "ותפל על פניה ותשתחו ארצה, ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעניך להכריני ואני מעם נכרי, מבנות מואב שלא נטהרו לבא בקהל ה'".
צ"ע מדוע היה פשוט לרות שהיא אסורה בקהל ה' אולי דורשים מואבי ולא מואבית? ונראה לפי דברי המדרש בפרק א' שמחלון וכליון לא ידעו את ההלכה שהתחדשה מואבי ולא מואבית ולכן הם לא גיירו את רות וערפה. עיי"ש.
- (פסוק טז) "וגם תתירו לה מן העומרים , ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה".
התרגום לא למד כמו רש"י שישכחו לה עומרים קטנים, אלא שיתירו מן העומרים שבולים ויפזרו בשדה כדי שיהיה יותר שבולים בשדה.