קטגוריה:בראשית כז ח

'מצוה' זו מילה חזקה מאוד שלרוב מעידה על פקודת אלוהים או פקודת מלכות:

• דברי אלוהים: "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְךָּ הַיּוֹם" (שמות לד יא).
• דברי מלכות: "ויִַּקְרְבו יְּמֵי דָוִד לָמותּ, ויְַצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר" (מלכים א ב א).
• דברי הורה: "ולְּהַגִּיד לָהּ ולְּצַווֹּת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ" (אסתר ד ח).

רבקה לא רק השתמשה בטון דיבור של ציווי, אלא אמרה במפורש: "אֲנִי מְצַוָהּ אֹתָךְ".

לפתע שומעים את הנסיכה מחרן, אחותו של לבן התקיף, העלמה שפקדה על אחיה הצעיר לבן להביא את הזר ואנשיו לביתם, והכריחה את אביה להסכים לאירוסין לאחר שהזר כבר שם לה נזם זהב באפה כסימן של בעלות ואירוסין (ביאור:בראשית כד מז).

רבקה הסכימה להינשא ליצחק רק כאשר הוא נתן לה את אוהל שרה (ביאור:בראשית כד סז), היינו, הוא בעצם העניק לה את כל זכויותיה של שרה, כולל פקודת אלוהים לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב). עכשיו רבקה משתמשת בזכות הזאת לכפות על יצחק לברך את יעקב ולא את עשו.

השימוש בציווי מסיר אחריות מהמְצֻוֶּוה, שכן יעקב יכול להגיד שציוו עליו.

עכשיו, מיד - לרבקה אין זמן לוויכוחים: "היום קצר והמלאכה מרובה" (משנה אבות ב טו).