אור החיים על בראשית כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אור החיים על בראשית · כז · >>


<< · אור החיים על בראשית · כז · >>

(א) ויהי כי זקן יצחק. טעם הודעה זו. כי זו סיבה שיטול יעקב את הברכות כשלא יכירהו. ואמר לשון צער, שהוצרך ליטול יעקב הברכות על ידי סיבה זו ולא בידיעת יצחק כי מזה סובבו כמה סיבות לבני עמנו:

את עשו. ולא אמר אל עשו, כי לא היה רואהו לומר שקראהו אלא קרא את שמו:

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר. וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"פ) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב:

(ה) ורבקה שמעת וגו'. פי' מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו' הגם שלא ידבר בפניה והבן. ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר וגו' ולא אמר ותשמע רבקה וגו' ולא אמר היתה שומעת וגו'. ואולי כי דבר אליו יצחק בלט ולזה האמין בבוא יעקב כי הוא עשו כי באוזן עשו דבר, והגם כי עיני יצחק כבדו, עם כל זה הודיעו כי דברי סתר אליו. ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו ויקרא את עשו וגו' ויאמר אליו בני ויאמר הנני פי' נתיחדו לדברים נכמסים:

(ו) ורבקה אמרה. אמר תוספת וא"ו כי הסכימה היא לרוח הקודש השרויה עליה:

לאמר הנה וגו'. פי' שלא יחשוב כי כבר עבר זמן ארוך מעת דבר יצחק לעשו ויאמר כי לא יספיק הוא לעשות מצותה של רבקה עד שכבר עשו עשה מעשהו, לזה אמרה לאמר הנה פי' אמרה לו כי באותה שעה שמעה ויש זמן:

אחיך לאמר. פי' לא אחיך בדומה לך אלא באמירה יאמר אליו שם אחיך אבל לא ידמה חושך לאור עולם:

עוד נתכוונה באומרה לאמר שלא להוציא דבר שקר מפיה כי לא אמרה הדברים בדקדוק כיציאתם מפה יצחק, לזה אמרה לאמר הביאה וגו' פי' מה שנתכוין באמירתו הוא זה, וזולת לאמר יהיה נשמע כי אומרת דבריו בדקדוק:

(ח) ועתה וגו'. פי' באותה שעה ימהר להביא מן המוכן גדיי עזים:

שמע בקולי. פי' הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי פי' מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה גם היא נביאה וכתיב בדברי נביא אמת (שופטים יח) אליו תשמעון לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו (לעיל טז ה) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה:

(יג) עלי קללתך בני וגו'. טעם אומרה בני אחר שעמו היתה מדברת. פי' מה שהוצאת אתה מפיך עתה, ושיעור התיבה קללה שקללת בני, והוא על דרך אומרם ז"ל (מכות יא א) קללת חכם אפי' על תנאי וגו', ולזה חששה ולבשה היא גרם קללה שהוציא מפיו, ואם לא (היה) [היתה] אומרת בני היה נשמע קללה שיקללו אביו:

וראיתי לתת טעם לאהבת רבקה ליעקב, לצד כי עיני כל אליה יצעירו כי ממנה יצא רשע הוא עשו, והנה לטבע הרגיל החלקים יאהבו חלק אל חלקיו, וזה מהבוחן, לזה גלתה דעתה כי לא כן הוא ומעשיה מוכיחות כי מקורה ברוך וחלק הטוב חלקיה וטבעה אל אהבת הטוב ירוץ, ולזה תמצא שירבה הכתוב לומר בכל פועל ופעול ממנה יעקב בנה ללא צורך וכוונתו היא להגיד כי ממנה אורחות צדיק ויסודו מיסודה גם כן נבנה, ומוצאו של עשו לא מבחינתה של רבקה ח"ו. גם יש סוד בדבר כידוע ליודעי חן כי הוא זוהמת הקדושה אחר צירופה באש הגבורה שבבחינת יצחק אבינו והבן. והגם שכתבנו למעלה (כ"ה כ') כי סיבתו הוא היותה אחות לבן, דבר זה לא יהיה סיבה לבחינת רבקה כי ממנה היא כמעשיה ח"ו, ופרט זה הוא מהמוסגל להפריד הזוהמא בפני עצמה ולעמוד קו הטוב על תילו הוא יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון (ב"מ פד א) והוא סוד והבן:

(טו) ותלבש וגו'. פי' הלמתם עליו בתיקון הלבישה הגם שהיו גדולים תקנתם לקטן:

(יט) אנכי עשו בכורך. פי' להיות שקנה הבכורה מעשו הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה כי (לא) [לה] יקרא עשו בכורו. ואומרו עשיתי כאשר דברת אלי פירוש כי טעם שצוה לעשו הוא כי הוא בנו הבכור וכיון שנטל הבכורה כאילו הדבר בא אליו:

(כג) ולא הכירו כי היו וגו'. ואף על פי כן דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מובהק:

ויברכהו. פי' לצד כי מקודם שמששו וידע כי עשו הוא לא היה לו דבר מכחיש לקול הבא לאזניו שאינו עשו והרי זה מתעתע ונכנס בחששת יעקב שאמר והבאתי עלי וגו', והגם שלא מצינו לו שקללו אף על פי כן הכין לבו לשנאתו, ודבר זה בצדיקים יפעיל, וצא ולמד מרז"ל (ב"מ פד) אם היו מקפידים בלבם על הזולת היו מביאים עליו קללה, לזה כשראה ידיו שעירות ויברכהו להסיר ההפך שהומשך מקודם:

(כד) ויאמר אתה זה וגו'. פי' מצדיק דבריו כי הוא עשו לא שואל. ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות אני:

עוד ירצה באומרו אתה זה להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא לזה נתכוון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו, ולזה אמר אתה זה מורה באצבע לאשר יגיד חוש המישוש והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא, וזה הוא לטובה אות שקבל הברכות יעקב בכוונה אליו, והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו:

(כז) ויברכהו ויאמר ראה וגו'. אומרו ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה ראוי הוא ריח בני וחשוב לדמותו כריח שדה אשר וגו':

(כח) ויתן לך האלהים. טעם אומרו וא"ו בתחילת ענין, להיות שקדם ואמר ויברכהו הוסיף עוד לומר ויתן לך וגו', ומה שלא פי' הברכות הרמוזות בויברכהו, אולי שיכוין על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פל"ט) שמפתח הברכות נתנו ה' לאברהם ואברהם ליצחק (שם פי"א) ועתה מסרם יצחק ליעקב, והוא אומרו ויברכהו פי' מסר לו הברכות שיהיו ברשותו:

עוד ירצה שברכו ברכות רוחניות וגשמיות כנגד הרוחניות אמר בהעלם ויברכהו, וכנגד הגשמיות אמר ויתן לך וגו' בתוספת וא"ו לומר מלבד עולם העליון אשר בחר אברהם לבניו שהוא עיקר תכלית זרע ישראל עוד יתן לו בעולם הזה וכו':

עוד ירצה על זה הדרך לא מלבד מדת הרחמים אלא גם מדת הדין תסכים על נתינה זו והוא אומרו ויתן לך האלהים פירוש גם מדת אלהים:

(כט) יעבדוך וגו'. אולי כי המלך לא יעלה מס הנוגע לו בין העם, וכדומה לזה ימצא בזמן שישראל משועבדים לאומות העולם המלכים שבהם שהם בעלי תורה פטורים מהמס (עזרא ז), ומה שאמר אחר כך (מ) ואת אחיך תעבוד והוא היה מלך חוזר אל בני עשו:

הוה גביר לאחיך. פי' אחיו ממש לא יהיה לו לעבד אלא שיהיה הוא גביר לו, אבל הבאים אחריו ישתחוו לו והוא אומרו וישתחוו לך בני אמך:

עוד ירצה שיהיה הוא מתגבר עליו באמצעות עבודת הקודש אז ישתחוו לו בני וגו', כי זולת זה לא ישתעבד אח לאחיו, ולזה תמצא כי במעט התרשלות שהיו מתרשלים ישראל בעבודת ה' תכף ומיד (מ"ב ח) ויפשע אדום:

אורריך וגו' ומברכיך וגו'. פי' אורריך לעתיד ארור הוא מעכשיו ולא יקום לארר, ומברכיך ברוך הוא מקודם כדי שתחול ברכתו עליך:

וטעם אומרו מברכיך לשון רבים ולא ברך אלא לאחד, גם הזכיר מאררים רבים וארור לאחד, נתכוון לשלול חלק מהמאררים שאינו ארור והוא אחיה השילוני וכיוצא בו, לזה אמר ארור ולא ארורים כולם, ובמברכים ג"כ יש מהמברכים שאינו בכלל ברוך והוא בלעם הרשע שהגם שברך לא יבורך, ולזה אמר מברכיך יש בהם חלק אחד שהוא ברוך ולא כולם לשלול הנזכר, ואמר ומברכיך בתוספת וא"ו לרמוז על מין מקלל שישנו בכלל ברכה והוא המכוון לברך, על דרך אומרם רבנן לר' אלעזר בן רשב"י (מוע"ק ט ב) תזרע ולא תחצד וכו', וזה הוא שיעור הכתוב אורריך ארור ומברכיך פי' ואותם אורריך אם הם מכוונים למברכיך ברוך:

(ל) ויהי כאשר כלה. טעם אומרו ויהי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא ברך כל הברכות שהרי מצינו שברך לעשו אחר כן, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום:

ויהי אך יצא וגו'. טעם אומרו ויהי לשון צער, גם אמר אך, גם כפל לומר יצא יצא. נתכוון לומר שעדיין היה מעוכב ביציא' יעקב והוא אומרו אך יצא מיעט ביציאה אלא לסיבה שאירעה יצא, והסיבה היא מה שהודיע הכתוב לבסוף באומרו ועשו אחיו בא מצידו ולסיבה זו מיהר לגמור היציאה והוא אומרו יצא, ורמז אל הצער שחש יעקב שימצא כגנב במחתרת בפני אביו כשהרגיש בביאת עשו, ורז"ל (ב"ר פס"ו) דרשו באופן אחר:

(לג) ויחרד יצחק וגו' גם ברוך וגו'. טעם ב' דברים הפכיים בנושא אחד, כי מתחלה חרד על הרמאות ואחר כך חש למה שקדם ואמר בברכתו אורריך ארור וברכהו, קודם לא ידע מי הוא וחרד וחש לאדם אחר, וכשהתבונן בדבר והשכיל כי הוא יעקב ברך אותו כי הריח מריח בגדיו וידע הפרש שבינו לבין עשו וחתם על הברכות, גם חש למה שקדם לומר אורריך ארור לזה ברכהו:

(לו) ויאמר הכי קרא וגו'. פי' מתמיה הכי קרא שמו יעקב ומשמעות השם לא יגיד אלא עוקבה אחת והוא עקבני זה פעמים, שאילו היה שמו עקבות או עוקבות היה עוקבו פעמים:

או ירצה על זה הדרך הכי קרא שמו יעקב ולא אמר עקבה או עקב שאז לא יגיד אלא על עוקבה אחת אבל יעקב יגיד על התמידות ולזה עד עתה כבר (עברו) [עקבו] פעמים:

(לז) ויען יצחק. הנה עדיין היה לו מציאות לברכו אלא לצד שהכיר בו וידע כי הוא ראוי לקללה ואויב ליעקב חש לברכו כי הוא הפך מה שקדם לומר ליעקב אורריך ארור, ולזה היה מתנצל מעשו מלברכו. ולזה כפל לומר הכתוב ויען ויאמר לעשו פי' שמענה זה אינו אלא לאמר ואין כן הוא האמת בדעת יצחק: (לט) ויען יצחק אביו. פי' נתינת טעם למה חזר לברכו. לצד רחמי אב כשבכה נכמרו רחמיו:

הנה משמני. פי' אין לו אלא מה שלפניו לא כיעקב שאמר ויתן לך בתוספות וא"ו פירוש מלבד עולם הנצחי וכמו שפירשנו:

(מ) ואת אחיך וגו' והיה כאשר וגו'. רבו הפירושים בזה. ואפשר לומר שנתכוון לומר על זה הדרך שכל הברכות שברכו יהיה כאשר יעבוד את אחיו. וכאשר ירד ממדרגה זו, או ירצה לשון רדוי כאשר תהיה רדוי ואבוד, יקדים לפרוק עולו ואחר כך תרד ויהיה בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש (עובדי' א) ויכלה. ולזה דקדק לומר והיה לשון שמחה כי אז ישמחו השמים ותגל הארץ:

או ירצה והיה כאשר תשלוט אתה בעולם לא תהיה מעלתך עליו אלא ופרקת עלו מעל וגו' לא הוא ישלוט בך ולא אתה תמשול בו, ומה שמשל אחר כך עונות הטו אלה:

(מא) יקרבו ימי אבל וגו'. פי' אחר שימות ויקבר שאז הוא התחלת ז' ימי אבילות וחש שלא יהרגנו בעוד שלא נקבר אביו כי המת ידע קודם שיסתם הגולל (שבת קנב ב):

(מב) עשו בנה הגדול. אומרו הגדול, לומר כי הוא יכול עשות אשר זמם לעשות לאחיו, בנה הקטן פי' לצד היותו קטן ממנו ביכולת:

מתנחם לך. פי' מקבל נחמה על אשר עשית לו, להורגך, ובזה תחזור לו הבכורה והברכה:

(מג) ועתה בני. פי' על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתך ופי' כי אין אדם בטוח בחייו אפי' יום אחד ובזה יהיה תמיד בתשובה, לזה אמרה ועתה וגו' קום ברח וגו' פי' ועתה תכף ומיד, והגם שלא אמר עשו אלא יקרבו וגו', אפשר שימות יצחק באותו שעה ויוציא מחשבתו לפועל:

ברח לך אל לבן. כי הוא יעמוד נגד עשו אם ילך להורגך:

(מד) עד אשר תשוב וגו'. פי' בעבור זמן על המאורע החמה מעצמה מתקררת מרתיחתה, ואומ' עוד עד שוב אף אחיך פי' כי לא יועיל זה לבד אלא עד שוב אף אחיך ממך פי' שהגם שיזכירוך לפניו לא יחרה אפו, והוא אומרו ממך אז הוא סימן ששכח המעשה וכו':

ושלחתי וגו' פי' אני אשלח אחריך כשיהיה כן אבל אתה לא תבא בשום אופן:

(מה) גם שניכם וגו'. פי' לו יהיה שימות גם הוא, או על ידך או על ידי גואלי הדם, אף על פי כן אין מרפא לשברך במה שימות גם הוא עמך ביום אחד, ולעולם אינה מקפדת אלא על מיתת יעקב ולא על עשו:

(מו) קצתי בחיי וגו'. לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב אדרבה קיימה מצות (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך: