שני גדיי עזים טובים. לא צותה עליו בשני גדיי עזים דרך מקרה אלא בכונה ידועה וז"ש במדרש שני גדיי עזים טובים וכי מאכלו של יצחק שני גדיים היו, א"ר ברכיה שני גדיי עזים טובים, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידם תטול הברכות, טובים לבניך שעל ידם יתכפרו ביום הכפורים, אמר טובים לך שע"י אלו זכה יעקב ונתגבר על עשו שהיה שעיר, שנא' הן עשו אחי איש שעיר, טובים לבניך אלו שעירי יום הכפורים שמתכפרים ישראל מן החטא על ידם ונצולים משרו של עשו שלא יקטרג, וזשארז"ל (ויקרא ט"ו) ונשא השעיר זה עשו, את כל עונותיו עונות תם, והמטעמים שצותה בהן רבקה ליעקב לא היו מן החיות השוכנות בשדה כי אם מן הדברים השוכנים בישוב, והוא שאמרה לו לך נא אל הצאן לפי שיעקב הי' איש תם יושב אהלים ומואס בחרב כי לא כאלה חלק יעקב, גם זרעו מקבלי התורה לא נאמר להם להקריב מן החיה כי אם מן הבהמה שנא' (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו':
(ח - י) "ועתה". אמנם לעומת שלש ההכנות הנז' למעלה, אמרה נגד מה שיוכן המתברך ע"י מצות כבוד שזה א"א לך כי לא צוה אותך, הנה "אני מצוה אותך" ותקיים מצות כבוד אם, ונגד שיהיה התקשרות בין המברך ובין המתברך ע"י המטעמים," אני אעשה המטעמים כאשר אהב," ונגד שתכין נפש המברך להמשיך הברכה "והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך," שיאכל כדי שיברכך שתהיה האכילה תמורת הברכה, שיהיה שוחד לגוף שלא יעכב את הנפש להתקשר במקור הברכה:
ועתה בני שמע... לך נא אל הצאן, לך וקדם את האומה שהיא משולה כצאן, "ואתנה צאני צאן מרעיתי". וקח לי משם שני גדיי עזים, אם מצאת מוטב, ואם לאו הבא לי מפורנין שלי; שכך כתב לה, שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום. גדיי עזים טובים, טובים לך, טובים לבניך. טובים לך, שעל ידיהם אתה נוטל את הברכות; טובים לבניך, שעל ידם מתכפר להם, דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם".
