קטגוריה:בראשית יט ח

<< | ספר בראשית • פרק י"ט • פסוק ח' | >>

נוסח המקרא

הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי

המהדורה המנוקדת:

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

המהדורה המוטעמת:

הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃

המהדורה הדקדוקית:

הִנֵּה־נָ֨א לִ֜/י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְ/הֶן֙ אֲלֵי/כֶ֔ם וַ/עֲשׂ֣וּ לָ/הֶ֔ן כַּ/טּ֖וֹב בְּ/עֵינֵי/כֶ֑ם רַ֠ק לָֽ/אֲנָשִׁ֤ים הָ/אֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּ/צֵ֥ל קֹרָתִֽ/י׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְּלָא יְדַעוּנִין גְּבַר אַפֵּיק כְּעַן יָתְהוֹן לְוָתְכוֹן וַעֲבִידוּ לְהוֹן כִּדְתָּקֵין בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַּעְבְּדוּן מִדָּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עָאלוּ בִּטְלַל שָׁרִיתִי׃
ירושלמי (יונתן):	הָא כְדוֹן אִית לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְלָא שְׁמִישׁוּ עִם גְבַר אַנְפֵּיק כְּדוֹן יַתְהוֹן לְוַתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהוֹן כִּדְתַקִין קוּמֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָא הָאִילֵין לָא תַעֲבְדוּן מִידַעַם בִּישׁ אֲרוּם בְּגִין כֵּן עָלוּ לְמֵיבַת תְּחוֹת טְלַל כְּשׁוּרָא הָדָא דִי לִי:
ירושלמי (קטעים):	דְלָא חָכְמוּ תַּשְׁמִישׁ לִגְבַר:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"האל" - כמו האלה "כי על כן באו" - כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי תרגום בטלל שרותי תרגום של קורה שרותא

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

הָאֵל – כְּמוֹ "הָאֵלֶּה".
כִּי עַל כֵּן בָּאוּ – כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת תַּעֲשׂוּ לִכְבוֹדִי, עַל אֲשֶׁר "בָּאוּ בְּצֵל קוֹרָתִי". תַּרְגּוּם: "בִּטְלַל שָׁרִיתִי", תַּרְגּוּם שֶׁל "קוֹרָה" – "שָׁרִיתָא".

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק •

כי על כן אשר באו:

אבן עזרא

עריכה

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •

ידעו איש — לשון רבים ורבות בפועל שעבר, בלא תוספת וי"ו פתוח, שוה. האל — כמו האלה. ויאמר הגאון, כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק, כי גם שתי הלשונות תמצאם בלשון ארמית:

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק •

"אוציאה נא אתהן אליכם" - מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

הנה נא לי שתי בנות וגו'. רק לאנשים האל וגו'. היה טורח על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק מעיניו ולא היה עושה חמס גדול לבנותיו כפי דעתו. ולכך דרז"ל בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, א"ל הקב"ה לעצמך אתה משמרן.

ודע כי הענין הזה דומה לפלגש בגבעה, ועוד הוא קשה ממנו, שהרי בפילגש בגבעה אע"פ שבאו בשביל האורח שתקו בפילגשו, ובכאן לא היו שותקים במסירת בנותיו, ועוד כי שם לא הסכימו כל אנשי העיר, וכאן מנער ועד זקן כל העם מקצה, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ובבראשית רבה רק לאנשים האל, אלוהות הן אלו ע"כ.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"אוציאה נא אתהן אליכם" חשב שיקומו לוקחי בנותיו וקאם שאון ביניהם:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(ז - ח) "ויאמר." אמר להם אם כונתכם להרע לאנשים אבקש "אל תרעו" להם, ואם כונתכם מצד התאוה "הנה נא לי שתי בנות" וכו' "רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי", אמר להם שמה שבאו לביתי הוא בשביל שרוצים לקחת בנותי לנשים, וא"כ במה שתבזו את בנותי המיועדות להם לנשים די להם עונש:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

רק לאנשים האל אל תעשו, הקשות; דבר אחר: אלהות הן אלו. כי על כן באו בצל קורתי, לא בזכותי אלא בזכות אברהם. דבר אחר: מלמד שהטו את הבית עליהם, אמר ליה: אי בעית לקבלינהו קבלינהו בחולקך.

פרשנות מודרנית:

ביאור ויקי

עריכה

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יט ח.

מעמד האשה

מעמד הבנות והפלגשים

הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים את שתי בנותיו של לוט היא כאשר לוט מציע את בנותיו הבתולות לאנשי סדום לעשות בהן כרצונם, וזאת במטרה להציל את אורחיו (בראשית יט ח). את הצפוי לשתי הבנות של לוט ניתן לראות בסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט).

כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

להבדיל מהמלך אחשוורוש שאישר להמן "לעשות בו כטוב בעיניך" (אסתר ג יא), במובן של עשה הטוב בעיניי ולא הרע בעיניי, כאן לוט בפירוש מרשה להתעלל ואולי אפילו להמית את בנותיו.

בסיפור המגילה המלך היה בעמדת כוח מעל המן, אולם כאן לוט מבקש רחמים מההמון הפרוע.

שְׁתֵּי בָנוֹת

לוט מציע את שתי בנותיו הבתולות להמון. למעשה הוא הציע את שתיהן כדי לא להפלותביניהן ולהראות לאנשי העיר שהוא נותן את המקסימום.

גם לבן הכריח את יעקב לקחת את שתי בנותיו (בראשית כט טו, בראשית כט כג) כדי לא להיות מואשם שלא קיים את בקשתו של יצחק (בראשית כח ב) ונתן ליעקב את הפחותה מבנותיו. גם שאול המלך העדיף לתת את שתי בנותיו לדוד (שמואל א יח כא) ובכך להקטין את מספר דורשי הזכות להיות מלך ישראל.

לָאֲנָשִׁים הָאֵל

היה צריך להיות כתוב "לָאֲנָשִׁים הָאֵלה". האם זה רמז לכך שלוט הבין שהם אנשי "הָאֵל" (אלוהים) וכך הוא הזהיר את אנשי העיר שמלחמתם אבודה?

אפשרויותיו של לוט

לוט לא הזכיר להמון שבזכותו הציל אותם אברהם דודו מארבעת המלכים.
לוט לא הודיע למלך סדום שהוא מלין את האורחים בביתו ואף לא ביקש עזרה ממנו. לבטח מלך סדום לא זכר לטובה את אברהם שהעליבו כאיש רשע (ביאור:בראשית יד כג).
לוט לא קרא לשוטר או שופט כי אנשי העיר פעלו לפי החוק שלהם למנוע מזרים להתנחל בעיר, והשוטרים והשופטים היו לצידם של ההמון.
לוט לא ביקש את עזרת חתניו ומשפחותיהם. במצב שנוצר לא היה סיכוי שהם יסכנו את עצם ויושיטו עזרה.
לוט לא הסביר לאנשים שאורחיו יישארו רק לילה אחד וכי כבר למחרת בבוקר הם ילכו משום שהאורחים לא הבטיחו לו שכך הם יעשו.
לוט לא הציע להמון כסף ורכוש.
לוט לא הזמין את נציג ההמון ודוברם להיכנס ולשוחח עם האורחים ולחקור אותם בכבוד.
לוט לא איים בעונש משמים.

אולם לפני שלוט הציע או אמר דברים נוספים, המלאכים שמעו מספיק, חטאי העיר הוכחו מעל כל ספק אפשרי, ולא נשאר על מה לדבר. המלאכים פתחו את הדלת, משכו את לוט פנימה, הכו את אנשי סדום בסנוורים וסגרו את הדלת. אפשרי שהם הכו בסנוורים את אנשי העיר מתוך הבית לאחר שסגרו את הדלת (ככתוב), הן לא יפלא מאלוהים דבר.