ביאור:בראשית יט ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית יט ט: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יט ט.


וַיִּפְצְרוּ[עריכה]

הקהל שהתכנס סביב ביתו של לוט דרש מלוט להוציא את האנשים אליהם החוצה למען "נֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט ה). לוט חשב, כנראה מניסיון שקרה לאנשים אחרים, שטוב זה לא יהיה לאורחיו. לוט ביקש לרצות את האנשים, "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעו אִּישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, ועֲַשׂו לָּהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" ([[ביאור:בראשית יט ח). החוויה לבנותיו בוודאי גם לא תהיה טובה.

הקהל התחלק למספר קבוצות והגיב במספר אופנים:

  • הם צעקו: "גֶּשׁ הָלְאָה". תפסיק אם השטויות ותן לנו את האורחים. התירוצים שלך לא מתקבלים.
  • אחרים צעקו: "הָאֶחָד בָּא לָגורּ ויִַּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם". הם הזכירו לו שהוא עצמו זר ואורח, ושאלו מי שם אותו לשופט שישנה את החוק או ימצא הקלות בחוק. האורחים עברו על חוק העיר בבואם ללון ללא רשות בסדום ולכן הם חייבים בחקירה ואולי בעינויים. ואם אתה באמת מגן עליהם, אז אתה אשם כמוהם.
  • אחרים הפצירו בלוט, "ויִַּפְצְרו"ּ. הם ביקשו בנימוס ובכבוד והסבירו לו להוציא את אורחיו. בדרכי נועם הם ניסו לשכנע אותו כשם שהוא דיבר עם האורחים "ויִַּפְצַר בָּם מְאֹד, ויַָּסֻרו אֵּלָיו" (בראשית יט ג).
  • למרות שנכתב "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם ... מִנַּעַר וְעַד זָקֵן" (בראשית יט ד), סביר שמספר אנשים נשארו בבתיהם ולא הצטרפו למהומות, הן חתניו לא ידעו שדבר פילאי קרה בעיר.
  • אחרים פשוט ניגשו וניסו לשבור את הדלת.

לא בטוח שכל אדם אחז בדעה אחת כל הזמן ולא שינה את דעתו. האנשים עברו מקבוצה לקבוצה לזמן מה בתהליך משתנה. לפחות האנשים שהפצירו או התווכחו לא היו רשעים כמו אלו שבאו לשבור את הדלת. אולם בכל הקהל הגדול הזה לא היה צדיק אחד שאמר שהוא מאמין ללוט: שמדובר באורחים של לוט, ולא זרים, שילכו לדרכם למחרת בבוקר ולכן אין צורך לפגוע בהם. כמובן שאיש צדיק כזה היה מסכן את נפשו ולא היה מספיק לברוח לביתו ולסגור אחריו את הדלת.