ביאור:בראשית יט ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי[עריכה]

אֲדֹנַי[עריכה]

לוט החליט לכבד את אורחיו ע"י שימוש במילים: "אֲדֹנַי" ו-"עַבְדְּכֶם", אולם זה היה המנהג המקובל כך שאין להסיק מזה שהוא באמת התייחס אליהם בתור אלוהים.

סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם[עריכה]

לוט מזמין את הזרים לביתו מבלי להזהיר אותם שאסור להשאר בעיר בלילה, וזאת כדי לא להשמיץ את העיר או לרמוז לרשעתם של תושביה. לוט היה יכול להודיע להם שעליהם לצאת מהעיר לפני הלילה, אבל כבוד הכנסת האורחים מנעה ממנו זאת. בהמשך הוא ינסה להשתמש בטענה הזו כדי להציל את אורחיו, ככתוב: "רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂו דָּבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאו,ּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט ח). אך אנשי העיר לא קיבלו את הסבר זה. מזה אנו למדים שלוט לא הזמין אורחים כאלה לביתו מקודם, ולכן הוא לא ידע שזה לא יעבוד.

וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם[עריכה]

הוא אפשר להם לרחוץ את רגליהם, אבל לא התנדב בעצמו לרחוץ את רגליהם.

וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם[עריכה]

לוט הזמין את הזרים לביתו וכיבד אותם כאורחיו. עם זאת, יש כאן גם איום ודרישה: מחר תקומו ותלכו מכאן, אתם לא רצויים בעיר, ועדיף לכם לעזוב במהירות האפשרית. התוספת הזו מראה את ההבדל מאברהם שלא הגביל את שהות אורחיו.

לוט רומז לאורחיו, שהופיעו עם בערב, שאנשי העיר לא אוהבים זרים הבאים לגור בעיר ולא עוזבים.

וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין[עריכה]

האורחים לא רצו לסכן את לוט ומשפחתו. הם ידעו על הסכנה בעיר, הרי הם באו לוודא אותה, והדרך הטובה ביותר לשם כך היא ללון ברחוב ולראות את התנהגות אנשי העיר לאורחים עניים או זרים שנשארים לישון בעיר. העיר היתה כל כך קשה לזרים שאפילו לא היה מלון לאורחים, כפי שהיה ביריחו אצל רחב שסיפקה אוכל ולינה לאורחי העיר.

כשם שלוט רמז על הבעיה, המלאכים התעקשו ללון ברחוב וכך הם רמזו שהם מודעים לרשעת העיר. אולם לוט לא הבין שזו היתה מטרתם של האורחים וחשב שהם פשוט זרים שאינם יודעים את החוק. לוט לא ויתר והפציר בהם לבוא לביתו.