ספר קרניים/קרן הצבי הכל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פירוש על מאמר א[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/א (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) ערב עבדך לטוב דא יחודא וכו':    ידוע אחוריים דהויה איהו ע"ב, ואחוריים דאלהים איהו ר'. צירופא דתרוויהו איהו ערב - ר' דאלהים איהו מונח באמצע הע"ב של הוי"ה למתק דינא כדי שיהיה רחום בדין.

ונודע שעל משיח בן דוד נאמר "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו ובחבורתו נרפא לנו" (ישעיהו נג, ה). והנה עם שהדין אין נפרעין מן הערב תחלה - אמר דוד אני רוצה שתפרע מן הערב תחלה. וזהו "ערב עבדך". ואמנם רוצה אני שיהיה הדבר במזג ומיתוק, ואין זה אלא על ידי שיהיה במיתון ולאט, מעט מעט, זעיר שם זעיר שם. כי עבדך ערב את הנער - נער ישראל. ולזה אזער גרמיה איהו עד שנקרא דוד הקטן, שבכך שוה הוא לשמא דהוי"ה, כי הלא חושבן שם הוי"ה במנין זעיר איהו י"ז כחושבן דוד עם תלת אתוון דיליה, ואיהו חשבון טו"ב.

אי לזאת אמר איהו "ערב עבדך לטוב" (תהלים קיט, קכב), כלומר כשתפרע מן הערב דאיהו עבדך - עשה לטובה אות באזערות דבר, לפי שהוא שוה לטוב דשמא דהוי"ה בההוא אזערות, וגם שוה איהו לערב דאיהו יחודא בההוא דהוה ביה מן הכפל כמתבאר להלן. ולזה הוא שורת הדין שיפרע בו באזערות דבר ובכפל היום וגם מחר ובכל יום ויום עד שיתום, ולא שיפרע הכל בבת אחת.

וטעם עם זה ליחודא דרמיז במלת ערב לומר כי בהדי שאתה נפרע ממנו אני דבוק ביחודא את ה', והוא על דרך הכתוב "הן יקטלני לו איחל", גם הוא הכתוב "ואהבת את ה' אלהיך וכו' - אפילו הוא נוטל את נפשך".

ומעתה אלך לבאר דברי המחבר.

אמר "ערב עבדך לטוב דא יחודא כו'", כלומר שבמלת "ערב" רמז יחודא דהוי"ה אלהי"ם כאמור, וגם בו רמוז דרגא דדוד בהאי דהוה בו הכפל כמת‏[1].

ואמר עוד דהאי איהו נמי דוד רזא דשמו של הוי"ה באזערות חושבניה כאמרו דאיהו העולה כחושבן דוד עם תלת אתוון דיליה ואיהו העולה כחושבן טו"ב - הוא הרמז למלת "לטוב" האמור בקרא. (וזאת ליהודה נ"ל דערב לשון "וערבה לה' מנחת יהודה", דהיינו ערבות ומתיקות הדינין דהוי"ה ואלהי"ם , וכמ"ש המחבר נר"ו).

(ב*) ובודאי כן הוא כו':    טעם אומרו "ובודאי כן הוא" למגזר בכח מלה דשויא איהי דהא בשמא דדוד הדלת כפולה, כמו כן הה"א בשמא דהוי"ה. והנה בזהר אמר על ה' דשמא דהוי"ה - ה' דל"ת הוה. והנה היא רמיזא במערת המכפלה דהא נקרא קרית ארבע היא חברון, דבוקא איהי בשמא דהוי"ה שאינו נקרא ככתבו אלא בשם אדנ"י דאיהו קרית ד', לפי שהוא קרי בד' אתוון. מה שאין כן אי אתקרי ככתבו לא אתקרי אלא בתלת אתוון דה' אחרונה נחה. ולטעם זה קראוהו המקובלים הקדמונים לשם המיוחד שם בן ד', לומר כי בניינו איהו על השם הנקרא בארבע.

ואמר "וסוד אכפלתא וכו'" - כי היות זה שמו רמוז במערת המכפלה לזה אפילו האות הכפל שבשמו דאיהו דל"ת הנה נכפלה והיה בה ההכאה מינה ובה. וזהו סוד "אכפלתא דאכפלתא משמו", חידוש זה בשמא דא דאפילו אות הכפולה משמו הנה עוד נכפלה והיה בה ההכאה, וכל שכן בהך אות הוא"ו שאינו כפול בשם שהוא ודאי נכפל.

ואמר על זה "כי הוא סוד נפלא וכו' עד פשיטותיה" - מה שפירש מהרש"מ מורינו הרב שמשון מאוסטרופלי במלת "פשיטותיה" דאיהו קאי למלת ער"ב לומר שהיא המלה בפשיטות בלי צורך הכאה -- אנא נפשאי לא ידענא מה צורך הוא לומר לה, אבל בעניותין נראה דקאי אמלת "דוד" לומר דעם שהיא נראית מלה דזעירא - אתפשטותיה איהו לרב עד שנעשה ערב, והא קמ"ל דכל דאזער גרמיה בהאי עלמא נעשה רב ושליט בכח אתפשטותיה בעלמא דאתי. והאי איהו דאתרמיז לסוף יומייא "ורב יעבוד צעיר".

(ג*) בסוד חי וקיים לעד:    כתב מהרש"מ דתלת מלין אלין גימטריא ער"ב. וכן נמי דהוה בדוד הכח של אתפשטותיה למהוי ערב וגם היותו חי קיים לעד. ונ"ל דעוד הכוונה בו דתלת מלין שויין בפירושן - כמו לי פירוש 'חי', כך לי פירוש 'קיים', וכן 'לעד'. והרי זה מורה על שהיה בו מההתכפלות דבר, כמו כן זה שמו חי קיים לעד איהו כפל הענין בו במלות שונות לחזק הדבר ולאמתו כדרך שירות הנבואה.

ואפשר עוד בטעם תלת תיבין אילין דשויין פירושן בקיומו של דבר נגד תלת חלקי הנשמה דאינון נר"ן, דמשכן להם בגופו של אדם במו"ח לכב"ד - למהוי מל"ך בגופו של אדם ואתקיימו בקיומא חד. ובטעם זה אמרין בברכת הלבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים", וכופלין אותו לאומרו ג' פעמים למתק נר"ן של כל נשמותיהן דישראל בקיומא דדוד מלך ישראל חי וקיים, דזה מלך וזה מלך המלכים.

גם זה טעם אומרו "ה' מנת חלקי וכוסי" (תהלים טז, ה) דתלת מלין שויין בפירושן כמ"ש הרד"ק, נגד נר"ן שהם בגופו דאדם. דעם שהם חלוקים במהותם - הא אינהו שויין בקיומן חד למהוי מלך. ולא סלקא דא בלא דא.

עוד זה צריך שתדע דעבודת ה' תמה צריכה למהוי בתלת והם מחשבה ודיבור ומעשה לקבלייהו אמר תלת אלין בחלק ה', אם במעשה אמר "מנת" - לשון מנה יפה, ואם בדבור אמר "חלקי" - כענין הכתוב "חלקי ה' אמרה נפשי", ואם במחשבה אמר "כוסי" - דאיהו מלה בכיסויא.

(וזאת ליהודה נלע"ד בסוד חי קיים לעד - הנה יוצא מסיפיה דקרא (תהלים קיט, קכב) "אל יעשקוני זדים", כי אותיות ראשונות גימטריא ח"י, ואותיות שניות גימטריא לע"ד. והיה הנשאר הם אותיות קי"ם ישנ"ו -- הרי לך י"שנו ח"י קי"ם לע"ד - גימטריא ער"ב, ונרמז בסיפיה דקרא גם הוא).

(ד*) והוא נשף וכו':    טעם אומרו "והוא נשף בודאי" דריש למשמע מלת ערב לחשוכא מענין הכתוב "כי ינטו צללי ערב", כי נשף אורתא הוא. והנה עם זה אמר "וקטן מגלה זה הסוד" - יובן לענ"ד כי הנה ה' אמר הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, ראה שאינה מתפייסת בכך עד שאמר לה צדיקים נקראו על שמך -- שמואל הקטן, דוד הקטן, יעקב הקטן. ראשי תיבות שמות הצדיקים אלו איהו שד"י - סוד הכתוב "והיה שדי בצריך". והנה רמז על היסוד דנקרא שד"י דאיהו אתער לה בכח צדיקי בנהא אשר לזה כוין הכתוב ברמז "יבעלוך בניך", והא להאי בהדי דאמר "והוא נשף בודאי" המורה על חשוכא דנהורא במיעוט הירח שסודו מאור הקטן, קרי ליה "מאור הקטן" אחר אומרו "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", אלא לפי שקטרגה ואתמעט מאור שלה, והנה נתפייסה דעתה בההוא קטן של צדיקים דאתרמיזו בשדי, איהו שמגלה זה הסוד של לבנה ביחודא וזיווגא דילה.

ואמר "מסוד עבדים כו'" לפי שחנוך מטטרו"ן עבדא דמלכא נער איקרי בסטרא דשכינתא דאיהי מאור הקטן, ושמושא דקטן הוה ביה להיות משיך נהוראה עד דנעשה גדול משיך מדוד הקטן למהוי פשיטותיה לער"ב, ויערב ביחוד' ההיא.

וטעם אומרו אחרי זה "משום דסמיך ליה לערב" - איהו לומר כי מלת 'עבדך' דרמיז במטטרון עבדא דמלכא איהו דסמיך ליה לערב, ומשמש ליה בההוא שמושא דיליה יותר מלימודה, ובההוא דקטן נעשה גדול.

וטעם אומרו "ושמו קודם לו" - איהו לומר כי זה שמו של דוד דאתרמיז במלת ערב איהו קודם דהוה דוד נברא בעולם, כי היה הדבר בכח ולא בפועל. ואמנם אחר היותו בעולם ושמושא הוה ביה בהאי עלמא עד שהוציאו מן הכח אל הפועל - זהו צרונו יתברך להיות סוף מעשה במחשבה תחלה. והאי איהו טעם חנוך דהוה ביה ירידה בעולם הזה ושמושא הוה ביה בהאי עלמא לקב"ה כמש"ה כמו שאמר הכתוב "ויתהלך חנוך את האלהים", עד שחזר לשורשו מלאך שר הפנים כמו שהיה מקודם שנברא בעולם הזה, כמו כן היה בצדיקי עלמא.

"והאי איהו הסוד מי מנה עפר יעקב וכו'" - דקאי על מספר ניצוצותיו קודם שנתהוו בעולם הזה שהיו בכח ולא בפועל, היותם בעפר בקליפת נג"ה. ואינהו בעצמן דהוו במספר רובע ישראל על ידי זיווגא דרביעא של ישראל. ואמר על סוד הזה: "והוא מובן להעומדים פנימה" - הם הצדיקים דאינון במדריגת נביאים שהם היו קודם שנתהוו בעולם הזה שַמָשי מרום בסוד הפסוק "חי ה' אשר עמדתי לפניו" המורה דשמו קודם לו כמ"ש.


ואפשר עוד להבין ברמז זה הכתוב דהא קמ"ל דלית רשו לשמשא לזיווגא אלא בלילה והאי איהו אמרו "והוא נשף בודאי", שהוא הלילה. ועם זה אמר "וקטן מגלה זה הסוד", היינו אבר קטן שבאדם מגלה בו זה הסוד לשמשא באנתתיה מה שאין ראוי לעשות כן ביום. ובדא אמרו על אבר קטן זה מרעיבו - משביעו, משביעו - מרעיבו, דרך הלציי, כי הנה אמרו סומא אוכל ואינו שבע לפי שאינו רואה ולמדו מזה שאין ראוי לאכול בחשיכה לפי שהוא אוכל ואינו שבע. והאי להאי אמר מרעיבו משביעו, כלומר הראוי להיות מרעיבו לאבר זה - איהו בזמן היות איכא שובעא באכילה שהוא ביום, והראוי היות משביעו לאבר זה איהו בזמן דאיכא מרעיבו דאכילה שהוא בלילה, דעם חשיכה אוכל ואינו שבע.

עוד זה אפשר כוין במ"ש המשורר בשיר 'המבדיל בין קדש לחול' שנתייסד לאמרו במוצאי שבת, שם אמר: "העתר נורא ואיום אשוע תנה פדיום בנשף בערב יום" -- אפשר דרמיז עת פורקנא דאיהו בהשארות מאלף שתיתאה חשבון נש"ף שהוא ת"ל[2], והאי איהו בנש"ף בערב יום, כלומר מכי ינטו צללי ערב של יום דאלף ששי בההוא דאשתאר ביה חשבון נש"ף יהיה פדיום. וזהו מקביל "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ד' מאות ושלשים שנה" - הא להאי דוד המלך עליו השלום התפלל על זה באומרו "שמחנו כימות עניתנו". ואפשר שלזה כוין אומרו "וקטן מגלה זה הסוד" על המשורר הנז' דזה שמו "יצחק הקטן". גם זה כוין על דוד הקטן לפי שסוד הלבנה סודו הנקרא המאור הקטן, והנה תחשוב המאור הקטן עם דוד הנקרא בשמו איהו ממש ת"ל - חושבן נש"ף.

(וזאת ליהודה, אפשר שז"ש איוב (איוב ז, ד): "אם שכבתי ואמרתי מתי אדום וּמִדַּד עָרֶב ושבעתי נדודים עדי נשף", ר"ל אם שכבתי בגלות ואמרתי מתי אקום והייתי מודד הערב של הגאולה, ואין זה כי אם ושבעתי נדודים עדי נש"ף).

אי נמי, הפירוש אומרו "והוא נשף בודאי" למשמע במלת "ערב עבדך" על עת ער"ב, דהיינו כשנשאר באלף שתיתאה מנין ער"ב שנים‏[3]. ואמר "וקטן מגלה זה הסוד" - קבלה היא בידן דלעת פורקנא אפילו בר בי רב ידע היכא רמיז גילוי הקץ כמ"ש הנביא ע"ה "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג), והאי איהו דכתיב "והיה לעת ערב יהיה אור".

ואמר "והאי איהו קטן סוד לבנה" דאיהי אמעיט נהוראה בעולם הזה ולעת פורקנא כתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה", דאתפשט נהוראה כשמשא ומינה כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

אמר עוד "סודו של לבנה עצמה איהו מאור הקטן", דהיינו שמשא שמאיר לה ללבנה הנקרא 'קטן'. איכו השתא חשוב לבנה, גם קטן שבה, וגם סודה (דאיהו המאור לה דאתרמיז בהויה - חמה מנרתקה) - הרי לבנ"ה קט"ן הוי"ה - הא הכל סלקין במניינא לחשבן ער"ב.

ואמר והאי איהו ער"ב דאתמשך מסוד עבדים בשמושא דמלכא עד הגדיל את דוד הקטן להיות גדול בהתפשטותיה למנין ערב, ואז על ההוא זמנא כתוב והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור, והנה זהו קץ האחרון שאין בו איחור עוד. ולפי שהוא הזמן ארוך הרבה - כסה סודו ואמר "והמשכיל יבין וידום סודו ברמז".

והנה זה אתרמיז בעניותין באלו המלות קץ האחרון. וזה כי חשבון תיבת האחרון - מאתים וע'. ומת קץ איהו לב' שנים אחריני - תשלום ערב, כי לפי שכתוב "ויהי מקץ שנתים ימים" לומר דהאי דהוה מן מלת קץ אינו אלא שנתים ימים, ואם תחשוב מילות אלו בשלימות גופן ביש אם למקרא קץ הימין האחרון עם כללותם הא סלקי למנין תקע"ו - הא אינון אתחשיבו מאלף שתיתאה דבו רמיז עידן ועידנין ופלג עידן. גם הוא בדניאל - "למועד מועדים וחצי", דר"ת למו כמו שביארתי בליקוטים.

פירוש על מאמר ב[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ב (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) סוד סוכה בלבן וכו':    זה הדוגמא ל"ערב עבדך" האמור בסימן ראשון דאיהי המלה מירכבא אתרי רכשי אתחזי בה ייחוד', וגם דרגא דדוד בהתשפטות נהוריה למנין ער"ב וגם כן אתחזי בה חשוכא דנהורא דאיהו נש"ף למהוי בהאי אתחברותא דמדת יום בלילה ומדת לילה ביום, לא סלקי דא בלא דא עד דלעתיד אתחברותא טפי מזו - "לילה כיום יאיר", כחשיכה כאורה.

והא להאי אמר בסימן זה דאיהו נמי הדוגמא בסוד סוכה דאיהו בלבן ושחור. שחור איהו בצל לפי שליבעי צילותא מרובה מחמתה. ולבן איהו בהאי דליבעי שיהיו הככבים נראין מתוכה דהא אמרינן סוכה המעובה כמין בית פסולה. ואהאי מורה על התחברות רחמים בדין, למהוי המזג וסוכה דהאי עלמא נהוראה זעיר בהאי דבעי צילתה מרובה מחמתה, והוא מסוד לבנה דאיהו מאור הקטן. אבל סוכה דלעתיד לבא - סגי נהוראה, דהא על ההוא זמנא כתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים". ובהאי ודאי חמתה מרובה מצלתה, דהא מוציא חמה מנרתקה - הללו ישראל מתרפאין בה בסוד הפסוק "ויזרח לו השמש וכו'", ואומות העולם נכוים בה עד שבועטים בה כאומרם ז"ל דהאי שמש דאתרמיז בשם הוי"ה לא אתחזי להתרפאות בו אלא ישראל לפי שחלק ה' עמו.

והא איהו הכתוב "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". "שמש" - איהו זעיר. "צדקה" - איהי מלכות, שכינת עוזינו. לא אתחזי להיות "מרפא" אלא אינון דהוו מתחסים תחת כנפי השכינה. ותשכיל כי הלא ישראל דנזהרים מלהזכיר את ה' ככתבו אלא קורין אותו בשם אדנ"י ובכוונה לבד איהו להכתיב - הא להאי כי מוציא חמה מנרתקה הא אינהו ישראל מתחסים תחת כנפי השכינה ואיהי מקבלת לון ויכולים הם לקבל האור ההוא של השמש בגילויא על ידי צלה דשכינתא דאיהי מחפיא לון ומגינה עליהון. מה שאין כן אומות העולם.

והאי איהו דאתרמיז בשם סוכה - דאיהו כ"ו ה"ס - הוי"ה אדנ"י, לא אתחזי לחזות בצלה של סוכה אלא ישראל, ואף כי אתחזי בהו דינא בהאי עלמא מבחינת הקרי דאיהו אדנ"י , דינא -- הא אנהו יכולים לקבל דיניו הצדק של הקב"ה שבו יכולים לזכות בתכלית הטוב. וכשם שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים כך אי אפשר להשיג בלא שיושג מן הצער, ולפום צערא אגרא.

(ב*) ורחמים למעלה בכוון וכו':    טעמו בזה לומר כי להיות סוד סוכה דאיהו כ"ו ה"ס איהו המורה הוי"ה ואדנ"י - רחמי ודינא, הכא אתרמיז רחמי בההו' שהוא למעלה בכוון דהיינו אור הככבים הנראים מתוכה ואינו הסכך עצמו דההוא אתרמיז באדנ"י. וגם זה בשם שבא לקרות איהו השם דקרי באדנ"י, וההוא דשל הוי"ה איהו בכוון למעלה בראשו במחשבת לבו. ואמר על ההוא שהוא למעלה בכוון הוא עצמו סכך לראשו של סוכה, כי סככה עצמו של סוכה איהו לראשינו וההוא שהוא למעלה בצד הכוון איהו סכך לראש הסוכה. ונמצא הם מצטיירים בציור הוי"ה על גבי אדנ"י.

ואמר "והוא הדין וכו'" כלומר והאי כללו' הסכך דלמעלה ומטה שהוא הדין דאדנ"י וגם רחמים בכוון בהיותם זה למעלה מזה מכים אהדדי - הנה סלקי למספר שלום. וביאר איך הם, והלא עולים ש"ף.

ואהאי כתוב (ג*) והוא בארבע וכו':    כתב מהרש"מ דאיהו בד' אתוון של שלום. ונראה לי יותר בפירושו והוא בד' דפנות הסוכה, שבהני הוי ברמז סוכת שלום, שהרי היא מצויינת בגדר של ד' רוחות, דאם יש לה הצד רוח של פרוץ היכול איניש לפרוץ בו, לא הוי סוכת שלום. אבל כיון שהיא מגודרת בד' רוחות - אז שלום הוי בה כנ"ל.

וטעם אומרו (ד*) "והיא משתתקת גבורה לרחמים" - איהו לומר כי הנה גם טעם איקרי 'סוכת שלום' לפי שהיא משתקת גבורה לרחמים, וכ"כ נמתק דינא עד שנעשית היא שוה לרחמים. ושלום הוה ביניהם, דאי לאו כן לא ראי זה כראי זה, כי הגבורה דרכה להיות להבת שלהבת - עולה ויורדת ומשמעת קול החסד באתגלייא איהו כמים הנגרים בחשאי ובשתיקה‏[4], סוד אומרם ז"ל "סייג לחכמה שתיקה". ולזה חושבן אדנ"י שתחת ההוי"ה - ה"ס - עניינו שתיקה, והיינו הכתוב "הס מפניו כל הארץ" דמשתיק אותו ההוי"ה שעליה בכח התפשטות הרחמים. גם בלשון ערבי' המשתיק את חבירו אומר לו ה"ס.

ואמר (ה*) בסוד קליפת עשו:    ברמז כי חשבון עש"ו איהו כמנין שלום המורה על קליפה זו דעשו איהו נגדו של שלום ומנגדו.

וטעם אומרו (ו*) והמבטלו בן ישי בשמו:    לפי שאמר עם נבל "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וכו'" איהו חשיב נבל דעל עצמו אומר "ואתה שלום", אבל איהו לא אמר אלא "כה לחי" ולהם הוא דאמר "ואתה שלום", אבל נבל - גחלים אתה חותה על ראשו, ושכנו צחיחה.

וטעם "מבטלו בשמו" - איהו בשמו של דוד דאתרמיז במדת כה, ואמר "כה לחי" - אתחברותא דכ"ה בהדי ח"י. ולהם הוא דאמר "ואתה שלום", ומשתקו לנבל דאיהו קליפת עשו בהאי שהוא חושב על עצמו דורש ולא ערער בההוא אתחברותא דכ"ה עם ח"י, ובהאי מבטל קליפת עשו דאיהו נגדו של שלום. והרי בזה הדוגמא למשתוקא של גבורה לרחמים.

גם אפשר לרמוז ב"המבטלו בן ישי בשמו" כי תחשוב תיבות ב"ן יש"י עם ה' אתוון דיליה איהו כמנין עשו עם הכולל.

(ז*) והרמזים אינם שוים וכו':    כי לפי שקשה לכאורה מה טעם בהך אמר "והיא משתקת גבורה לרחמים" - 'שתיקה' הוא דהוה בה ולא ביטול, ובהך דהוה משתיק לנבל ולא ערער - 'ביטול' הוה ביה.

והשיב, כי הרמזים אינם שוין, כי הרמז הראשו אינו בכח שוייא דשמו, דשם זה כמו זה דליבטיל ליה, אלא בכח בטישא דהוו בשמא דהויה עם שמא דאדני נעשה שלום ביניהם, הא להאי שתיקה הוא דהוי להיות מודה גבורה ומוכנע איהו לרחמים. אבל הרמז השני בכח שוויא דשמו נרמז, דהא אמר "ואמרתם כה לחי" - אתחברותא דכ"ה עם ח"י דאיהו היסוד לומר לו ואתה שלום, כי הוא היסוד הנקרא באמת 'שלום' בההוא דהוה שתיק נבל שהוא קליפת עשו ולא ערער תש כחו ונתבטל, כי לא נשאר לו אז מכחו של שלום ולא היה לא ביסוד של קדושה הנקרא 'חי'.

(ח*) ושליחות נח גם כן מרמז בזה:    הנרצה לו, כי הנה כתיב בנח "איש צדיק". גם אמרו בזהר על "נח נח - תרי זמני - נייחא דעילאי נייחא דתתאי", המורה דאיהו צדיק דאחיד בתרין עלמין ועושה שלום ביניהם, ולזה כחו "וישלח את העורב" - בשילוחין לגמרי ולא בשליחות דידיה כמו היונה דכתיב בה "ותשב אליו היונה". והנה העורב נרמז ביסוד של הקליפה אשר לזה אפשר אומרם ז"ל "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב", ובהא דאמר בו "ויצא יצוא ושוב" - רמז על שם שד"י דאיהו חושבן ושוב שהוא ביסוד, אך יצוא יצא מיסודו ולא נשאר בו כח להלוך בתיבה.

וחתם "ויונעם למשכיל מדע" - סיים בכי טוב היכא דקאי ביסוד אמר "ויונעם למשכיל" דאיהו היסוד של קדושה הנקרא 'משכיל' לפי שאורח משכיל למעלה‏[5] עד הדעת והאי איהו מדע.

פירוש על מאמר ג[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ג (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) והנה הקליפה ערב וכו':    הנה קליפת עורב לא רמיז מכת ערוב דבין האי והאי חסר ו' כתיב שהוא חיים לפי שהוי"ו מורה על הת"ת דאיהו אילן עץ החיים, ולפי שהת"ת איהו שש לספירן עלאין נקרא ו"ו. והנה הוא הת"ת נרמז ביעקב דאיהו שלישי לאבות, יען כי הוא ת"ת ישראל דמטתו שלימה, דבנוי כולם צדיקים. וזהו הכתוב "שבטי יה עדות לישראל", כי היותם כולם צדיקים שבטי יה אקרון 'עדות לישראל אבוהון', דאיהו אחוז בת"ת על שם תפארתו במטתו שלימה.

(וזאת ליהודה ולכן ראשי תיבות "שבטים שבטי יה" - ששי, כי להיותם שבטי יה זהו עדות לישראל שהוא ששי).

מה שאין כן אברהם ויצחק, דעם שהם אחוזים בחסד וגבורה - לא אתחזי בהון אלא מצד הקבלה אבל מצד עצמם כיון דנפק מנייהו בנין דלא מעלין - לא אתחזי בהון טפי האחיזה בסטר עילאה אלא בצד הקבלה. וגם מצד יעקב דאיהו אחוז בתפארת באות ומופת נשמע באבותיו אברהם ויצחק דאינון אחוזים בחסד וגבורה דספירן, ולפיכך מדת אמת איהי ניתנה ליעקב אמת לפי שהיא באות ומופת. וגם באברהם אתחזי בצד מה בהיותו עושה חסד עם בריין ולזה כתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", ולא ביצחק לא קאמר. ולפיכך באברהם ויצחק דאחידן באילן החו"ג אתחזו אנהו באילנין בעץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן ביעקב דאחוז בת"ת - איהו האילן של עץ חיים, ולזה אתקרי תפארת על שם תפארתו.

ותשכיל כי חו"ג דאינון בסטרא דקצוות - הא סטרא דחוץ איכא בהון מצד הקצוות. אבל בת"ת דאיהו עומד באמצען של חסד וגבורה - לא אתחזי ביה סיטרא דחוץ לבר מספירן דחסד וגבורה, ולפיכך הו"ו דאיהו חיים שחסר מעורב המורה על אילן הששי דאיהו הת"ת, לא שרי אלא בשלישי דאיהו שלישי לאבות.

ותשכיל עוד כי הלא תמצא תיבת שלישי יש בו אתוון ששי לי' המורה ברמז על ששי לעשר ספירות לא שרי אלא במלא עצמה דאיהו שלישי .
(וזאת ליהודה גם שלישי גימטריא ששים, שם רמז לשלישי שהוא ששי הכלול מעשר וגם ששים.)

(ב*) ואמר בסידורם בי"ח:    כלומר כי אחד דנזכר י"ח פעמים אבות בתורה כמנין ח"י כנזכר בויקרא רבא המורה על חיים דלא שרי אלא באבות העולם. ומצינו קרא אחרינא "אנכי אלהי אביך ואלהי יצחק" - דלא אחשיב עם הנך למהוי י"ט פעמים אלא משום דלא אחשיב לעיקרא אלא במקום דאדכר לשלש. וזה לפי שהוא עיקר לחיים בשלישי דאיהו יעקב, אבל אברהם ויצחק לא מן השם הוא זה, דהא אם כן י"ט הוי.

וזהו אחר אומרו דאיהו חיים שדי בשלישי דאיהו יעקב אמר בסידורם שסידרו בויקרא רבא בי"ח המורה על ח"י, דלא אתחשיב בהו לעיקר של אברהם ויצחק דאם כן הוו י"ט, אלא הוא העיקר השלישי שהוא יעקב.

ומה שדקדק על זה מהרש"מ בא' מהם היפך סדרא יעקב קודם -- אין זה מעלה ומוריד להמכוון הזה, דהא לא נחית אלא לומר דאיכא מאדכרת שלשתן בח"י פעמים והוא ברור נ"ל.

(וזאת ליהודא לע"ד ח"י פעמים על כל האבות ואנן ביעקב לבד קיימין הוא העץ חיים, ול"נ דממה שרובן יעקב הוא השלישי למדנו שהוא שלישי בששי, ובאחד הקדים הג' ומנה אותו ראשון - זה יורה יורה כי אף אמנם הוא שלישי, עם כל זה הוא החשוב והנבחר שבאבות כי הוא סוד הו"ו דומה לעץ - הוא עץ החיים).
(ול"נ מ"ש שסידורם בשמנה עשר - הוא על תפילת י"ח מש"ך).

(ג*) וטעם אומרו ואז נקרא מות בסוד הקליפה וכו':    כי להיות שהוסר ממנו תחלה דאיהו חיים, הנה בכך נעשה כלי מוכן למות, ולא מות ממש, אמנם עתה שנק' מות ממש איהו בכח הרצוח מרוצח הקדמון דאנון קין והבל, דרצחו קין בכח אחיזתו בסוד הקליפה שלישי דאיהו עורב, כי ק"ס קליפות - מנין תבנית:גמט גדש - הביא קין בידו. וכל קליפה - שם מיוחד יש לו. והקליפה שלישי מאלו קרא אותו עורב. זהו מורינו הרב שמשון מאוסטרופלי.

ונ"ל שבכוון עשה כך דקליפת עורב איהו שלישי, לפי שהוסר ו' מניה דאיהו חיים, והושם בג' לאבות - לזה עשה גם הוא כמוהו שהניח עצמו בשלישי ועל ידי כך ישר כחו היותו שלישי במצוע הקצוות להיות רוצח, ואז נק' עצמו מות הממית והוא סוד הכתו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כלומר תמות בכח המות לפי שהוא שלישי - מועד לעולם לנגד מי שמכחיש עץ חיים דאיהו בשלישי. כי עץ הדעת טוב ורע איהו בסיטרא דחסד וגבורה שיש בהם סטרא דחוץ מן הקצוות, אבל מכל עץ הגן אכול תאכל דאיהו סוד הת"ת דשרי בהו חיים, "עץ הגן" - איהו ת"ת, "מכל" - יסוד, דגוף וברית חשבינן חד. וכיון שאחז בסטרא דקצוות של עץ הדעת טוב ורע, והניח עץ הגן דשרי ביה חיים -- הא לזה קליפת עורב מות מוכן לו.

וכך הוא הדוגמא בהבל שהרגו קין דאמרו ז"ל באותו יום שהציץ באור השכינה באותו יום מת כנזכר בתיקונים, והאי איהו שרוצה לינק מאותו אור שיונקת ממנו השכינה דאיהו מצד מעלה של החו"ג ובסטרא דשכינה הכי הוא טוב לפי שהיא דבוקה בת"ת דאיהו במצוע ואין לה מקצוות חוץ. אבל באדם אין לו לאכול אלא מזיוא דשכינתא וזהו "מכל עץ הגן וכו'". אבל כי יונק מלמעלה הא לקבליה סטרא דחוץ של הקצוות.

(וזאת ליהודא, נ"ל כי אותיות הקודמות לערב הם אותיות קס"א, והם ק"ס של קין, וא' הוא ניצוץ קדוש המחיה אותו).

(ד*) וטעם אומרו "רוצח הקדמון איהו" לומר דנעשה רוצח בכח החטא שקדם דאיהו באדם, דעל ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע נעשה איהו מות מוכן, ועתה שחזרה הדרא לכנתא בהבל דההוא שהציץ באור השכינה אתחזק ההוא דקליפה ונעשה מות ממש ורצחו נפש.

וטעם לשון 'רוצח ורצוח', ולא 'הורג והרוג' - לפי שיש בו הרמז עם מ"ש אח"ז.

(ה*) באחיזת הנביא בן אמתי בביטולו הידוע:    דאיהו הרצון בכח אחיזת הנביא בן אמתי מן הקדושה איהו היכול לבטלו, לפי שהוא נגדו ומנגדו בכח שמא דיליה בהדי קדושתו, כי הלא תחשוב ב"ן אמת"י - ב' תיבות אלו המה עולין לחשבון תקי"ג, עם כללות קדושה שבו לאחד איהו תקי"ד -- מכוון ממש לענין הרוצ"ח הקדמו"ן בה"א הידיעה, לפי שהוא לא אתתקף בזה אלא בכח ודנעשה כבר מהחטא של אדם מות מוכן. וז"ש "בביטולו להידוע".

גם שמא דבן אמתי איהו נכון להמכוון הזה הרמז על שהוא מסטרא דאמת דאיהו המצוע בין חו"ג ואיהו שלישי להם מכוון נגד הקליפה שלישי ומנגד לה לבטלה.

וחיתוך הדברים בהאי דאמר "ואז נקרא מות וכו'" - הכי הוא: ואז נקרא מות ממש מהרצוח, כלומר מסיבת הרצוח דאיהו חטא, מן הדוגמא של החטא אדם שבו נעשה מות מוכן. והאי בפעם הזאת נעשה מות ממש ואתיישב איהו בסוד הקליפה שלישי באחיזת רוצח הקדמון מנגד איהו לעץ חיים דשרא באילן השלישי דאיהו הת"ת.

ואומרו אח"ז "באחיזת הנביא וכו'" - איהו קאי אדלעיל, דאמר דהאי ו' שהוא חיים דאיהו אילן ששי שרי בשלישי האי איהו הוא באחיזת הנביא בן אמתי בביטולו להידוע, דלא הוה זה אלא בכח ההוא קדושה דביה.

ואמר "שהוא עצמו סוד גרדו"ם" - הוא גר"ן ניצוצי קדושה עם האחד, דאיהו סוד עץ חיים על פי המדרש "הן האדם היה כאחד ממנו - כיונה בן אמתי שאצלו כתוב והיה האחד מפיל הקורה". הרי גר"ן של ניצוצי קדושה, והאחד -- המה עולים למספר רע"א. עם כללותם - איהו רע"ב - נגדו של קליפת ערב דכתוב חסר ו'. ובזה נעשה גרדו"ם של ניצוצי קדושה קרדו"ם - דאות גימ"ל מתחלפת בקו"ף באתוון גיכ"ק, והאחד דרמוז בעץ החיים איהו נגד העץ של הקורה. ונקיט האחד של עץ חיים הקרדום בידו לחתוך בעץ של הקורה - דאיהו קליפה דקין דרמוז במלת "האיש" הידוע לפי שבו אמר "קניתי איש את ה'", דעשה עצמו איש בשוויא עם ה', דאמר לו "לא ידעתי השומר אחי אנכי".

עוד זה תחשוב כל אלו המלות יונה הנביא בן אמתי עם האותיות שלהם - המה עולין למנין תרנ"ז - מכוון זה למנין שם של קדושה, ועוד שי"ו כנגד הקליפה של עורב דהוא אחוזה בקין. והנה הוא השם הרמוז בראשי תיבות "ונוקב שם יהו"ה" המורה כי היא הקליפה המנגד לשם ה'. ולזה אפשר כוון אומרו "קניתי איש את ה'", כלומר קניתי אישי דאיהו מנגד לה'. והא להא בזה השם יונה הנביא בן אמתי עם כללות האותיות שיש בו מחושבן את שניהם -- שם ושי"ו עם הכולל - איהו לומר כי בזאת הפעם שם איהו מכה ונוקב את שי"ו.

ולשון גרדו"ם בזה אפשר שהוא מענין הכתוב "ועתמותיהם יגרם". גם היא המלה חשבונו יגרם שפירושו לשון שבירה כפי' מנחם, או לשון גרם כפירש"י שפי' מעמיד העצם על ערמימותו מצד שמגרר הליחות שבו בשיניו, בין מן הבשר שהוא חבירו, בין מן המוח שבפנים. והכא משמע ליה ששני פירושים נכונים וטובים במכוון זה. דתחילה מגרר הליחות שבהם נגד שנעשה עץ יבש בלי לחלוחית, ואח"ז משברם בסוד העץ שבו דאיהו מעץ החיים כאמרו.

גם היא המלה יש בה מן החילוף - הגימ"ל בקו"ף, דנעשה קרדום לחתוך בו ולשבר עצמותיהם. ונמצא אומרו "וסוד עץ שהוא התקרה" - איהו לומר ואיהי סוד עץ המכוון נגד הקורה לשבר כחה.

(וזאת ליהודה, ול"נ שהוא לשון יגירוהו ע"י חרב, וגרדום אותיות ג"ר דמ"ו - ששופך דמו של הקליפה כמים הניגרים).

ואמר "ובפסוק תמצאנו בסוד מספרם שוה" - דהיינו לומר שהלשון האמור בפסוק איהו הקורה - שוה איהו במספר להאי"ש הידו"ע, אבל המכוון שבו להתקרה ואיהי לכוונה ידועה דאיהו לעתיד - "כל שתה תחת רגליו" - מנין תקר"ה איהו חשבון שת"ה, והיינו ענין אומרם ז"ל בעקבות משיחא חוצפא יסגי, ואז ומחת לצלמא על רגלוהי והיו כלא היו, ולפיכך מלה דאיהו בפסוק הא מורה על מלה דידה דאיהי חשיבא שויא ואיהי לא תקום ולא תהיה אלא פסיק רישיה.

ועוד אפשר אומרו "בביטולו להידוע" - כי הוא הקליפה של הידעוני, דמניחים עצם של חיה שנקרא שמע 'ידוע' בפיו והיא מדברת מאליה, והאי איהו סוד קליפת בלעם הרשע שכחו בפיו. ואפשר לרמוז לזה כי תחשוב מלות יונה הנביא עם ב' כוללים של ב' תיבות, ועוד כולל א' לשניהם -- הנה עולין למנין בלעם המורה שהוא המנגד לו והמבטלו. והאי איהו נמי טעם סוד גרדום שיש בו מאותיות גרם דאיהו העצם המורה על שהוא נגד העצם שכחו בפיו בכח זה השם גרדום - יגרם וישבר העצם ההוא.

(וזאת ליהודה, אפשר שזהו סוד "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רע"ב" - ששלטה קליפת עורב, "וילך איש" - אמרו במדרש רות "וילך איש גרדום", ושמא רמזו אלימלך גדול הדור היה בידו לבטל קליפה זו בכח גרדו"ם ניצוצות ועם כל זה אך יצא יצא לחוץ לארץ ולכן נענש).

גם הוא בלעם בן בעור איקרי -- אתוון בעור איהו עורב. וזהו בסטרא דאחור בי"ת דבעור מתחלף בפ"א באתוון דבומ"ף למהוי פעור, והאי בן אמתי בסטרא דפנים ומצד אמת דאיהו מתקיים הא עביד להפוך בההוא סטרא דשקרא.

גם השם גרדום דקדושה העולים גר"ן עם סוד העץ דאחיז נגד קין -- גר"ן ועץ - הא אנהו סלקי למלת תי"ג לקבל חושבן בן פעור בפ"א, בהדי שית אתוון ועוד כללות כולם.

(ו*) ואמר ורעב ליה נפקא כלבא בסוד פ"ח:    הפירוש במהרש"מ דעוד תחשוב רע"ב דאיהו עורב חסר ו' עם הקליפה דשי"ו -- הרי הוא המספר ש"ר פ"ח, דאיהו ש"ר של כלבים בהסכמת רוב הקדמונים ובראשם רבינו יחיאל מקבלת רבינו האי גאון. וכתב מהרש"מ דאיהו בסוד הפסוק "הפח נשבר" שדוד המלך ע"ה בטלו במזמור זה. ונראה לי דהאי מלת נשבר יש בה מאתוון ב"ן וש"ר, לומר כי יישר כחו לשבר השר של הפ"ח איהו בצד שנעשה איהו בן לקב"ה כמ"ש "אמר אלי בני אתה", והא להאי נמי הביטול שהיה מבטלו יונה איהו נמי בכח שנקרא בן אמתי - בן לקב"ה דאיהו נקרא 'אמת', ונוסף בו שהוא מבטלו גם בשמו המלא כל טוב כי כן אתוון יונה במילוי איהו כמנין נצח דאיהו ענפא דחסד הנקרא 'יכין', והימין מבטל לשמאל הנקרא 'מות'. הרי הכתוב כמין חומר "בלע המות לנצח" - דהאי נקרא נצח על שם שהוא נצח.

ועוד אפשר לי לרמוז דהאי ענפא דחסד הנקרא 'יכין' איהו מנגד ומבטל קליפה הנקרא 'עורב' דאתרמיזא בעצם של חיה הנקרא ידוע דמסטריה הוה בלעם הרשע יודע לכוין השעה של זעם בסטרא דגבורה של שמאל דלא רמיז, עמוד השני הנקרא 'בועז' על שם שבו העוז והגבורות של הדינים. האי דשל ימין הנקרא 'יכין' - איהו מבטל להקליפה דידוע דאתיא מסטרא דשמאל כי כן ידוע ויכין חד חושבנא הוא.

ונ"ל עוד לרמוז בהאי דאמר "ורעב ליה נפקא וכו'" דאיהו הלשון למשמע דלכל חיה אתה רשאי ליתן לה לאכול כדי שובעא, אבל לכלב אי אתה רשאי ליתן לו אלא המעט מזער, שיעור שיכול לחיות בו ולא יותר, ולא לבעי בו שיהיה שבע אלא למהוי לעולם רעב. ותשכיל בההוא מעשה דר' יוסף דילה ריינא[6] דאלו הוה מניח להיות רעב ליה לכלבא לא הוה יכיל לעשות מה שעשה ולא הוה נפקא לכלבא אלא בסוד פ"ח, ופשיטא דאלו הוה כך הא הו"ל שבירה כמו דהוה בשבירת המלכים שהיה בהם סוד פ"ח נשבר, ולזה נמי תחשוב ג' מילין אלין: יונה בן אמתי עם עשר אתוון דיליה, וגם התלת תיבין, ועוד כללות אחד לכולם -- הא אנהו סלקי למנין ש"ר פ"ח. וד"ל ודי למבין.

(וזאת ליהודה, ז"ש בגמרא לית עניא מכלבא (שבת קנה, ב)).

פירוש על מאמר ד[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ד (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) וסוד הו' ששה מורה בשילושו:    נ"ל פירושו כי הנה אמור בספר יצירה בת ג' בונה שש, ונמצא איהו שש צרופים בההוא דבת ג' - הא סלקי למנין ח"י דאיהו יסוד, צדיק, ח"י עלמין. דהא גופא דצדיק איהו חד ועם שהוא אחיד בתבין עלמין הא הוו תלת והא להאי אמר "ששה מורה בשילושו", דהיינו הכוונה לשלש הששה עד דהוו ג' פעמים ו' - איהו ח"י, והיינו עצמו הך בת ג' בונה שש.

ותשכיל במ"ש בתיקונים על אומרם הלכה כרבים, דבכל מלה סתם דאשתמע לרבים הא תפוס בה המועט ע"ד אומרם ז"ל תפסת מועט תפסת, ולומר בה ההוא מיעוט הרבים דאיהו שנים, אבל במקום דאדכר רבים הא הוי ודאי תלת דאין רבים פחות מתלת, והא אינהו אבהן - חג"ת, דאסמיכו לה לשכינתא דאיהי הכלה - אותיות הלכה, בסוד הפסוק "באר חפרוה שרים וכו'". ולזה לעולם הלכה כרבים בכל ששה סדרי משנה ותלמודא.

(ב*) והא להאי אמר "והוא ברבים" - כלומר אחר שה-וא"ו דאיהו ששה מורה בשילושו למהוי ח"י -- הא כל דבר שהוא שלש איהו אתרמיז ברבים. ומזה נמשך מן החי למהוי חיים בלשון רבים, כי לפי שהחי מורה עליו גופו דאיהו קיים והיינו חי בהפסק, אבל חיים איהו החיות דאתמשך ממנו, ולפיכך בהסמך המורה על חיות נקוד בציר"י כמו שאמר הכתוב "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז) כאילו כתוב 'וישבע בחיים של העולם'.

ואמר על החיות דאתמשך ממנו איהו "חמשים בשמו" - דאיהו נקרא כל שעולה חמשים. וגם איהו נרמז "במלא" דהיינו בשם חיים - הא נרמז בו חי דידיה קמא דקאים כנפשית, והנשאר איתו י"ם דחושבניה ן' - איהו החיות דאתמשך מניה, והיינו נהירו דן' שערי בינה דאיהי הנקרא 'אלהים חיים' אתמשיך זה לכלה דהיא המלכות על ידי היסוד. ונמצא איהו נקרא 'כל' על שם התמשכות החיות של נ' שערי בינה לכלה. אבל שמא דחיים איהו שם מלא לפי שאתרמיז בו שמא דידיה הנקרא חי וגם התמשכות מיניה דאתרמיז בי"ם שבחיים.

(ג*) בשם ארבע והוא שלשה וכו':    טעמא בזה לומר כי עוד הוא"ו המורה בשילושו כאמור הנה הוא נרמז ונרשם בשם ארבע שלישי לאתוון דהוי"ה והוא השם דארבע עצמו איהו לא הוי אלא ג' דה"א שנית נחה בלי ניקוד דאתרמיזא למלכות הנקראת אדני לפי שהיא אין לה מגרמא כלום אלא ממה דיהיב לה בעלה, ואיהו השם דיה"ו לדכורא הא מורה על ו"ו דאיהו ששי דשרי בשלישי.

ואמר מופת וראיה לזה משום שהדדי קאים, כלומר דהא נראין תרין ההי"ן שוין בציורם ובמאי נבדלו זה מזה? אלא דוקא במספרם דאתחזו למהוי מספרם זה למעלה מזה, דהאי ה' דסמיכא לי' הנה תכה בה ה' פעמים י' - איהו חמשים, דבה אתמשך למהוי נ' שערי בינה. ותדע זה באמיתות, דהא עשר יותר מחמשה בחושבן והקודם באלפא ביתא - איהו ראוי להקדים כיון דתרי מנייהו הכי הוו ה"ו. ואמנם בזה ניחא, דהאי י' שווא לה' למהוי חמשים, והוא"ו איהו דמשיך מנ' שערי בינה לה' אחרונה דאיהו כפולה אקרי בסוד מערת המכפלה, דנכפלה ונתקפלה תחת הדכורא.

ואמר "וכאשר תבין זה" - בכח הדיוק העצום, "תבין זה" - באמיתות, שאין לדכורא בשם דהוי"ה אלא ג' אותיות והוא מכוון השם דג' בארבע, כי הוא הדכורא הנותן כח חיל בנוקבא אנתתיה, כי היא נקראת 'קרית ארבע' לפי שהיא דל"ת הות, עיין שם, דליתא ועניותא, דלית לה מגרמא כלום. ובהאי דיהיב לה בעלה כח לעשות חיל נקראת ה"א במובן‏[7] כל דבר שיבא, על שם הכתוב "הא לכם זרע".

ואמר שהוא בסוד הכתר, פי' אחר שנתבאר שאין בשם לדכורא אלא ג' אותיות שהם יה"ו דחושבנם כמנין אהי"ה -- הרי נתבאר דשם אהי"ה רמוז בכתר, ואם כן הוא הדוגמא בזה לסוד הכתר דאיהו הראש - ראש הגויה, דעליו נאמר "וברכות לראש צדיק".

ואמר שהוא "המקור באמצע" - לפי שברית המעור מכוון באמצע גופו כנגד ברית הלשון ששם היה התפשטות הדעת שגם הוא מכוון כנגדו באמצע המוחין, ואף הוא בכוון נגד הכתר. והנה הוא המקור שמשם מושך הטיפה בסוד הפסוק "וידע אדם", ולכן נקרא היסוד "משכיל" לפי שהוא "משכיל אורח למעלה" בדרך מישור, עד הדעת. ובדעת שם אחזי כתר נהוריה -- הרי הכל אחד. ובזה מתוקן שאמרו המקובלים דכל השם דהוי"ה בכללותו איהו אתרמיז בת"ת. וזה לפי שהוא האילן דאיהו כליל החו"ג ממעל דאנהו אתרמיזו בי"ה שהם קוי החכמה ובינה, והוא"ו איהו גופו של הת"ת, והה"א היא המלכות שהיא דבוקה בת"ת מאחוריו והיא יונקת ממנו מחדוי. ואמטו להכי כל השם דהוי"ה בכללותו איהו אתרמיז בת"ת דהכל מסתבך בו - בין ממעל לו, בין מתחת לזרו.

אמנם בפרטות השם עצמו הא איהו מחולק - היה"ו מן הה"א, שזה בבחינת ראש משפיע וזה בבחינת נוקבא מקבל ור"ל‏[8].

(ד*) וממנו מתפשט גם כן שלש וכו':    נ"ל פירושו כי הוא השם דהוי"ה דנקוד שבא חולם קמץ - בראשי תיבות חש"ק - הא חושבן אלין חולם שבא קמץ עם תלת תיבין - איהו כמנין כתר. וזהו הניקוד של מלת צְבָאוֹת, וסידורו הכי: שבא, קמץ, חולם. ולא כמו שראיתי אומרים שסידורו בסדר ניקוד לְעוֹלָם. ועם שהוא הניקוד בעצמו - לא אתחזי סדרא בהכי, דהא בתיקונים אמר על נקודין אלו דשבא מזנב אחר הקמץ כעבד דמזנב אחר מאריה. ואם הוא בנקוד לְעוֹלָם - לא אתחזי הכי, דהא ניקוד חולם מפסיק. ועוד זה בסדרא דמלת צְבָאוֹת הא הוי "בי חשק ה'", יען כי חפץ ה' בצבאות ישראל.

והנה מתוקה מלה זו עם מ"ש הרמ"ז ז"ל והזכרתי אותה במ"א במקום אחר(?) בחבירו מלה דדרשא והיא כי ישראל דאנון אתוון ל"י רא"ש אתרמיזו בראשי תיבות כל עשר ספירן, והם כח"ב גג"ת נהי"ם - חושבנא דדין כחושבן ישראל. והא להאי היותם נרמזו בראשי תיבות כל עשר ספירן הא אינהו חשיבי למהוי כתר בכל ספירן. ובדא אמר "כי בי חשק ה'" - בהאי דנקיד שבא חולם קמץ, דאינון סלקי למהוי כתר כאמור, איהו "בי חשק ה'" ודאי, דהא ציין ישראל נמי למהוי כתרים בראש כל אתוון דספירן.

ואמר כי הוא השם "המבטל קליפת עשו וישמעאל" -

  • כי חי"ת של חשק איהו על שם הכתוב "חשף ה' את זרוע קדשו וכו'",
  • והשי"ן של חשק איהו על שם הכתוב "לשטף מים רבים אליו לא יגיעו", כי לעת הלזה ששוטף מים רבים אינון מים הזדונים דרבים הם לפי שהם בע' שרים אליו לישראל לא יגיעו, כי אתה ה' סתר, ומסתורא הוא לי מכל אותו נזק וצער לא יבא בי.
  • והקו"ף של מלת חשק איהו על שם הכתוב "וקטפת מלילות בידיך וחרמש לא תניף" שהוא הפי' דהאי שישראל מכלים האויבים וכורתים אותם, לא בחיל ולא בכח, אלא מלה הוא דבעי פרישו דצלו, דידיו פרושות השמים והם כלים מאליהם. וזהו "וקטפת מלילות בידיך וחרמש לא תניף".

(ו*) ואמר והמקרא המוקדם לו יורה זה:    זהו כמ"ש מהרש"מ דרמוז במקרא הקודם שרי הקליפות דעשו וישמעאל דאינון סמא"ל ורה"ב, דחושבן שניהם שח"ל - זהו הכתוב "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין", ומיד אחריו כתיב "כי בי חשק" - שהוא השם שבו הכח לבטל קליפות אלו כמו שביארתי.

ובדברי מהרש"מ כתוב לאמר כי הוא השם המבטל קליפת ישמעאל ועשו הוא בי"ט הנרמז בכתוב "כי בי חשק ואפלטהו" - בי להדיא כתוב, וטי"ת מתיבת "ואפלטהו".

והנה הוא כתב בסמוך "וסוד זה השם חרבו ערין תקיפין - 'ביתר 'ירושלים 'טור מלכא - דראשי תיבות אלו בי"ט, כי הם פגמו בזה השם הקדוש". ואם כן במה יש לו הכח לבטל הקליפות הנזכר, אחר שהיא נפגם ואסור בחבלי העבותות. אבל כדכתי' ניחא דהאי השם שיש בחשק איהו המבטל לקליפות הנז' ועמו גאולה באה לשמא ההוא, בסוד הפסוק "חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל" (איוב כ, טו). וזהו הכתוב בסיפיה דהאי קרא "אשגבהו כי ידע שמי".

ומשה רבינו ע"ה בתחילה פחד מקליפות אלו בראותו רישא דשמות אלו -- סמא"ל רה"ב -- איהו סר, וזהו "וירא ה' כי סר לראות", מצד יניקתם שהיו יונקים מן הדעת שהיו בו עשרה הויות דחו"ג. ואמר לו ה' "של נעלך מעל רגלך וכו'" - כי בא העת שתדרוך תרמוס ברגליך כפיר ותנין, והוא הסוד בעוקבא דמשיחא חוצפא יסגי, ואז "ומחת לצלמהון על רגלוהי". והאי איהו הסוד "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". הוא ישופך בכח ראש - אתוון דיליה - ס"ר. ואתה תשופנו עקב - בהנשאר מאתוון דיליה איהו מא"ל ה"ב - חושבן שניהם איהו ע"ח כמנין ג' הויות העולים מזלא, דבימי הגלות אין מזל לישראל מבחינת שרי מעלה, אבל בלעתיד הא אתמר להו במזלא עילאה דאריך, שבו מעלה להם ארוכה ומרפא, והאי איהו התפשטות ג' במספר כתר דאתרמיז ב"כי בי חשק".

ומלה דא שמענא מאיש נבון, דחיל חטאין - עמרם וזאן‏[9] יצ"ו ישמרהו צורו ויחייהו(?) ברמז הכתוב כפיר ותנין, כי הלא נתבאר שרי עשו וישמעאל דאינון סמא"ל ורה"ב במלת שחל, כי זה כוון על שח"ל דאינון סמא"ל רה"ב העולין במנין שחל. ופתן איהו סיעתוהי, דהא כתיב "וראש פתנים אכזר", דאשתמע דפתנים לאו ראש הוי אלא סיעתוהי. ואמר כי זה לעתיד תדרוך בהו והיו כלא היו, והנך עשו וישמעאל דנת' שהם בממשלתייהו דהני שרים היכא רמיזא, ואמר איהו דאתרמיז במלות כפיר ותנין עם הכולל - הם כחושבן עשו ישמעאל. ואתרמיז בהם וא"ו החיבור ב"כפיר ונין", וגם כללותם, לומר הם וסיעתם. ותחילה משפיל שרים שלהם ואחר זה הם עצם. והוא כמו שאמר הכתוב "יפקוד ה' על צבא המרום במקום" תחלה, ואחרי זה "על מלכי האדמה על האדמה".

פירוש על מאמר ה[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ה (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) כבר ביארתי וכו':    טעם אומרו שניסן בסוף בסדר וכו' לפי שיש בו ריבוי סדרים בב' סימנים אלו בשצ"ם חנכ"ל. אם בשצ"ם לחודיה - הא איהו בת ג' - בונה ו'. ואם בחנכ"ל לחודיה - הא איהו בת ד' - בונה כ"ד. ואם כן צריך הבחנה בהאי דניסן אתרמיז בסוף בין בסימן שצ"ם, בין בסימן חנכ"ל. אין זה לומר שהם במ"ם ולמ"ד דסוף וסימנים באיך שיהיה, אלא דוקא ליבעי בהו שיהיה סוף האות דהיינו סוף הסימן בסדר הזה אות באות דהיינו בסדר שצ"ם חנכ"ל, ואי אפשר בהיפוכן, גם כי איכא מן הסדר באופן אחר. דאיכא בו נמי מן המ"ם בסוף סי' ראשון והלמ"ד בסוף סי' ב' אין זה מעלה ארוכה להרמז הזה אלא הוא דוקא בסדר הזה שצ"ם חנכ"ל.

(ג*) [10] ואמר והוא המקל תפארת ישראל:    לפי שכתוב "ויקח לו יעקב מקל לבנה" שפיר' עץ הוא ושמו 'לבנה' כמו שפירש רש"י דטעם העץ לפי שמרמז בו לת"ת ישראל הנקרא ו כדמות העץ. וטעם דקרי ליה מקל לפי שמרמז לניסן דחושבניה מקל, ואסמיך ליה לשמו לבנה שהוא אתרמיז בסוף סימן חנכ"ל, ולפי שגם מקל דאיהו העץ דרמיז בת"ת איהו מבחינת הסוף באבהן, דסופי תיבות אברהם יצחק ישראל איהו מקל -- האי להאי נמי ניסן איהו מסוף הסימן חנכ"ל. ובהאי שויא לבנה דאתרמיז ביעקב למקל דרמיז לת"ת, שזה בסוף הסימן חנכ"ל , וזה בסוף אבהן. ולפיכך ניסן דאיהו מקל רמיז ללבנה והושוו למהוי בדביקו בחדותא דסיהרא דעל זה אמר "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת", כי הלא ת"ת עיקרו אינו אלא ביסודו שהוא סיומא דגופא, והאי סיהרא דהות במיעוט הירח בראש עולם הבריאה דעלתה אז למהוי בעטרת היסוד - הא הוי עטרת תפארת. ובין האי והאי הא הוי בסוף דהא ת"ת כל שפעה איהו יורד ביסוד שהוא סיומא דגופא. וגם המלכות כעת עלותה שם היא בעטרת היסוד. והא להאי שויין בשמא מקל לבנה.

(ד*) ואמת כן הוא ושמו השני מוכיח וכו':    כלומר כי זה האמור שהלבנה דאיהי בסוף הסימן חנכ"ל איהו עצמו המקל שהוא ת"ת ישראל בשוייא אמת הוא כן, דהא אמת דרמוז במדת הת"ת ישראל איהו עצמו דרמוז ביעקב דכתיב "תתן אמת ליעקב", ותשכיל כי הלא יעקב דחושבניה ז' הויות‏[11] - הא אמת חושבנא דז' הויות במילואן - ז' פעמים ס"ג הוא אמת, כי זה הוא לבחינת ישראל דאיהו י"שר א"ל בבחינת התלת יודי"ן ואל"ף דשם ס"ג העולים א"ל. והא להאי דא ודא שויין בחד שמא הוא מקל לבנה.

ואמר "ושמו השני וכו'" כלומר אחד דאיהו העץ נקרא בשם מקל ובשם לבנה הנה שמו השני דאיהו לבנה מוכיח עליו עצמו דאיהו אתרמיז לניסן, וזה לפי שהוא רמיז על הראשון דאיהו מקל, והנה הוא ניסן - מספרו שמו הראשון דאיהו מקל.

ובדברי מהרש"מ ז"ל כתוב לאמר, ד"שמו השני" קאי ליעקב ועל ישראל אמור - ואין בו הבנה לכאורה. ואמנם אדרוך בעניותין גם בזה. אפשר לומר על פי מה שכתבתי בליקוטי תורה שלי בההוא דשמעתי אומרים ברמז הכתוב "שמך יעקב וכו'", דחשבון שמך יעקב איהו ישראל עם הכולל. כל שמעתי סתם. ואני פירשתיו כי לפי ששמא דיעקב המורה על עקו לא יבצר דקאי בזה על עקו דיצר דאיהו בצדו דצדיק דבו רמיז שם יב"ק דביעקב המורה על יחודא ברכה קדושה, והוא נלחם עם היצר מסית - הוא השטן בכח קדושה שבו - הוא הנרמז בכתוב "כי שם יהו"ה נקרא עליך" - דראשי תיבות שם יהו"ה נקרא - איהו שי"ן הגדולה חשבון בסו"ה שמך הגדול.

והנה נוסף בחושבן שמך על שטן אחד יתיר - סוד הכתוב "וזה לך האות וכו' תעבדון את האלהים וכו'" - הוא שבו נעשה יחוד בשמו הגדול. גם ש"ס תלמודא הכי חושבניה - לשבר כחו דשטן. וכן תלמוד העולה פ"ת בסוד "פת של שחרית" - איהו גם כן חושבן לילית, לשבר כחה ברוק. ודא תשכיל בר"מ ברבי מאיר דראה אותה אשה יפה ורק בפיו כאמור בגמרא - כי כן המבטא בפיו של אדם כשהוא רק איהו "ת"פ!". ואני שמעתי וראיתי מקדישין שאומרים סגולה לרואה אשה וחמד יופיה בלבו, יזכור השם פז"ק. וזה אצלי נראה שבלשון ערבי קורין לרוק פז"ק‏[12], וד"ל.

ואיך שיהיה, שמא דיעקב המורה על הלחמו ביום קרב בהדי היצר המעיק והוא בכח שמו הגדול דנקרא עליו ושם ישראל איהו אחר הלחמו בהדי היצר עד שנצחו לגמרי ואשתלים עמו בסוד הכתוב "גם אויביו ישלים אתו" בסוד אמרם ז"ל טוב לצדיק טוב לשכינו, דגדול כחן של צדיקים להפוך יצרם הרע להיות במזג הטוב. והא על זה בשם ישראל יכונה יעקב ושטן דיליה, חושבנא דדין כחושבנא דדין. ולז"א בטעם שם ישראל "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", וכולם החזיר אותם למוטב. ובזה אפשר כוון הקדוש באמרו "ושמו השני מוכיח עליו", דקאי על שם 'ישראל' דאיהו מוכיח על הראשון דהרבה להטיב עד שהחזיר הכל למוטב לפי שהוא מספר שמו הראשון‏[13], והוא מבואר כאשר כתבתי.

(ה*) והוא חסד מים לבנים וכו':    פי' שניסן עצמו דרמיז ללבנה בסוף סימן חנכ"ל - הוא עצמו חסד מתלת אנפי;

  • אם מצד המים דכתיב "ויצג את המקלות וכו' בשקתות המים",
  • ואם בצד לבנים דכתיב "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן",
  • ואם בצד השם לבנה.

וזה לפי שעשה כן יעקב ע"ה בחכמה גדולה שכל דבר שהוא בשלש מתקיים כענין הכתוב והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

והנה זה החסד נמשך איהו בה מראש הסימן חנכ"ל דהיינו ח' שהוא חמה, הא איהו צח הבהירות והזכות מן החסד הגדול דשרי בראש ספירות הבנין ואיהו אתגלי בפומא דאמא דאיהו היסוד, ועטרתו דאתרמיז בשם ניסן דאיהו המקל לבנה כאמור.

(ו*) גם אמר ברמז וניסן טוב שמו:    כלומר כי זה שאמרנו שהשם דאתרמיז בו מקל איהו מורה על היסוד ועטרתו -- הנה עוד גם בשם ניסן איהו טוב שמו ברמז הזה ע"ש הכתוב "וישימהו על הנס ירים נסי", דהא איהו נקרא משכיל לפי שמשכיל אורח למעלה ועד הדעת. ונמצא בין בשם מקל דרמיז לניסן, בין בשם ניסן עצמו - הא איהו מורה על היסוד ועטרתו דאיהו בסיומא דגופא דאתרמיז בלמ"ד של סוף חנכ"ל. והך דבראש הסימן חמה חסד איהו אסמיך לסוף הסימן שצ"ם שהוא מ' מים לומר דאתמשך חסד במים הניגרים ביסוד דאיהו סוף גופה בסוף סימן שצ"ם. וגם בלבנה דאיהו סוף סימן חנכ"ל. ולפי שידעת שיש עוד בגוף ת"ת דזעיר בחי' יסוד עליון בכסוייא המזדווג עם לאה והוא במקום החזה דזעיר, ויסוד תחתון המזדווג עם רחל -- הא להאי ח' חמה בראש חנכ"ל דאיהו החסד נגיד לקדמו שהוא מ"ם דסוף סימן שצ"ם והוא סוד מים דביה רמיז ויצג את המקלות וכו' בשקתות המים, איהו להיסוד שכנגד לאה. ולזה לא אתחזי מניה אלא באתכסייא.

והנה להאי אתרמיז שם החדש הב' הנקרא אייר שהוא "לעולם הולך לראשון שקודמו" שהרי מי שלא עשה פסח בראשון עושהו בשני, וכך הוא הדוגמא לח' של חנכ"ל - איהו הולך למ"ם שבסוף סימן ראשון דאיהו הקודמו.

(י*) וז"ש בסמוך ונגיד לקדמו:    שהוא מים, וזהו נגד יסודא דלאה. ולזה הראשון דנק' בו אייר איהו לכוונה זו לפי שלאה כולה דינים לזה אותו דאתמשך ביסודא דילה איהו מזוג דינא ברחמי, ולפיכך מלת אייר איהי נכונה לזה שיש בו מריבוע אלהים - דינא - ר', עם השארות המלה אי"י דאיהו העולה אהיה. והא להאי אמר בהאי שנקרא אייר דאיהו "לכוונה נכונה שהוא ראשון אחד מן שנים מנוי בסדר מנוי שצ"ם חנכ"ל", דהיינו לומר הח' של חנכ"ל דאיהו ראשון, אחד מן ב' מנויים הנזכר ואיהו ליבעי דוקא שיהיה הסדר במנוי שצ"ם חנכ"ל כדי שיהיה נגיד לקדמו דאיהו מים.

(יא*) וזיו הדרו לקודמו הולך למלך וכו':    פי' כי זה שנקרא בשם אייר - איהו למהוי נגיד לקדמו, אבל בזה השם השני דנקרא בו זיו, שבו זיו העולם - הא איהו לקודמו שהוא חדש ניסן, הולך לפני מלך - זהו זיוו זהו הדרו. ולפיכך בהא דאתחזי בעובדא דמים דאיהי באתכסייא איהו לבחינת התמשכות החסד ביסודא דלאה, והאי דאתעביד בלבנים דאיהו מחשוף הלבן בגילוייא איהו לרחל שהיא לבנה באתגלייא. ואידי ואידי חד שיעורא. החדש השני איהו נהר דנגיד לקדמוהי לראשון הקודמו ולא לאחריו, ושינויא איהו ביה בשם החדש - כאן בשם הנקרא אייר כאן בשם הנקרא זיו.

(יב*) ואמר ושנתו שנה תמימה וכו':    פי' כי זה האמור בניסן המרמז ללבנה שמורה על חדתותא דסיהרא כאשר מבואר - אין זה דוקא בימי ניסן אלא הארתו נמשכת בכל חדשי השנה דבכל ראש חדש אתמר זה הארה דחדותא דסיהרא בההוא גונא דאתעביד בניסן, והאי להאי נקרא החדש הזה "ראש חדשים". ונמצא שנתו שנה תמימה שהולך לכל חדשו בגוון שלו.

והנה מקושר מאמר זה עם מ"ש לעיל איידי דדריש במאמר שלפניו בסוד "הו"ו ששה המורה בשילושו" - אסמיך ליה זה המאמר שבו אמר "והוא המקל" - תפארת ישראל דרמיז בו"ו.

ודע כדברינו הנז' מובן היטב מאמר הזהר ספר במדבר דף רכ"ז (ח"ג רכז, א) דתמן אמר ממש "באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד הא אקרי זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר סיהרא דהא כדין אשתכחו בשלימו". וכן בפרשת בהעלתך דף רפ"ח (ח"ג רפח, א) אמר "ועל דא בשנה השנית מאי בחדש הראשון, אלא רזא עילאה הוא, חד שנה וחד חדש, מה בין האי להאי. חדש דא סיהרא, שנה תמימה - דא שמשא דנהיר לסיהרא". והוא הביאור אצלי דקשיתיה הול"ל "באחד לחדש השני משנה השנית". וכן באידך של פרשת בהעלתך הול"ל בחדש הראשון משנה השנית, אבל אמרו בבראשית רבה בין בחדש בין בשנה הא משמע דכולו חד, איהו דהוה בחדש איהו עצמו דהוה בשנה. ובפרשת במדבר אמר על החדש השני דאיקרי זיו הרמז על זיוו של דבר דאתשכח ביה מההוא ירחא דאיהו סיהרא וגם איכא ביה מבחי' שתא דאיהו שמשא דנהיר סיהרא, והא כדין בהאי אתשכחו תרוייהו בשלימו - שמשא וסיהרא בחבורא חד. אבל בפרשת בהעלתך לפי שהוא מיפך דאמר תחלה "בשנה השנית" אחרי זה אמר "בחדש הראשון" - אמר רזא עילאה חד שנה וחד חדש, ואמר חדש דא סיהרא דאיהו חדותא דסיהרא, שנה תמימה דא שמשא דנהיר לסיהרא ולומר דבכל השנה חדותא דסיהרא דאתעביד בראשון אתעביד בשני, וכן בכוליה שתא. והא להאי החדש הראשון דנקרא שנה כאומרם ז"ל חדש אחד בשנה חשוב שנה, הא שנתו שנה תמימה איקרי לפי שמושך בכוליה שתא. ונמצא אמרו תחלה בשנה השנית אחרי זה בחדש הראשון איהו לומר דבכל השנה השנית דבה אתמשיך חדותא דסיהרא ההוא דאתעביד בחדש הראשון איהו אתעביד בכוליה שתא כנ"ל.

אבל הפירוש שהבין מהרש"מ במאמר הזהר הנזכר לפי תומו בפי' מ"ש הקדוש "ושנתו שנה תמימה" הא איהו כמ"ש רז"ל "חדש אחד בשנה חשוב שנה" -- אין זה מכוון היטב עם מ"ש בפרשת בהעלתך "אלא רזא עילאה הוא חד שנה וחד חדש" - דהא לא הוי תרי אלא איהו חד - הוא החדש הוא עצמו השנה. ועוד זה, אמרי אקרי שנה תמימה אם אמרו חשוב שנה דיו בחישובו לא למקרי שנה וכל שכן למקרי לו תמימה. אבל בדרכינו ניחא, דלא הוי שנתו תמימה אלא בחדש ניסן לפי שמושך בכוליה שתא. וזהו טעם דחדש אחד בשנה חשוב שנה, לפי ששניין כל החדשים דכל השנה בצד אחד דבכל חדש א' בפני עצמו איכא ביה חדותא דסיהרא. גם לדבריו אין הלשון של הזהר מתיישב. ודוק היטב.

פירוש על מאמר ו[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ו (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) טבת וכו':    טעם אומרו טבת סוד הטובה הוא כמו שתדע דאמרו ז"ל "טבת מנוולתא - שתא טבתא" (תענית ו, ב). ותשכיל היטב הלא תראה דכשם שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, כך אי אפשר להשיג הטוב בלי שיושג מן הצער, והאי איהו הטעם דג' מתנות טובות אינם באים אלא על ידי יסורין: תורה וארץ ישראל ועולם הבא. ולזה טבת לשון נופל על הטובה הא לא אלא בהדי דיקרום בו מן הצער דניוולה, ולפיכך המת בו דנגע לו מן הצער דמיתה דקשה הפרידה - הנה חזר להיות ביותר טוב מן הכל, שנדבק בשכינה שבה ודאי האיש משתאה לה.

והנה זה באיש שהוא צדיק, שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, פנה משם - פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה. ואשתארת איהי בניוולא. ועם דמצטערים בעולם במיתת הצדיק וספדו לו כל העם גם בדמעות שליש ומדאים‏[14] העם דאשתארת העולם בניוולא מחמת העדר איש האלהים מינה, וכמ"ש הספדנא בגמרא "וי דחסרא ארעא גברא רבא", ובכח זה נמשך הטוב בכפרת אשמם כמ"ש ז"ל מיתת צדיקים מכפרת. גם אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. טעם זה בסופרן - כי תחשוב דמעה - ב' פעמים דמעה איהו עולה רח"ל דאיהי המבכה על בניה ודמעות יורדים מב' עיניה בסוד הפסוק "עיני עיני יורדה מים" - יורדה ביחידות דמעה דמעה מב' עיניה, והיא דמעת דם שאינה אלא ביחידות בסוד טיפת דם, ובסיבת זה נעשית היא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, והאי להאי אמרו סופרן דמעה דמעה ומניחן בבית גנזיו - דא איהו שכינתא דבה גניז כל טוביה. ובין כך ובין כך הצדיק - דבא זה מחמתו - נדבק איהו בשכינה המתפלל על החיים שגרמו לו כל זה התועלת שיתכפר אשמם.

ועוד תשכיל שאמרו ז"ל אם ירדו גשמים על המת סימן יפה לו כי הלא יאמרו אין טיפה יורדת מלמעלה אלא עד שטפחיים עולות כנגדה, והוא הסוד מ"ן עולות תחלה אחרי זה יורדים מיין דכורין שהוא סוד הגשם ומרחמים העולם. והאי איהו הסוד אומרם ז"ל מטרא בעלא דארעא.

ולפיכך אמרו אם טבת מנוולתא ברבוי גשמים כוליה שתא טבתא איהו דא איהו סימן יפה לו ובכוליה שתא סוחרניה דההוא ירחא כוליה ובדא הוי מקושר מאמר הזה עם המאמר דלעיל הסמוך לו שבו אמר שניסן טוב שמו ושנתו שנה תמימה בכוליה ירחי דההוא שתא אמ' הכי שגם טבת הכי הוי לפרקים כענין שאמרו ז"ל אם טבת מנוולתא כוליה שתא‏[15].

ובטעם דקרא לשכינה אתי לפי שהיא נקראת את דכלילה מאלף עד תי"ו, ובסטרא דידה אתרבו תלמידי חכמים מאת בכח איהי נמי דנק' "חכמה זעירא" בסוד הפסוק "ותרב חכמת שלמה", ולפיכך המת בטבת נדבק בשכינה הנקרא אתי כי היא השכינה אתי איהו בטעם סגי כדאמרן לפי שהוא נקרא את ועמה נמי דביקו של חכמה הנקרא י'. והא שמת בטבת נדבק בה לפי ששוה חשבונא דאתי לחשבון טבת.

(ג*) ואמר ומיתת האזרחי מוכיח:    שהוא מת בטבת ועליו אסהיד בכתוב "ואברהם זקן בא בימים" דאמור בזוהר אינון יומין עילאין דאתחזו בשכינתא. ועם זה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" דאמרו רז"ל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה - דא איהי שכינתא. ועם שזה אמור קודם מיתתו של אברהם -- הנה הוא לא הוה ידע בנפשיה אלא בכח הבשורה טובה שנתבשר "תקבר בשיבה טובה" דאיהי ראשי תיבות למפרע טבת. ונמצא בההוא דנתבשר שימות בטבת ידע בנפשו דאתדבק בשכינה והא להאי נתברך בכל דאיהו השכינה לפי שמלכותו בכל משלה. וה"נ בטבת דאיהו שכינתא הא משיך טבתא דיליה בכוליה שתא.

(ד*) והוא המבטל קליפה שכנגדו:    כתב מהרש"מ כי גם בקליפה יש שנקרא טבת בסוד הפסוק בדניאל "ובת טבת". ונ"ל כי לדא באברהם דכתיב ביה "וה' בירך את אברהם בכל" אמרו "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" - כי זה בת דקדושה נגד בת דקליפה הנקרא בת טבת, "ובכל שמה" - שמלכותו בכל משלה, יכולה היא להכניע הך בת טבת שכנגדו.

וטעם אומרו "מסוד הדין באת" - נ"ל שהוא עם מ"ש בספר הכונות דר"ה, כי תרין ירחין טבת ושבט אתרמיזו בתרין עיינין. ונמצא שבט איהו עינא שמאלא, סוד הדין. והאי קליפה דבת טבת איהו מסוד הדין דעין שמאלא הרמוז בשבט. ולזה נקרא בת מאיר בת עין. והנה מראית ניוולה בעיקול הדרכים מצד עכירו דמייא ורוח נשבא בעפר הרבה עד מאד עד דנעשית הארץ גומות - הנה נמתקה תחלה בחסד שהוא המים דגשם היורד בטבת הרבה מאד, עד דמראה ניוולה בפרסת רגל מצד הגשם. אזי כאשר בא הדבר לענפו דאיהו בחדש שבט שבו הרוח מתרבה ומושך הקרירות ביותר - הנה כבר נמתק הרוח בגשם דאיהו החסד ונכנע אז ההוא דבא מצד הדין מפני הקדושה שהוא בסוד האש המרמז בו, דהיינו שבא אותיות באש כי לולי דנמתק הרוח תחלה בחסד הנה כאשר בא אז לענפו איהו מראה גבורה ואינו נכנע מפני האש של הקדושה לפי שעיקרו בא משורשו לא יתפחד ממנו. אבל אחר שנמתק איהו בחסד ונתבטל כחו בגבורתו - אז איהו אתחלש חיליה ונכנע איהו מפני האש.

(ה*) ובקליפה נדבקים בה עזי נפש וכו':    נראה מכוון זה בחשבון כלבים עזי נפש כזה: תחשוב כלבים כפשוטו שהוא ק"ב. ובמלות עזי נפש לפי שהם בעזות חשוב אותם בריבוע כזה: ע' עז עזי נ נפ נפש -- הרי הכל תתקמ"ו - נוסף על חשבון עצמם (תתקמ"ד - שהם בחושבן רש"ת ד"ם) שנים לפי שהם אתיין בהו בכח הדביקו שנדבקו בקליפות טבת - הא חד, שנית בכח יניקתם מן הכלב הרע - הא תרי.

ואמר "אשר תחתיו וכו'" - נ"ל שלכוונה זו הוה גריס בגמרא הכפל המכופל ענני ענני ולא קאי לומר שמבטלו ברמז אלא להאי אשר תחתיו ועמו הוא בעל צפון עצמו דאתי בכח הצפוני יצהר. והאי דאתרמיז בחושבן "אלהא דמאיר וכו'" -- איהו דוקא למי שתחתיו, אבל לבעל צפון לא צריכא כי אחר שנתבטל ממשלתו איהו רק למותר, דעני חשוב כמת. וכן להינך עזי נפש - הא לא הו"ל מה לינק מן הכלב הרע שאין נשאר בו הכח ונמצאת היא ממלכה שפלה.

(ז*) וענין אומרו בסוד שם של ארבע וכו':    לומר כי זה מורה בכפל אלהא דמאיר וכו' שהוא בד' אנפין. חד באומרו "אלהא דמאיר ענני" מסתיין, הא דאצטריך לומר ענני הא חד יתיר, והא דכפל "אלהא דמאיר ענני ענני" הא הוי יתיר נפיש בד' אנפין לרמוז על שם ד' שבו. והכאה מיניה וביה בכל אתוון ד' שבו ירמוז אלף וששה כמנין תתר"ו, והוא רותת שמכה בכלב הרע עד שנעשה דמו רותת. והאי הרמז באלף וששה לרמוז על אלף למודו בכל ששה סדרי משנה ותלמודא.

(ח*) ואמר קבלה אשכנזית קבלתי וכו':    האי איהו סובר למגרס "אלהא דמאיר ענני" בלא כפל "ענני" ב' פעמים אלא חד "ענני" הוא דאיכא בצד האחד, דבהכי סליק למנין רש"ת ד"ם ולומ' דלא הוה רבי מאיר מוכח שמבטל אלא להכלבים עזי נפש אבל להכלב הרע וכל אנון שתחותיה - כל עוד ימי הגלות - לא יכיל שום איניש לבטלו. ואם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שבו ותער‏[16] משיח דחושבניה עם ד' אותיות איהו שס"ב לקבל קליפת כל"ב חצי"ר דחושבניה עם כללות הב' תיבות איהו שס"ב.

פירוש על מאמר ז[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ז (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) סוד חדש אייר וכו':    טעם אומרו חדש אייר מסוד שבת - איבעית אימא לפי שכל החדש ההוא איהו מז' שבתות העומר, ואי בעית אימא במה שתדע כי בדוגמא שיש בשבוע דיומי דאיהו שבת דבראשית, איכא שבוע דשבתות בשנה - הם ימי העומר. ואיכא נמי שבוע דחדשים בשנה. דכל החדש השביעי דאיהו תשרי - רובו ככולו יצא בקדושה; אם ביומי ראש השנה ואם בעשרת ימי תשובה, דכולם ימים נוראים. והיותר מובחר בו יום העשירי דאיהו כפור שמכפר על כל ימי השנה. וגם שבעת שבעת ימי הסוכה ויום ח' חג עצרת. הא רובו ככולו איהו בקדושה. וזהו שבת של חדשים.

ונמצא בשנה האחת איכא בה מג' 'שבתות' - חד דיומי, וחד דשבועי, וחד דחדשים. והאי להאי סוד חדש אייר מסוד שבת של חדשים. והנה עוד שבוע של שמיטה דאיהו לז' שנים - איהו רביעי. ועוד שבוע דשמיטי דאיהו "שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים" - הא חמשה בבחינת שבועי, נגד ה' עילאה. ולפיכך שנת החמשים יובל היא, ועל יובל ישלח שרשיו אינון דאשתעבידו תחותיה דה"א. וזהו יובל - היא ה"א עילאה דאיתמלאה בחושבנא דה"א דאיהו ה' לחמשה שבועי בכל המין שבעה.

ולפיכך במלה דאמרו "ועבדו לעולם" אמרו רז"ל דאיהו היובל - לפי שבו אשתלים בחינת הה"א עילאה שהיא נקרא עולם עילאה.

ואמר "רזא דג' סעודות" - קאי בזה לסוד שבת דאיהו נוטריקון ש' ב"ת - הרמז על ש' דאיהו שלש סעודות לבת דאיהי שכינתא לקבל שארה כסותה ועונתה.

(ב*) ואמר "ערבית הוא סוד ו'" דכורא דאיהו המקדש אשה בבית אביה, דלזה אנו אומרים בליל שבת בתפלת ערבית אתה קדשת. והנה על הפסוק "בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם" למדונו רז"ל דרך ארץ שאין לאכול בשר אלא בלילה, ואין הדברים כפשוטן על אכילת בשר ממש, אלא איהו על "דרך ארץ" - דאיהו דרך גבר בעלמא, דאפקיה רחמנא לזיווג בלשון אכילה כמש"ה "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", גם הוא הכתוב "אכלה ומחתה פיה וכו'", ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, דגם הוא לעת ערב שמביאה בביתו להזדווג לה צריך למסעד לה באכילה ושתיה תחלה שבזה מקיים "שארה" במזון כפשטיה. אחרי זה בשאר בשרו דהיינו קירוב בשר להזדווגא בה.

ולפי שבענין המזון אמרו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף - הא להאי אמר דדא הוא רזא דיעקב על שם הבקיעה.

ואמר "מסוד ק"ך צרופי הדין המשפיע ליה", דהיינו סוד נימין דשערי דאתמשכו מעתיקא לראש דזעיר אנפין, והארתם בוקעת ברישא דז"א ומניה יהיב לזוגתיה בסוד 'שארה' דאתרמיז במל' ההיא - סוד הדינים דאלהים, בין מצד המילוי דאלהים העולה ש' דשארה, ובין מצד ריבוע אלהים העולה ר' דשארה. והנשאר איהו א"ה המורה בדרך כללות על אלהים דמילוי אלפין ועל אלהים דמילוי ההין.

והנה נראה כל זה רמוז במלת יעקב, כי חושבניה קפ"ב. הסר ק"ך דאיהו מסוד האחד א' המשפיע ליה דאיהו עתיקא -- הרי בין שניהם קכ"א. הנשאר איהו ס"א כמנין אני וכמנין היום - הרמז על דאיהו יהיב לה אז לסעודה דנרמז במלת "היום" מן הק"ך דמשפיע ליה עתיקא.

(ד*) וסוד יום השבת וכו':    נראה שזה הרמז דאמרינן בתפלת היום "ישמח משה במתנת חלקו" לפי שאז ביום מראית לו תכשיטי לבושין מן הנדוניא שהכניסה לו מבית אביה ואיהו ישמח בה בההיא מתנת חלקו, ומוסיף לה מדיליה בתכשיטי לבוש לנאותה. עוד שלזה רמיז תפלת מוסף, והיא לקבל תוספת כתובה, והאי איהו לקבל כסותה בסעודה שנית.

והנה כל זה רמוז בהאי דמראה לו סוד ד' אותיות קדישין דאנון ד' אתוון של אדנ"י דאינון מתמלאים בי"ב אתוון דאנון י"ב ביניה(?) י"ב שבטי בני יעקב דחשבון כל שמהן כדכתיבי באורייתא - ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולן יוסף בנימן דן נפתלי גד אשר עם יעקב אבוהון -- אז עם ד' אתוון אדני - הא אינהו חמשים וג' אותיות קדישין, הוא בסוד "גן נעול אחותי כלה". ולקבל זה גן סדרי אורייתא ביומא דשבתא דכוליה שתא דבו אתרמיז כסויא לפי שכל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, ואיהו יהיב לה מדיליה ד' אתוון של הוי"ה בכסותה למהוי אנון כיסוייא בה דלא אתקרי השם של הוי"ה אלא באדני.

והנה בכל זה אשתלים שמחת החתן בכלה וכלה בחתן, ואשתלים בתרוויהו למנין יעקב. ועוד א' יתיר להארת העתיקא דאתמשכת ביה ביעקב והוא כי תחשוב ק"ך דשל ערבית וגן - הא אנהו תבנית:קמט דגש, עם ו' דשל ערבית דרמיז בדכורא וד' של היום דאיהו סוד ד' אותיות קדישין דנוקבא -- הא אנהו קפ"ג כמנין יעקב. ונוסף בו אחד דאיהו הארת העתיקא.

וכיון דאשתלים בהאי הסוד "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", אם כן השלישי דאיהו סעודה שלישית - לא צריכא אלא לתוספת קדושה להוסיף על הארת א' דעתיקא שביעקב למהוי אחד בשלימו בחושבניה דאיהו י"ג מרזא די"ג מכילן דרחמי למהוי זה בבחינתו השלישית דאיהו כנגד עונתה דלעומת זה אנו מתפללין בתפלת "אתה אחד ושמך אחד" כי זה עונתה האמיתית בטיפה הזרעית להוליד תולדות לפי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי אינה אלא לעשותה כלי מוכן לקבל הזרע.

וז"ש "והשלישי בא להוסיף בסוד הראשון וכו'" - כלומר כי השלישי דאיהו סעודה ג' אינו בא כי אם להוסיף בסוד האר' הראשון דאיהו עתיקא מן פמות(?) א' הקטן לא הגדול כחושבן י"ג מרזא די"ג מכילן דרחמי למהוי בו בבחינתו הג' דאיהו עונתה דבו אנו אומרים אתה אחד ושמך אחד וכו', כי זהו אחדות הגמור בזיווג ההוא לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כבר כלי.

(ז*) ואמר ובאים מן השלישי:    שכל הסעודות הללו והארתם אינם באים אלא מן השלישי דאיהו יעקב כמש"ה "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" - אי לזאת אתרמיז החדש אייר לזה דאיהו ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב רחל - לומר ברמז כי תלת סעודתי דאינון תלת אורות דאתחזו באבהן הא אינהו אתיין מיעקב דאיהו שלימו דכלהו לרחל. כמו כן הרמז במלת שבת דאיהו ש' בת לומר כי ג' סעודות מן השלישי איהו בא לבת, ולפיכך אמרו ז"ל לא כאברהם דכתיב ביה קום התהלך וכו' אלא כיעקב וכו'.

(ח*) יסוד סעודות ג' סוד ג' היום:    הכי אפיקו לה רבנן לחיוב ג' סעודות מכח ג' "היום" דכתיבי בפרשה, והאי הכא אמר איהו נכון למשמע במלת היום לסעודה, כי לפי שהוא מענין הכתוב "היום יודע כי אתה אלהים בישראל" (מלכים א יח, לו), דדינא אתעביד ברשיעייא דמעיקין לישראל והאי חשיב סעודה כענין הכתוב "ואכלת את כל העמים", ולזה סעודה בפת צריכא למהוי בכל ג' סעודות לפי שבהאי חשיבא קליפת ת"ף להיות תפל ובטל, כי ג' היום שהם (ט*) "סוד ג' אני" הם עצמם סוד ג' אהיה האמור עם משה דאמור בזהר חדש "גלו למצרים שכינה עמהון אנא אהיה עמהון בגלו' גלו לבבל ה"נ וכן גלו ליון".

והנה תחשוב גליות אלו - מצרים בבל יון - הם עולין ת"ף. ולפי שעוררו בחטאם הקליפה גדולה - לילי"ת העולה ת"ף, אמר ה' מני ומנך סיועא הוה כן להכניע אותה ולעשותה תפל ולא עיקר, והיינו בכח סעודות ג' בפת. ובכח ההוא דרמיז להו ג' היום שהם עצמם סוד ג' אני דשוה חשבונם, וג' דאני דג' סעודות עצמם הם עולין למנין יעקב היתיר {גמט|א'}} בהון לסוד העתיקא דאתפשט ביה מזה ומזה הויא אכילה לכל העמים דאתיין בכחה דקליפה הנק' ת"ף דאיהי אתרמיזא בג' גליות - מצרים בבל יון[17], ובכח ההוא עונג דשוי לעשות בכל סעודות ג' הא שוי לעשות תענוג בשכינתא דג' עונג עולין שפ"ז דאינון חושבן בשכינה. תענוג איהו בשכינה, וממילא הקליפה הנקרא ת"ף שכנו צחיחה ונגע הוא דהוה לה מההוא סעודה.

ותשכיל כי גם השם יב"ק שיש בשם יעקב איהו מרמז שהוא חושבניה הוי"ה אלהים. הוי"ה - רחמי לישראל, ואלהים - דינא לשנאיהון דמעיקין להון.

והנה ג' אהיה דאינון לקבל ג' היום וג' אני - הא חשבון שלשתן איהו ס"ג. והאי איהו דאתרמיז בהוי"ה שבשם יב"ק דאיהו במילוי ס"ג ובהיו' גם השם אלהים שביב"ק זה הנה סליק למהוי בצירוף הדין העולה ק"ך -- חושבן תרוויהו, ס"ג וק"ך - איהו קפ"ג - מנין יעקב בהדי יחודא דעתיקא דאתפשט ביה.

והא להאי בההוא דאתרמיז ערבית מק"ך אלהים ובשחרית מסוד ד' אותיות קדישין דהוי"ה, הנה מורה הרמז דסעודות שחרית סוד היחוד - חבורא דהוי"ה באלהים. וז"ש "ורמז דסעודה השנית וכו'".

ונראה עוד דכנגד דאמר דג' סעודות הם סוד ג' אני שהם העולים כמנין יעקב ונוסף בו האחד הרמז על עתיקא דאתפשט ביה דאיהו יחודא, אמר (י*) "כי זה היחודא אתחזי טפי ברמז סעודה הב' דבקר", לפי שהיא סוד היחוד כפשוטו, דהא אומר בו "דא היא סעודתא דעתיקא". וטעם אמרו בסוד ג' אני שהם סוד הזעיר, לפי שיש בו מבחי' ג' שהם עיבור ויניקה ומוחין. וה"ט דנקרא זעיר לפי שהארותיו נמשכים לאט בסדר המדריגה, זעיר שם זעיר שם. ובכל הגליות אתמר בכולהו ועביד גבורה ותשועה בכולהו. ולפי שאתחזי בהון מן השנוי דלא ראי זה כראי זה מד(?) דהוה בקריעת ים סוף דנדמה להם כבחור ובמעמד הר סיני נדמה להם כזקן, אמר ראו עתה כי אני אני הוא, דנדמה כבחור לעתות אני עצמו דנדמה לזקן ברוב רחמיו. ואין עוד אלהים בלעדי. והוא עצמו דאמרו ז"ל על פסוק "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ו"אני" האחרון בפסוק ההוא אינו נחשב מן הגליות אלא בו קאי לעת פורקנא בגלות זה האחרון דההכי(?) כתיב בתוספת וא"ו לפי שאתער פורקנא בוא"ו בהדי תוספת קדושה ורוחא מעילאה, והיינו הכתוב "שוקיו עמודי שש", כי גלות האחרון נרמז ברגלים דאינון שוקיו - עמודא ויסודא דיליה בפורקנא איהו שש שהיא ו'.

ואמר "ממולאים בתרשיש" כי הוא ו"ו מלא בתרי שש, לקביל גופא ויסודא. והאי איהו ששים ושש - ו' הגדולה ועוד ו' זעירא. ולזה כתיב לפי שהוא בתרי שש.

ואמר על אינון ג' סעודות דאתרמיזו בג' היום וג' אני - האי אתרמיזו בג' אהיה דאתאמרו עם משה דאיהו סוד השבת כידוע, ואנהו תלת ראשין קדישין ועטרותיהן, כי כל סעודה בפ"ע הארה גדולה אתמשיכא לה בבחינת רישא, כי לדא אמרין דא היא סעודתא דחלק תפוחין קדישין, דא היא סעודתא דעתיקא, דא היא סעודתא דז"א. והנך דלא הוו בבחינת רישא לסעודתא דא - הא אינהו לא אתיין בהאי אלא לסעדא בהדא ואיהי העיקר בהו.

פירוש על מאמר ח[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ח (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) כתב בספר המגדנים וכו':    לפי מה ששמע מהרש"מ דזה היה הספר של המגדנים חברו ר' יהודא הנשיא - יאות לו איהו לדרוש בסוד הראש בצד שבו הראש בשלשלת יוחסין.

(ב*) ואמר "בסוד הראש" דאיהו "הראשון והעשירי והשמיני" - תשכיל זה כי הנה אמרו ג' כתרים הם - כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. הא' כתר תורה לפי שהתורה נרמז בת"ת. והנה ת"ת דאימא איהו כתר דזעיר. וכן ת"ת דזעיר איהו כתר דנוקבא. והאי להאי כתר עיקרי שבפרצוף כתר 'תורה' איקרי, לפי שהיא בבחינת ראש הגויה - עטרת.
וכתר כהונה איהו רמוז בהוד שהוא השמיני מענין הכתוב "ונתת מהודך עליו". ולפי שהוא הזעיר(?) בנצח ואיהו המלכות בהוד - אהא אתקרי 'הוד מלכות'. וטעם לשם כתר כהונה בהאי, לפי שאהרן הכהן שושבינא דמטרוניתא איהו, בסוד הכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - שם בהוד איהו אחיד.

(ד*) ואמר השכינה הנק' כה השמיני מרמז לה:    זהו כמ"ש מהרש"מ כי הוד שהוא השמיני מספרו י"ה. כשהוא בהכאה י"ה פעמים י"ה - איהו רכ"ה. חסר כה מיניה לשכינה הנשאר לעצמו דאיהו העיקר בו - איהו מאתים. וזהו להורות כמ"ש שהשכינה אחידא בהוד. וגם כי שושבינא דמטרוניתא שם יה"ו, ולפיכך בסדר הזה איהו נכון דהעשירי איהו קודם השמיני לפי שהעשירי השכינה עצמה, חשובה טפי מן השמיני דאיהו שושבינא דידה, לשמשא לה בעבודת כהונה.

(ה*) והא להאי בסדר הזה "ראשון עשירי שמיני" - ראשי תיבות איהו רע"ש - הרמז על מלכותא דארעא דאיהי מרעשת הארץ איהו בכח מלכותא עילאה, וההוא דשוי לה בקלקולא למהוי רישא דעמא לא אתתקן בכח דשוי עבדא קדם מאריה, שבכך הוי סדרא רשע, הא בהאי הוי מקםו המשפט שמה הרשע. ועל זה מתאונן "אי לך עיר שמלכך נער".

ואמר כי בראשון צנור א', כי הכתר נקרא 'אין' לפי שהוא נשפע מאור האין סוף. ואמר בעשירי חמשים לסודו הרמוז - סודו הרמוז איהו היסוד דרמיז במלת כל דחושבניה חמשים, לפי שהח' דאינון אתרמיזו בנ' שערי בינה, הא אתפשטו בה' ספירות מחסד עד הוד, והכללותם ביסוד הנקרא 'כל', ואיהו משיך לכלתו. והאי איהו "כי כל בשמים ובארץ" - תרגם "דאחיד בשמיא וארעא", כי הוא מקבל שפע מין שמים ונותן בארץ.

וטעם בשמיני מאתים - לפי שהוא הוד, קו הגבורה, שבו ריבוע אלהים עולה מאתים.

והנה כל זה אתרמיז בכתוב "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו", כי אתוון שלמה איהו למשה שהוא בחינת דעת, מכוון נגד הכתר. לזה הכתר והדעת - הכל אחד, שבו רמיז צינור א' שהוא האלף בסוד הכתוב "הקטון יהיה לאלף". גם הוא סוד הכתוב "איכה ירדוף אחד אלף". גם הוא במלת שלמה, דאמרו ז"ל "כל שלמה האמור בשיר השירים קדש - מלך שהשלום שלו", בזה אפשר להיות כמוהו דרמיז לסוד הדעת: "שהשלום" - דאיהו היסוד, "שלו" כי לפי שמושך הטיפה מן הדעת כי לזה נקרא הזיווג בלשון 'דעת' כמו הכתוב "וידע אדם את אשתו". ואם הוא לצד תתאה דאיהו חכמת שלמה בסוד הכתוב "ותרב חכמת שלמה" דאיהו מלכות - הא להאי אמר "לך" דחושבניה ן' לפי שבה חמשים צינורות.

ונמצא בזה הכתוב "האלף לך שלמה" מירכבא אתרי ריכסי, אם לצד עילאה - מלך שהשלום שלו, איהו צינור א' דאלף, ואם לצד תתאה במלכות דאיהי הנקראת 'חכמת שלמה', איהו חמשים כחושבן "לך". ועל השמיני דאיהו ההוד אמר "ומאתים לנוטרים את פריו", כי בשמיני איהו מאתים צינורות. ולפי שבו דרכי העבודה לשמשא לשכינתא כי על זה אהרן דאיהו שושבינא דמטרוניתא בו ירון(?). הא להאי קרי ליה ומאתים לנוטרים את פריו, והוא כענין הכתוב "לעבדה ולשמרה".

(ה*) [18] והנה ראשון עשירי וכו':    פי' כי שורש הארות אלו דראשי תיבות שלהם רע"ש המורה על הדין דמרעיש, לפי שהם עולמות איקרו נוקבא בצד הדין, הנה מספר כולם תתשל"א, היו גנוזים במקור הדין שהוא בוצינא דקרדינותא. ולפיכך תחשוב תיבות אלו עם גבורה דאתלבשת בהו מעתיק -- הרי הם תתש"ן. עם כללותם איהו - תתשנ"א. הסר מהם אתוון הפשוט בוצינא דקרדינותא גבורה - הם עשרים אתוון דשל עצמן - הנשאר מהם מן המספר ההוא איהו תתשל"א למנין אלו דראשי תיבות שלהם כמ"ש הרי זה מורה על ששרשם גנוזים בשורש הדין ההוא, בוצינא דקרדינותא גבורה.

ונראה עוד שזה רמוז בפסוק "ועלמות אין מספר" שהוא הרצון. מספר העלמות איהו ברמז מלת אין אלף, דאין איהו האלף מתתשל"א, והנשאר, איהו קל"ה, רמוז ביו"ד נון דהשארות מלת אין שהם במילוי עם שש אתוון דילהון הם קל"ב. והרי נרמז חשבון אלו העולים תתשל"א עם כללותם במלת אין. וזהו "ועלמות אין מספר".

(ו*) ואמר והצינורות וכו':    כלומר ומספר אותם הנזכר עם הצנורות האמור בהו שהמה עולים למספר י"ג מאות ושנים ושמונים 1,382 - הם עלמין שפירין דכורין אינהו מצד ימין שבו מכוון לחשבון הזה. שתצרף בהדי בוצינא דקרדינותא גבורה שהם תתשל"א כאמור, אויר הזך מבחינת מוחא דאוירא דאחזי ביה דעת דעתיק, וגם חסד שבגלגלתא שהם עולים למנין מאתים ותשעה וארבעים דאינון של חסד דגלגלתא בטשי במוחא - הא הוי בכללות תרוויהו - תתשל"א ורמ"ט - י"ג מאות ושמונים. ועוד צירף עמהם כללות של שניהם בכח דבטשי אהדדי -- הא הוי מכוון היטב למנין תתשל"א בהדי הצינורות שלהם.

והנה זה הבטישא דאתעביד מן החסד והגבורה דעתיק בבוצינא דקרדינותא איהו בצד הימין דבוצינא דקרדינותא, ובהם מוכנעים אותם שכנגדו בשמאל הבוצינא הנזכר, דלא הוה בהו הצנורות והבטישה אלא הוא המספר תתשל"א בלחוד. ואמר זה נעשה להכניע הדין בשורשו בכח נתינת צדקה דהא בדוגמת צדקה דאיכא בה מן הנותן והמקבל איהו הדוגמא של הבטישה דזווגא של דכורא דנוקבא.

(י*) נתינת סוד מאה תרין ההין וכו':    טעמו למדרש בנתינת צדקה אמר כי נתינת סוד מאה תרין ההין כי הכתוב "נתון תתן" - מילת "נתון" איהו מקור הנתינה מרמז בתרין נונין לתרין ההין - הם המקבלים, דזכותא הוה בהו להנותן סוד מאה ברכן כדכתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'", ולפיכך נו"ן כפופה איהי ה' תתאה, דכפופה לבעלה. ונו"ן פשוטה איהי ה' עילאה שאינה כפופה לבעלה, דהא כחדא נפקין כחדא שריין. ואמנם איהי פשוטה לקבל שבים. ונו"ן שלישית דאב הרחמן שהוא מצד הנותן דנרמז במלת "תתן" - לפי שפושט בידו ליתן אינו נחשב מאומה לזכותא מצד המקבלים אלא לזכותא דעצמו שיהיה הוא משפיע, שאי לאו כן הא חליש חיליה ואינו יכול להשפיע.

וז"ש "ונתייחד לגבי דיליה" עצמו, ולזה בפסוק "ואל ירע לבבך בתתך לו" חיסר הנו"ן - כי הראוי בתשלומו "בתתנך לו". ורק איהו רמיזא בדיגוש. לפי שאינה חשובה לזכות המקבלים אלא לעצמו ולזה ב"נתן תתן" כתב רש"י ז"ל "אפילו מאה פעמים" אבל ב"פתח תפתח" כתב "כמה פעמים" - בזה רמז לשם אדנ"י העולה בחשבון כמה, לפי שבו אמר אדני שפתי תפתח. ועוד זה הרמז במלת "כמה" - דראשין בו, והם כתר מלכות הוד, דראשי תיבות אלין כמה.

אחר כתבי זה ואשא עיני וארא במהרש"מ שכתב לקמן במאמר זה עצמו זה הרמז ושש אנכי.

והנה כתבתי דהראשון והעשירי והשמיני הנזכרים אתרמיזו בג' כתרים הם. ואמר במתניתין "וכתר שם טוב עולה על גביהן" - זה נרמז בהאי דהוי עם הצינורות דאיהו מכוון עם חשבון הבטישא דאוירא דכיא בהדי בוצינא דקרדינותא. וזהו שם טוב משמן טוב של משחא דרבותא - היא המוחא סתימאה בהיותה עולה על גביהן לקבל אוירא דכיא.

(יא*) ואמר והוא פותח מאה עלמין דאתכסיין:    כי הוא סוד אדנ"י שיש במילוי שלו ומלוי מלואו לה' אתוון עם חשבון אדנ"י איהו מאה בסוד מאה אדָנֵי בסטר עילאה.

(יב*) ואמר בסוד השם ברביעי וכו':    כלומר ואיהו בסטר תתאה בסוד השם המקנן בעולם הרביעי דאיהו עולם העשייה ששם מקנן א"ל אדנ"י העולה צ"ו, עם המקור עצמו שהוא ד' דהא איהו רביעי לעולמות אבי"ע (ולזה נקרא קרית ארבע). הרי מאה. והוא מרמז למאה עלמין אלו שבדוגמת תתאה איכא בעילאה אלא דההוא עילאה מתכסיין אינהו והאי דשל תתאה מתגליין אינהו. וההוא דיהיב לצדקה מצד רחמנותו הבאה מאב הרחמן (לאפוקי אי יהיב בעל כרחו שכפו אותו ליתן -- ההיא אינה חשיבא לזה אלא ההיא הבאה מצד עצמו), איהו המרחם איהו הפותח מאה עלמין דאתכסיין בכח התעוררות תתאה בההוא דאתעביד בעולם העשיה ששם תפלה לעני כי יעטוף, ולה אתרמיז נו"ן כפופה דאיהי אתעטפת ואתכסיא בבושת פנים. ונו"ן פשוטה גם היא לעני אתרמיז דפשט יד לקבל לאפוקי אי לא חש על עצמו דהא אקרי אכזר כאומרם ז"ל בההוא דיהיב לההוא דהוה מתכסי בבושת אנפין גרם איהו לפתחא מאה עלמין דאתכסיין בהדי עלמין דאתגליין דאהא רמיז הכתוב "פתוח תפתח" תרין זמנין. וקמא איהו מקור בסתימו על פתיחו עלמין דאתכסיין.

(יג*) והפתיחה פותח ההיכל וכו':    פי' שגם גורם על ידי הפתיחה של צדקה להיות פותח שער ההיכל שבו נפתח שער הרחמים, ועביד רחמי לישראל ודינא לשנאיהון. והאי איהו דרמיז לשם היוצא מפסוק "להודיע לבני האדם וכו'", דראשי תיבות לל"ה כמנין היכ"ל וכמנין אדנ"י ואיהו שם אחד משמות ע"ב דאתאמ' בבקיעת ים סוף. והא להאי במלה דא הוו אמרין קדישין קשישין דבמי שאשתו מעוברת וקרובה לילד - טוב הוא לו לפתוח ההיכל עת הוצאת ספר תורה. ודי למבין.

וז"ש "והפתיחה פותח ההיכל וכו'" - כלומר והפתיחה שתהיה איהו פותח שער ההיכל, שער הרחמים. ואם כן מזה ומזה הוי בכח נתינת הצדקה ופתיחה באדני מתלת אנפי,

  • אם בצד מאה עלמין דעילאה דאינון מתכסיין דאינהו ודאי בשורש השם אדנ"י כמבואר,
  • ואם בצד המאה של תתאה דמתגליין דאינהו נמי בשם אדנ"י כמבואר,
  • ואם בצד הפתיחה שתהיה בהיכל דאיהו חושבניה אדנ"י

בכך הוי ג' פעמים אדנ"י העולים מאה ותשעים וחמשה - מספר קצה המורה על קבוץ תפוצות ישראל מקצה הארץ ועד קצה הארץ. וזהו הכתוב "בצדקה פרוק" (דניאל ד, כד).

ואמר, מחמשה מאלו קצ"ה פתחים מצטרפים עם ג' מאות ותשעים דאינון חשבון שמים, למהוי "מקצה השמים ועד קצה השמים", דאתערת ה' אז בתר דאשלם קץ גלותא בצלותא למפרק לה שמים ולהיות בקצה השמים דבוקה ביסוד הנקרא 'שמים' על שם אש ומים שבו - אש מחממו ומים משככו. ובדא הוי קצה השמים - קץ דפורקנא דאתמר לה בסיומא דגופא דאיהו היסוד למפרק לה.

ואמר על חמשה פתחים שהם סוד הה"א אחיזתם בשמים איהו בסוד היו"ד דעשירי - כלומר כי אתפשט היסוד דחכמה שהוא בסוד י', עד היסוד דזעיר למהוי ביסודה דנוקבא - מלכות, דאיהי העשירי בסוד הכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ". ועמו כחו דשש ספירות דזעיר דכל כחן דשש קצות דזעיר בהדי יסוד אבא הארוך המתפשט מיסוד דאימא בחזה - הכל יורדים ביסוד דזעיר ואיהו עצמו נכנס ביסודה דנוקבא, והרי היא בקצה השמים.

ונמצא בהאי יו"ד - יסוד דחכמה, והאי דעמו - שש ספירות דאיהו ו', אשתלים שם הוי"ה בנתינת צדקה, דהאי סוד מאה דתרין נונין של נתינה אינון סוד תרין ההין בבחינת המקבל נוקבא. והאי יו"ד ועמו וא"ו האמור הכא - אינון דיהבי בחינת דכורא. ולפי האמת הכל אתרמיז בבחינת ו' לחודא, דהא פורקנא אתמר בו"ו - הוא הנרמז בכתוב "וזכרתי את בריתי יעקב" דכתיב "יעקוב" מלא, והיינו הו"ו דהא גופא איהו שש, ותג דאיהו רישא דילה איהו י'. ורזא דמלא‏[19] ששים ושש.

ועי"ל כי ששים ושש איהו לאתערותא דו"ו בגוף וברית דחשבינן חד ותוסיף עשר לסוד היו"ד דאיהו עשר, יסוד דחכמה היורד עד היסוד דזעיר. ונמצאת גאולה באה לה"א דשכינתא בכח התדבקות היסודות דשל חכמה ביסוד דזעיר לקביל האומרים בני אדום "ערו ערו עד היסוד בה", הואיל וכן אתגלי קץ דפורקנא דאיהו לזמן ששה ושבעים במאה ששית דשל אלף שתיתאה 6,576. ובליקוטים שלי כתבתי דאיהו בסמך הכתוב שהביא רבינו בחיי "וחש עתידות למו", וגם הוא בסמך "למועד מועדים וחצי", והכא איהו הקץ עצמו, ואמנם איהו באנפא אחרינא ודוק.

ואמר "כי הוא התשיעי וכו'" בזה איהו למתק הדברים ברזא כי בין היסוד דזעיר דאיהו תשיעי מעילא לתתא, ובין שהוא של חכמה דאיהי החכמה - תשיעי מתתא לעילא, הרי הוא התשיעי בזה ובזה מבחינת היסוד הוא עצמו כעשירי - קדש. ולהראות גם טעם נכון בזה להיסוד דנקרא חי לפי שיש בו מבחינת השני 'תשיעי', אם בצד עילאה דחכמה, ואם בצד תתאה של עצמו. וב' פעמים תשיעי איהו ח"י.

(טז*) והוא סוד מאב הרחמן וכו':    יובן כי הנה נתבאר דעם שנסתיים יסוד דאימא בחזה דזעיר, ומשם יורד יסוד דאבא בגלוי עד היסוד דזעיר - הנה בהכרח שנקלט עם היסוד דאבא הארה קלישא מן היסוד דאימא למהוי הכל ביסודו דזעיר. ופורקנא אתמר לה למלכות נוקבא דזעיר מכולהו יסודות.

והך דשל אבא איהו אתמר למפרק להו לישראל ברחמנות דאב דכתיב "כרחם אב על בנים", והיינו בצד החסד והרחמים בדינו. והך דשל אימא דאיהו מצלעו ומצדו עצמו דאבא, אתמר דינא בהו לשנאיהון דישראל דהוו מעיקין להון. ובצד ריבוי הדין דאתעביד בהו מה דלא אתעביד מעלמיי(?) תנחומין(?) הו"ל לישראל במאי דהוה אתעביד בהו דהא בחורבנן של ישראל כתיב "ותרד פלאים" (איכה א, ט) ירידתן נפלאות פלאים הרבה, שהכל פליאים מה שאירע לה מה שלא אירע לשום עיר כמו שפירש"י, ובדא אמר "אין מנחם לה". גם אמר "מה אעידך וכו' מה אשוה לך ואנחמך", ועיין שם בפירש"י. ובהאי דאתמר ואתעביד לעת"ל בשנאיהון דישראל דינא דלא הוה דכוותיה בעלמא הא נחמה הוי לישראל בכל דינא דהוה אתעביד להו דלא שויא אפילו לקצת מן הקצת לההוא דמתעביד לשנאיהון, ולזה אמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כי מה שהיה הוא שיהיה, דינא דהוה אתעביד במצרים איהו מן הבינה דאתרמיז באנכי איהו הכתוב "אנכי אשר הוצאתיך וכו'", וחמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא לרמוז על נ' שערי בינה. והנה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - נו"ן פלאות. ולפיכך כתיב "אנכי אנכי" תרין זמנין, לומר אנכי דעבדית דינא במצרים אנכי אעביד דינא לשנאיהון דמעיקין להון.

ונרמז זה עצמו בשמא דיעקב. ה-ע' איהו מורה על עקו דשל ע' אומי עלמא, ותשועה באה להו לישראל משמא דיב"ק, בכח דהוה בהון יחודא ברכה קדושה. והא על זה כתיב "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" - "ממנה" - משמא דיעקב עצמו תשועה באה, והיינו השם יב"ק.

עוד אפשר על פי מה שאמר הכתוב "ויאמר כי יד על כס יה וכו'" דאמרו רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיעשה מלחמה בעמלק. ובדא אמר לעת הלזו ביומא דפורקנא "אנכי הו"א מנחמכם" - בהאי הוא דאשתלים הוי"ה והכסא נחמה הוה בהון בישראל בשארית הנמצאה דהא אשתאר בהו ולא ימחה שמו מישראל. מה שאין כן באבדנו של עמלק דלא הוה מדוכרניא עוד והיו כלא היו.

(יז*) ואמר הנרמזים במיתת השלישי:    פשט הדברים איהו קאי על יעקב אבינו ע"ה דאיהו שלישי לאבות. ונרמזים אצל מיתתו במלת "האטד" כמת' וכמו שפירש מהרש"מ ז"ל. אבל יש בו עוד הרמז דהאי אומרו "במיתת השלישי" סתם איהו לרמוז על נפילת אחורי אבא ואמא דנגמרי' ליפול במיתת המלך הג' שהוא ת"ת. ונמצא שייכות לאבא ואמא בהדי סת"ת דאיהו תפארת ישראל. ואי לזאת נרמזים אצל מיתת יעקב דאיהו שלישי לאבות, וגם הוא נרמז לתת ענין אבא ואמא דאתרמיזו במלת האט"ד. וכיון דשיתופא הוה בהון לנפילה דידהו בהדי מיתת תפארת ישראל - כל שכן בענין הקיומא דשתופא הוה בהון לעת פורקנא דישראל דהא מרובה מדה טובה.

ובטעם הרמז במלת האט"ד - כתב דאיהו עשרה וארבעה. א"ט איהו עשרה. ודל"ת דאטד איהו ארבעה. המורה על חבורא דיוד חכמה שהוא עשרה, למהוי ביסודה דמלכות - היא הנקראת דל"ת.

ואמר "הוא חמשה" כלומר המקום עצמו של גורן האטד דנקרא אבל מצרים על שם מצר מי' דאיהו הבינה דאתרמיז בה"א עילאה, והאי איהו הה"א שבמלת האטד, והאי הרמז בה"א זו של הבינה על יסודא דילה דקשיר ביסודא דאבא למהוי הכל יורדים ליסודו דזעיר ומניה ליסודא דנוקבא דזעיר. ובכח זה אתמר משיח בסוד הפסוק "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכו'" - ד' רוחין נאמרו בפסוק זה דאינון אתערו בכח ד' יסודות - יסודי דאבא ואמא, ויסוד דזעיר ונוקביה. ואפשר דלהאי רמיז ארבעה שבמלת האט"ד דאיהו ד' רוחי דאתערו למהוי בעשרה שליטים אינון י' ספירות.

וטעם לזה אומרו "הוא חמשה" פי' כי הוא עצמו משיח שמצד עצמו רוח נכון יש בקרבו בהדי ד' רוחין דנחו בו איהו חמשה, זה אתרמיז בהא של האט"ד. והנה דא הוא דאתרמיזא במיתת השלישי שהוא הת"ת בדוגמת מיתת יעקב - הוא הנפילה של אבא ואמא דאתרמיזו בגורן האט"ד, דהא על זה אמר "ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד כבד מאד", והיינו לפי שבמלת "האטד" אתרמיז זה א"ט של אטד דאיהו עשרה של אבא נפלו במקום אצילות עצמו במקום המלכות, דלא רמיז הארבעה, ואמר "הוא חמשה" דאיהו הנרצה על המקום עצמו דקראו לו. אבל מצרים על שם המצר מי דאיהו הבינה דאתרמיזא בה"א עילאה, והאי איהו הה"א של האטד דאתחברת איהי בהדי אט דחכמה למהוי במקום הדל"ת דאיהי ע'. זהו בתחילת עידן רתחא דהוה מיתה. אחרי זה הא אתערו רוחא דחיין מצד הרשעה שהיא העולה בסוד מ"ן למקום הארבעה דאיהו יסודא דמלכות ובדא אתערו זווגא דאבא ואמא דאינון אתרמיזו ביו"ד ה"א דאינון עשרה וחמשה.

(יט*) אשר בו פגם אחאב וכו':    פי' כי הלא בשמא דאחאב איכא בו מאח דזעיר ואב דחכמה, ואלו הוה אדבק ביראת ה' הא הוה בידו לתקון מן כרם לה' צבאות למהוי חבורא בו מיסודו דזעיר וגם מיסודו דאב חכמה,

(כ*) אבל בסיבת "בהפרידתו מיראת ה'" הא גרם למהוי פגימתו בעשירי דלקח כרם בחזקה ואותו מיהא לפי שהוא בחזקה אתמר בו האף מד' רוחות אנון דאתרמי זו בשמו אף חימה אוגר בורס, ובמקום דהוו הארבע בקדש דאיהו כרם לה' צבאות - הא אתעביד לו ד' של שעו' האף, ואתרמיזו בשמו לרעה במקום דהוה לטובה אם היה הולך בטוב. כי הרמז בשמו לטובה ולרעה.

ושמעינן מהכא, דכל שהוא השם אם היה עושה הטוב מתמלא שמו ואתרמיז בו הטוב, ואם לאו איהו להפך. והאי איהו להפך. והאי איהו הסוד "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה" (איוב כג, ט), ובדא אמרו "ותקרא את שמו שמואל ותאמר כי מה' שאלתיו" (ש"א א, כ) - ודי למבין.

(כג*) ואחר כך תיקן ואכילתו מוכיח:    זהו על פי דרש רז"ל דאמרו על הפסוק "וילך אט (מלכים א כא, כז) - מלמד שעשה תשובה", הכוונה שהלך לחברא נקודא אחת דמלכות שהוא העשירית עם היסוד דז"א שהוא הט'. והרי בזה עשה תשובה שבו תשוב ה', עטרה ליושנה. ומסכים זה עם מ"ש בדרש אחר על פסוק זה "וילך אט - שהלך יחף בלא נעלים", כי לפי שהוא פגם במלכות שמים ואתדבק בנוקבא דקליפה שהיא נגדיית לנוקבא דקדושה דהא של קדושה אתחזי בה חדוה ושמחה כענין שכתוב "אם הבנים שמחה" - ראשי תיבות אשה, דאיהי אשה יראת ה', והאי דשל קליפה לא אתחזי בה אלא שממון ועצבון דלא אתרמיזו ד' כדמיונה וצביונה דנוקב' דהיא קרית ד' אתקרי, לה אתחזו ד' באף דאיהו אף חימה אוגר בורס, מש"כ בנוקבא דל"ת של קדושה דאתחזו לה ד' - אורה ושמחה וששון ויקר.

והנה כל שהיא נוקבא אתרמיזא בנעל, דהא על זה כתיב במשה "של נעלך" דרמז לו ה' על פרישו דאתתא דיליה לפי שלא נאות לאחוז בצד עילאה למהוי בעלה דמטרוניתא כענין האמור בו "איש האלהים". ואהאי נמי אחאב כשעשה תשובה הלך יחף בלא נעל, לרמוז על פרישו דאתתא - נוקבא דקליפה דאיתדבקת ביה, והא איהו הסוד דחליצה בהדי שאומרים חלוץ הנעל חלוץ הנעל - הנה הוא יוציא הרוח(?) מההוא אשה דיליה ואתפרש מינה. וזהו ענין אומרם ז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", כי לפי שיש שבמצוה זו דחליצה נראית כחק וגזירה בלי טעם וסברא, ואי אפשר למטעם לה בפשוטן של דברים בסבר אפין - הא להאי אמר "אל תסתכל בקנקן" -- ק"ן חושבניה נע"ל. קנקן - תרי נעל, לקביל כפל שאומרים בחליצה "חלוץ הנעל חלוץ הנעל" אמר "אל תסתכל בקנקן" בענין זה למסבר מילה בטעם וסברא כפי פשוטן, אלא "במה שיש בו" דהיינו סודן של דברים דהנהו נבראו יש מאין.

וטעם אומרו "ואכילתו מוכיח" - האי איהו כענין שאמרו ז"ל על מאמר "הראית כי נכנע אחאב לפני" שהיה רגיל לאכול בג' שעות ואכל בד'. פשט הדברים זהו מצד הכנעת הלב שלא היה ערב לו האכילה הנהוג בה ולא היה אוכל אלא בד' שעות עד כי ירעב נפשו, והרי הוא כאוכל לקיום נפשו בלי תענוג. ואמנם על פי האמת והצדק איהו בכוון לתיקון נפשו, לפי שהשעות איהו מהבנים דאינון חג"ת נהי"ם דאתרמיזו בז' כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל כידוע. איכו השתא בשעה ד' דאיהו נצח בצד ימין. והנה הוא בא להימין בסיטרא דארבע - חדא דידיה שהוא הימין כרגלים, ב' - קו שלו איהו החסד בצד ימין, ג' - איהו החכמה קו שלו גם כן בצד ימין. והנה החכמה הוא המקור לכל החוט המשתלשל תחתיו בכל הקו שלו דאיהו לחסד ולנצח והמקור עצמו שהוא החכמה בא מצד ימין של אריך, כי הלא אבא עומד בכתר ימין של האריך ואימא בכתר שמאל שלו. ואם כן נצח בסטרא דימין איהו גם הוא בבחינת ד' דימין, ובו היה הכנעה לקליפה שעיקרה מצד שמאל בסיטרא דארבע שבה - שהם אף חימה אוגר בורס.

וטעם זה באכילה איהו מענין הכתוב "ואכלת את כל העמים", "ואכלת את שלל אויביך". ולזה אכילתו בשעה רביעית דמרמז לנצח בסיטרא דפנים וגם הוא לז' ספיראן עילאין ה"ז מרמז על שובע נפשו משלל כל הקליפות, כי הוא מבלע הקליפות כענין הכתוב "בעל המות לנצח".

(כו*) והוא בא מפנים וכו':    הכוונה כמ"ש בזהר דנצח ומצח חד אינון באתוון רצופים המורה על פנים עליונים דמצח אתמשכן בנצח בסוד הכתוב "ומחץ פאתי מואב".

(כז*) ואמר "והוא השביעי והתשיעי מפנים" - הוא מבואר דיסוד עילאה דעילאין אתגלי במצח דפנים ולפיכך נצח הוא השביעי לספירן עילאין דתחת, והוא התשיעי מבחינת היסוד של מצח דפנים עליונים.

(כח*) ואמר "ומוחקים דך מך עני הצעיר" דראשי תיבות אלו דמע"ה כענין שאמר "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" אצל הכתוב "בלע המות לנצח". וזה טעם ר' יוחנן דאמר כל מקום שתמצא דך מך עני אביון - בישראל הכתוב מדבר, לפי שהם מסיטרא דשכינה דאיהי רחל המבכה על בניה, ובכל יום יורדים מינה ב' דמעות ובוקעים עד התהום. ולזה דמעה דמעה - ב' פעמים - כמנין רחל. וזהו "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" - אינון ישראל שהם בבושת פנים, הא אתמשיך להו מבחינת פנים העליונים למחות דמעה מעל פניהם. ולאינון דלא הוו בבושת אנפין - לאו אינון מסטרא דמהימנותא ולאו אדם אקרון. ולזה אמרו "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חוב" - 'אדם' דייקא אינון ישראל בסיטרא דמהימנותא דאקרון 'אדם'. גם אמרו בגמרא על אגריפס המלך שהיו לו ד' מאות עבדים ואיכא מאן דאמר ארבע אלפים עבדים, וכולם נטמעו בכהונה, וכל מי שאתה רואה כהן שהוא פריץ ואינו בבושת פנים - אינו אלא מהם, לפי שהוא סימן לישראל בושת פנים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן.

טעם לזה לפי שב' כלבים בגיהנם הצועקים על היורדים "הב הב" כענין הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו), והנה כתיב "והכלבים עזי נפש", ולפיכך מי שהוא עז פנים הוא ראוי לגיהנם עם הכלבים עזי נפש. ובושת פנים לגן עדן - לפי שאמרו שהעולם הבא נברא ביו"ד שראשו כפוף, לפי שהצדיקים שבו כל אחד נכוה מחופתו של חבירו בבושה, ולזה הוא ראוי למי שהוא בבושת פנים לגן עדן ששם הבושה.

וטעם ל'אביון' הכתוב בקרא דנתנבא בשם 'צעיר' - לפי ששם 'אביון' מורה על דתאב לפי שהוא מורגל בתענוגין ועתה דנשתנה מראהו ואתרע מזליה - צער גדול הוא לו, ולפיכך איהו הצעיר בה"א הידיעה, לפי שנודע לכל העולם מצערו במה שהיה קודם ובמה שהוא עתה. וגם חשבון אביון בקטן כל שהוא‏[20] איהו כמנין הצעיר - גם הוא בקטן כל שהוא, והאי איהו כשתמנה אביון בחשבון קטן העולה י"ה - עוד תקטין העשר למהוי אחד - האי איהו חוזר להיות שש, וככה במלת הצעיר דאיהי בחושבן זעיר כ"ד, עוד תחזור להקטין העשר אחד -- הא הכ"ד חוזר להיות שש כמו אביון.

והנה עם שכתבנו שד' אלו - דך מך עני הצעיר, נמשכים מדמעה, היא שכינת עוזינו -- בהכרח שיש עוד בה מעירוב האף שעלה בחלונינו מד' רוחות והיינו ד' קליפות שנק' אף חימה אוגר בורס, והאי איהו לשון דמע שעניינו עירוב. ולעת הלזה שבאו פנים העליונים בסיטרא דמצח ונצח‏[21] דחשבון שניהם עם ב' כוללים הם רפ"ח המורה על דנתקנו כל רפ"ח ניצוצי אורה והיו למעלה בקדש לפנים ולא לאחור, ומוחים אז דמעה מעל כל פנים - אינון ישראל שהם מסטרא דפנים אתמתק מעל פנים שלהם דמע"ה.

אבל לשנאיהון דמעיקין להון אשתארו אינהו בההוא אף. וכלם שרץ דהא נשר הגדול נחש עליון עקלתון הנקרא שרפט בסוד טרפש הכבש -- עם הכולל איהו שרץ.

(כט*) ואמר וכאשר תבין ששה וכו':    הנרצה על אות ו' דאיהו ששה הנפקד אצל יעקב בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב", כי בזמן הגלות איהו כביכול כאיש אשר לא שומע ולעת פורקנא איהו אתער לאשגחא בענויין של ישראל מידי דהוה במצרים דכתיב "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו", וכתיב אחרי זה "וארד להצילו מיד מצרים וכו'".

ועל ההוא זמנא דפורקנא שלעתיד כתיב "וזכרתי את בריתי יעקוב" - דאדכר ו' מענויין של ישראל למפרק להו, ולפיכך כתיב "ראה ראיתי" תרין זמנין, כי עתה ראיתי למשגח להו, מה שאין כן קודם דעשה עצמו כמי שלא ראה. והא להאי כתיב "וכאשר תבין ששה וכו'" - כי קודם בימי הגלות כאילו אינו מבין בעניינם, אבל לעת הלזו כי מתעורר ו"ו למפרק להו איהו אז, כאשר התחיל להתבונן בכל עניינם. ואמר כי זה שהיה בה התחלה איהו ו"ו הממוצע שהוא בסוד הגוף ולפיכך אין בו כניעה שהוא להכניע את הקליפות אלא מניעה שמונע הדין מלבא עוד עליהם דישראל, לזה איהו במצוע. גם הוא בסוד הגוף שאין בו מבחינת הארת פנים העליונים. ואמנם אחרי זה כי בא הארת פנים העליונים ואתמשיכו בנצח - הא ענף הפנים מכניע הקליפות עם הקטן נער איהו בחינת היסוד, אבר קטן שבאדם. ואיהו נער בש"ך ניצוצי הדין. ומסטריה הוא בא משיח ן' יוסף דאתער למעבד קרבין בכח דינא סמוך לזה תכף.

(לא*) אחרי זה אמר ושא עיניך ולבך לסוד הרוצח:    האי איהו להזהיר ביתר שאת שיהיו עיניו ולבו של אדם בתפלה שלא ימות משיח בן יוסף ביד ארמילוס הרשע, דאיהו נמשך ובא מהרוצח הקדמון הוא וקין‏[22] דקנא ונוקם על התאומה יתירה שנולדה עם הבל, כי לדא ארמילוס חושבניה כמנין קנו"א נוקם דכתיב "קנא" חסר ו'.

ואמר "והוא כרם ממש" - כלומר והוא עצמו הענין של כרם ממש בההוא דרצח אחאב את נבות ולקח כרמו - הפריד החתן שחקים. כי נבות חושבניה חת"ן. גם חושבניה שחקי"ם, כי הוא סוד ו' שבאמצע אל"ף, דאתפלג איהו למהוי בחבורא דיו"ד עילאה ובחבורא דיו"ד תתאה דאיהו הסוד אתמשכות יסוד עילאה דחכמה דאיהו יו"ד עילאה ביסוד תתאה דזעיר דאיהו יו"ד תתאה על ידי הו"ו דאיהו החתן. ומלבד זה שהפריד על ידי היותו רוצח את נבות - אלא גם פגם בסוד המקור וההיכל על ידי היותו לקח כרמו בחרב ובכעס שהמשיך בו האף בד' פנות כמבואר לעיל.

ואמר "כאשר רמזו עליו בפסוק" - היינו הכתוב "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם", כלומר דנותרה לבדה "בת ציון" דאיהי נוקבא דזעיר להיות כסוכה נפולה בצד אחור, קצתה על קצתה, כמו סכך המסכך.

וטעם אומרו "בכרם" - כלומר בסיבת עון כרם של נבות.

ואמר "ופנים בפנים נקודת בת ציון" - זהו כיוון כדי לסיים המאמר בכי טוב אמר שבעזר ה' נתראה פנים בפנים בהדי נקודת בת ציון.

פירוש על מאמר ט[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/ט (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) סוד הכוס וכו':    טעם לומר זה לפי שבחלום שר המשקים דאמר "וכוס פרעה בידי" הא מראה סודו דאיהו לטובה אות כמו שפתר לו יוסף, כי הוא הכוס בתוכו היין כמ"ש "ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה". והנה כוס יין חושבן תרוייהו קנ"ו כמנין יוסף, כי הוא המושיע את ישראל בסוד הפסוק "כוס ישועות אשא" הכא אתרמיז סוד ה' ליראיו למדחל ליה דלא לגלאה אלא איהו בכיסויא, ובהאי הוי "ובריתו להודיעם" כמו שאמר הכתוב "ונאמן רוח מכסה דבר". "נאמן רוח" - קיומא דרוחא כמו הכתוב "ותקעתיו יתד במקום נאמן", קיום חושבניה קנ"ו כמנין יוסף - קיומא הויא ביה לההוא דמכסה, דידע רזא ומלה על סתרה כדקא יאות. וזהו "ובריתו להודיעם".

ולפיכך אם הסוד דאיהו סוד, הכוס איהו על שם דכיסוייא -- הויה ביה קיומא דרוחא איהו. והא על זה פתח לו יוסף לטובה אות בקיומא דרוחא לההוא דחזא זה בחלום.

(ב*) ואמר ודאסרו בשנים וכו':    פי' כי הן‏[23] דאמרו אל תשתה תרי - אין הכוונה לאסור דוקא כששותה מב' כוסות, אלא הוא אפילו מכוס אחד ואמנם איהו בשתי פעמים, דהיינו אחר ששתה כל הכוס הנה עוד חזר ומילא אותו ביין ושתה אותו. ונמצא איהו בזה הכוס אחד ומילוי היין בו ב' פעמים. וז"ש "ודאסרו בב' בסוד יין והוא באחד", כלומר דהאי דאסרו בשנים איהו בסוד היין שישנו בשנים ואפילו שיהיה הוא הדבר באחד, דהיינו בכלי אחד. לא שיהיה דוקא השתיה בב' כלים. ומלא דאמר והוא באחד מירכבה אתרי ריכסי, חד להא דאמרינן, שנית לדסמיך ליה במלה דאמר "בבטולו" דהיינו לומר 'והוא באחד בבטולו', שהרצון לומר והאי דהוי השתיה באחד הוא דהוי בביטולו לקליפה דאיהי נגדיית לברית הקדש, כי היא הקליפה און גיליון אתקריאת בגמרא דשבת דאיהי בענין יוסף, והאי דהוי השתיה באחד דחושבן תרוויהו כוס יין איהו קנ"ו כמנין יוסף - בהאי דוקא הוא דהוי בביטולו בסוד הקליפה הנזכר, דאיהי נגד הברית.

ועוד יש לדרוש בהאי דאסרו בשנים, כי הוא הסוד "כי יתן בכוס עינו" דאמרו ז"ל "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר", שהולד הנולד מזה איהו בן תמורה הנרמז בזה הכתוב "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו", כי בזה מתחלף יינא דמנטרא דשכינתא ביינה דמשכר של סובאי יין. וזהו "אל תרא" - שכינה במילוי‏[24] גימטריא תר"א. והאי איהו הסוד "ותרא אותו כי טוב הוא", דאמרו ז"ל ראתה עמו שכינה, הרי דכת' מהרש"מ ז"ל בכוונת הקדוש כתב לקמן "וסוד השכינה הנקרא תר"א וכו'", והכא נמי י"ל מקרא הזה "אל תרא וכו'", כי הכוונה בו "אל תרא" מלה דתמיה' בישראל דהוה בסיטרא דשכינתא יינא דמנטרא, ואיהו "יתאדם" בשינויא למהוי אדם בליעל, איש הדמים. דע לך כי היה לו מחמת "כי יתן בכוס עינו", וניכר הוא בכיסו ובכוסו ובכעסו.

ואפשר לזה כיוון הקדוש באומרו "ודאסרו בשנים בסוד יין והוא באחד" - הנרצה לו כי השנים דהוו לו בזיווגא דאיהו סוד יין, כי חשבניה דיין - סוד איהו, מורה על זווגא דיסוד. האי אסור למהוי בשנים והוא באחד, דהיינו שישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, דההוא זיווגא ממין הזה דהוי בשנים על ידי חישובו ואיהו ניהו המעשה עצמו לא היה אלא באחד -- זה ודאי אסור.

ועוד אפשר כיוון אמרו "ודאסרו בשנים בסוד יין" - דהיינו לומר בסוד יין תוסס דסליק חשבונו לענין אחד האי איהו שנים בסוד יין, ולא הוי כחמר טב דיתיב על דורדייה למהוי חישובו באחד אלא איהו בשנים על ידי מחשבתו דסלקא למהוי במין אחר - האי דהוי "והוא באחד" איהו בביטולו של האחד, אלא איהו שמץ פיסול הוה ביה מתערובת בסוד הקליפה נגד הברית דהא בן תמורה איהו שרוצה להחליף ואינו בן ברית קדש לקיים דברו הטוב בברית כרותה.

וא"ת קשיא ביעקב דזווגא קדמאה דהוה בלאה מחשבתו הוה ברחל -- לא קשיא, דהא לא הוה יעקב מכוון בההיא שעתא ביופיו של רחל אלא מחשבתו איהו בהאי גופה עצמו, וכל שהוא המעשה והמחשבה בהא גופא עצמה - אין בו מתום. וכל שכן ביעקב דגמיר מהלכות צניעות שאין עושה בתשמיש אלא כפורע חובו ולא היה מכוון בו לשום הנאה - מה בכך אם היה במחשבתו שהגוף הוא רח"ל. וז"ש "ויהי בבקר והנה היא לאה" - מכלל זה אתה שומה דבלילה לא הות היא לאה אלא היא רחל, ולמימר כי הוא הגוף עצמו ולית ביה מחשבת פיגול בצד כוון לגוף אחד נ"ל.

(ד*) ודא אורייתא דילהון וכו':    פי' כי זאת הקליפה דאיהי מנגדת הברית קדש, איהי אורייתא דילהון כאמור בגמרא דשבת, ואיהי הדוגמא לאורייתא קדישא דנקרא ברית כמו שאמר הכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה וכו'".

(ה*) והמבטל הנרכב:    הוא יוסף, שעל ידי היותו שומר בריתו בקדושה ובטהרה נעשה איהו מרכבה ליסוד עילאה וקיומא דיליה, בסוד הפסוק "והקימותי את בריתי אתם", כי קיום איהו חושבן יוסף. ונמצא יוסף הוא נרכב ליסוד עילאה.

ואמר "כי לו נאה בשמו" לבטל קליפה זו שהיא און גליון אתקרי כחושבן יוסף.

ואמר כי גם סוד השכינה הנקראת תרא מבטל קליפה זו, כי נקטא בידה תרין רוחין קדישין אינון דאתרמיזו באחרויים של זעיר ונוקביה, שהם ב' רוח, והאי איהו מלוי של אלהים דיודי"ן‏[25] העולה רוח. ב' רוח - איהו חת"ך. זה נקטא שכינא בידה לחתוך בו קליפה זו דאון גליון לבטלה. והאי איהו לפי שהיא אתיא קליפה זו בכח ההוא דשוי זיווגא דיליה בתרין - המעשה בגוף זה והמחשבה בגוף אחר, הא להאי שויא נמי איהי שכינתא לבטל קליפה זו בכח תרין רוחין. והאי איהו דאתרמיז בכתוב "כמוץ אשר תדפנו רוח" (תהלים א, ד) - בפסוק זה אתרמיז קליפה זו דאון גליון דאיהי כחושבן כמוץ. וב' רוחין - אחד כתוב להדייא, ואחד דנרמז בסופי תיבות "אשר תדפנו רוח" דאיהו לקביל ההוא דהוא במחשבה דלא חזייא להדיא. ושכינתא דאיהי תר"א איהו בראשי תיבות "אשר תדפנו רוח".

והא להאי אמר שבפסוק זה - בו דוקא הביטול, כלומר שבפסוק זה הוא דאתחזי בו הרמז, מה שאין כן ביוסף -- עם שלו נאה בשמו לבטל כמ"ש לעיל סמוך -- הא לא רמיזא בקרא. ולפיכך במשה דכתיב "ותרא אותו כי טוב הוא" אמרו שראתה עמו שכינה עמו בשיתופא, כי הוא משה רמוז ביסוד דאיהו יוסף הנקרא 'טוב' - שיתופא הוה ביה עם השכינה הנקרא 'תרא', לבטלה יסוד דקליפה, וממילא שכנו צחיחה דכל בנין דלא הוה בני על היסוד אינו מתקיים.

והנה איכא מאן דקרי ליה בגמרא 'עון'‏[26], ודא ודא אחת היא, כי אותיות אחע"ה מתחלפות. ואמנם לקבל אותה ע' בשכינתא הנקרא תרא - הא איהי נוספת בה בתרע"א דאיהו מילוי אדנ"י. ולכי תוסיף אות עי"ן באון גליון האי איהו עולה למנין רכ"ה לקבל דא רבוע אלהים - ר', וכ"ז‏[27] דשכינתא איהו מבטלו.

(י*) ואמר ולכן אחד מותר המרמז לזה:    הכוונה לענין זווגא קדמאה דיעקב ולאה שהיא המעשה והמחשבה באחד, הוא הגוף עצמו, הא להאי ודאי מותר לפי שהוא המרמז לזה יין (דאיהו סוד ביסוד) וכוס (הוא אלהים מ' מלכות(?)) -- חושבן תרוויהו הוא יוסף. ולפיכך זכה יוסף להיות בכור לנחלה. וד"ל ודי למבין.

ועוד יש לי לרמוז על 'כוס יין מלא', כי תמלא כוס כזה: כ"ף ו"ו סמ"ך, וכן יין מלא כזה: יו"ד יו"ד נו"ן - הא סלקי תרוויהו למנין שע"ח נהורין דאתמשכו באנפוי דבהון מתמלאין בכל טוב. וזהו "על כוס יין מלא כברכת ה'".
גם הוא חושבן קנ"ו רכ"ב המורה על שבו נעשה יוסף, דאיהו יסוד, רכב אלהים. ובטעם זה כתיב בו "וירכב אותו במרכבת המשנה".

(יא*) סוד אהי"ה אדנ"י וכו':    פי' כי הכוס אחד מלא יין דאיהו עולה קנ"ו - מלבד שהוא מבטל הקלפיה נגדיית לו - און גליון כאמור, אלא עוד גם בו מחזה(?) היחוד בקדוש', כי הלא ד' שמות הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדני[28] המרמז לחיבור אבא ואמא וזעיר ונוקביה, דאינון בכל כללותם עולים כמנין חק"ל (המורה דשריא יחודא זה בישראל דאינון חלק עמו), צרף עם מנין חק"ל הנזכר המקור שהוא ענין היחוד לשתיהם - אבא ואמא וזעיר ונוקביה. יחודא דאבא ואמא שהם הוי"ה אהי"ה - אחד. ב' - יחודא דהוי"ה אדנ"י. זהו המקור דיחודא לב' חיבורים איהו לחשבון שתים, "והוא בארבע" - דהיינו שתמנה עוד אתוון דכל הארבע שמות שהם י"ו, ושנים דשל ב' חיבורים הנזכר -- הא איהו י"ח. עם חשבונם העולים חק"ל - איהו קנ"ו. הרי איך בכוס אחד מורה היחוד העצום הזה.

ואמר שגם הוא סוד "אלהים הוי"ה וכו'" - הוא הנרצ' כי לפי שהכוס האחד לכן בו תרמוז לכל השמות אלא ליחודא דאחד הוא כי תקח ב' שמות אהי"ה אדנ"י לאחד, שהם למנין אלהים, והוא הרמוז בכוס דחושבניה אלהים. והב' שמות הוי"ה הוי"ה - איהו לאחד, לפי שיש בשם האחד (דאיהו שם ב"ן) החשבון של ב' הויות, ואיהו נרמז ליין שבתוך הכוס.

וכן תעשה בצרופם אלהים - דאיהו של אהי"ה אדנ"י הנרמזים בכוס - עם שם הוי"ה דאחד - איהו יב"ק, יחודא שלים. וההוי"ה הב' תעשה בסוד מלא העולים ד"ם כזה: יו"ד ה"א ו"ו ה"א, דבזה נשלם סוד היין, דאיהו הויה פשוטה והוי"ה מלא דם, דבין שניהם עולין יין בהאי שנית, דנעשית דם.

"אם תרמוז לזה בכוונתך - תשפוך דם להבא להורגך" - הוא ענין אומרם ז"ל הבא להורגך השכם להורגו, כלומר השכם לעשות יחודא דיב"ק תחלה לך לעצמך, דבזה הנשאר לתשלום חשבון היין דבהדי הכוס איהו דם לשונאך הבא להורגך.

וזהו נראה טעם האמור ביעקב אחר אומרו "ויעבר את מעבר יב"ק וכו'" אמר "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר", כי לפי שהוא האיש שרו של עשו שרצה להורגו, וכי ראה שלא יכול לו - רצה לפרוש ממנו מכי עלה השחר, ויאמר לו "שלחני כי עלה השחר" - כי היה חושש שמא יהרוג אותו בהשבע' ההיא על ידי שאחז כבר השם יב"ק בידו מדי עוברו בנחל יב"ק. הא אם כן יכול לעשות מהוי"ה האחרת למלאות אותו דם ולהרוג בו את שונאיו בהשבעה ההיא דסיומא הוה ביה מבוקרו של אברהם.

ואמר "ואסור בשנים כי שלש מאות וי"ב תקיפין" - הכי צריך להגיה, וכן גריס מהרש"מ, דהכי הוה גריס בהקדוש המחבר. שלא כספרים שלפנינו שכתוב "שלש מאות ועשרה תקיפין". וברור. וקאי בזה למי ששותה היין בב' כוסות שיש בו המנין שי"ב כמנין י"ב צירופי הוי"ה שבכח הצירופים נעשה הדין מכח ההיפוך שהיה בהם שנתהפכו מן החסד והרחמים להדין, וכי עשה בהם במדתם אינם חסים לו. ואע"פ שלעיל אמר האי דאסור בשתים איהו אפילו בכוס אחד ששתה בו יין ב' פעמים -- הכא אמר בזה חידושא בהאי, משום סיפא, דאפילו בהאי הא יכול לתקן "בשלישי", כי "בא להוסיף על אלו השנים דאזי מוכנע הקליפה ותחוס עליך".

ואמר השם הזה הוא "ממונה להכניע האויבים" להיותם משלימים עמו, כי זה הכוונה באומרו "ותחס עליך", לומר שימשך עליך החמלה והחנינה שבו תחוס ותחמול. ועניין ההכנעה של הקליפה דאמר איהו "מרמז שרצה להורגו בזה השם לקדמוני" דאיהו נחש הקדמוני, הוא השטן. הכוונה להמית את השטן שלו שהוא המלעיב לעשות רע, אבל עליו עצמו על שאול אמר שימשך עליו החוס' ובו יחמול ויחוס.

ואמר "והול"ל אני עשיתיו" נראה לי שזה צ"ל לעיל סמוך אחר אומרו "אזי מוכנע הקליפה ותחוס עליך", אחרי זה צריך לציין האי "והול"ל אני עשיתיו והבן". והכוונה בזה להכריח על מאי דאמר שלא כוון אלא על השם תח"ס דאי לאו כן הול"ל "וחסתי" שהוא כמו אני עשיתיו. אחרי זה אמר "והוא ממונה להכניע וכו'" - מבואר הוא כמו שפירשתי נ"ל.

פירוש על מאמר י[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/י (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) שמעתי בשם הגאונים וכו':    טעם אומרו "הראשים שוים" איהו כמ"ש מהרש"מ דראשי תיבות אלו דקדושה ס' נ' - כמו ראשי תיבות של שמות הטומאה - נח"ש סמא"ל. והמה שוים על מספר עצמותם, שחושבנא דדין כחושבנא דדין. ואמנם שינויא הוה בהו, כי של קדושה אות סמ"ך קדם לנו"ן כטעם שאמרו על נו"ן דלא אדכר באשרי לפי שיש בו נפילה כדכתיב "נפלה לא תוסיף קום וכו'", ועם זה אדכר לה בהדי סמ"ך דכתיב "סומך ה' לכל הנופלים" לומר דמקדים הקב"ה בישראל רפואה למכה. מה שאין כן באומות העולם דאתיין מסיטרא דקליפה.

ולפיכך האי אתחזי בראשים לפי שהם עיקר לגופא, דאי רישא דעמא אתתקן - כלא אתתקן. ואי לא - הוא להפך. ולפיכך עם דשויין במניינם, לא שויין בצביונם. גם לא שווין אינהו גופן בצביונם. של קדושה, השם שהוא הממועט בחושבנא איהו קודם לרב. ובקליפה איהו הסדר להפך. וזה לפי שבקדושה כתיב "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד", אבל בקליפה "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". לפיכך אמר לבן בסטרא דידיה "לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה".

(ב*) ויש למעלה מקום הנקרא עין טובה וכו':    טעם לחשבון זה איהו בכוון למנין טו"ב דמאות וטו"ב דאחדים. ורמז על הכתוב "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) דכתיב "יברך" וקרינן 'יבורך' - לומר אם הוא יברך בטוב עין, הנה הוא יבורך מעליון בטוב ההוא על חד מאה, מידי דהוה ביצחק דכתיב ביה "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בראשית כו, יב) דתרגם אונקלוס "על חד מאה", דהא בהאי דכתיב "ויזרע יצחק בארץ ההיא" לא כתיב חטים או שעורים, אלא סתם - "ויזרע יצחק". היינו הכתוב "זרעו לכם לצדקה" בטוב עין. לפיכך "ויברכהו ה'" למהוו להו על חד מאה ולא שלטה בהו עינא בישא דהא זו ברכת ה' ממעל בטוב עין. ולזה הוא אחר אומרו "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" אמר "ויברכהו".

וטעם למנין קל"ג חלונות שבה - הוא כמנין מלת עין בהדי תלת אתוון דילה, דרמיזי לתלת גווני דעינא.

וטעם אומרו "שכל המנין הזה של הפתחים והחלונות הם המבטלים לקליפת עגל" - לפי שכללות מנין אלו הנזכר הם י"ח מאות וחמשים 1,850 - מכוון זה עם קליפת עגל דאיהי כתבנית שור אוכל עשב, באה מחמת השם שהיה ביד מיכה והוא היה בטס שכתב בו משה "עלי שור עלי שור" להעלות ארונו של יוסף כמ"ש רש"י ז"ל בחומש. והנה הוא השם כזה: יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה העולה ג"ן[29], לפי שיוסף אמר "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" דשוה איהו בשם זה עם כולהו ישראל בסוד הפסוק "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום" לקבל זה ג"ן סדרי אורייתא. גם אותיות כל השבטים כמו שכתובים בתורה עם יעקב אבוהון הם ג"ן אתוון.

ובכח זה השם שהשליכו אותו מיכה באש יצא קליפת עגל ברוח חיים. איכו השתא תחשוב אלו המלות תבנית שור אוכל עש"ב בהדי שם ג"ן -- איהו מכוון ממש לחשבון י"ח מאות וחמשים 1,850, לקבלייהו אינון י"ז מאות וי"ז אחדים 1,717 של פתחים וקל"ג חלונות דחושבנא דדין כחושבנא דדין, הם המבטלים לקליפת עגל האמור.

אפשר לרמוז עוד, כי נמשך מאותו טס שכתב בו משה "עלי שור עלי שור" כשהשליכו אותו באש להיות העגל בדמות תבנית שור, ולזה תחשבו זה עלי שור עלי שור עם אתוון קו"ל, לפי שהיה בו השיתוף מקולו של משה בזה, שגם הוא היה משמיע קולו עם זה הכתב שכתר בטש והשליכו לים אומר גם בפיו עלי שור עלי שור מלות אלו עם קו"ל איהו עולה למנין תבני"ת שו"ר. ומזה נמשך להיות את קול העם ברעה.

והנה קליפת עגל אינו אלא עין‏[30] כמה שלא היו רואים בממשות הדבר אלא אחיזת עינים הוא דהוה חזי דאהכי כתיב "כתבנית שור" ולא שור ממש. הא מקום הנק' 'עין טובה' שהוא בממשות הדבר ואמיתתו מבטלת קליפה זו דאחיזת עינים וגם אביזרייהו - אינון נח"ש סמא"ל, לפי שמקום זה מלבד שניתאר בשם 'עין טובה' לפי שהוא פועל הטוב, אלא גם הוא נקרא היכל קדשך. והנה מלות אלו שויין במנינא למנין נח"ש סמא"ל, ולזה הוא מבטלם. וכי גבר אויב דהעמידו צלם בהיכל הם אמרו שהניחו בו ע"ז של מיכה, ולזה מה טוב לתקון זה לומר בעת בואו לבית הכנסת נגד ההיכל בכוונה רצויה "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתיך" - חשבון זה הנה עולה למנין י"ח מאות ושלשה ושבעים 1,873, מכוון זה עם מנין כל הפתחים שהם טו"ב מאות וטוב אחדים 1,717 ומנין החלונות קל"ג (שם חושבן עין בהדי התלת אתוון דילה), ועוד תצרף עמהם מנין טובה כי המקום 'עין טובה' אקרי, דכל מנין הפתחים איהו ע"ש פעולתו שפועל. הא כל זה עם כללות כולם איהו החושבן מכוון.

(ה*) ואמר ומה שהתקנה בנחיר וכו':    פי' שבגמרא אמרו שיש התיקון לעין הרע שלא תשלוט בו יתן הגודל בנחיר ימין, וכן בשמאל באופן שיוכל לראות בעצמו את נחיריו. ואמרו בסודו שיש בכל נחיר האחד שי"א נימין קדישין. והנה לא רמיזה השי"א בנחיר אלא אם יתן הגודל בו, שאז נשלם השי"א בו ואתחזי למהוי איש בעל החוטם, לפי שאין ניכר הפרצוף אלא בחוטם. וכי אתחזי והוכר הפרצוף דאדם אתמר בו אדם עילאה למשגח ביה דהא "וידי אדם מתחת כנפיהם" לומר דלא הוי אתערו דלעילא אלא בכח אתערו של ידי אדם מתחת. ולפיכך בהאי דאתחזי לאשתלים פרצופו לראות בחוטמא אתחזי למשגח בו מעילאה בסוד 'עין טובה'. והא להאי אמר רב המנונא סבא "לבעל החוטם אני מתפלל, לבעל החוטם אני מתחנן", והיינו הכתוב "ותהלתי אחטם לך".

ובדרך רמז חדש אלול איהו נרמז בחוטם[31]. והנה התפלה בו איהי מרוצת ביותר.

ושיעור דברי הקדוש המחבר כך הם:     ומה שהיה התקנה בנחיר לעשות כדי שלא ישלוט בו עין הרע הוא לעשותו בסוד חוטם שלם שיוכרו בו סוד שי"א נימין קדישין, לפי שעכשיו היותו נקרא נחיר נחסר ממנו מ"ג, והא להאי בא התקנה להניח בו גודל להשלים בו השי"א, בין בראשון בין בשני. ונמצא לזה ו"ו של מלת "ועכשיו נחסרים" איהו במקום "לפי" כמו ו"ו של "וה' אמר אלי" (דברים לא, ב) בפרשת וילך. והרא"ם ז"ל הוא שלא מצא ו"ו במקום 'לפי' אבל אני מצאתי - "ואדם אין לעבוד את האדמה", ורבים כזה במ"א פירשתי אותו.

ואמרו "הוא עכשיו כי תרכב על סוסיך" - כלומר כי אחר שנתקן עתה השי"א נימין, בין בראשון בין בשני, דאיהו עולה למנין תרכ"ב - האי עתה ומרכבותיך ישועה, ולא תחוש מעין הרע המבאיש.

(וזאת ליהודה - תרכב אותיות ברכת, סוסיך גימטריא יוסף. וזהו ברכת שנתברך יוסף דכתיב בו "ברכת אביך וכו' לראש יוסף", והם שי"א שי"א שעולים ברכת).

(ז*) והשנים שבהשלמה וכו':    פי' כי שני מ"ג המה עולים למנין אלהים, הוא אשר לגבורה יחזור להיות פחד אלהים להמביטים בעין הרע, אבל לו לעצמו הא אדרבא משתלים עמו ומשלימי' לו השי"א נימין דחוטמא והוכר פרצופו בחוטמא ואשתלים למהוי איש ועם איהו‏[32] ואשתלים בפרצוף אדם אשתגח ביה מעילא' בעין טובה ולפיכך האי אלהים דמשלימים אתחזו ביה דינא לנגד המביטים בעין הרע ואתחזי ביה וחמי לו לעצמו כי אתוון אלהים - מלא יה, כלומר מילוי י"ה דאיהו כזה: יו"ד ה"א - עולה כ"ו כמנין הוי"ה.

ובדא מתורץ אצלי הדיוק שדייק הר"ש ז"ל שבפסוק "בראשית ברא אלהים" תרגם אנקלוס "ברא הוי"ה", וכן "ורוח אלהים" תרגם "ורוח מן קדם ה'". והביא משם האר"י ז"ל דאיהו מתרץ לה בתלת אנפי, ועש"ד ועיין שם דבריו. ואנא בעניותין אינו מתיישב אצלי דבכל ג' אנפי הנזכרים - לא הוי אלא משם הוי"ה אשתכח בו שם אלהים, אבל משם אלהים הא לא הוי, והיאך הוא מתורץ אהא דס' בראשית דתרגם הוי"ה על אלהים. אבל בדברינו ניחא. ומזה נתבאר אצלי מ"ש בזהר על הויה אלהים דאיהו שם מלא. הכוונה כי בין בהוי"ה בין באלהי"ם אשתכח בכל אחד השם דחבירו בכח המילוי שלו.

  • אם בהויה, דאיהו העולה כ"ו - מילוי כ"ו כזה: כ"ף ו"ו - איהו אלהים.
  • וככה באלהים דאיהו אתוון מלא י"ה - מילוי י"ה כזה: יו"ד ה"א הא שם הוי"ה.

ושמעתי מאהובי הגדול הרי"ט נר"ו כי אלהים מלא ההי"ן איהו רצ"ה, והוי"ה מילוי אלפי"ן איהו מ"ה -- חשבון של שניהם הוא שם. והא להאי נכון אומרו "הויה אלהים שם מלא". והוא נכון.

(ח*) והנחסרים שנים מעוררים ת"ק ושלשים וששה:    כצ"ל. וכ"כ מהר"ש שלא כמו שכתוב בספרים "ושנים". והוא ברור. דב' נחיר איהו תקל"ו. טעם למנין הזה כי הוא הכתוב "אתה האל עושה פלא" (תהלים עז, טו) - מנין עושה פלא עם ז' אתוון והכללות איהו ת"ק, ותיבת הא"ל חושבנא ל"ו. הרי תקל"ו שהם חלונות טובים לעילא דהוו מכוסים. ועוד מנין חלונות איהו ת"ק, ותצרף עמהם תיבת האל המשגיח מן החלונות דחושבנא ל"ו -- הרי הכל תקל"ו חלונות.

ודע אין זה חלונות כפשוטו אלא אינהו שבילי חכמה הנפלאה דמתכסייא טפי, ואינהו מתעוררים על ידי הנחירים שנים, כי נפתחים אינהו על ידי הנחת הגודל בהו - הם מעוררים אותם לאשגחא בהו. ובטעם הכתוב "חלו נא פני אל" (מלאכי א, ט) כתב מהרש"מ דבזה רמוז חלון, כי מלת חלו ונ' דסמיכא לה דשל "נא" - איהו חלון. ומאחר שהוא לפני אל - הא הוי חלון. וחלון לב' פנים זהו "משגיח מן החלונות" - חלון וחלון.

ונ"ל דחושבן תרוויהו חלון חלון - איהו פק"ח. הרמז על עינא פקיחא. ונמצא חלון איהו כפשוטו אלא שדברה תורה כלשון בני אדם.

ואמר "וסוד המספר עם המשלימים" שהוכר פרצופו להיות "בסוד חוטם". ולפיכך תחשוב הכל שהוא הב' שי"א (שהם הנחירים והגודלים המשלימים), ועם החוטם שהוא כמו שכתוב בפסוק אחטם חסר -- איהו כמנין פר"ת. ובדא אמר "בן פרת יוסף" שפירושו "הגדלת על כל" איהו לחד פירושא, והיינו הגדלת בכל שלימות, בין בנחירים בין בגודלים, בין בגופא דחוטם, עד שהוא נעשה 'בעל החוטם' ששם מקור התפילה ותחינה כמ"ש "לבעל החוטם אני מתפלל".

וכן לאידך פירושא שהוא "חן", לשון ארמי אפריין נמטייה - איהו נמי בכוון זה דמלת אחטם כמ"ש חושבנא ח"ן.

(וזאת ליהודא, ובכן אפשר לפרש קרא דלעיל מיניה‏[33] "דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים" (חבקוק ג, טו). "דרכת" - דרך גבר בעלמא‏[34], "בים" - היא השכינה הנקרא י"ם, "סוסיך" - הוא יוסף יסוד ומ'‏[35], "חמ"ר" - רמ"ח איברים דטיפת החסד - "חמר מים רבים" - ראשי תיבות חמר. הרי ב' רמ"ח - של טיפת החסדים ושל מ"ן דידה. ואז נעשו "מים רבים" פרים ורבים. לכן ראשי תיבות "דרכת בים סוסיך" גימטריא אדנ"י[36], וגם "דרכת בים סוסיך חמר" - ראשי תיבות בחסד, ר"ל כדי שתקבל החסד למתק פ"ר דינין דרמיזי בסופי תיבות "חמר מים רבים" העולים פ"ר).

(יא*) ואם תרצה להבין למה לא שלט עין הרע ביוסף וכו':    טעמו כי הוא הכתוב "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" שבמדרשי אגדה אמרו ששרבב יוסף קומתו לכסות את אמו כדי שלא יתן בה עיניו עשו הרשע, דהא ממקורו איהו מוכרע שכתב "ואחר נגד יוסף ורחל וישתחוו" - יוסף קודם לאמו. ולפיכך אמר "בן פרת" - הגדלת עצמך, "עלי עין" של עשו, לפיכך הגדלת נמי אתה בכל השלימות עד דאשתלים בכל החוטם למהוי בסוד הפתחים והחלונות טובים בצד עילאה לאתשגחא‏[37] ביה, ולא אפשר למשלט ביה עינא בישא.

ובדברי מהרש"מ כתוב לאמר, שתחשוב כל הפסוק בן פרת יוסף בן פרת עלי עין - איהו אל"ף תת"ן 1,850 - כמספר כל החלונות והפתחים הנזכרים לעיל, שהם אלף תשי"ז 1,717 פתחים וקל"ג חלונות. ותימא גדולה עליו, שחשבון הפסוק איהו נוסף עשר על מנין החלונות והפתחים הנזכרים, אם לא שנאמר דיו"ד של מלת "עלי" לא אחשיב דאיהו נוסף כמו "המגביהי - המשפילי", דהא די לומר "על עין". ודוחק גדול הוא, דלא אחשיב במניינא מאי דאחשביה בקרא. ועוד מאי זה שאמר "בסוד הפתחים והחלונות תמצאנו", והרי החלונות איהו טפי מזה, שנוסף איתם שמעורירים(?) הנחירים שהם תקל"ו חלונות. גם הלשון אינו מתורץ לדבריו, דהא קאי להבין למה לא שלט עין הרע ביוסף, ומה זו תשובה שבחשבון הפסוק שלו איהו כמנין הפתחים והחלונות, אם כן זהו בצד חק וגזרה מאתו יתברך, ולא בטעם של עצמו. אבל כדפרישית איהו נכון.

(יב*) ואמר והפתחים רמז דוד אשתחוה אל היכל קדשך בכולו:    אין זה קאי לומר דוקא על הפתחים, אלא איהו כמו "וכולי", שהרצון לומר והפתחים וכל אביזרייהו, דהיינו לומר הפתחים של 'עין טובה', וגם החלונות שבה, וגם החשבון טוב' תאר של העין כדלעיל -- לכל זה רמז דוד בפסוק "אשתחוה אל היכל קדשך". אומרו "בכולו" - כלומר בחשבון כולו כנ"ל.

(יג*) ואמר וסוד הנחסר עם המשלי' וכו':    זהו ודאי כמ"ש מהרש"מ דבשבח של יעקב ששבחו קרא "ויעקב איש תם יושב אהלים" - הא לא הוה בה אלא שי"א של אחר שהוא הנחסר עם המשלים של האחד מזה או מזה. אבל המשלים של שניהם שהוא הב' גודלים - הא נרמזו את שניהם ב"יושב אהלים", כי חשבון אהלים איהו הב' גודלים. ונראה שאין הכוונה בו שלא נשלם אלא בשי"א של אחר, אלא דכיון שהם שוים בשמא - לא אתרמיז אלא האחר אבל ודאי איהו שלים בכולא. וכיון דאשתלים בחוטם ששם מקום התפילה והתחינה - הא להכי תרגם יונתן ב"איש תם" - "גבר שלים בדחלתא דמארוי", ועם דאשתלים בהאי האי איהו יושב אהלים לעסוק בב' תורות - הפשט והסוד, דשל ימין ושל שמאל. ותדיר לא זז מינה, כי לעולם איהו משלים. ואם אשתלים בזה עדיין חסר בזה ולפיכך איהו תדיר משלים.

ועוד אפשר בטעם המתעוררים - תקל"ו חלונות טובים על ידי פתיחת הנחירים, כי הלא נתבאר שהב' גודלים שהם המשלימים הם בסוד אלהים למהוי פחד אלהים לנגד המשטינים שהם המביטים בעין הרע, ועל ידי התדבקות הגודלים בנחירים - הנה נפתחים הנחירים ומתעוררים תקל"ו חלונות כמנין ב' פעמים נחירים. גם הוא בסוד אלהים גדול והוא בסוד הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "מי" של אלהים, "ברא אלה" - דשש קצוות דכל אחד אתכליל ממש, שש פעמים שש הוא חשבון אל"ה, שהם ל"ו. והמ"י של הבינה גדל אמתנה למהוי כל א' כלול מעשר הא יחזור המ"י להיות חמש מאות. והוא סוד עץ החיים מהלך ת"ק שנה איהו לצדיקי דאתרמיזו ב"אלה", לפי שאין פחות לעלמא מל"ו צדיקי כאומרם ז"ל בפרק חלק.

איכא השתא, בהאי אלהים תתאה של גודלים אתמר סוד אלהים עילאה בכח גדול דנחירים למהוי במספר תקל"ו חלונות טובים, ובכ"ז אתרמיז בשבח ששבחו קרא ליעקב דאמר "ויעקב איש תם יושב אהלים", לומר דעל ידי דאיהו יושב אהלים לעסוק בב' תורות - הפשט והסוד - דאינון ב' גודל דימין ושמאל בסוד אמרם ז"ל "גדול לימוד תורה" -- אותיות גדול איהו גודל, הא אתמר למהוי גדול אלהים בצד עילאה מב' נחיר דאיהו מספר תקל"ו ואשתלים אז למהוי צלמו בצלם אלהים, סוד הפסוק "אך בצלם יתהלך איש" דאיהו שי"א של החוטם דביה נעשה איש תם - גבר שלים בדחלתא דמארוי, והיינו המעשה דעל זה רמזו באומרם ז"ל "גדול לימוד תורה שמביא לידי מעשה".

ואמר דגם בסופי תיבות "ויעקב איש תם" איהו שם המלאך הממונה על הנחירים דאיהו הנקרא בשם מענין הכתוב "בשמים ראש" דאיהו ריח טוב שבחוטם, וגם הוא נוטריקון ב' שם - דאיהו הנרצה ב' פעמים שם העולה פרת דיוסף, לפי שהוא מורה על ההתגדלות ושלימות ופרצוף בחוטם. וגם הוא הרמז בשני שם על ב"פ שם אלהים האי תתאה דשל גודלםי והאי עילאה דשל נחירים כמו שהוא אמור.

(טז*) ואמר וקבלה מרב הונא סגולה לומר וכו':    כלומר, כי למי שניתן בו העין הרע דאיהו חולה רעה המליאה את בני אדם, סגולה לומר כדי לרפאותו כל העניינים המרמזים להפתחים שהם מתריסים אחר הרעה המטרידים אותה ממנו,

  • והיינו הכתוב "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך",
  • גם הכתוב "בן פורת יוסף וכו'",
  • גם הכתוב "ויעקב איש תם יושב אהלים",
  • גם הכתוב "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה",
  • גם אומר "עינא פקיחא תשגח עלך ותרפא אותך מצערך".

פירוש על מאמר יא[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/יא (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) טעם אומרו "ב' מרגילין וכו'" הם מדות גזורות מעילאה שהם המרגילין ומנהיגין את העולם בכולהו ספיראן ובכולהו פרצופין דעילאין ותתאין, הם בחינת מ"ה וב"ן שאין לך פרצוף ולא ספירה דלא אתכלילא ממ"ה וב"ן.

והנה הם "כסדרן פחד ועטרת" - שמתחלה כולם באו מסוד גבורן - מלכים בני מלכים משם ב"ן, ויראה ורעד בהו שהם סוד נה"ר, שכל אחת יראה לנגוע בחבירתה מפני פחד ה' והדר גאונו. ורזא עילאה שהם סוד טיפי קריין דלא אתבסמו בנוקבא ולפיכך לא אתקיימו. ואחר כי בא מועד, שיצא מלך הח' הדר דאיהו שם מ"ה דאתבסם בנוקבא - הא אתקיימו ואתבסמו כולהו בחבורא דדכר ונוקבא - מ"ה וב"ן - כחדא, בכולהו פרצופין ובכולהו ספירן. ונמצאו סדרן סוד פחד ועטרת. פחד ברישא ואח"כ עטרת, דאתעטרו בכל עיטורי עיטורין בריבוייא דמסכין ובכל עיטופא דעיטופין למעט האור שהיה במדה ובמשקל ובמשורה.

ומטעם זה אתמשך בתתאי למהוי דינא קודם בסוד אומרם ז"ל "בת תחלה"‏[38]. גם העולם הזה קודם למהוי זוכה בעולם הבא דלעתיד באכיל דיליה, ולזה אמרו "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וזה טעם "בראשית ברא אלהים", ועם שאמרו חכמים ז"ל שזה הוא אמור על המחשבה - זהו לרוב העולם, שאין יכול העולם להתקיים בשבילם, אבל לצדיקים גמורים הא אינהו כדקאי בסטרא דמחשבה עילאה דהעה"ז דאיהו בתחילה קיימא להו בדין ולפיכך אמרו "ראיתי בני עלייה והם מעטים" - מעט הם בעלמא דין בין בני אדם שהם בני עלייה מאותן דעלו במחשבה תחילה בסוד "ישראל עלה במחשבה", והם מעט חשיבי לגבי האומות כדכתיב "כי אתם המעט". גם הם ממעטין את עצמן בעלמא דין דלא אתחשיב להו. ולזה יעקב אבינו ע"ה אמר "ימי שני מגורי מעט ורעים".

(ב*) ואמר ואם בסוד כתר מלכות וכו':    יובן זה עם מ"ש מהרח"ו ז"ל בפי' האדרא זוטא בטעם שבחינת המלכות לא נזכרה ולא נתגלות בהדי הט' ספירות השורשיות האמור שם, אמר לפי שעתה היא בהארה מועטת שהיא סוף מעשה, ואמנם היותה סוד במחשבה תחלה מתגלית אחר כך בלעתיד לבא מהאי רישא דלא אתיידע. ובז"ת ובזה תבין/תבואר מעלת וגדולת המלכות כי היא עטרה בראש צדיק, היתה לראש פנה, אשר לעתיד תהיה גדולה מן השמש. והבן זה. עד כאן דברי קדוש. וקשה לזה, דהא כתיב "ביום ההוא והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים", ואיך הוא פסיק ותני לה דגדול מן השמש. וי"ל, דקרא קאי בערך עצמה, דיגדל ערכה - הוא האור עצמו שהיה לה קודם בערך הלבנה, עתה יהיה בערך החמה בכח סדר המדריגה של עליית העולמות. אבל הכא קאי בערך האור שניתוסף לה מההוא רישא דל"א שהוא שרשה בסוד הכתוב "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה וכו'" -- בערך זה תהיה גדולה מן השמש.

וכל ענין הפלאות דמשתנה טבעו של עולם שם הוא אין כל חדש תחת השמש כתיב, שהוא הנהגת העולם הזה. אבל למעלה מן השמש - הא כמה חידותין ופליאה דעת. ועם זה יפורש אצלי מאמר הכתוב כמין חומר: "אבן מאסו הבונים וכו'" דהיינו לומר "אבן" על מלכות בית דוד דאיהו אבן השתיה שממנה הושתת העולם, "מאסו הבונים" - דא איהו איש הבינים גלית שמו, דלא אחשביה. וגם הבונים כדקרי לקצת מן החכמים, והם דואג ואחיתופל וסיעתם, דמאסו אותו להיות מלך. גם הנביא שמואל לא אחשביה מעיקרא למושחו להיות מלך לטעם קטנותו ושפלותו, וחשב שעל הגדול בבניו של ישי הוא דאמר ה' למשוח למלך, עד שאמר לו ה' 'אל תביט אל מראהו' וצוה על דוד הוא הקטן. ומזה נמשך לו לשמואל חביבתו דקטן, ולא זז משם עד שקרא עצמו "שמואל הקטן" במתני' דאבות. והיא האבן הגדולה ששורש המלכות ההיא "היתה לראש פנה" - לעילא ברישא דלא אתיידע. וזהו "מאת ה' היתה זאת", ולצד עילאה איהו אמרו. ולזה "היא נפלאת בעינינו" - עת פורקנא שהוא "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" עם היות שאין כל חדש תחת השמש לפי שהוא לעילא מן השמש.

פירוש אחר, היצר הרע נקרא 'אבן' בסוף סוכה דף נ"ב (סוכה נב, א) שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", וזהו "אבן" דאיהו היצר הרע, 'מאסו אותו הבונים' - שהם הצדיקים והחכמים שהם בנין העולם, ולעתיד לבא תהיה "לראש פנה" - שנדמה להם היצר כהר תבור עד שהם תולים בעצמם "מאת ה' היתה זאת" שנצחנוהו, ולולי ה' שהיה לנו כי היא בעצמה "נפלאת בעיננו" ביומא ההוא שהוא "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

ועוד אפשר בפירוש "היא נפלאת בעינינו" על שאמרו שם שהקב"ה שוחטו לעיניהם ובלע המות לנצח, ובזה נפלאת מעינינו ממנו ולא נמצא. מאופן הכתוב "כי יפלא ממך דבר".

הדרן למלין דלעתיד לבא. מעלת וגדולת המלכות איהי יותר מן השמש. גם זה אמר שלעתיד לבא יגדל כח דשם ב"ן משם מ"ה, ושם יהיה אשת חיל עטרת בעלה בסוד אמרם ז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם. איכו השתא אמר "ואם בסוד כתר ומלכות" - דהיינו בלעתיד לבא דשויא מלכות למהוי כמו כתרו של זעיר, והאי איהו סוד "עטרת תפארת" - שהיא עטרה למעלה, אזי יתפרדו כל פועלי און וכו' בכח פלאות ה' דאיהי עושה בשנוי טבע העולם, כי זה האמור "אין כל חדש תחת השמש" איהו בהנהגת עולם הזה שהיא "תחת השמש" (דאיהו זעיר אנפין), אבל לעתיד לבא דנהיג עלמא במלכא משיחא בבחינת המלכות דאיהי למעלה מן השמש - הא כמה חידותין ופליאה דעת.

"ואז סוד סגולתא להוה" - בסוד הכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ" דכתיב "מֶלֶך" בסגול דאיהו הוה לישראל דאינון סגולתא אתקריאו כענין הכתוב "והייתם לי סגולה". גם הם סוד הווה לפי שהם שארית ישראל הנמצאה והוייתם לעולם קיימת. מה שאין כן הקליפה דהיו כלא היו, ואין הוייתם קיימת.

ועם זה אני מתרץ קושיית התוס' ריש מכלתין מראש השנה וקמא, דבד' ראשי שנים תני "הן" וכן "ד' שומרים הן", ובד' אבות נזיקין לא תני "הן". וכן ד' מראות נגעים, ד' אבות הטומאה. וזה לפי שבבחינת הקדושה תני "הן" להורות על הווייתן קיימת. וזה דבד' ראשי שנים הא מרמז לד' עליות המלכות שהיא העולה בסדר המדריגות, ובמקום שהיא עולה מנוחת שם רושם ולזה סימנא מלתא היא בראש השנה, לזה תני בהו "הן". וכן בד' שומרים דרמיז לד' של שכינה שבה השימור, כענין הכתוב "על ירושלים הפקדתי שומרים וכו'". הא להאי תני בהו "הן", לומר כי הוייתן הוייה. מה שאין כן בשל נזיקין והנך דבסיטרא אחרא הוו - אין הווייתן הוייה, והיו כלא היו.

(ג*) והפסוק ויאהב יוכיח כן:    שהוא הפסוק "ויאהב המלך את אסתר וכו' וישם כתר מלכות בראשה וכו'", שמכי שוי כתר מלכות בראשה אזי נעשה הנס בשינוי טבע שנהפך הדבר ועשו בשונאיהם כרצונם.

(ד*) ואם כסדרן תפארת עטרת וכו':    פי' ואם הם כסדרן, שיצאו בתחילה ת"ת עטרת, דהיינו זעיר ואחר כך נוקביה, שאז מועטת הארת המלכות וכל השפעת העולם שתחתיה, שאין לה אלא ממה דיהיב לה בעלה - אזי "שויין העתיד כמו העבר - הכל בסוד הקמצא", דהיינו קמיצא של השפע, שאין נמשך אלא המועט. והוא הסוד אמרם ז"ל "קשין מזונותיו של אדם וכו'". וטעם העתיד והעבר בזה לומר דכמו שבתחלת הדבר בתיקון המלכים - שהוא העבר, היה בא הדבר במיעוט האור ובריבוי מסכים -- כן הוא הנהוג בכל בירורים העתידים לתקון, איהו בזעיר שם זעיר שם. והאי איהו רזא עילאה, סוד העבר דהיה קודם בריאת העולם דכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים - הכל היו נקמצים בכח מאצילם. וכן ביהיה לעתיד, אחר התהפכות העולם - הכל יהיו נקמצים בכח עילאה לאתבא רוחיה ליה, ונשגב ה' לבדו. וכך הוא הדוגמא בהעבר והעתיד אחר האציל העולם מתיקון ניצוצי אורה - איהו בזעיר שם זעיר שם בבחינת קמיצו. ודא דהוה בלעתיד לבא אחר גמר תיקון כל ניצוצי אורה דאזי כל בחינ' ס"ג איהו גדול מגמט, בסוד עטרת בעלה. אז הוא סוד סגולתא להוה בסוד הכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ" - מלך בכל חיילותיו, ואין נסתר מחמתו מכל ניצוצי אורה.

(ה*) וכאשר עטרת תפארת וכו':    פי' ביומא ההוא דהוה עטרת ת"ת, שנוקבא גדולה יותר מן השמש -- אז כחו של הדין למטה, ואין הקטרוג הבא מצד הדין להיות כחו לעילא. וזה יהיה כסדרן באותיות של אלפא ביתא, דע' קודם לפ', דהיינו ע' - עטרת, פ' - פחד, המורה על דינא דפחד איהו למטה מעטרת, ואין לו כח לעילא. והא קמ"ל בסדרא דאותיות דאצל בעלי תורה הדין נרפא, והאי להאי אמר "תפארת חכמים עושרם", כענין אומרם ז"ל (בבא מציעא נט, א) "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו", ונוסחא אחרינא "כי היכי דתתעטרו", ודא ודא אחת היא.

(ו*) הרי הסתום מארבעים וששים בסוד ויצחק בן ששים הוא:    הפירוש כי כתיב בראש הענין "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו'", ובסוף הענין אחר אומרו "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו" אמר "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" - הרמז על דבסוף יומייא בעוקבא דמשיחא דידו הנטויה של יעקב להיות אחזת בעשו, ומחא לצלמא על רגלוהי -- שאז עטרת ת"ת בישראל דינא דיצחק איהו למטה. וברמז דהשמיענו מארבעים וששים לומר ברמז כי הסתום מארבעים וששים המורים דינא בסתימו, דכל נהורין הנה אינהו מ"ם סמ"ך נפתחים אז לסיים בכי טוב. והיינו ענין דאמרו ז"ל לעתיד לבא אומר הקב"ה בניך חטאו וכו' ויצחק הוא דהיפך בזכותן של ישראל עד דמחוו אינהו ישראל ביה ביצחק לומר "כי אתה אבינו", ואיהו מחוי להו שמא דקב"ה עד דאמרי ליה "אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז), בעבור שמך המחולל בגוים (יחזקאל לו, כג), והיינו הכתוב "למעני למעני" (ישעיהו מח, יא) - ואעשה למען שמי, כי הלא שמך נקרא עלינו, כי בשם ישראל נרמזו כל עשר ספירות - ראשי תיבות שלהם כח"ב גג"ת נהי"ם - הם ממש עולין כמנין ישראל.

וענין דמחוי להו שמא דקב"ה - הא איהו דהוי"ה המסותר בשם יצחק, דחושבן אמצע אתווי דיצחק כזה: יו"ד צד"י חי"ת קו"ף - איהו כ"ו כמנין הוי"ה, והאי איהו "כי ביצחק יקרא לך זרע" דאמרו ז"ל ביצחק ולא כל יצחק, דהיינו אמצע אתווי שביצחק איהו המכונה לזרעו של אברהם שבשם ישראל יכונה, שבו רמיז כל י' ספירות הנרמזים בשם הוי"ה. ולפיכך בתפילת ראש השנה "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור" היא עיקר הגירסא הנכונה, והאומר "לזרע יעקב תזכור" אינו אלא טועה, שמשנה מבטע של חכמים כמ"ש הבית יוסף. וטעם למגרס בהכי טפי לפי שעם זה יזכור לנו מגאולה העתידה דאיהי למען שמו הגדול דאתרמיז באמצע אתווי דיצחק.

ואמר על האי דנפתח בשתים מארבעים וששים דיצחק הוא סוד טוב - ע"ש כי ה' דבר טוב על ישראל.

ואמר כי הוא בהתחלקותו לדסמיך ליה דאיהו על התחלקות האות דס' דאיהי ששים ל"ב אתוון ט"ו בצד עילא ותתא.

ואמר ועם חילוקו האחר שהוא של מ"ם דאיהו שוי ב' דסמיכא לה ו' שלא כמו הסמ"ך דאיהו בצד עילא ותתא, הא בהאי תמצא טוב, כי ו' דאמצע טוב איהו נמשך להאי והאי. ונמצא כי זה סמ"ך ומ"ם דהוו בסתימו דדינא דמניה נמשך כחות היצר בסמא"ל דקליפה הנה עתה נפתחים ונעשים טוב. והאי איהו הסוד לעתיד לבא מביא הקב"ה סמא"ל ושוחטו לעיני הכל - האי איהו ענין סחיטת ענבים להוציא הטוב ממנו, ונשאר הקליפה עץ יבש ושכנו צחיחה.

(ז*) ואמר "ואז סוד העוזר" דאיהו סמ"ך דסמיך לעטרת ישראל ואיהו עוזר לה נכנס בין ע' לפ' למהוי עס"ף "למטה מהעטרת ולמעלה מהדין". ונראה הרמז על דא"ל יצחק לקב"ה אם תרצה פלגא עלי דידי ופלגא עלך, האי איהו עוזר לה לעטרת ישראל. ונראה בהאי דמחוי להו ה' עד דא"ל אתה ה' אבינו גואלינו הוי שמא דה' שבאמצע אתווי דיצחק איהו העוזר למטה מהעטרת והוא למעלה מהדין, שהוא הנרמז במלת "אבינו" אחר אומרו "אתה ה'" דקאי זה ליצחק שהוא דינא. והפעם הזאת איהו מתרצה ברחמים, ולפיכך איהו כפיו(?) תחת החסד והרחמים.

(ט*) "והממסים" שהם המרגלים על שם הכתוב "אחינו המסו את לבבנו" "עשו זה, והדין למעלה" - ו"ו של מלת "והדין" איהו במקום ש' כמו "ולא יהיה כקרח וכעדתו" ורבים כמוהו, כאילו אמר "עשו זה שהדין למעלה", בכח שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. ומטעם זה נהפך סדרא דאלפא ביתא במגילת איכה דהקדים שם ב"איכה יעיב באפו" פ' לע' (איכה ב, טז-יז).

(י*) ואמר "והמפונה" שהוא כלב בן יפונה על שם שהוא מפונה מעצת מרגלים, "הראה בעזרתו הגדולה" - היא הס' הגדולה ד"ויהס" שהיא סמך לעזרתו, והיא אשר נעשית "בתוכה" של עזרתו להשתיק פתחון פה של המרגלים ולמהוי דינא ההוא בתחת.

(יא*) ואמר וכאשר תצרף העוזר תמצא יציאת מצרים וכו':    כלומר כי הלא כתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וביציאת מצרים היה שם סוד אהי"ה למפרק להו דאיהו בעשרה נגד רד"ו כלפי חסד וגבורה דאינון עשרה בסוד הפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וכו'". גם זה בלעתיד(?) היה זה הבחינה דעס"ף איהו עולה בחשבון "עשרה דשמא" אהי"ה, והאי דלעתיד איהו "למעלה מהראשון" של יציאת מצרים, כי זה היה בעוזר וסומך של בע"ת(?) והך דשל יציאת מצרים הא עדיין לא באו לכללה ולאו בני תורה נינהו.

פירוש על מאמר יב[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/יב (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) אמרו אמו של איוב נקר' מדוה:    הכי גמרא גמיר לה ומקביל לזה "ויקלל איוב את יומו" על שם אמו דאיהי נקראת מדוה ממנה נמשך לו להיות "דותה עליו".

ואמר ונשמת גבר היה בה‏[39] ממש ככתוב:    איהו סבר בפירוש הכתוב "והלילה אמר הורה גבר" - "הורה" איהו עומד על אמו שנקראת 'גבר', שהיא קיבלה הריון, ולזה ויקלל את אמו איהו קאי בין ליום הלידה בין ליום העיבור, אמר "יאבד יום הוולד בו והלילה אמר הורה גבר" דקאי בזה להלילה שנתעברה בו אמו, ותלה המקולקל בקלקול דאיהו אמו, שהיא גבר, וקבלה הריון. ועל זה קאי לומר שהוא גבר ממש ככתוב דהיינו הכתוב "והלילה אמר הורה גבר" דסבר למשמע בפירוש מלת "הורה" עומד על קבלת ההריון, שלא כפירוש הפשטנים שפירשו מלת "הורה" פועל יוצא וקאי גבר על אביו שפעם ההריון. כמו כן מצאתי לה"ר אברהם בן עזרא בפירוש מגלת איכה על הפסוק "כי ה' הוגה על רוב וכו'", אמר הינה כמו הרה שתנד'(?) דצונו כמו הרה גבר, לפי שהוא נראה עומד מבנין הקל ואלו היה מפעיל היה בא בדגוש, ואהא הוצרך לומר שעם שהוא מבנין הקל איהו יוצא כמו הורה גבר.

כנ"ל כן נראה לי (?) כוונת הקדוש המחבר. שלא כפירוש מהרש"מ ז"ל דקאי לומר "ככתוב" על פסוק "יהודה גבר באחיו". ואם קבלה הוא נקבל בהאי נשמת גבר דאיהו יהודא שבו נאמר "גבר באחיו", וכמו שהוא מדברי המחבר לקמן. אבל אין כוונת המחבר באמרו "ככתוב" ע"פ על פסוק(?) זה אלא איהו ע"פ "הורה גבר", והיינו דייק אומרו "ממש", לאפוקי מפירוש הפשטנים כאמור. וזה נ"ל ברור כשמש. ודוק ותשכח.

ואמר על נשמת הגבר שהיה בו דאיהו איש היבם שהוא יהודא דאיהו נקרא בעל היבם לפי שהוא הראשון ביבום, וגם קיום המלכות בזרעו איהו על ידי היבום ברות. ולרמז זה שמתי היום כמו ארבעים שנה מסבא פרישא כמה"ר שלם בסיס נ"ע על רמז במלת יבום דאיהו קיום בזרע יהודא בתמר ורות, כי תקח ת"ר מתמר ות"ר מרות - איהו י"ב מאות. והנשאר איהו מ' מתמר, ו' מרות - הא איהו י"ב של מאות, עם ו' מ' של אמצע חבורא דתרוויהו -- איהו יבו"ם.

והנה הוא מבורר בזה לטעם המאות דיחזרו לקטן באחדים לפי שהוא כעניינו האיש הגדול יעשה קטן שהרי אשתו עצמה תעשה אמו. והנה מ"ש רז"ל איוב בן יבמה היה - אין זה נוגע למ"ש הקדוש "איש היבם", דבו קאי על יהודא דאיהו נשמת גבר היה באמו. ואי משום זה הול"ל "איוב בן היבם". אלא משמע דקאי לומר שגם אמו נפלה יבמה לפני אביו ואביו עצמו היה יבם, והא לזה מכוון שם אביו ברים שבו אותיות יב"ם. והנשאר הוא אות ר' - עם ד' אותיות של מלת ברים ועם המלה עצמה - איהו גבר. והרי בזה מורה על קלקול בריאתו, בין מצד אביו דאיהו יב"ם - נשמת גבר, ובין מצד האם עצמה דאיהי נשמת גבר ואיש היבם.

והרי הוא בתכלית ביאת הקטנות, דהוא עצמו היה בעל של אמו ונעשה בנה. וזה טעם אומרו "בן יבמה" ולא "בן היבם", לפי שהוא השינוי טפי, דבעלה נעשה בנה ונוסף בו כל אותם השינויים דנשמת גבר היה באמו והקלקול הוה מיניה וביה, שהיה בעלה. וגם מצד אביו שהוא יבם הבא על יבם, ואיהי עצמה הות יבם ונעשית יבמה -- מכל זה נתקלקל הצורה והיו בורות נשברים כשם אביו ברים. גם נעשה רש עני השפע דלזה נמי רמיז ר' של ברים.

(ה*) והוא בא בגלגול יצירה וכו':    הוא מבואר מן הקדום שביאתו לעולם הזה בגלגול בראשון הוא היה בעל של אמו, ואחר כך נתגלגל להיות בנה, אמר שהגלגול הראשון איהו בסוד יצירה ואחר כך בגלגול השני איהו סוד הבריאה, כי כך המדה שמתחלה לא יהבין ליה אלא המועט, זכה יתיר - יהבין ליה יותר.

ואמר כי הוא "בסוד המרומז בו" - כתב הר"ש ז"ל כי ראשי תיבות של איוב - אשר יצר וגם ברא. וגם בשם מקומו עוץ איהו ראשי תיבות עניו וגם צדיק. והיינו הך, כי סוד עניו איהו בעולם השלישי מלמעלה דאיהו היצירה שבו מטטרו"ן, והאי איהו סוד הכתוב בבחינת משה "והאיש משה עניו מאד", ונרמז בראשי תיבות של משה - מטטרו"ן שר הפנים, דאיהו היצירה. גם תבית עניו - ענו כתיב, וגם הו"ו זעירא המורה עני הרמז על אומרם ז"ל "אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד" - אתוון הלכה - הכלה, נקראת דל"ת על שם דלותא ועניותא, אין לו להקב"ה בעולמו - בעולם ו', דאיהו היצירה, אלא לתקון ד' אמות של הלכה - אתוון הכלה שהוא עולם העשייה.

וזה סוד הלוכן של ישראל במדבר מ' שנה בארץ ציה ושוחה, להכרית החוחים וקוצים מן הכרם בסוד "מחצדי חקלא", למתקן לה ולחברה בהדי בעלה היצירה דאתרמיז בארץ ישראל כידוע. גם לזה הסוד איכא מ' דורות מימות משה רבינו ע"ה עד רבינא ורב אשי דחתמו התלמוד, דאינהו הוו מתעסקי בסדר המשנה ולימודה דאיהי המשנה אתרמיזא ביצירה כידוע.

ובבחינה השנית דאתרמיז במלת "צדיק" איהו הנרמז בעולם השנית מלמעלה שהוא הבריאה שבו מקנן אל שדי. והאי איהו נמי סוד הבריאה בבחינת משה, כי כן משה חושבניה אל שדי. והנה אל שדי מלא עולה אלף, כמנין מטטרון שר הפנים - הראית דדא ודא אחת היא - הוא משה שהיה בבחינת היצירה, הוא משה שהיה בבחינת הבריאה.

גם איוב הכי הוא מצד הב' גלגולים. ולזה נתאוה לו משה למכתב מילוי כאומרם ז"ל.

ואמר "והמקום מגלה סוד" הנזכר, כי לפי שקשה - אחר שהשם והמקום איהו מרמז ענין אחד, מה שהשם מורה איהו המקום מורה, הא קשיא - תרתי למה לי? והשיב כי הוא המגלה סודו בהיה ונברא, שאי לאו כן הוינא אמרין דאיהו משל כמו ההוא מרבנן דהוה יתיב קמיה דרשב"ן וקאמר הכי. ועיקר התשובה היא לו במסקנא, אם כן שמו ושם עירו למה לי, כי זה שהיה בכפל דבר איהו לחזק הדבר ההוא ולאמתו כדרך שירות הנבואה.

(ז*) והנה ג' שמות יש לחמה וכו':    הג' שמות הם שמש חמה חרס דאתרמיזו בגמ'‏[40] בריאה יצירה עשיה לדכורא. לקבלייהו ג' שמהן בנוקבא - ירח סהר לבנה. ובשבת קדש מתלבש שמש לפי שהוא עידן לשמשא בסוד אמרם ז"ל עונתן של תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת.

(ח*) "סוד שבעים ענפין וכו'" לתרין סטרין ימין ושמאל נמשך איהו "מהמקור שנים ושבעים", כי לפי שהע"ב שהוא חכמה איהו מקור לכולהו הויין בסוד הכתוב "כולם בחכמה עשית", והנה הוא השם ע"ב בהוי"ה איהו בתרין סטרין, אם במילוי דיודי"ן, ואם בריבוע השם בפשוט. ולפיכך הלוקחים הע' ענפין דאינון ע' עטורין לה בתרין.

"וכן בשני" - השם דאלהים בדוגמא זו, דהיינו מלוי אלהים דיודי"ן איהו ש', וריבוע אלהים פשוט איהו ר', והיינו דכתב "וכן בשני הפוכו", כלומר וכן תקח בשנים מן השם דאלהים שהוא ההיפוך מן החסד והרחמים, כי הוי"ה חסד ואלהים דינא - הנה הכל עולה כמנין שמש.

וטעם שאין לוקחין מן הע"ב אלא ע', כי לפי שהוא למשמע מן השם דחושבניה שנים ושבעים איהו למימר שנים שבעים, דהיינו הכוונה ב' פעמים שבעים.

והרי לקחנו ב' פעמים ע' דאיהו ק"מ, בהדי הש"ר של חשבון אלהים מלא דיודי"ן וגם בריבוע פשוט -- הרי הכל עולים למנין שמש. וכן לענין תמ"ר דאיהו זווגא יאה כדקא יאות בסוד הכתוב "זאת קומתך דמתה לתמר", דלא סלקא דכורא בלא נוקבא, ולא נוקבא בלא דכורא, דהלא שויין אינהו בשמא, דשמש ותמר חד מיינא הוא.

ועוד ע' עטורין אינהו סוד מרגלאן דשבת, כי אינהו אתיין בכח זווגא עילאה דאבא ואמא, דאתרמיזו בי"ה, ואינון בסוד הוי"ה ואהי"ה, דלכי תמלא כל השם דהוי"ה בד' מילואין (דאינון רל"ב), והשם דאהי"ה בג' מילואין (העולים תנ"ה) -- הרי ז' מילואין בשמות אלו דאבא ואמא דאתרמיזו בי"ה - אינהו ז' מרגלאן טבן. ואינהו עצמן ע' עטורין לשכינה, כי הם ע' אתוון עם כללותם.

והנה תחשוב כל מילויי דהויה העולים רל"ב וכל מלואין דאהי"ה העולים תנ"ה (דאינון ז' מרגלאן כאמור) עם אתוון דאתרמיז להו שהם י"ה -- הכל עולים כמנין שבת[41]. וז"ש הכתוב "שלהבת יה" האמור בשבת - שלהובא דאשא, להבת אשא דקדושה של יה בשבת לה' תתאה. וזהו נוטריקון דשלהבת - שבת לה', כלומר התמשכות שבת דשל אתוון יה, לה' תתאה. וזהו סוד האמור בשבת ע' עטורין לה'. וידעת שבשבת עולין זו"ן נגד מקום הנקרא אבא ואמא, ונקר' גם אינהו 'קדש' כמו אבא ואמא.

ואמר כי זה שמש דאשתמש בשבת איהו בחינת אל שדי שבבריאה, בחינת מש"ה, ולזה אמרין בשבת "ישמח משה במתנת חלקו וכו'". גם לזה נהר סבטיון איהו בסטרא דבני משה.

ואמר כי הוא אל שדי שבבריאה - הוא הממונה להשמיע תפלת עניים, כי עד שם בבריאה עלתה צעקתם, ואל שד"י שמקנן שם איהו משדד המערכה נגד האצילות להשמיע עד שם תפלת עניים.

ואמר שגם הוא שד"י מסוד ו' קטנה, כי לפי ששדי דאיהו היסוד - הנה רמיז בו' זעירא, כידוע דוא"ו הגדולה איהו בת"ת והוא"ו זעירא ביסוד, דלזה גוף וברית חשבינן חד. והא להאי במלת "עניו" דכתיב גבי משה "והאיש משה עניו מאד" - וא"ו ד"עניו" כתיב זעירא, דאיהו היסוד דרמיז בא"ל שד"י שחושבניה משה - איהו הממונה להשמיע תפלת עניים. ולפיכך בתפלת שבת בנשמת אומר "שועת עניים אתה תשמע וכו'". והבן.

ואמר על וא"ו קטנה הנזכר שמשם הודו והדרו של משה, כי הלא הוא רמוז בהיסוד דאבא - דכל היסוד דדכורא רמוז בוא"ו זעירא. והנה הוא היסוד 'עניו' אקרי, לפי ששייף עייל שייף נפיק (סנהדרין סח, ב), והוא היסוד - כל הכורע כורע בברוך דאיהו היסוד.

ואמר בסוד צעקה וכו' - כלומר כי זה האמור דאיהו הממונה להשמיע תפלת עניים, איהו בסוד הכתוב צעקה שמיעה, שבו כתוב כפול. ועל זה הוא דקאי לומר "ככתוב", דהיינו הכתוב "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", דהכפל בו - בין בצעקה בין בשמיעה.

ואמר לשמע איהו לומר בטעם הכפל אם לצעקה איהו להחזיק הענין לשמע לומר שבודאי שומע צעקתו והוא כדרך שירות הנבואה הכפל בו איהו להחזיק הדבר ולאמתו. ואם לשמיעה - הא איהו למימר בכפל שהוא בתרין גוונין.

(יב*) הן לטוב להנותן הן להעניש להמקפץ:    ואמר כי זה האמור דהוה לצדדים בשכר ועונש - אין זה אלא מסוד המלואים הללו שהם הנזכרים לעיל, שהם סוד הויה אלהים העולים שמש. וזה טעם הכפל בין בהוי"ה בין באלהי"ם, דחשבינן בתרוויהו המלוי וגם הריבוע לפי שיש בו הכפל מ"שמוע אשמע". ועם דאמרינן דאצטריכו תרוויהו - חד לטוב להנותן, וחד להעניש להמקפץ -- מכל מקום מחמת דסמיכי אהדדי יהבי כל חד את של זה בזה וזה בזה למהוי תרוויהו בכפל. ואמנם כל חד דאיין(?) בדידיה בדון מינה ואוקי באתרא, דזה בשל הוי"ה רחמי וזה בשל אלהים דינא.

וזה טעם הכתוב "כי שמש ומגן ה' אלהים" - שהרצון בו, שמש שיש בו מגן איהו ה' אלהים - רחמי ודינא. הללו מתרפאין בו ומתחפאין בצלה, והללו נכוים בה. והאי איהו הכתוב "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

עוד יש לצדד בהני שמהן הוי"ה אלהי"ם שהם להעניש וליתן שכר במדה שמדד, והוא כי תמלא השם דהוי"ה דיודי"ן (דאיהו ע"ב) עם אלהים מלא דיודי"ן (שהוא ש') - הא איהו שב"ע. וזהו שכרו דמשביעו לההוא דיהיב לרעב שהוא העני, כי כך המדה כנגד דיהיב ליה לעני ומשביעו גם מן השמים יהבין ליה שובעא כדקא יאות לו לההוא דיהיב. ואין נסתר מלחמו.

וריבוע דהוי"ה (העולה ע"ב) בהדי רבוע אלהים (העולה ר') - איהו רע"ב - זהו להעניש להמקפץ, כי לפי שהוא מקפץ גם איהו מרעיב.

ואת זה עצמות בההוא צרופא דשמש מנו"ל‏[42] שהוא מכח מניינא דש"ר וק"ם, כי אתוון שר איהו רש - להעניש להמקפץ בדלות, למהוי רש כמה דאיהו בעי בחבירו ולא יהיב ליה. ולההוא דיהיב - קם איהו - קימה הוה ליה ולא יחסר לחמו.

(ולזה נקרא העני ר"ש לפי שהעני כשבא לפני בעל הבית הוא בא בב' תיבות. אם נותן לו או מצרף ש' עם ע"ב, ואם אינו נותן לו הוא מצרף ר' עם ע"ב. ש"ך ושמעתי מידיו אף רוחי בקרבי החו"ן כה"ר יצחק שמאמא הי"ו ובבנים זכרים יפקדהו בי"ר שזהו סוד הפסוק "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", ר"ל שה' מצרף שמו - עם השי"ן כשנותן לעני, וכשלא יתן מצרף שמו עם הרי"ש ויהיה מלת "כולם" בין לשי"ן בין לרי"ש, ודברי פי חכם חן).

(יד*) והמקור שבהם סוד יכהשי"ם וכו':    לא נתבאר לי מזה השם יכהשי"ם מאין מוצאו, וגם מהרש"ם לא הראה את מקומו. אבל הדרש בו איכא למדרש ממ"ש מהרש"מ כי יש בקדושה של"א ניצוצות קדושות המבטלים בשם זה כל של"א קליפות בסוד הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע", מזה ידענו נאמנה כי יש אש"ל ניצוצות במלכות הנקראת 'באר שבע'. והיא נקראת י"ם כנודע. איכו השתא בזה השם יכהשי"ם הא איהו עולה במנין של"א י"ם, ולזה אשל של י"ם דאיהו המלכות יפה כחו לבטל של"א קליפות, כי זה אש"ל נקרא נטע נעמן וזה שלא איקרי מש"ה וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

אמר עוד "והמקור השם כהשי"ם" כתב הר"ש דאיהו אותיות שכ"ם י"ה - סוד הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וכו' בחרבי ובקשתי". "בחרבי" - י', "ובקשתי" - ה'. ואני אומר דאיהו אותיות מש"ך י"ה, ואם יהיה המשך י"ה להיות בסוד חוזר כזה: י' י"ה - הא הוי השם יכהשי"ם כחושבן שכינ"ה. והמקור עצמו בלי התמשכות הנזכר דאיהו כהשי"ם - חושבניה שע"ה דאיהו רמיזא גם בשכינתא, סוד אמרם ז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה" - על ישראל נאמר, הוא הנקרא 'אדם' כענין שאמר הכתוב "אדם אתם". אין לך אחד מישראל שהוא הנקרא 'אדם' שאין לו החלק בשכינה הנקרא 'שעה'. וזהו "כי חלק ה' עמו" - סוד חק"ל תפוחין. ואם תרצה תרגום "איש חלק" - "גבר שעיע" - כי אין נאות שער באשה וד"ל.

והנה עוד איכא התמשכות הי"ה לצרוף גדול, והוא כי אותיות י"ה אתרמיזו באבא ואמא, ולהם ב' שמות - הוי"ה אלהים - דאינון במלוי ורבוע עולים כמנין שמ"ש דאתלבשא בו שכינתא בשבת כנזכר לעיל. ועוד זה להם ב' שמות הוי"ה אהי"ה דבכל צד מלואן איהו תרפ"ז, ועם אתוון י"ה דאתרמיז להו - הא איהו כמנין שב"ת שהוא סוד הבריאה, ששם מקנן א"ל שד"י. הרי הכל אחד.

ואמר "והנה סיסרא פגם בסוד מוחא וגם תי"ד אורות שבתוכו" דאינון אורות תקועות במוח ההוא כית"ד, ולפיכך אותיות אתקריאו. והנה מו"ח ותי"ד הנזכר - חושבן תרוייהו איהו תח"ס שהוא מנין ג' בריתות הממונה להכניע האויבים כנזכר לעיל במאמר ט'. ובזאת הפעם סיסרא שחושבניה של"א (סוד של"א קליפות), גבר אויב לפגום במו"ח ותי"ד אורות שיש בו שחשבונם תח"ס, ולפיכך עשתה יעל בחכמה שבתחי' "ותכסהו בבשמיכה" - אותיות כה"שים, הוא השם השולט על של"א קליפות כמנין סיסרא. אחרי זה לקחה יעל יתד האהל ותקעה במוחו וממילא בנפול זה ש"ל[43] של קליפה את מוחו ביתד -- קמה וגם נצבה מוחו של קדושה עם היתד שלו על עמדו כמשפט הראשון.

וזהו שאמר "ובזה תבין שמו ומה נגזר עליו" - את זה למדתיו מפירוש הר"ש והוא פלא.

(כ*) ואמר ובסוד הקליפה הנקרא שנש"ע וכו':    פי' כי זה הוא הדוגמא להנזכר בסוד הקליפה הנקרא שנש"ע שהמבטלה איהו עשר מילואים של ע"ב שהמה שוים למניינם, דומיא להך הנזכר שסוד תח"ס של קדושה איהו דרצץ את מוחו של סיסרא עם תי"ד קליפות שבמוחו.

ולא תימא שבדרך מקרה אירע כך, שלקחה יעל יתד האהל ותקעה במוחו - אלא איהו בכוון מתכוין לתח"ס של ג' בריתות נגד מילה ופריעה ואטיפו דדמא, דבכח הכוונה של אלו הוא דעשתה לתקוע את מוחו עם היתד שבו, ואיהי דעשתה בזה איהו התבוננות דבר על ידי אדם מתחת, בסוד הפסוק "וידי אדם מתחת כנפיהם", "מעשה ידינו כוננה עלינו" - בידי אדם מתחת, "ומעשה ידינו כוננהו" - בצד עילאה.

והנה י' פעמים ע"ב (שהמה תש"ך) הם צירוף תיבת בראשית[44] שהיא התיבה המתחל' בתורה והא להאי בראשית דהאי של תורה איהי מנגדת להאי קליפה שנש"ע דאתרמיזא בראשית ד' קליפות דכתיבן גבי אהדדי - שפחה, נבל, שנואה, עבד.

(כא*) ואמר אשר בהם מלאך הממונה וכו':    טעם לזה כי לפי שהמלאך הזה הנקרא 'השמאל' איהו נרמז בכתוב "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" - דראשי תיבות זה איהו השמא"ל, ונראין הדברים דעל המלאך הזה איהו האומר "ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וכו'", דאיהו מפסוקי הע"ב שמות. וכיון שכן נכון אומרו על שמות הע"ב אשר בהם מלאך הממונה הוא זה הנקרא 'השמאל'.

והנה היות זה המלאך נרמז בראשי תיבות "הני אנכי וכו'" - לזה הוא נגדיי לישראל בענין קבלת התורה הנקרא 'ראשית', ובעי שתהיה נתונה דוקא למלאכים, לפי שהם קדמו לבריאת אדם וראשית הוא להם בבריאה.

וטעם אומרו "להליץ בא" - לפי שכבר הם נשתתקו בתשובת משה שאמר "כתוב בתורה לא תנאף - מי בכם ניאוף", וזה המלאך איהו בא אחרי זה להליץ עליהם לומר תן להם מיהא המצוות עשה אשר יעשון. ולזה חשבון המלאך הנזכר איהו עש"ה עם הכולל.

ואמר "והפסיד באיסורים" כי זה תשובת האל דבההוא דאתארח אצל אברהם בכח שליחותו של מקום בההיא מ"ע עצמה שעברו אכלו בשר בחלב ועברו על לאו "לא תבשל גדי בחלב אמו". והנה עם שבודאי אברהם היה נזהר בזה, שהרי מדין תורה לא אסור אלא בישל בשר בחלב בעירוב אהדדי, אבל כי בשלן כל אחד לחודיה ואחר כך ערבן - לית לן בה אלא איסור דרבנן. ונראה מן התורה כי עביד איהו כל חד לחודיה שהרי כתיב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה" - דמשמע כל חד לחודיה תיקון מאכלו, דאי לאו כן האי אומרו "אשר עשה" הוא אך למותר, וכתיב "ויתן לפניהם והוא עומד עליהם" לשמור שלא יערבבו זה את זה.

ומכאן נראה טעם אומרם ז"ל "אברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין" - האי איהו עירובי תבשילין של בשר בחלב, שכבר הם מבושלים כל חד לחודיה ועירובן של אחר כך, שכבר הם מבושלים, אינו אלא דרבנן. איהו אברהם אבינו עליו השלום קיים, שהרי הוא עומד עליהם לשמור פתחי פיהם שלא יערבבו המאכל זה בזה. ואף שתערובתו בזה אינו אלא מדברנן - מכל מקום כיון שהוא נזהר בזה באיסור דרבנן שעיקר איסורו מן התורה לא תבשל גדי בחלב אמו, ואינהו המלאכים אמרו ז"ל שאכלו הכל בבליעה אחת בצד חיבוב מאכלו מאחר שלא הרגישו לעשות במאכל כל א' לחודיה כמו שהוא עשה ונתן לפניהם - הא להאי חשוב להם "הפסידו באיסורים".

ואפשר כי הוא הכוונה בתשובת האל כשבאתם אצל אברהם הראיתם שהוא סבל בעצמו לעשות גדר ולאסור איסר בההוא דהוה עיקר איסורו מן התורה, ואתם לא חשתון בההוא גדר ואיסור דרבנן - אם כן הוא יותר טוב מכם לקבל תורתי לפי שהוא עושה משמרת למשמרתי. ולזה יאות לזרעו לקבל את התורה יותר מכם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'".

(כב*) ובזכות המעשר שישראל נותנים וכו':    כי גם בזכות המעשר שישראל נותנים נדחו המלאכים מקבלת התורה וניתנה לישראל, כי דרשינן סמוכים - "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכו'" - אתה ולא המלאכים, הוא בשביל "לא תבשל גדי וכו' עשר תעשר וכו'".

ואמר כי הוא המעשר דוחה את הקליפה של מוץ ותבן מן החטה ונשארת מנוקה ומבוררת מן החטא דיצר למהוי בטרפה כ"ב אתוון של תורה כמספר חט"ה. וזהו ענין אומרם ז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", והאי איהו נמי ענין אומרם ז"ל "אם אין קמח אין תורה". ובטעם הכפל - "אם אין תורה אין קמח" - הכא אתרמיז מה שאמרו ז"ל "מי שהוא גדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ולפי שהוא יעקב איחר נדרו במה שאמר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - הא להאי קאים ביה "ויאבק איש עמו" דאיהו שרו של עשו בסטרא דמלאך הנקרא השמאל דחושבניה דדין כחושבניה דעשו דאיהו נגדיי לישראל בקבלת התורה כנזכר.

ואמר על המעשר שישראל נותנים איהו "בסוד שם יר"ת" - דחושבן מעשר איהו יר"ת, דאיהו שם אחד משמות ע"ב לומר כי יאות זה דע"ב שהוא חכמה בישראל לפי שהוא ישראל עלה במחשבה תחלה להבראות.

ואמר כי גם הוא "בסוד חמש עשרה מאות וארבעים רקיעים המשפיעים להנותן ברכה", כי סכום זה איהו במספר עשר תעשר, ולזה אמרו "עשר בשביל שתתעשר".

וז"ש "בסודו המרומז בו" - קאי בזה בין לעשר תעשר דאיהו סכום חמש עשרה מאות וארבעים רקיעים המשפיעין להנותן, וגם למלת מעשר דחושבניה יר"ת שהוא שם אחד משם ע"ב למתקן ליה בחכמה של תורה. והאי איהו ענין אמרם ז"ל "מעשרות סייג לתורה". ולז"א השלם 'תפארת חכמים עושרם' (משלי יד, כד עי"ש) וד"ל ודי למבין.

(כד*) והיו תרין פריצין בחרבן וכו':    נ"ל דהני תרין פריצין ישראל אינון דנק' לבן נבות, שכל השם הרמז בו לטובה ולרעה כדלעיל במאמר ח', דאם הוו טובים הא שם לבן שבו איהו מורה על ליבון העון, ונבות איהו גימטריא חת"ן כדלעיל דבחבורא דתרוויהו הנה מורה לטובה על דהוה ליבון בחתן דאיהו שחקים להיות שוחקים מָן לצדיקים.
אבל היותם מפסידים ברעה עד שנתפרצו - אז היה הרמז בשמם לרעה, דבחבורא דתרוויהו הא אינון בחושבן עולים תק"ם - נוסף על מנין בתי"ב קכ"ו (דאיהו ריבוע אדני[45]), להורות כי הפריד החתן מן הכרם והפריד שחקים שהוא הבירור במקום דהוה לבן המלבן ומברר נעשה איהו לבן הארמי ברמאות, והגביר דינא בשכינה הנקרא אדנ"י. ואהאי נק' עתה בשמם לבן נבות בבחינת המרמז בשמם לרעה.

ואמר "נבות היה הורג וכו'" כי נוסף בעצמו בחושבן נבות על הקליפה בתי"ב מספר ארבעים וארבעה כמספר ד"ם - להורות על שהיה איש הדמים בכחו של ההיא קליפה בתי"ב, כי היה הורג אב ואם.
וקשיא - הא קרא המרמז לזה בירמיה "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות" - דסופי תיבות זה "ואין אב אמותינו כאלמנות" איהו נבות - הא בההוא קרא לא אדכר מהריגת האם אלא "ואין אב". ותו קשיא אקרא גופיה מהו "אמותינו כאלמנות", והא כיון שאמר "ואין אב" הא הוי אמותינו אלמנות ממש.
וי"ל דבמה שכתבנו ניחא, והאי דאמר שהיה הורג - אינו ממש, אלא על ידי היותו מפריד שחקים וחתן מן הכרם - הא הוי כהורג אותם. וזהו "יתומים היינו ואין אב" בכח שהפריד החתן שחקים שבזה נעשו "אמותינו כאלמנות" - בהרחק את הבעל ממנה. ואת זה אחשיב כמי שהורג אותם.

ואמר "ולבן היה מחריב את הבית אחריו" - דבמקום דהוה מלבן ומברר בירורים דהוו בחוץ למהוי הפנים בבית, הא עביד בהפך להחריב הבית ולהיות כל אשר בבית החוצה לאיש זר. וזהו "נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים" - ראשי תיבות נהפכה לזרים בתינו איהו נבל. ועם שזה הוא כתוב קודם הפסוק "יתומים היינו ואין אב וכו'", והקדוש המחבר כתב שלבן איהו מחריב את הבית אחריו -- אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ואמר "והמה ממציא י' מהם שר הכלבים" שנקרא "לפי דעת האפלטני" - שהוא שם חכם אחד "חציר. ולדעת ר' מאיר נקרא אובץ", ואיהו הקדוש המחבר סבר דשניהם נתכוונו לאמת, ששני שמות היו אלו לשר של כלבים - חציר אוב"ץ. הראיה שהם מרומזים בפסוק אחד - "לא יחרץ כלב לשונו"; אחד להדיא - אתוון יחרץ, ואחר הוא הנרמז בסופי תיבות "לא יחרץ כלב לשונו" - אוב"ץ. עם ח' אתוון דבהו איהו תי"ה נוסף על מספר בתי"ב אחד - איהו לומר דבכח התחברותם כאחד לרעה בהדי הקליפה דהוה בידייהו המציאו זה שר הכלבים דבב' שמות אלו - חצי"ר אוב"ץ איהו מכוון החשבון.

ואמר "והם הנק' דמים" בסוד הכתוב "אנשי דמים ומרמה", שלכן נרמז בשם נבות שבו נוסף בחשבון על הקליפה בתי"ב מספר ד"ם להורות על שהיה איש הדמים בכחו של ההיא קליפה בתי"ב כמו שביארתי. ולבן שהוא היה מחריב את הבית אחריו - איהו נעשה לבן הארמי להחריב ברמאות. ועליהם הוא דאמר הכתוב "אנשי דמים ומרמה וכו'". דמים - איהו נבות שהיה הורג אב ואם, ומרמה אחריו - איהו ללבן אחריו שנעשה לבן הארמי.

ואמר "וסוד ש"ל קליפות שבהם היה איוב נאחז" - פירושו גם שר של כלבים הנזכר איהו סוד קליפת ש"ל, כי הלא לעיל במאמר ששי קראו 'בעל צפון' על שם הצפוני דמכמין להרוג בני נשא, כענין הכתוב "אנשי דמים ומרמה". והנה חושבן תיבות אלו בע"ל צפו"ן - איהו שכ"ח - סוד הכתוב "לא שכח צעקת ענוים". מה שאין כן בסטרא אחרא דאיהו סטרא דשכחה, כי אנשי דמים אקרו על שם דמנשי.

והנה צרף חשבון הב' תיבות עם חשבון בעל צפון (דאיהו שכ"ח) - איהו ש"ל - דא היא קליפה שבה היה איוב נאחז בסוד אמרם ז"ל "לא היה ולא נברא אלא משל היה", שפירושו מִן של, שהמ"ם ד"משל" נקוד חירק כמתבאר להלן.

ולפיכך בלעם הרשע שהיה קוסם קסמים בכח אחיזת הקליפה צחי"ר אוב"ץ דחושבן של שניהם איהו ת"ז, כי מטו שנותיו של בלעם למהוי ל"ג נצרף ל"ג של שנותיו עם הקליפה הנזכר דאיהו ת"ז למהוי מת, ולא אפשר ליה להחיות יותר, כי כן דרכו של שטן - יורד ומשטין, עולה ומקטרג בעת הסכנה. ועל זה אמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". והא על זה אמר לבן הארמי דאיהו בסטרא דבלעם "עד הגל הזה", ודי למבין.

(כט*) ואמר ואב ואם תמצא בקללה:    כי הלא אמר "יאבד יום אולד בו" (איוב ג, ג) על אמו דילדתו, "והלילה אמר הורה גבר" על אביו שעיבר את אמו. ועם שכת' שהוא סבור "הורה" עומד על אמו הנקרא 'גבר' שקיבלה הריון -- מכל מקום הפשט לא יופשט דמלת "הורה" איהו יוצא על אביו שמפעיל ההריון.

ובפירוש הר"ש אמר דנרמז שם אביו ואמרו בזה הקרא - "יאבד יום אולד בו והלילה" - סופי תיבות מדוה שם אמו. "אמר הרה גבר היום" - אותיות שניות ברים שם אביו.

(ל*) ואמר ועליו אמר שלמה דור אביו קלל וכו':    ולא אדכר מאמו בזה, לפי שהיא נרמזה להדיא, מה שאין כן אביו שאינו להדיא אלא בכח דדחיק ומוקי קרא אנפשיה דמלת "הרה" איהו למשמע נמי יוצא ועל אביו קאי, לזה עשה לו חיזוק ביותר לומר דגם אביו קלל. ולזה כי בעי למימר לעיל נשמת גבר היה בה אמר ממש "ככתוב" - כלומר כי זה הוא דמשמע טפי מן הכתוב איהו ממש על אמו שנשמת גבר היה בה לפי שמלת "הרה" עומד, מה שאין כן אהך דאיכא לפרש' על האב יוצא. ודוק.

וזהו נמשך מדבריו לעיל דאמר "והיו תרין פריצין וכו' נבות היה הורג אב ואם וכו'" והמה ממציאם בכח פריצותם באחדות ובכח הקלפיה דאחוזה בהון שהיא בתי"ב מחבורא דתרוויהו נפקא כלבא בישא מבינייהו דאיהו שר הכלבים מסטרא דבעל צפון הנקרא צחי"ר אוב"ץ, מידי דהוה בזווגא דשור וחמור דאמרו ז"ל מחבורא דתרוויהו כלבא בישא נפקא מבינייהו, לפי שהם בפריצותא טפי חבורא דדכיו במסאבא. וככה בכח זווגא וחבורא דשל קליפה - בתי"ב בהדי התרין פריצין מישראל, דאיהו חבורא דדכיו במסאבא נפקא מבינייהו כלבא בישא הנזכר מסטרא דבע"ל צפו"ן שחושבנם עם כללות הב' תיבות איהו ש"ל.

ודא הוא דהות ליה באיוב דאחציף אנפוי נגד אביו ואמיה לקללם. ואמר "ובזה תבין איוב לא היה ולא נברא" - דקשיא, מאין נמשך לו לההוא תלמיד קמיה דרשב"ן לומר כך, אלא מצד כי נחה רוח הקדש עליו לפי שהאמת הוא כך, בשניה שקלל אביו ואמו נמשך לו זה מהקליפה של ש"ל דהות אחוזה ביה דאיהי מעיקרא 'לא היה ולא נברא', אלא איהי יוצאת תולדה איהי בכח חבורא דתרוויהו של סטרא דמסאבא בדכיא דכלבא בישא נפקא מבינייהו היא הנקרא ש"ל כאמור. וזהו "משל היה" - קרי ביה מ' ד"משל" בחירק, כלומר מִן ש"ל איהו. ואמנם אח"כ אתדבק בשכינה ואתפרש מן הקליפה כמתבאר במאמר שאחרי זה.

פירוש על מאמר יג[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/יג (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) ויש לך לדעת וכו':    טעם השאלה לפי שהכתוב אומר "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", וכיון שהוא אביו ואמו קלל - מאיזה מקום קיבל אותה הברכה דכתיב בה "ויוסף ה' לאיוב וכו' למשנה" (איוב מב, י). והשיב

(ב*) מסוד הזוהר וכו':    פי' תחלה מה שהיה בזה דאביו ואמו קלל אינו אלא בצד הקליפה דהות אחוזה בו דאיהי כלבא בישא פרוצה חצופה, אבל על ידי היותו מסתכל באורחוי דקב"ה וחזי טפי באורח למעלה להשכיל - הא אתמשך ליה על ידי זה מסוד זיהרא עילאה דבה אתחזי טפי כסופ' דאנפין עלה דאתחזי בתרין, אם בצד התאיבה - לשון "נכסוף נכספת", אם בצד הבושה - לשון "נכספה וגם כלתה נפשי". והוא כענין הכתוב "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". ובהדי דאתמשך ליה ההיא זיהרא עילאה - סטרא אחרא אסתלק מיניה דהא ההיא זיהרא לא שריא אלא בסטרא דקדושה כמ"ש בזהר ריש פרשת שמות.

ואמר למדרש בסוד הזוהר כי הוא סוד מאתים וי"ח אורות כחושבן זוהר, כי לפי שכתוב "הדודאים נתנו רי"ח" - שהוא על ידי היותם נתנו ריח טוב באורח למעלה להשכיל גם ה' יתן הטוב מזיהרא ע"י דחושבניה דזוהר מאתים וי"ח אורות כחושבן רי"ח.

ואמר דהאי חושבניה דזוהר דאתמשך מעילאה על ידי הייתו משכיל באורח עילאה - הא בכחו של תתאה עושה רושם בההוא התמשכות האור דריח הטוב להיות מאירין לסוד הגן בסוד הכתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". "ונהר" - דא איהו לשון נהירו, והוא עצמו זיהרא דנהורא אורות כחושבן זוהר, "יוצא מעדן" - איהו יסוד דאבא והאי איהו הכתוב "יזהירו כזוהר הרקיע" - רקיע איהו עיקר שהוא יסוד דאבא יסד ברתא, בסוד הכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ".

(ג*) ואמר כי הוא בסוד גן נעול:    חושבן נעו"ל איהו יוסף המורה על דאסתים 'גן' (דאיהו יסודא דנוקבא) ביסוד הסתום דאבא.

ואמר שגם הארת אחותי כלה דאיהי כלה העליונה - בינה, אתמשכא בההוא יסודא דנוקבא על ידי קשירו דהוה בה מיסודא דילה בהדי יסוד דאבא. והמשך הדברים איהו כך: התמשכות הארת כלה עליונה לתתא איהו בכח הקשירו דהוה בעליון שבעליון שהוא יסוד דבינה בהדי יסוד דאבא. וזהו אומרו "אחותי" מלשון 'מאחין' דאיהו קשר, כי הלא עם דאסתיים יסוד דאימא בחזה ומשם ואילך נתגלה יסוד דאבא הארוך -- מכל מקום הארה קצת מההוא יסוד דאימא אתמשכא בהדי יסוד דאבא בכח קשירו דהוה ביסודות זה עם זה.

(ד*) ואמר דההיא הארה של כלה העליונה הנזכר איהי "בסוד ד' מאות ושמונים נימין כמספרו" - דהיינו כמספר אחותי כלה.

(ה*) תבנית:דה המפרש דאיהי הקליפה לילית העולה ת"ף, כי שוים המה במספרם - ת"ף נימין של קדושת הבינה מבטלים ת"ף של קליפה, כי היא תדיר הבינה עושה דין בחיצונים ואמנם איהי בכח קשירו דאבא.

(ו*) ובש"ף ניצוצות יש בהן וכו':    פירושו, ובכח התחברות היסודות - יסוד דדכורא עם היסוד דנוקבא - הא נתהווה מהם ש"ף ניצוצות והוא כי תכה שם הוי"ה עם שם אדנ"י, אות מזה השם עם אות מזה השם הנז' - הנה עולין כמנין ש"ף כמספר שלום עם ד' אתוון המורה על ש"ף ניצוצין דאית בהון שהם אתיין בכח הכאת היסודות אהדדי דאתרמיזו בתרין שמהן הוי"ה אדנ"י.

ואמר כי יש בהני ש"ף ניצוצין הנזכר צורות קדישין דנקלט הצורה בהון בכח נשמות תתאי דעלו עד שם בסוד מ"ן, והם הנשמות דהוו מונחים בכלים טהורים דהיינו נשמות הצדיקים שכל גופן טהור הם דאתחקיקו בצורותם לעילא, כי עלו שם בסוד מ"ן, ובכחן אתקליט מהם הצורה בניצוצי האור של תולדה הבאה מכח היסודות דאינון ש"ף ניצוצין.

ואמר דאינון נשמות דאתחקיקו לעילא בפנים בתוך יסודא דילה שבהם נקלט הצרה בתולדה של אור הנז' אינון דהוו בסוד כלים כשרים שאינם מקבלים טומאה בכח דגזורות אינהו מסוד האצילות דעליו נאמר "לא יגורך רע", ובבחינה ההיא אמר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור" - אינון דהוו גזורות מאצילות, אבני שיש אינון, דהוו בסוד יש מאין, סטרא דחכמה. "אל תאמרו מים מים" שהם צריכים ליטהר במים חמין דנהר דינור, לפי שהם אינן מקבלין טומאה. ואמנם שאר נשמות דבי"ע - כי עלו עד שם בסוד מ"ן - לא הוו בצד פנים בתוך יסודה דילה, אלא אינון לבר מוקפין על יסודא מבחוץ.

ועם זה אני מפרש לשון הזוהר דריש פרשת שמות אמר שם {{צ|זוהר דהאי רקיע נהיר בנהירו על גנתא ענפוי חפיין עלוהיכל אנון דיוקנין ואילנין ובוסמין במאנין דכשרן ומטללין תחותי' כל חיות ברא וכל צפרי שמיא ידורון תחות אינון ענפין שהוא הפי' למ"ד כל אינון דיוקנין וכו' אינון נהרין מתרין גוונין מן הזוהר דנהיר בנהירו על גנתא ונכנס לפנים במקום דהוו אינון קיימין אינון דיוקנין הא נהרין מההוא גופא דנהורא עצמו שנכנס לפנים.
ועוד נהרין מענפין דחפיין עלוהי והאי איהו לנשמות דהוו כמאנין דכשרן מסטרא דאצילות, אבל לשאר נשמות של בי"ע דאינון "כל חיות ברא וכל צפרי שמיא" - לא הוה אלא מתטללין תחותיה דאינון, ידורון תחות אינון ענפין מחוץ ליסוד ואהר(?) על אינון דהוו בסוד כלים כשרים אינון בסוד מילוי ההיכל דאיהו מלוי אדנ"י (חשבון היכל) העולה תרע"א, כי כן החשבון כלי"ם כשרי"ם עם הכולל איהו מכוון לחשבון הזה תרע"א, המורה שהם העולים בתרע"א דביתא דבפנים, לפי שהיא בכל מלוי ביתא.

ועוד תשכיל כי ש"ף ניצוצין מנין שלום בד' אותיות, עם כלים כשרים (העולים תר"ע) -- הכל עולים אלף וחמשים 1,050, סוד הכתוב "האלף לך שלמה" - אלף ועוד חשבון ל"ך איהו למלך שהשלום שלו, יסוד בכליין שלו. "ומאתים לנוטרים את פריו" - אינון דנטרין פרי צדיק דאיהו חי אקרי, דלא טעמין ליה טעמא דמותא באתתא דלא כשרא, הא אצטרף לההוא חי בנטיר ברית מאתים למהוי איהו כליל בטרפיה מאתים ושמונה עשר 218 אורות קדישין כחושבן זוהר. ובדא הוי ‏‏"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", כי כתיב "ובריתו להודיעכם".

ובדרך רמז אפשר כי כלפי דאמר "האלף לך שלמה" - מלך שהשלום שלו דאיהו קדש, הא קי"ל המועל בקדשים נותן קרן וחומש -- חומש דאלף איהו מאתים. ולזה לנוטרים את פריו דיסוד דלא למעול בו להוציא אותו החוצה - הא מאתים דיליה דאיהו חומש האלף, אתחזי ליה למהוי בדיליה ולא יחסר מלחמו. ועם הארת היסוד דאיהו חי אקרי הא אתחזי ביה למהוי רי"ח, ובכח זה ריחו הטוב עולה אורח למעלה להשכיל, ואז גם ה' יתן הטוב בזוהר דאיהו חושבן אורות דזוהר כמו רי"ח הטוב מיסודא עילאה (דאיהו רקיע) לאנהרא ליה איהו גופיה.

ואפשר דלזה כיון אומרו שקיבל איוב אותה הברכה מסוד הזוהר וכו' - לומר שמצד דאיהו שמר בריתו הא אתחזי איהו למהוי משכיל באורח למעלה, וזיוו דזהר אתמשך עליו לדחו' מניה ההוא סטרא דרע דהוה ביה, כי כן איהו זוהר דא לא שריא ביה אלא סטרא דקדושה כמו שביארתי.

עוד זה אני אומר בטעם האלף לך שלמה שהוא היסוד - מלך שהשלום שלו - לפי שכתוב "הקטון יהיה לאלף" בסוד אומרם ז"ל אבר קטן שבאדם מרעיבו, דאסתפי' ליה בזוגתו ויאמ' שדי דרמיז ביסודו לעולמו די - הנה מרעיבו. בזה משביעו, שמן קטן נעשה גדול במושכלות מענין הכתוב "אלופי ומיודעי". וזהו "הקטון יהיה לאלף".

ואמר על ההוא זוהר הנזכר שהוא קדש קדשים איקרי לפי שהוא קדש דלעילא נמשך להיות בהדי צורו' קדישין דאתחקיקו ביסודה דנוקבא הנקראת 'גן', ואתדחו מתמן כל קליפין וסט"א לפי שהוא לא שריא ביה אלא סטרא דקדושה כמ"ש בזהר דפרשת שמות "על זוהר דא.." עיין שם.

(ח*) ואמר גם הוא בסוד שדי ומעלתו וגדולתו:    כי מלוי שדי איהו ת"ק הרמז על עץ חיים שמהלכו ת"ק שנה כאומרם ז"ל, והאי איהו דרמיז בזוהר דשמות הנזכר דאמר "זהר איבא דאילנא יהיב חיין לכלא קיומיה לעלם ולעלמי עלמין". נראה הרמז בזה על חיים דאתמשכו מזה לאיוב למהוי ע' וע' דאינון ק"ם, לפי שקיומיה לעלם.

וטעם אמרו "במילוי שדי ומעלתו וגדולתו" - בזה רמז מ"ש בזהר עוד שם "זוהר אילנא דא זקפא לעילא לעילא חמש מאה פרסי הילוכיה", וזהו מעלתו וגדולתו בכח דזקפא לעילא לעילא. וכמו כן הוא גדולתו דחמש מאה פרסי הילוכיה.

ואמר כי זה שהיה במילוי שדי ת"ק - איהו בצד מעלתו דזקפא לעילא, אבל בפשיטותיה לתתא איהו שתין רבוא כמ"ש בזהר שם, והא להאי אמר "והילוכו לסוד משה בס"ר" - דאשתקיל דעתו כדעת ס' רבוא ישראל, אין זה אלא בכח פשיטותיה דההוא זהר, וזה לפי שהוא משה רמוז בשדי דאיהו יסוד דאבא ואיהו בתי'(?) זוהר זה דאמרן.

ומהרש"מ ז"ל כתב דהאי "הילוכו בסוד משה" איהו בהכאה כזה: מ' פעמים ש' - הוא י"ב רבוא, ה' פעמים י"ב רבוא - הרי ס' רבוא. ואשתומם על המראה שאינו מכוון החשבון. "ובסוד הילוכו הנקרא ישר" כתב י' פעמים ש' - ג' רבוא, ר' פעמים ג' רבוא - הרי ס' רבוא.

והתם פשוט דטעות הניכר הוא וצ"ל "י' פעמים ש' - ג' אלפים, ר' פעמים ג' אלפים - הרי ס' רבוא". והאי דמשה איהו קאי במונח שתשוי הש' דמשה לג' אלפין בכח סוד הילוכו הנקרא ישר, שתכה בו היו"ד עם הש' להיות ג' אלפים -- אותם תשים בש' דמשה להיות ג' אלפים. ותכה המ' בש' מזה הנה מ' פעמים ג' אלפים הם ק"ך אלף שהם י"ב רבוא. אחרי זה תכה הה"א בה' פעמים ק"ך אלף (שהוא ה' פעמים י"ב רבוא). וזהו שלא הספיק לו להקדוש לומר והילוכו לסוד משה בסוד ס' רבוא, אלא בהדי סוד הילוכו הנקרא ישר, והוא ברור נ"ל.

(י*) וסוד זוהרא דאילנא דא וכו':    הנה נתבאר שחושבן מאתים וי"ח אורות כחושבן זוהר אתמשיכו להאיר לנוקבא הנקראת 'גן' על ידי היסוד דזעיר דאיהו אסתים לה ביסודא דילה כל אינון נהורין סתימין בסוד הכתוב "גן נעול", ואינון נהורי' כחושבן רי"ח בסוד הכתוב "ריח שדה אשר ברכו ה'" - סוד חקל תפוחין קדישין, דאינון אילנא דחג"ת *(?)גופא דאילנא וענפוי, גופא דאינהו(?) ת"ת, וענפוי הם חסד וגבורה מסוד זה נמשך נהורין כמנין רי"ח עד היסוד דזעיר והתמשכות האור גם מהיסוד דאבא בבחינה זו עד היסוד דזעיר לאנהרא לה לגנתא ביסודא דילה. וכיון דאילנא דא שהוא החג"ת משיך זוהר לתתא - גם לו אתמשך זוהרא מסוד הנעלם שהוא נשמה פנימית של הת"ת בסוד משה מלגאו, והיינו דעת המתשפט בגופא.

ואמר 'וגם מן הדעת שבראש אשר בו סוד ותמונת ה' יביט' - כי הוא הדעת מכוון נגד הכתר הנה בו יכיל להסתכל ולמנדע בתמונת הכתר שבו השם בי"ט העולה במספר אהי"ה ורמוז בכתר. והאי איהו דאמר "והאי זוהר סוד התמונות והצורות הקדושות" - כי לעולם התחתון שהוא מכוון נגד העליון איהו גילויו של עליון. וביאורו כך הוא: האי זוהר הדעת איהי גילוי וביאורו של התמונות והצורות הקדושות של הכתר.

(יב*) ואמר "וסוד האי זוהרא" הנזכר דאיהו הנעלם והדעת בהיות איהו משיך נהוריה לתתא גם לו נמשך האור "מסוד עליון שבעליון" - כי כן הוא המדה, כל המשפיע יושפע הוא מלמעלה בסוד הכתוב "וגבותם מליאות עינים וגבוהים עליהם".

(יג*) ואמר אשר בו שבע עשר וכו':    פי' שכ"כ(?) נהיר וזהיר אילנא דא בכל מילויו בפריו ממעל ושרשיו מתחת - הנה אם כן נעשה בו שבעה עשר וכו' סימן לדבר מורה זה על שובע שמחות. שבעה עשר איהו חושבן טו"ב, ושבע מאות איהו מורה על שובעה. והרי זה שובע טוב. ותשכיל בסודו כי הנה הכתוב אומר "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים האלף" איהו רמיז בחכמה סוד הכתוב "אאלפך חכמה". ושבע המאות איהו רמיז בבינה - סוד ע' רבתי ד"שמע". ושבעים איהו ז' ספירות הבנין של זעיר. וחמשה - איהו נוקבא אשתו של הדר מלך השמיני - מהיטבאל, שבה נעשה הביסום דמ"ה וב"ן בחדא. ולפיכך נעשית היא עיקר בסוד הכתוב "אשת חיל עטרת בעלה". לזה אדכר לה לההיא נוקבא דאיהי חמשה קודם לע', ולזה בהאי אילנא אתרמיז שבעה עשר לפי שהוא תחילה לא הוו אלא שבעה ואחרי זה כי אתמשכו לה המוחין ברישא בסוד תגא(?) דס"ת דאיהו י' הא הוי בהו הכאה דשבעה בעשר דרישא למהוי ע' דבבחינת כללותם דאינון שבעה ועשר הרי טוב לפי שבו נעשה טוב לשמים וטוב לבריות. אחרי זה אתמשך בהו טפי למהוי שבע מאה כ"א מהשבעה אתכליל ממאה ואלין תלת שבעה דאחדים ושבעה דעשרות מבחינת התכללות העשר דכ"א ושבעה דמאות גם הוא מבחינת התכללות כל אחד ממאה אינון כנגד עיבור ויניקה ומוחין. ומכי אשתלימו בהאי אילנא כ"ב(?) התמשכות המוחין הנה נעשה הוא עץ חיים בבחינת הטוב כולו ולא רע, וכל פירין דיליה חיין אינון ואכל ממנו וחי לעולם.

(יד*) ואמר ומהם קיבל איוב הברכות:    לפי שכל שהוא מבחינת המאה איהו בברכן בסוד מאה ברכות דבכל יום.

ואמר "ולכן היה חי מתחילה ע' שנה" - זהו "מסוד ע' ענפין דאילנא קדישא" בגדלות ראשון אח"ז אתוספן ליה מסוד המאה - עישור של שבע מאה איהו ע' שני אחריני.

(טו*) ויש בהאי אילנא מקום הנקרא חרס וכו':    טעמו בזה לומר כי מצד שופע שבאילן זה שממנו קיבל איוב הברכות בשובע שמחות כמו שנתבאר, מזה עצמו בא הביטול לקליפה דהות אחוזה בו באיוב הנקרא סורב, איהו דהוה מסרב ביציאת מצרים, איהו עצמו דהוה מסרב ומקטרג על השופע של האילן הזה שלא ימשך בו באיוב.
וטעם לביטול קליפה זו של סורב בזה המקום הנקרא חרס לפי ששוין בחשבון. כתב הר"ש ז"ל כי זה כוונו רז"ל דאמרו "אבותינו אכלו בוסר" - כוון לומר על שאכלו קליפת 'סורב' דאיהו שרו של מצרים על שם הכתוב "ואכלת את כל העמים". או אפשר לדורשו לגנאי, לפי שהם נתאחזו בקליפת 'סורב' והיו הם עצמם סרבנים כמוהו.

ובטעם זה אפשר כוון משה רבינו ע"ה "הן בעודני חי עמכם וכו'" - הוא במ"ש ז"ל שפני משה כפני חמה. והנה אמרנו לעיל שג' שמות יש לחמה - שמש חמה חרס, אשר הם בסדר המדריגה; שמש - תיכון, חמה - אמצעי, חרס - חיצון. ומצד זה קרן עור פני משה עד שנתן מסוה על פניו, וזהו אומרו "הן בעודני חי עמכם" - שעור השמש בתוקפו ומצד זה השם 'חרס' שבו מבטל קליפת 'סורב' לא הועיל זה עמכם לבטל סרבנותכם במה שאתם "ממרים הייתם עם ה'", וכל שכן אחרי מותי דאסתלק תוקפו דשמש.

והנה בהיות תחלה קליפת סורב אחוזה באיוב - תקיפא איהי הות על קדושת חמה הנקרא חרס שהיא כנגדה, עד שנמשך מזה באיוב שגרר א בשרו בחרס כאומרם ז"ל. ואחר כי בא מועד מזוהרא של אילן להשפיע לו - נתגבר חמה הנקרא חרס על קליפת סורב ובטלה אותו.

(יח*) ואמר "ועוד יש בהני זוהרין קדישין חדר הנקרא זובב" - נראה דזהו מכוון נגד השם הנקרא חמה בסדר אמצעי של הזהר כנז"ל, כי כן חמה בחושבן זעיר איהו י"ז כמנין זבוב. וטעם לחדר זה דנקרא 'זובב' לפי שהוא בא בתחיל' זכו"ן ולא בא מצד יחידות ולזה בהאי אמר בהני זוהרין קדישין חדר הנקרא 'זובב'. מה שאין כן בההוא דלעיל ואמר "ויש בהאי אילנא וכו'", וזה במה שתדע כי לשם 'שמש' איהו משתמש לעולם הבריאה, ולשם 'חמה' איהו מכוון לעולם היצירה, ושם 'חרס' איהו לעולם העשייה שהוא עולם הפירוד ביחידות, מה שאין עולם היצירה שהיא בשיקול, בה אדכר עץ היחוד זכו"ן. ולפיכך מלת זובב זכר ונקב' שני' שני', כי בו הסוד צדיק כתמר יפרח דלא סלקא דכורא בלא נוקבא ולא נוקבא בלא דכורא. אבל הקליפה שכנגד - זה זבוב אקרי ולא זובב. וטעם דנקרא אלהי עקרון לפי שהיא עוקצת במקום חתוך ועיקור. ואפשר כי זה טעם דאתמנא קליפ' זבוב למהוי בשר של רחיים לפי שהיא נמי כדמות זכו"נן בצד מה שהם מעלה ומטה, אלא שבאה במלת זבוב בהיפוך ולא בלשון זובב, לפי שהיא הקליפה נקט בה לשון שנופל בו זב שהוא טמא.

(יט*) ואמר ויש כאן שני מלאכים הממונים על הנחמה וכו':    נראה דזהו מכוון נגד השם הנקרא 'שמש' בסדר תיכון של זוהר אילן זה, והיותו רמוז בעולם הבריאה לזה הוא נמי בא בבחינת שנים בצד זכו"ן ולא ביחידות. והיות שעולם הבריאה רובו טוב - האי להאי לא אתמשך מניה קליפה נגד אלו המלאכים. ואמנם זהו דאתמשך מיניה עת רוגז איהו חלישות כח בהני מלאכים הממונים על הנחמה שהם הנקראים פמיא"ל אמראי"ל על שם שהם המדברים בפום ממלל רברבן על לבן של ישראל ומליצי יושר בזכותן, וינחם אותם וידבר על לבם.

ובשעת חרבן נחלש כחן מזה ונשתנ' שמו של פמיא"ל בשם פלאים, עד שאמר "ותרד פלאים". ונרמז גם שם המלאך אחר בראשי תיבות "אין מנחם לה ראה יהו"ה את" - כמ"ש הר"ש ז"ל.

(כ*) ואמר "ודע שהקליפה הממונה על רחיים דאיהו השר של זבוב נאחז היה באיוב" ולזה הוא דנתכוון בספר עדינות שכתב "זבובים אכלו איוב" איהו קאי על השר של זבוב דאיהו הממונה על הרחיים, שמזה נמשך בו למהוי מן הטוחנות בפיו ובשפתיו, שמטיח בהו דברים כלפי מעלה.

(כא*) והאי ממונה ממונה מנוהו על מי שמבטל מפ"ו וכו':    טעמו בזה לומר דהא הקליפה הממונה על רחיים איהו גם ממונה מנוהו על מי שמבטל מפריה ורביה או שגורם ביטול מזה או שניאף הוא בעצמו או גורם ניאוף - סופו לקבל דינו מקליפה זו דרחיים דאיהו הרחים כדמות זכו"ן בצד מעלה ומטה. והמבטל מפריה ורביה או גורם ביטול מזה לאחרים, וכן במי שניאף - שהדריך רחיים שלו כזו"ן למהוי שלא כהוגן - הא לקבליה זכו"ן דרחיים של הקליפה.

וידעת שאיוב מיועצי פרעה הוה, ואיהו יעץ בענויין ושעבודן של ישראל כדי למעט בפריה ורביה, ולזה הוא נאחז בקליפה זו של רחיים.

(כב*) ואמר ודע שיעקב ביטל קליפה זו:    מגופו עצמו, כי לפי שהוא ראוי לה מצד ב' אחיות שלקח את שניהם בחייהם שהם כדמות ניאוף של עריות חלילה - דמטעם זה לא רצה לקבל כוס של ברכה כמ"ש במפ', וכבר נתבאר כי קליפה זו של 'זבוב' ממונה מנוהו גם על מי שניאף בעצמו או גורם ניאוף, דה"נ יעקב גרם ניאוף בראובן בפ' וישכב את בלהה פילגש אביו, שהוא על ידי שקינא באמו כאומרם ז"ל. והנה אע"פ שמדינא של תורה הב' אחיות אינן אסורות, שהרי אין אישות לגוי, והבנים שבאו להתגייר כקטן שנולד דמי. מכל מקום הרי רבנן אסרו כדי שלא יאמרו מקדושה חמורה לקדושא קלה באו. ויעקב אבינו ע"ה בזה עשה כדין תורה והניח כבודן של רבנן במקומן בענין הזה. אבע"א אי בעית אימא משום רמאות שרימה אותו אביה ודעתו מעיקרא לא היה אלא ברחל. ואבע"א לפי שלו נאות אלו השתים - רחל ולאה בצד עילאה, כי הלא ית' קרא לו 'אל' כמ"ש "ויקרא לו אל אלהי ישראל", ומצד זה הותר לו לעשות שלא כדרבנן בענין הזה דהם אמרו והם אמרו לכל אסור חוץ לזה. ולפיכך לא הוה ביה אלא שלא רצה לקבל כוס של ברכה איהו דרבנן.

והנה הוא הניח מלעשות כמו הם בענין זה גם בענין שגרם ניאוף בראובן - הא לא ניאוף ממש חלילה וחס, "שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" איהו לומר טועה הוא דהוה אבל אין איסו' במאי דאמר חטא, דהא אחשביה קרא חטא כמה שבלבל ערסא, וכיון שכן מחמת שגרם יעקב ניאוף ואף שהוא במקצתו - הוה ראוי להיות נאחז בקליפה זו של רחיים, אלא שביטל קליפה זו בצד כמה אנפין. אחד בצד קיבול התורה דאיהו נקרא טוב, כענין הכתוב "כי לקח טוב נתתי לכם", דהנה טוב איהו כחושבן זבוב. ועוד בצד תורה ממש איהו עולה טוב בחושבן זעיר. ועוד זה בצד מקור השם דשל הוי"ה העולה בחושבן זעיר כמנין טו"ב דאיהו השם בחלקו של יעקב כדכתיב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". ומספרו של יעקב איהו העולה כמנין ז' הויות.

(כג*) ואמר וכבר ידוע איוב ע' שנה ז' שנה:    פי', כי מה שהיה חי קודם ע' שנה לא אתחשיבו אלא שבעה שנה בצד קטנותם דלא אתחשיבו לאורכא דיומין בצד דעדקי והרפתקי דעברו עליו בהון כמו יעקב שאמר בעומדו לפני פרעה "ימי שני חיי מגורי מאה ושלשים שנה מעט ורעים" - דלא אתחשיבו אלא מעט בצד שהם רעים בכל דעדקי והרפתקי דעברו. והאי איהו נמי באיוב - לא אתחשיבו אלא שבעה שנה - ז' ספירות הבנין, בצד קטנותם. ומה שחיה אחרי כן שבעים ושבעים בצד הגדלות - א' מצד התכללות העשרות, ואחר מצד התכללות המאה; דע' הוא בעישורו של שבע מאה כדלעיל. הנה קמו שנותיות קמ"ז דאינון כחושבן שבע' מהשם דאהיה שהוא עליון לפי שרמיז בכתר כנודע.

(כה*) ואמר כמו השלישי ממש:    כלומר ואיהו שוה כמו שנותיו של יעקב דאיהו שלישי לאבות להתדמות לו גם בשבעה מהשם דאהי"ה דאיהו נמי בדוגמת השבעה מהשם דהוי"ה שהם במספר יעקב שבזה נטפל לו זכותו של יעקב אבינו ע"ה לבטל ממנו הקליפה של 'זבוב'.

כו*) ואמר אחרי זה והוא משום ב' אחיות:    בזה קאי למימר ולמטעם בעיקרו של דבר מאין מקום ראויה לאחוז ביעקב הקליפה של 'זבוב' עד שהוצרך לומר לעיל שיעקב ביטל קליפה זו בכח קבלתו את התורה הנקרא טוב כנ"ל.
שלא כמ"ש הר"ש בכוונתו זה שהוא כמ"ש המקובלים שיעקב נתגלגל באיוב עבור שנשא ב' אחיות. שאם עבור שנשא ב' אחיות נתאחזה בו קליפת 'זבוב' - הרי נתבאר שכבר ביטלה בכח קבלתו את התורה - מה צורך עוד להתגלגל באיוב? ואם קבלה הוא נקבל. אפשר שנתגלגל בו מחמת שהשתחוה לו בצד מה לזה נתגלגל בו למען הצילו מן אותה קליפה של 'זבוב'.

ודע עוד הביא הר"ש ממדרש חכמים ז"ל שאמרו "הראה לו הקב"ה דור דור ודורשיו וכו' זה תלוי בשערו" וכתבו המקובלים יעקב אחיזתו בתרין שערין שעל הקדקד בסוד "ולקדקד נזיר אחיו". ומה שדן הרב הנז' מזה שמאחר שהב' שערות בב' מקומות אין ראוי ליקח ב' אחיות -- בעניותין איהו מטונך מאחר שאחיזתו בתרין שערין אלו שעל הקדקד - הא מורה לו ליקח ב' אחיות דאינון אתרמיזו בתרין שערין שהם במקום אחד על הקדקד. ואם הם בב' גומות - לא אכפת, שכל א' תחוס לעצמה בחלוקת השבטים תולדותיהם. ואת זה עצמו מורה בשם שערות שכל אשה נקר' 'שערה' לפי שהיא המשערת ונותנת גבול בהצטייר הולד. ומזה הטעם אמרו "שער באשה ערוה". ודי למבין. גם זה טעם דמקום אחיזתו בשערין שעל הקדקד שהוא מקום המוח לפי שישראל עלה במחשבה תחלה להבראות כאומרם ז"ל דאיהו המוח. ובטעם זה נמי קרי ליוסף קדקד כמש"ה "ולקדקד נזיר אחיו" לפי שעליו נאמר "כי בן זקונים הוא לו" דתרגם בו "בר חכים הוא ליה" בסטרא דעלה במחשבה תחלה. ולזה הוה יוסף מסלסל בשערו לצד החשיבות שבו היכא דהוה קאי מעיקר' תלי באדם. ובטעם החשיבות הקדקד כו(?) אמר כי ביצחק יקרא לך זרע דאמרו ז"ל "ביצחק ולא כל יצחק" - את זה רמז דוקא ביעקב שבו הוא דהוה חשיב הקדקד שמספרו יצחק. וזהו "כי ביצחק".

ונראה עוד לפום צערא אגרא ולפום שערה צערה, כי בהדי דהוה איהו תלי בשערה שעל הקדקד - לזה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולזה כשאמר איוב "תם אני לא אדע נפשי" דהחזיק עצמו בכשרות וצדקות כמו יעקב איש תם, ואיהו מת*יה(?) אם כן למה זה אנכי בצער הגדול הזה. והשיב לו האל "ויען ה' את איוב מן השערה" - ודרשו רז"ל מבין שערת ראשו של אדם, כלומר אחר דהוה איהו תלי בשערה דראשו של אדם הנה אם כן הראוי לדקדק עמו כחוט השערה.

פירוש על מאמר יד[עריכה]

מתוך: ספר קרניים/יד (עריכה)

פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) סוד שבע מאות וכו':    טעם אומרו זה הכא איידי דאמר לעיל במאמר הקודם מן החדר המבטל שר של מצרים ומן החדר הנקרא זובב המבטל המבטל אלהי עקרון - אדכ' הכא מן החדר הנקרא מצפ"ץ עדת שבו קרן משיח בן דוד שבשמו מבטל להרשעה בשמה, ולא יהיה עוד משם אלהים אחרים כי על ההוא זמנא אמר "כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). ואז סוד סגולתא להוה בניקוד מלך שהוא בסגול לעמו ישראל דעליהם אמר "והייתם לי סגולה מכל העמים" כדלעיל במאמר י"א.

ולזה מה טוב הוא דזה אתרמיז בחדר שהוא מקביל לעדת ה', כי תשע"ד חלונות שבחדר הזה איהו כמנין מצפ"ץ עד"ת. כי הוא השם מצפ"ץ חילוף הוי"ה, לפי שבהאי אתכן איהו למהוי הטוב בעדת ה' שהרי בהדי אתערות זה אתער משיח לבא וגאולה באה לכולהו ישראל בכל פנות הארץ, ולא תהיה זאת לפוקה מאלהי העמים כי לזמן ההוא "והאלילים כרות יכרתון" לתקן עולם במלכות שדי, ולא יזכר עוד משם אלהים אחרים אלא הכל יהיו עדת ה' וידעו אותו מקטנם ועד גדולם. וטעם לחלוף השם הוי"ה ברמז תשע"ד חלונות הנזכר - לפי שהוא השם מצפ"ץ איהו במספר אלהים במילוי יודין, לפי שצריך לעשות דינא בכל אלהים העמים כענין הכתוב "יפקוד ה' על צבא המרום וכו'" - מלת "יפקוד" איהו מלשון "יפקד מקום דוד", שפירושו חסרון דהיינו הרצון שמחסר אותם שרי האומות ממקור גובהם ומוריד אותם לארץ מגדולתם, ואז הם עושים הדין בכל האומות.

וזה ענין הכתוב "וסכסכתי מצרים במצרים וכו'". ובטעם האמור אפשר כוון דוד המלך ע"ה בתפילה "זכור עדתך קנית קדם" (תהלים עד, ב), כי אם יזכור מאותם חלונות שהרמז בהם לעדת ה' - אז גאולה באה. וזהו "גאלת שבט נחלתיך" (תהלים עד, ב) בזה קאי לשבט משיח ן' יוסף שלא ימות מיד ארמילוס הרשע. ואמר שזה יהיה ב"הר ציון זה" כי הוא מצויין ומסויים ל"זה אלי ואנוהו", וא"א לשרי אומות העולם לשרות בו. אי נמי מצויין לי"ב שבטי ישראל שהוא בחושבן "זה". וסיפיה דההוא קרא "הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח וכו'" - זה יובן אצלי על פי מ"ש לעיל במאמר ח' דאמר "והשביעי מבלע הקליפות וכו'" והוא מפנים עליוני' דנתבאר אצלינו בפירושו כי נמשכו הארת פנים העליונים בספירת הנצח על ידי הארה זו שנבלע' בו נתגבר איהו למהוי מבלע הקליפות - ובלע המות לנצח. וזהו "הרימה פעמיך" - במקום דהוו רגליה יורדות מות בצד האחיזה, כי אלף חמישי דרמיז בהוד - הא נגזר בו מה' מהפסוק/מהכתוב(?) "כל היום דוה" (איכה א, יג). וגם נצח ישראל עקב שנים מאלף רביעי - בו היה החורבן עתה איהו מתפלל הקם רגלינו - "הרימה פעמיך" - אינון רגלים למהוי אינהו בעומד' יעמודו ולא כהני ברכי דרבנן דשלהי דרופפו' זה יהיה עת "למשואות נצח" - שהוא הרצון התמשכות הארות גדולות מפנים העליונים לספירת הנצח שהוא מנחות ונבזבזן יתירן בהדרת פנים מענין הכתוב "ותרב משאת בנימין ממשאות כולם".

הנה על ידי זה רוע יתרועעו כל עמי הארץ דהוו מריעין לישראל. וזהו "כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ". משא זו מריכבא אתרי דכשי בהתרועע ובמריע לומר כל שהוא מריע בקדם איהו מתרועע.

וטעם אמרו על אלו החלונות הנזכר "שבהם קרן בן דוד" - איהו לומר שבהדי זכירת מספר החלונות הנזכר הנה עם זה קרנו תרום בכבוד למשיח בן דוד.

ואומרו אחרי זה "וסודו בו" האי איהו כמ"ש הר"ש כי הוא במספרן קרן משיח בן דוד.

(ב*) ואמר עוד הרמז "בסוד כאשר יבא אז יתעוררו תרין קרנים וכו'" - פי' תרין קרנים אלו הא גבוהה מחבירתה בסוד תרין רצועות של תפלין ואינון דאתרמיזו בתרין משיחין - חשבון קרן קרן ב' פעמים כנגד תרין משיחין אינון ש"ת, והאי איהו מסוד שת העליון - בינה, בסוד הכתוב "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". והאי איהו מסוד מוחא עילאה דאתפשט לתתא לתרין משיחין שעיקרן אינון אתיין מב' דלתות שבשכינתא תתאה, והאי דעילאה איהו בסוד הכתוב "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו'" - רוח חכמה הוא מבחינת ש"ת בסוד הכתוב "מי שת בטוחות חכמה" (איוב לח, לו). רוח בינה - איהו בסוד לכל א' מילוי שבכלה עליונה בינה, דהיינו ל"ז מלוי ס"ג[46], לשניהם איהו ע"ד.וזהו הבל בתיקון טפי לפי שהוא בהדי שת חכמה, ואיהו "תחת הבל כי הרגו קין" - כי הראשון איהו בא בסטרא דגבורה לבד, אבל בזה דאתי בשיתוף שת דחכמה - כחו חזק בשכינה, כי לזה קרן אחד משת בהדי ל"ז האחד של מלוי ס"ג דבינה, זה וזה עולין במנין בשכינה. ובהאי הוי "כל שתה תחת רגליו" (תהלים ח, ז).

וטעם לתרין מזה ומזה, כי לפי שהם באו מהתפשטות המוחא בסוד התכללות והצטרפות כל אחד בחבירתה - הבן בחכמה וחכם בבינה, ולפיכך כל אחד מתרין משיחין אתכליל מסוד(?) שת חכמה וממלוי ס"ג בינה, ואתתקף כחו בשכינה.

ואמר "רוח עצה וגבורה" איהו מצד בשם מצפ"ץ דרמיז בתשע"ד חלונות הנזכר כאמור, לפי שהוא השם דרמיז באלהים דיודין שהוא גבורה. "רוח דעת" - איהו הנרמז בשם עדת שבתשע"ד חלונות הנזכר כי הם חד אתוון אינון.

(ד*) ואמר "ואז בשמו" דמשיח "מבטל להרשעה בשמה" דכן משיח איהו עולה כמספר נח"ש.

(ה*) ואמר "בסוד שיהיה על לבו חש"ן" המורה על דנקיט בלביה, ונוטם ונוטר כנחש, כאשר עשה כן יעשה לו.

(ו*) ואמר "ובסוד ד' מאות וכו'" - כתב הר"ש ז"ל סוד כוונתו על גוג ומגוג ועל ארמילוס הרשע שהם אחים תאומים מאם אחת הנקראת גאש"א בפי המקובלים. וכתב איהו שהוא נוטריקון אמו של גוג ארמילוס. והנה מספר ארמילוס גוג ומגוג המה שוים למנין זי"ת - כמספר חלונות הנזכר. ונמצא לזה איכא זית דקליפה שהוא של גוג ארמילוס דאיהו המטפש בכחו של שר השכחה, ואיכא זית דקדושא מסוד מספר החלונות הנז'.

ונ"ל שהוא נרמז בכוונת הכתוב "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ" (תהלים נ, א), דנרמז הכוונה בו בשם הוי"ה הכתוב בו לחלופו בא"ת ב"ש שהוא מצפ"ץ, עם חשבון אל אלהים -- איהו זית בזאת הכוונ' איהו מועיל לזכירה כמ"ש ארי קדיש ליפ שהוא זית בסטרא דקדושה הנזכר המבטל לזית של קליפה.

והנה על ידי כתישת זית דשל קליפה נפיק שמן ברא מעליא דאיהו הנרמז במשיח דנקיט בלביה על הנחש למהוי נקים ונטיר כנחש איהו עולה במספר שמן. ואת זה נר' רמוז בכתוב "שמן זית זך כתית למאור" - לומר כי בין בשמן ובין בזית הזך שהוא של קדוש' דמכתת כתותי ביה שיעורו של קליפה - הנה בו עולה למאור לאנהרא לון לכולהו ישראל להעלות בו נר כענין הכתוב "ערכתי נר למשיחי", ואיהו תמיד כענין הכתוב "שפת אמת תכון לעד".

ואמר "מחוץ לפרכת העדות" - דהיינו בסטרא דחוץ שהוא לקליפה, "יערוך" עריכת מלחמה מיכאל כהן גדול דנשאל בשם "אהרן" לפי שהוא שרו של ישראל, הוא "ובניו" - האי איהו וכל חיילותיו יערוך מלחמה נגד הקליפה "מערב עד בקר לפני ה'". והוא סוד הכתוב "והיה יום אחד הוא יודע לה' וכו'" (זכריה יד, ז).

ואמר "חקת עולם" - דא איהו גזרת עולם כמו חקת התורה דתרגם אונקלוס "גזרת אורייתא", גזיר להו בגזרת עולם "לדורותם" כענין שנאמר "תמחה את זכר עמלק מדר דר" ואשת"מ‏[47].

(ז*) והאחד יתלבש לעתיד בסוד רוצח וכו':    כתב הר"ש ז"ל רוצח הקדמון איהו קין ויהיה לעתיד ארמילוס - נפל שחשבונו קין. ונ"ל לפי שכתוב "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל וכו'" דאמרו ז"ל ממשמעות אומרו "ויקם קין" נראה שבתחילה נפל איהו תחת הבל ואחר כך קם איהו עליו. והא להאי כי זה שהיה מתלבש לעתיד בו איהו בצד הבחי' של נפילתו כשהיה נפל.

(ח*) ואמר והוא יושב בחדר וכו':    כתב הר"ש דזה היה רמוז בפסוק "כי יפול הנופל ממנו" דראשי תיבות זה הפסוק הוא כימה, וסופי תיבות לילו. ונ"ל כי חשבון תרוויהו כימה לילו איהו קנאי - הרמז על שהוא קינא בתאומה יתירה שנולדה עם הבל.

אמר עוד "כי יפול הנופל ממנו" כתיב חסר - הרמז על בחינת קין דחושבניה נפל. ועוד הרמז על דמניה גופיה תברא רישיה דההוא קרא "כי תבנה בית חדש וכו'" הרמז על בית העתידה להיות דאיהי חדש ממש על שם דמחדש טובו בה בבנין נשמות חדשות - זה יהיה על ידי "ועשית מעקה לגג" - כתב הר"ש ז"ל מלת מעקה במלוי כזה: מ"ם עי"ן קו"ף ה"ה גימטריא היא השכינה. וטעם בזה "לגגיך" - לפי שהיא העומדת בראשו של אדם דאיהו גגו כמו שהוא הרמז בכתוב "החכם עיניו בראשו". וטעם אומרו בזה "ועשית" - כמו הכתוב "ועשיתם אתם" דאמרו ז"ל כאלו בה עשאוני. ועוד הוא לשון תיקון, מענין הכתוב "ועשתה את צפרניה" כאשר זה תעשה תשתדל בתיקון השכינה בכל מידי דמצטרך לה, בין בענין לימוד התורה ובין בענין מעשה המצוות. וגם לא תחטא ממצוות אשר לא תעשנה אשר זה גורם לתגבורת הדינים 'והדמים בביתך', עם זה יהיה ודאי "כי יפול הנופל ממנו" באשר כרע שם נפל שדוד.

(ט*) ולעתיד סוד אותיות שת יהיו ביחד:    פי' ב' קרן דשל ב' משיחין העולים ש"ת יהיו ביחד ממש, מצטרפין עם השם שיש בו ש"ת אותיות דאיהו א"ז ב"ו ג"ה שהוא הצרוף מג' ח' המורה על דאשתלים בו החיות מרומו של עולם בג' קוים, דכל דבר שהוא בג' מתקיים כמש"ה "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". והנה הוא השם עולה כ"ד - בו נשבר הקליפה הזו של כ"ד דאיהו דוגמת כ"ד של שם הנזכר. וכתב הר"ש שהוא הנרמז בכתוב "ותשבר כד על המבוע". גם אמר דשת הנזכר עם כ"ד של שם הנזכר - איהו תשכ"ד כמנין בית חדש, ואמר כי זה הכ"ד דקדושה מסוד ההיכל - דאיהו אדני - שיש בצירוף אותיותיו כ"ד, סוד הפסוק "וכדה על שכמה" (בראשית כד, טו) "ותמלא כדה ותעל" (בראשית כד, טז).

(ה*) ואמר והכל מסוד השם הנגלה בחצי הלילה:    כי הוא השם כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה הנזכר בפרשת שלח שהוא השולט בחצי הלילה, כי כן מעקה מספרו סעפ"ה. ובכל חצות לילה מתגלה זה השם ומתעורר משיח לבא אלא שהחטא מעכב. ובליקוטי על הזוהר כתבתי ביאור זה השם על נכון - לשכנו תדרשו.

וכתב עוד הר"ש ברמז בית חדש העולה תשכ"ד - איהו הרצון תש - מתיש כ"ד של הקליפה על ידי שם הקדוש א"ז ב"ו ג"ה שמספרו כ"ד גם כן, בסוד הראשי תיבות "אל ישוב דך נכלם" - שהוא אדנ"י ויש בו ד"ך שהוא כ"ד צרופים.

(יג*) ואמר ואז מסוד הקרן וכו':    פי' כי אתער זאת הארה הנזכר אז מסוד הקרן בסוד המלא כזה: קו"ף רי"ש נו"ן - העולה במספר קשב"ת, יהיו "אזניו פתוחות" בסוד אודנין פקיחין למהוי "קשב"ת ליורה בקשת" כענין שאמר בישמעאל "ויהי רבה קשת", דהיינו לשרו של ישמעאל דאיהו רהב - אותיות "רבה", דהוה יורה בקשת דקודם זה הוה כביכול כאיש אשר לא שומע. אבל כי אתער מהארת הגואל שבו נשבר כח הקליפה של כ"ד דאיהי של ארמילוס הבאה מצד אמו גאשא שבה כ"ד צרופים - הנה גם אתער בפתיחו אודנין מצד קרן הנזכר להיות מקשיב ומאזין לשרו של ישמעאל דהוה "רבה קשת" בישראל.

(יד*) ואמר "ואז נתבטלה הקליפה תוקל" דאיהי של ישמעאל המרמה את ישראל למהוי תקלה בהו. זה יהיה בכח "סוד המקום הגלוי" דאיהו ארעא דגליל, כי נקרא גליל על שם גילויו, שהרי איהו גבוה מכל הארצות, שכל הארצות הם תחתיו ואיהו מכוון נגד קן ציפור דלעילא שהוא עולה במספר תוק"ל, זהו מנגד לההוא קליפה תוקל דאיהי מרמה בענין רמאות והתכמנות בהחבא ובהסתר. וזה מבטל' בפרסום ובאתגליא בארעא דגליל.

והנה אחר אומרו אחרי זה "כן יהיה במהרה" אמר "אמן יענה וכו'" - מלת "אמן" יהיה סמיכא עם מלת "יענה" לומר כי הוא ה' שהוא ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים כדכתיב "אני ראשון ואני אחרון", יענה "אמן" להאי דאמר "כן יהיה במהרה".

סליק
  1. ^ אולי צריך להגיה כאן כמת' וכוונתו "כמתבאר" - ויקיעורך
  2. ^ דהיינו שנת ה'תק"ע - ויקיעורך
  3. ^ 6000 פחות 272 מניב 5728, שנת תשכ"ח - ויקיעורך
  4. ^ דברים לא מובנים, והיה נראה להגיה כאן "עולה ויורדת ומשמעת קול באתגליא, החסד איהו כמים הנגרים בחשאי וכו'" - ויקיעורך
  5. ^ ראו (משלי טו, כד)
  6. ^ ראו בויקיפדיה יוסף דלה ריינה - ויקיעורך
  7. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'במוכן' - ויקיעורך
  8. ^ לא הבנתי. ואולי צריך להגיה וק"ל - ויקיעורך
  9. ^ לא מצאתי זהותו מלבד זה מצאתי עיר בשם וזאן במדינת מרוקו, עי"ש - ויקיעורך
  10. ^ בדפוס סעיף קטן (ב*) חסר, וכנראה שנכלל בתוך הדברים לעיל בס"ק (א*) - ויקיעורך
  11. ^ ז' פעמים הויה - ויקיעורך
  12. ^ תרגום גוגל - Spit (תרגום) - ויקיעורך
  13. ^ כאן הגהתי, ובדפוס ליוורנו הוכפל כל השורה פעמיים - "דהרבה להטיב..שהוא מספר שמו הראשון", והדבר מעיד על גריעות איכות הדפוס ועל הצורך בהגהה לעתים קרובות - ויקיעורך
  14. ^ אולי צ"ל ומראים, לא ברור בסריקה - ויקיעורך
  15. ^ כך מופיע בדפוס והיה נראה לכאורה שחסר מילה וצריך להוסיף 'כוליה שתא טבתא' - ויקיעורך
  16. ^ אולי צ"ל יתער - ויקיעורך
  17. ^ כאן מחקתי מה שיש בדפוס כפילות של כ-4 שורות, מתחילת המלים "ובכח ההוא דרמיז להו" עד "דאיהי אתרמיזא בג' גליות מצרים בבל יון" - ויקיעורך
  18. ^ הקלדתי כמו שמופיע בדפוס, על אף שכבר מופיע סעיף קטן ה' למעלה - ויקיעורך
  19. ^ אולי צ"ל דמלה וצע"ע - ויקיעורך
  20. ^ כנראה הביטוי "חשבון קטן כל שהוא" כוונתו להפעיל חישוב מספר קטן באופן מתמשך, עד אשר חוזר להיות מתחת למספר 10 - ויקיעורך
  21. ^ מצח נצח
  22. ^ היה נראה למחוק את הוא"ו ולגרוס 'קין' - ויקיעורך
  23. ^ אולי צריך להגיה 'הך' - ויקיעורך
  24. ^ שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"א
  25. ^ ל"ף מ"ד י' ו"ד ם'
  26. ^ עון גליון
  27. ^ היה נראה צריך להגיה כאן וכ"ה דשכינתא, דהיינו שהשכינה נקראת "כה" - ויקיעורך
  28. ^ כאן הגהתי, ובדפוס היה חסר הויה השניה - ויקיעורך
  29. ^ כאן הגהתי על פי המשך הדברים, ובדפוס כתוב 'העולה ב"ן' - ויקיעורך
  30. ^ לא ברור, אולי צ"ל עון - ויקיעורך
  31. ^ הדגשתי כאן על פי דעתי, שכוונתו שמספר 'אלול' עולה כחושבן 'חוטם' עם ד' אותיותיו, וצע"ע - ויקיעורך
  32. ^ לא מובן לי, וכנראה שצריך להגיה כאן משהו... - ויקיעורך
  33. ^ לא הבנתי כוונתו, לא ראיתי שהבאנו עוד פסוקים מחבקוק... - ויקיעורך
  34. ^ כך מופיע בדפוס, ולכאורה נראה שיש להגיה "בעלמה", וצע"ע - ויקיעורך
  35. ^ כך מופיע בדפוס, וכנראה הכוונה לקיצור מילת "מלכות" (כפי שהופיע בעבר במהלך ההקלדה) אבל לא הגיוני לפרש מלת "סוסיך" גם על יסוד וגם על מלכות, וצע"ע - ויקיעורך
  36. ^ כנראה הכוונה עם הכולל - ויקיעורך
  37. ^ כך מופיע בדפוס, והיה נראה להגיה 'לאתגשחא' אבל אינני בטוח - ויקיעורך
  38. ^ לא הבנתי את הכוונה, ואולי אין צורך בעיצוב של מרכאות ציטוט.. - ויקיעורך
  39. ^ כאן הגהתי, ובדפוס כתוב "בא" - ויקיעורך
  40. ^ כך כתוב בדפוס. לא הבנתי מילה זו - ויקיעורך
  41. ^ רל"ב תנ"ה י"ה
  42. ^ כך מופיע בדפוס. והיה נלע"ד להגיה משהו כמו "ואת זה עצמו תבין בההוא צרופא דשמש כנז"ל מכח מניינא וכולי", וצע"ע - ויקיעורך
  43. ^ היה נראה שצריך להגיה של"א... - ויקיעורך
  44. ^ לא הבנתי את כל פסקה זו.. - ויקיעורך
  45. ^ א אד אדנ אדני
  46. ^ ו"ד י' א"ו ה"י
  47. ^ לא הבנתי מהו הראשי תיבות - ויקיעורך