ספר קרניים/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר קרניים · ח· >>

ספר קרניים - מאמר ח[עריכה]

כתב בס' המגדנים(א) בסוד ראש הראשון והעשירי והשמיני.(ב)
בראשון צנור אחד(ג)
בעשירי חמשים לסודו הרמז
ובשמיני מאתים דהיינו אלהים.
השכינה הנק' כה השמיני מרמז לה(ד) והעיקר מאתים.
והנה ראשון ועשירי שמיני מספרם תתשל"א(ה)
שהם עולמות גניזין במקור הדין.
והצינורות המה שלש עשרה מאות ושמונים ושנים 1,382(ו)
ונק' עלמין שפירין. מצד הימין שבו(ז).
ובהם מוכנעין שכנגדו(ח)
בנתינת הצדקה(ט),
נתינת סוד מאה תרין ההין (י)
והשלישית דאב הרחמן אינה נחשבת ונתייחד לגביה דיליה.
והוא פותח מאה עלמין דאתכסיין.(יא)
בסוד השם ברביעי והמקור ארבע(יב)
והוא מרמז למאה עלמין אלו.
והפתיחה פותח(יג) ההיכל בסוד השם היוצא מפסוק "להודיע" (תהלים קמה, יב)
והוא נרמז בו והוא שם א' מבקיעת הים.
ופותח מאה ותשעים וחמשה 195 פתחים לרחמים(יד).
והחמשה פתחים עם שלש מאות ותשעים 390 אחיזתם בסוד היוד דעשירי(טו)
ועמו שש ספירות
כי הוא התשיעי כי הוא בעשירי קדש.
והוא סוד מאב הרחמן ומצלעו הנחמות(טז).
הנרמזים במיתת השלישי.(יז)
גרן האטד
עשרה וארבעה הוא חמשה.(יח)
אשר בו פגם אחאב בפגימתו בעשירי.(יט)
בהפרידתו מיראת ה'.(כ)
והביא ד' קליפות הנקראים אף חימה אוגר בורס(כא)
והוא הרמז לטובה ולרעה בו.(כב)
ואח"ך תיקן, ואכילתו מוכיח.(כג)
כי הוא המקור בא מן הימין והוא ימין(כד)
ונכנע הקליפה והשעות מבנים.
והשביעי מבלע הקליפות בלע המות לנצח(כה).
והוא בא מפנים העליונים.(כו)
והוא השביעי והתשיעי מפנים.(כז)
ומוחקים דך מך עני הצעיר.(כח)
וכאשר תבין ששה הממוצע בסוד הגוף אין בו כניעה כי אם מניעה.(כט)
וענף הפנים מכניע עם הקטן נער.(ל)

ושא עיניך ולבך לסוד הרוצח [כאשר פגמו בעשרה]‏[1] והוא כרם ממש.(לא)
הפריד החתן שחקים ופגם בסוד המקור וההיכל.(לב)
כאשר רמזו עליו בפסוק(לג)
ופנים בפנים נקודת בת ציון.


פירוש דן ידין[עריכה]

(א) כתב בספר המגדנים וכו':    פשפשתי חפוש אחר חפוש ירושלם אחר ספר זה ולא זכיתי לראותו, ואיני יודע מי הקדוש חברו וכתבו, השם יאר עיני ויזכני לראותו ולשמע אזן שמעתי וראיתי שחברו הקדוש והטהור רבינו הקדוש ר' יהודא הנשיא, וראיתי ס' זה ואמרו לי שהוא הוא אבל אינו. גם הר"ח הביאו וכ' עליו שלא ראה אותו מימיו.

(ב) בסוד הראש הראשון:    פי' כוונתו ידוע תדע כתר נקרא 'ראש' וגם הוא הראשון לספירות. והנה כתר הוא ראשון, והעשירי היא מלכות, עשירית לספירות, והח' הוא הוד.

(ג) הראשון צנור א' וכו':    ר"ל בכתר יש צנור א' כידוע וכמ"ש המקובלים בכתר צנור א' במ' נ' צינורים בסוד נון כפופה בהוד ד' צינורים. ועיין מערכת אלהות דף פ' ע"א ע"ש בחייט. וז"ש ובעשירי חמשים הרמוז שהוא סוד נ' כפופה כדפי' ובשמיני מאתים דהיינו אלהים.

(ד) והשכינה נק' כה, הח' מרמז לזה:    פי' ידוע תדע כוונת הקדוש הוד שהוא ח' לספירות יש לו ר' צינורות כנודע, והוא בסוד הוד - מספרו י"ה. ודע י"ה פעמים י"ה מספרו רכ"ה. והנה ריבוע אלהים מספרו ר', והשכינה נקראת 'כה' כנודע בסוד "כה תברכו וכו'". וכיוצא בו לאלפין. ואם כן הרי רכ"ה מסוד י"ה, והוד מספרו י"ה. והר' צינורות המה המקור ועיקר ואינו נחשב בה כמו שמבואר בספר דרך אמונה מהר"ר מאיר בן נביא. ויש רזין נפלאין והנה בספר מחנה דן. וז"ש הקדוש "הח'" - ר"ל הוד, "מרמז" ר"ל לסוד י"ה שמספרו רכ"ה כדפי' אלהים גימטריא ר' והשכינה כה והעיקר ר' צינורות ז"ש "והעיקר מאתים" וק"ל.

(ה) והנה ראשון ועשירי שמיני:    פ' כתר מלכות הוד מספרם תתשל"א, והם גנוזים בבינה שהוא מקור הדינים ומינה מתערין דינין. ז"ש "שהם עולמות גניזין במקור הדין".

(ו) והצינורות המה י"ג מאות ופ"ב:    פירושו עם הצינורות, דהיינו כתר מלכות הוד מספרם תתשל"א, ועם הצנורות שיש לכתר - צינור אחד 1, למלכות - ן', להוד - ר' -- הרי תתתקפ"ב ממש, הנק' "עלמין שפירין", ר"ל עולמות יפיפיות כנודע מסוד "על כן עלמות אהבוך" כנודע מס' סוד ישרים דף ב' עי"ש.

(ז) מצד הימין שבו ובהם מוכנעים:    פי' היינו תתתקפ"ב עולמות המה הבאים מקודם בסוד צינור ימיני של בינה כנודע מסוד ב' צינורות מצד ימין הנק' טו"ב, והיינו תתתקפ"ב עלמין דאתכסיין הללו מקורם ואחיזתן מצד ימין בצד הבינה.

(ח) ובהם מוכנעין וכו':    פי' באלו תתתקפ"ב עולמות הנק' 'עלמין שפירין' מכניעים אלו תתשל"א עלמין הגנוזין בצד שמאל הבינה - מנין כתר מלכות הוד כדפי' לעיל.
וז"ש "ובהם מוכנעים שכנגדו" - ר"ל אלו תתשל"א עלמין דינין תקיפין בצד שמאל בצינור שמאל.

(ט) בנתינת צדקה:    פי' כשנותן צדקה אזי מוכנעים תתשל"א עלמין דינין תקיפין.

(י) נתינת סוד מאה:    ידוע תדע תוכן מקור תווניות(?) הקדושה ודע כי נתינת צדקה לעני הוא בסוד תרין נונין מ"ויהי בנסוע" בסוד "ויהי העם כמתאוננם וכו'" בסוד שדינין מתערין מינה היא הבינה - אם הבנים שמחה - ראשי תיבות אשה, אשה יראת ה' היא תתהלל, קרי ביה הֵיא בצירי מסוד ה עילאה - ג' קני מנורה, ה"ה מנורה הטהורה. וסוד נ' שלישי דאבא קדישא חכמה מצטרפת עמהם בסוד ג' נונין בסוד ק"ן -- אל תסתכל בקנקן, והמקור בסוד תרין נונין דאימא קדישא בסוד ד' פשוטה כזה ד', ונון שלישי דאבא מצטרף עמהן עם אימא עילאה והוא י' בתוך ד' הנ"ל כזה ה' - סוד ה' עילאה, ג' קני מנורה הטהורה כידוע מספרי המקובלים דהיינו מקור ב' נונין -- נ'(?) כפופה דאימא תתאה, ן' פשוטה סוד בינה. והוא מרומז בג' נונין של פסוק "נתון תתן". והמקור תרין נונין של "נתון תתן" מסוד מאה אמה אורך התיבה - אמה אותתיות מאה, סוד תרין נונין, תרין ההין - ה' עילאה - בינה, ה' תתאה - מלכות.

וזה דוקא בסוד הנותן צדקה. אבל אם פותח ידו אפילו שאינו נותן וידו פתוחה ליתן מ"מ פותח שם המקום הנורא לל"ה היוצא מפסוק "להודיע לבני האדם" - ראשי תיבות לל"ה, שם ששי משם ע"ב שבו קרע את הים. והנה לל"ה גימטריא ס"ה כמנין אדנ"י - היכל - ה"ס. מספר אחד לכולם. והנה ג' פעמים ה"ס גימטריא קצה בסוד (ונפשנו קצה וכו'). ודע‏[2] בסוד כ' עילאה כתר מ' מן מלכות ה' מן הוד - סוד ג' ספירות כתר מלכות הוד מסוד תרין חיתין -- ח' מן חכמה, ח' מן חסד -- אשר מספרם י"ו מן השם. וה"ס והוא סוד(?) חיתין מפסוק "פתח תפתח", דהיינו בסוד כתר מלכות הוד מספרם תתשל"א, ועם הצינורות קדישין הנ"ל מספרם תתתקפ"ב ממש, מנין פתוח תפתח. ויש בזה רזין נפלאים גדולות ונוראות ואיני רשאי לכתוב כלל. ועיין בספר מחנה דן פרשת וישלח ושם הארכתי ככל הצורך. ובכל זה תבין מ"ש הקדוש המחבר.

והנה אציג לפניך דברי פעם שנית מ"ש "נתינת סוד מאה תרין ההין ושלישית דאב הרחמן אינו נחשב ונתייחד לגבי דיליה וכו'", פי' תרין ההין - ה' עילאה בינה, ה' תתאה מלכות, סוד תרין נונין כדפי' למעלה. "והג' דאב הרחמן" - פי', חכמה נקרא אב הרחמן כידוע, ור"ל נ' שלישי של אבא קדישא אינו נחשב בתוך ב' נונין של בינה ועטרת, אימא עילאה אימא תתאה, כדפי' לעיל, "ונתייחד לגבי דיליה" פי' אבא קדישא נתייחד אצל מה שאצלו, ר"ל אצל בינה שאצלו.

(יא) והוא פותח מאה עלמי' דאתכסיין:    פי' הוא סוד ב' נונין שמספרם מאה אמה אורך התיבה כדפי'.

(יב) בסוד השם ברביעי והמקור ד':    פי' שידוע בעולם עשיה תמן א"ל אדנ"י, וד' אותיות של שם הוי"ה א"ל אדנ"י -- בין הכל הרי מאה, סוד מאה. וז"ש "בסוד שם הרביעי" - ר"ל בעולם הרביעי שהוא עולם עשיה דתמן שֵם א"ל אדנ"י, "ובמקור ד'" - ר"ל גם כן ד' אותיות של שם ד' שהוא הוי"ה.

(יג) והפתיחה פותח:    ר"ל וכל מי שפותח אפילו אינו נותן כלום מכל מקום פותח ההיכל, ר"ל אדנ"י גימטריא היכל גימטריא ה"ס.

"בסוד השם מפסוק להודיע וכו'" - פי' השם הזה יוצא מקרא (תהלים קמה, יב) 'להודיע 'לבני 'האדם.

(יד) ופותח מאה ותשעים וחמשה:    ר"ל הוא סוד קצה כדפי' למעלה בסוד הנתינ' מאה אמה וסוד הפתיחה הוא כ' מן כתר, מ' מן מלכות, ה' מן הוד בסוד מספרם תתשל"א, וסוד הצינורות שהם לכתר אחד, למלכות - ן', להוד - ר' -- בין הכל תתתקפ"ב כמנין פתוח תפתח כדפי'. ובז*ת‏[3] מה שהקשו מפרשי התורה קדמונים ז"ל שבפרשת שופטים כתיב "כי יהיה בך אביון נתן תתן" - פירש"י ז"ל אפילו מאה פעמים. ואילו גבי "פתח תפתח" כתב רש"י ז"ל "אפילו כמה פעמים". והקשו למה גבי כפל 'נתן תתן' פירש אפילו מאה פעמים ובכפל פתוח תפתח כתב לשון "אפילו כמה פעמים". ולפי מה שפי' ניחא, כי נחה רוה"ק על רש"י ז"ל לכתוב גבי 'נתן תתן' לשון ק' פעמים הוא סוד תרין נונין, תרין ההין, סוד מאה עלמין קדישין טמירין גניזין כנ"ל. אבל גבי פתיחה נחה רוה"ק על רש"י ז"ל לכתוב לשון "כמה פעמים" - הרמז על מלת כמה דאיהי ראשי תיבות כתר מלכות הוד, שעם הצינורות הנ"ל הוא מנין פתוח תפתח כנ"ל. והבן זה מאד.

ועיין רזין עלאין נפלאים בספר מחנה דן בפרשת בראשית, וע"ש.

(טו) והחמשה פתחים עם ש"ץ אחיזתם בסוד היו"ד דעשירי:    פי' ידוע תדע כי ד' אותיות הוי"ה ב"ה הם סוד ה' ספירות קדישין: י' מרמז לב' ספירות - כי קוץ הי' מרמז לסוד כתר נעלם, גוף י' שהוא מרמז לחכמה, ה' רמז לבינה אימא עילאה, ו' רמז לת"ת, ה' אחרונה מרמז לעטרת - מלכות - מטרוניתא קדישא. הרי ד' אותיות הוי"ה ***‏[4]. וכתב בספר התמורה שיש לכתוב ה' אחרונה שיהיה קוץ העליון י' קטנה - שמרמז לסוד יסוד שהוא י' טמירא, סוד פינחס. עיין זהר פרשת אחרי מות ובפרשת פינחס. רק שיש פלוגתא בין רברבתא אם יש לכתוב באחור. והמוסכם בין המקובלים לכותבו כזה [ציור של ה'] והיו"ד מרמז לסוד יסוד ברית קדש. אם כן הרי כאן ו' ספירות -- כח"ב תמ"י -- אשר מקורם באותיות הוי"ה ב"ה.

ובזה תוכל להבין פלאות מ"ש החזקוני ז"ל בפרשת האזינו על הפסוק כי שם ה' אקרא, זה לשונו: "ובשם זה שאני קרא נבראתה שיש בד' אותיות יו"ד ה"א ו"ו ה"א, והם עושים שש תיבות", עכ"ל. ופשוטו קאי על שש אותיות דהיינו שש תיבות בשכמל"ו שמזכירי' אחר הזכרת השם כנודע (אי נמי, על ו' אותיות מילוי של השם כנ"ל מה**ר). ועל פי הסוד הוא כדפי' תבין סוד כתר הוא תיבה אחת, חכמה - תיבה ב', בינה - תיבה ג', ת"ת - תיבה ד', מלכות - תיבה ה', יסוד - תיבה ו', מסוד ד' אותיות השם הוי"ה כנ"ל. הגם שיש לו סוד גדול ונורא מסוד כל תיבה שיש בה ג' אותיות בונה ו' בתים כנודע מספר יצירה, והשם הוא רק ג' אותיות יה"ו כמ"ש הקדוש לעיל בפ"א.

וז"ש המחבר כאן "בסוד יו"ד דעשירי", ר"ל קצה פתחים הנ"ל בסוד יו"ד קטנה שבמלכות שהיא עשירית לספירות כנודע, "ועמו ו' ספירות", ר"ל עם היסוד היו"ד קטנה שבה' אחרונה - הרי ו' ספירות. כי בתחלה רק ה' ספירות ועכשיו היו"ד מרמז לסוד היסוד -- הרי ו' ספירות - כח"ב תמ"י, "כי הוא התשיעי, כי הוא נדבק בעשירי קדש", פי' הוקשה לו למה היוד מרמז דוקא לסוד היסוד, ומתרץ מפני התשיעי הוא מלמעלה למטה ונדבק תמיד בעשירי כנ"ל. וכיון שהוא תמיד נדבק בה ותשוקתו בה לכן נרמזים שניהם באות א' ונדבקים שניהם זה בזה באות ה'. ויש לזה סוד גדול - עיין במחנה דן.

(טז) וה"ס מאב הרחמן ומצלעו הנחמות:    פי' יסוד המרמז בסוד י' זעירא, בא מסוד אבא קדישא חכמה הנקרא 'אב הרחמן', ומן בינה שהוא צלעו של אבא כנודע למבינים, ועליו כתבו המקובלים דלכן כתיב "כאיש אשר אמו תנחמנו" (ישעיהו סו, יג), ובאב כתיב "כרחם אב על בנים" (תהלים קג, יג), כי באימא דוקא נחמה. וז"ש "מאב הרחמן ומצלעו הנחמות" - ר"ל אימא עילאה הנקרא 'נחמות' כדכתיב "כאיש אשר אמו תנחמנו".

(יז) והנרמזים במיתת השלישי:    פי' אבא ואימא נרמזים אצל מיתת יעקב שהוא שלישי לאבות ומסיק הרמז ומפרש ואזיל "גורן האטד וכו'".

(יח) גורן האטד עשרה וארבעה הוא חמשה:    פי' אט"ד הוא סוד אבא ואמא עילאי. א"ט - הוא אבא שמספרו עשרה, סוד י' שהוא אבא. ד' - הוא אימא עילאה, ד' רבתי דאחד. וי' דאבא מזדווג עם ד' דאימא ונעשה ה'. ז"ש "עשרה" - ר"ל אט מאטד הוא עשרה - י'. "וארבע" - ר"ל ד' דאט"ד. וכאשר תשים י' של אבא תוך ד' דאימא אזי נעשה ה'. והבן.

(יט) אשר בו פגם אחאב וכו':    פי' ידוע תדע מ"ש המקובלים סוד אחאב שפגם באבא קדישא ופירד אבא קדישא מן אימא קדישא. אחאב - נוטריקון אין חכמה אין בינה, אח לצרה אב לקליפה. והוא בסוד ד' קליפות ג"כ(?)‏[5] אף חימה אוגר בורס - ראשי תיבות אלו אחאב. והד' קליפות אלו יש לה רזא דרזין בספר כונת הנכתב‏[6] ואסור לגלותו כלל. ועיין במחנה דן שלי. וכאשר פגם בחכמה אבא ובבינה אימא, והפריד א"ט מן ד' ונשאר ד' לבדה -- אז בעונותינו נעצר הגשם והשלג מן השמים כמו שאמר אליהו "אם יהיו השנים האלה וכו'" (מ"א יז, א) - אז דינין מתערין מניה מצינו' השמאלי, והוא סוד קליפה הנקרא נעל בסוד "של נעלך וכו'". וידוע סוד פ' פסוק "כי כרם ה' צבאות" (ישעיהו ה, ז) הוא סוד בינה מסוד עשר הויות קדושות גימטריא כרם. וסוד חכמה הוא סוד שחקים ששם שוחקים מן לצדיקים, סוד חתן, כי חתן גימטריא שחקים ממש בסוד נחת רוח - נח"ת הוא חת"ן, וה"ס והוא סוד רוח נבות, נבות גימטריא חתן -- הרי רוח נבות ממש נחת רוח. וכתיב ויצא הרוח ודרשינן זו רוח נבות. וכאשר רצח אחאב את נבות ולקח הכרם - כרם גימטריא ר"ס - אז פגם בסוד נקודת בת ציון שהוא אבא הנקרא פנים, ואז נאמר "כרמי שלי לא נטרתי" ונאמר "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וכו'". סוד סוכה - כ"ו ה"ס - הוי"ה אדנ"י. שפגם בו אחאב בסוד פנים. וכאשר אמר לו הקב"ה הרצחת וגם ירשת וכו' בסוד שפגם באבא פנים עליונים - א"ט, הפריד מן ד' כנ"ל.

והנה בסוד ישראל דסבין שהוא אבא קדישא י' דחכמה הבאים מכחו נק' בן אין‏[7] סטרא אחרא סוד כלב היוצא משור וחמור יכול להזיקו, פי' כלב יוצא מאמצע אותיות שור חמור, שאמצען איהו כמספר כל"ב וק"ל. ומי שאינו פוגם באבא קדישא פנים מאירין בסו"ה בסוד הפסוק(?) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני -- פן י', סוד א"ט כדפי'. ונקרא בן - גימטריא כלב, לכן אין כלב יכול להזיקו בסוד ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו - בני ישראל דייקא, ישראל סוד אבא קדישא, פנים עליונים. והם היו לו לבן שלט עלייהו כלב מספר בן, אבל אחאב שפגם בסוד הרציחה, כי הרוצח עונשו לסוד כלב, לכן במקום אשר לקקו הכלבים לדם נבות וכו'.

ובזו נבין למה ר' ישבב הסופר אחד מעשרה הרוגי מלוכה לא נקבר וניתן לכלבים. כי ידוע ששמעון לקח את יוסף להשליכו לבור כדאיתא במדרש רבה על הפסוק ויקח מאתם את שמעון - למה לשמעון מפני שהשליכו לבור כדי שיהרג ופגם בסוד אבא קדישא בבחינת שד"י כנודע, שבשביל זאת הוצרך יעקב להתפלל "ואל שדי יתן לך רחמים" כדי שיחזיר יוסף את שמעון בסוד שפגם. והנה פגם שמעון היה בסוד שדי - אבא, בסוד הרציחה. ולכן ר' ישבב שהוא גלגולו כנודע, לא ניתן לקבורה והשליכוהו לכלבים. ישבב - גימטריא שד"י.

מזה יובן מעצמו מ"ש רז"ל (שבת סג, א) ע"פ "ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד) על המגדל כלב רע בתוך ביתו, וק"ל.

גם אמרו רז"ל ע"פ ויראו אותו מרחוק בואו ונשסה בו כלבים וכו'. ויש בזה הענין רזא דרזין פלאות נפלאים ואיני רשאי לגלות כלל.

והנה כאשר עשה אחאב תשובה - תשוב ה', שהחזיר ה' אימא עילאה למקום אבא, דהיינו שקרב אט דאבא אל ד' דאימא ונעשה ה', ונכנע הקליפה לפני אבא הנקרא פנים כדפי' למעלה. והקליפה מרמז בשמו אחאב - ראשי תיבות אף חימה אוגר בורס. זהו סוד מאמר הקב"ה לאליהו הראית כי נכנע אחאב מלפני, סוד "מפני" - סוד אבא פנים עליונים כדפי' למעלה, סוד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - אותיות פן י'. וז"ש גבי אחאב "וילך אט" - ר"ל שהלך ותקן מה שפגם והפריד 'אט' - אבא חכמה, מן 'ד' שהיא בינה, ועכשיו הלך לתקן כדי שיהיה אט"ד. וזה שדרשו רז"ל על הפסוק "וילך אט - מלמד שעשה תשובה", ר"ל תשוב ה', הלך אט לתקן מה שפגם. ורז"ל אמרו הלך אט - שהלך יחף בלא נעלים. ומה מאד מתוקים דבריהם הקדושים המרמזים לסוד גדול ונורא, סוד ד' קליפות הנק' נעל בסוף קליפ' נעל נכנע מפני קדש הקדשים בסוד האמור "הראית כי נכנע אחאב מלפני", ודוק. ונפסק הנעל - סוד הקליפה, והשתשלשות הקדושה הותחל.

והנה פתח עיניך ולבך הטהור ושמע כי ידוע למבינים סוד השמות הנקראים "ז' שעות" מבינה ולמטה, ואלו הן נקראים שעות: חסד, גבורה, ת"ת, נהי"ם. חסד שעה אחת, גבורה - שעה א', וכן כולם, מלכות - שעה שביעית.

ודע סוד הקליפה כאשר רוצה לידבק בת"ת אזי הת"ת מוכנע הוא חלילה להטות אל הדין בסוד גוף ת"ת מרכבת יעקב, ו' דאיהו לבר. אבל נשמת ת"ת איהו מרכבת משה רבינו ע"ה דאיהו מלגאו - נטייתו תמיד אל הימין חסד ורחמים לעולם. ונקוט האי כללא בידך ושמור אותו כבת עיניך וצרת אותו בכנפיך שלא יזוז ממך. ויש בו רזין דרזין. ועיין במחנה דן בפרשת בשלח. והנה בסוד זה תבין פלאות בכ"מ ואל תזיז ממנו.

והנה סוד נצח שהוא ענף - חכמה העליונה ה"ס הנצחון אשר מנצח הקלי' הטומאה כולם, ו' זעירא כדלעי', המה המנצחים תקיפים אשר מקום אחיזתם אבא חכמה כדפי' למעלה בסוד נצח יסוד תרין עורדילין אמיצין מסוד כח אלהים, וסודו ברמז בריבוע אלהים - ר'. והנה כח אלהים - גימטריא רכ"ח, כמנין נצח יסוד. והנה ידוע תדע מ"ש רז"ל הראית כי נכנע אחאב לפני, שהיה רגיל לאכול בשלש שעות ואכל בד'. וזהו סוד גדול ונורא אדיר ואמיץ שבתחי' קמה הקליפה בסוד שישראל חוטאין לסוד ת"ת שהוא שעה ג', ואז היה רוב הקליפה להבאיש להם לישראל. אבל כששב אחאב - קמה הקליפה בשעה ד' שהוא סוד נצח, ואז נפלה הקליפה לנוקבא דתהומא רבא ונפלה ולא תוסיף קום בסוד נצח יסוד, נצח שעה ד' והוא ענף מחכמה והוא מנצח כל הקליפות. וגם נצח ישראל סבא דסבין. וזהו הראית כי נכנע אחאב מלפני. ורזין דרזין נפלאות, ואסור לגלותם כלל. ועיין בספרי שמש נוגה פי' על שערי אורה. ובכ"ז תבין מ"ש מורי ז"ל עיין מראשה ועד סוף ותראה פלאות.

והנני מסדר המאמר מראשו וע"ס מ"ש אשר בו פגם אחאב בפגימתו בעשירי, ר"ל שפגם באבא שהוא סוד י' שמספרו עשר.

(כ) מ"ש בהפרידתו מיראת ה':    ר"ל בהפריד אבא קדישא - א"ט, מן ד' שהוא סוד אימא. והוא סוד אטד כנ"ל. וק"ל.

(כא) והביא ד' קליפות וכו':    כדפי'.

(כב) והוא הרמז לטובה ולרעה וכו':    ר"ל אחאב ראשי תיבות שלו נרמז אבא חכמה אימא בינה, שהוא סוד הטובה. גם נרמז בו בשמו הקליפות - אוגר חימה אף בורס - ראשי תיבות אחאב. והד' קליפות נק' "רעה" בסוד "כי רעה נגד פניכם".

(כג) ואח"ך תיקן ואכילתו מוכיח עליו:    פי' ואח"כ תיקן אחאב זה, מה שהפריד א"ט מן ד' כנ"ל, תיקן זה ואכילתו מוכיח שתיקן זה כדפי' למעלה בסוד כשהיה רגיל לאכול בשעה ג' אכל בשעה ד'.

(כד) כי הוא המקור בא מן הימין והוא הימין וכו':    פי' נצח הוא ימין ובא מחכמה שהוא סוד ימין כדפי' למעלה עי"ש.
"והשעות מבנים" - פי' דע כי כתר חכמה בינה נקראים ג' אבות העולם, חג"ת נהי"ם נקראים בנים. וכוונתו כדפי' למעלה; ת"ת - שעה ג', נצח - שעה ד', והם נקראים 'בנים', הרי השעות מבנים, וק"ל.

(כה) והשביעי מבלע הקליפות:    פי' קאי על נצח שהוא שביעי מכתר והוא מבליע ומכניע זדים הקליפות. וזהו שמייתי פסוק בלע המות לנצח - לנצח דייקא, שהוא מבליע ומכניע הקליפות, וכמו שפי' למעלה כמה פעמים. והזהר בנפשך שאל תטעה לחשוב הבלעה זו כפשוטו, ושומר נפשו ירחק ממחשבה זו, עיין במחנה דן בפרשת חקת.

(כו) והוא בא מפנים עליונים וכו':    פי' נצח בא מפנים עליונים - סוד חכמה כדפי' לעיל בסוד לא יהיה לך וכו' על פני.

(כז) והוא השביעי והתשיעי מפנים:    פי' נצח שהוא שביעי לכתר והיסוד שהוא תשיעי לכתר, אלו שנים סודם מפנים עליונים כדפירש' למעלה.

(כח) ומוחקים דך מך עני הצעיר:    פי' כתבו המקובלים ז"ל שיש ד' אבות נזיקין מסוד שרפ"ט השר הגדול נחש עליון עקלתון וסודם מרומז בו דך מך עני הצעיר - גימטריא שלהם עולה שרפ"ט. ודע אלו ד' קליפות ראשי תיבות שלהם דמעה. וזהו הכוונה של הקדוש כי פי' לעיל "בלע המות לנצח" ר"ל נצח המנצח כדפי' לעיל, ועכשיו מבאר סוד הפסוק אשר בו רומזים ד' קליפות והוא בסוד בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים כדפירשתי דמעה ראשי תיבות דך מך עני הצעיר. אבל נצח מוחה דמעה מעל כל פנים העליונים. ודע אביון סוד הצעיר קליפה אביונה וכ"מ שתמצא אחד מהם בקרא דע כי הם רוצים לדבק בסוד ת"ת ישראל בחי' הנק' ישראל, לולי נצח המכניעו ומשפילו. והוא סוד נורא מ"ש ר' יוחנן כ"מ שתמצא דך מך עני אביון בישראל הכתוב מדבר‏[8] - בישראל דייקא.

והנה נצח מנצח הכל. וז"ש "דך מך עני הצעיר" - ד' אבות הטומאה יהיו מוכנעים כדפי'.

(כט) וכאשר תבין ששה וכו':    פי' כדפי' למעלה כאשר הקליפה בא לסוד הת"ת אז אדרבא הגוף נוטה לדין ולא לרחמים. ודוקא גוף הת"ת, מרכבת יעקב מלבר. אבל מלגאו - מרכבת משה שהוא נשמת ת"ת דוקא נוטה לרחמים ותמיד נוטה כלפי חסד כדפי' למעלה. עיין קצת וזהו סוד שכתוב "בסוד הגוף", ר"ל גוף הת"ת , ולא נשמת הת"ת. כי בגוף אינו מכניע הקליפה, אדרבה מטה כלפי דין.
וז"ש "כי אין בו כניעה כי אם מניעה", ר"ל אדרבה מונע מלהכניע תחתיו הדין שיהיה חסד רק אדרבה נוטה לצד הדין כדפי' למעלה ומפני צחות הלשון כתבו כן ודוק.

(ל) וענף הפנים מכניע עם הקטן נער:    ר"ל נצח הוא ענף הפנים עליונים - חכמה - אבא קדישא. עם היסוד הנקרא 'נער' כידוע בסוד יוסף מרכבה להיסוד, יוסף הצדיק, וכתיב צדיק יסוד עולם. ויוסף סוד ברית ה' בסוד "הא לכם זרע", ויוסף אמר "אני יוסף" ודרשו רז"ל שגילה להם המילה, וכתיב "הנני נותן לו את בריתי שלום" - ו' זעירא, ו' קטיעא סוד יסוד כדאיתא בזהר. וכתיב גבי יוסף "והוא נער" - סוד נער יסוד. ועיין מש"ל ובספר מחנה דן סודו הגדול והבן.

(לא) ושא עיניך ולבך לסוד הרוצח:    פי' שים נא דעתך וראה מה שפגם אחאב הרוצח שהרג את נבות ולקח את כרמו ממנו, נבות גימטריא חתן וגימטריא שחקים, בסוד הפגימה כדפי' למעלה עי"ש. והנה פגם בסוד סוכה - כ"ו ה"ס, הוי"ה אדנ"י - כדפי' למעלה שהוא פגם בי' פעמים הויה שהוא גימטריא ר"ס כמנין כרם. וז"ש "הוא כרם ממש" וק"ל.

(לב) הפריד החתן שחקים ופגם בסוד המקור וההיכל:    ר"ל פירד החתן - סוד אבא סוד שחקים, ופגם במקור שלו - אילן הוי"ה, והיכלו שהוא אדנ"י כדפי' למעלה ובסמוך.

(לג) כאשר רמזו עליו בפסוק:    פי' ידוע תדע סוד כדפי' למעלה פסוק "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם", סוד ה"ס כ"ו, כרם סוד ר"ס - עשר הויות. שהוא פגם בנקודת בת ציון - סוד אבא קדישא כדפי' למעלה בסוד אלהים חיים, אלהים במילוי יודין - ש' בגימטריא, אלהים בריבוע מספרו - ר'. הרי שר. חיים גימטריא ס"ח. בין הכל מספרו תקס"ח -- גימטריא ממש בת ציון כשתכתוב בב' יודין כמ"ש בספר התמורה. ובספר כוונת כתב שהוא סוד קס"ו. וז"ש "נקודת בת ציון", כי נקודה הוא י' -- הרי י' עם בת ציון - גימטריא תקס"ח כדפי' למעלה. והוא סוד גדול ואסור לגלותו. ועיין במחנה דן בפרשת אמור ושם תראה פלאות. ועיין למעלה.

וז"ש הקדוש "כאשר רמזו עליו בפסוק" - ר"ל בפסוק "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם" כדפיר'.

וז"ש "ופנים בפנים נקודת בת ציון" כדפי' למעלה, "פנים" נקרא אבא קדישא מסוד תקס"ח, סוד 'אלהים חיים' כנ"ל. ובזה תפס הקדוש לשון נקודת בת ציון ולא אמר סתם 'בת ציון'. והוא הכל בסוד יסוד ממקור ה"א אחרונה בסוד יסוד אבא. והוא סוד "וירכב אותו במרכבת המשנה וכו' ויקראו לפניו אברך" -- אב חכמה, רך יסוד. וירכב - כ"ב רי"ו בסוד נצח ויסוד חכמה, בסוד ויחן את פני העיר - יח"ן ראשי תיבות יסוד חכמה נצח. ובסוד פאה, גימטריא אלהים, - 'את 'פני 'העיר - ראשי תיבות פאה. ובסוד שם יר"ת - שם אחד מע"ב שמות שניים. יר"ת גימטריא אתרוג. סופי תיבות "את פני העיר" - יר"ת, מסוד נצח ויסוד. ואסור להעמיק יותר בסוד הענין. ועיין רזין עילאין במחנה דן בפרשת פקודי מענין הנ"ל, כי ראשי תיבות "אלה פקודי המשכן" - פאה. ושם תראה נפלאות גדולות מתורת אלהינו יתברך שמו וזכרו לעד ולנצח נצחים, צחצח מצחצחות נצחים.

והבן כל העיקרים אלו שכתבתי ושים אותו על לוח לבך ואת תזוז מהם כלל. ודוק.


פירוש קרן הצבי[עריכה]

(א*) כתב בספר המגדנים וכו':    לפי מה ששמע מהרש"מ דזה היה הספר של המגדנים חברו ר' יהודא הנשיא - יאות לו איהו לדרוש בסוד הראש בצד שבו הראש בשלשלת יוחסין.

(ב*) ואמר "בסוד הראש" דאיהו "הראשון והעשירי והשמיני" - תשכיל זה כי הנה אמרו ג' כתרים הם - כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. הא' כתר תורה לפי שהתורה נרמז בת"ת. והנה ת"ת דאימא איהו כתר דזעיר. וכן ת"ת דזעיר איהו כתר דנוקבא. והאי להאי כתר עיקרי שבפרצוף כתר 'תורה' איקרי, לפי שהיא בבחינת ראש הגויה - עטרת.
וכתר כהונה איהו רמוז בהוד שהוא השמיני מענין הכתוב "ונתת מהודך עליו". ולפי שהוא הזעיר(?) בנצח ואיהו המלכות בהוד - אהא אתקרי 'הוד מלכות'. וטעם לשם כתר כהונה בהאי, לפי שאהרן הכהן שושבינא דמטרוניתא איהו, בסוד הכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - שם בהוד איהו אחיד.

(ד*) ואמר השכינה הנק' כה השמיני מרמז לה:    זהו כמ"ש מהרש"מ כי הוד שהוא השמיני מספרו י"ה. כשהוא בהכאה י"ה פעמים י"ה - איהו רכ"ה. חסר כה מיניה לשכינה הנשאר לעצמו דאיהו העיקר בו - איהו מאתים. וזהו להורות כמ"ש שהשכינה אחידא בהוד. וגם כי שושבינא דמטרוניתא שם יה"ו, ולפיכך בסדר הזה איהו נכון דהעשירי איהו קודם השמיני לפי שהעשירי השכינה עצמה, חשובה טפי מן השמיני דאיהו שושבינא דידה, לשמשא לה בעבודת כהונה.

(ה*) והא להאי בסדר הזה "ראשון עשירי שמיני" - ראשי תיבות איהו רע"ש - הרמז על מלכותא דארעא דאיהי מרעשת הארץ איהו בכח מלכותא עילאה, וההוא דשוי לה בקלקולא למהוי רישא דעמא לא אתתקן בכח דשוי עבדא קדם מאריה, שבכך הוי סדרא רשע, הא בהאי הוי מקום המשפט שמה הרשע. ועל זה מתאונן "אי לך עיר שמלכך נער".

ואמר כי בראשון צנור א', כי הכתר נקרא 'אין' לפי שהוא נשפע מאור האין סוף. ואמר בעשירי חמשים לסודו הרמוז - סודו הרמוז איהו היסוד דרמיז במלת כל דחושבניה חמשים, לפי שהח' דאינון אתרמיזו בנ' שערי בינה, הא אתפשטו בה' ספירות מחסד עד הוד, והכללותם ביסוד הנקרא 'כל', ואיהו משיך לכלתו. והאי איהו "כי כל בשמים ובארץ" - תרגם "דאחיד בשמיא וארעא", כי הוא מקבל שפע מין שמים ונותן בארץ.

וטעם בשמיני מאתים - לפי שהוא הוד, קו הגבורה, שבו ריבוע אלהים עולה מאתים.

והנה כל זה אתרמיז בכתוב "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו", כי אתוון שלמה איהו למשה שהוא בחינת דעת, מכוון נגד הכתר. לזה הכתר והדעת - הכל אחד, שבו רמיז צינור א' שהוא האלף בסוד הכתוב "הקטון יהיה לאלף". גם הוא סוד הכתוב "איכה ירדוף אחד אלף". גם הוא במלת שלמה, דאמרו ז"ל "כל שלמה האמור בשיר השירים קדש - מלך שהשלום שלו", בזה אפשר להיות כמוהו דרמיז לסוד הדעת: "שהשלום" - דאיהו היסוד, "שלו" כי לפי שמושך הטיפה מן הדעת כי לזה נקרא הזיווג בלשון 'דעת' כמו הכתוב "וידע אדם את אשתו". ואם הוא לצד תתאה דאיהו חכמת שלמה בסוד הכתוב "ותרב חכמת שלמה" דאיהו מלכות - הא להאי אמר "לך" דחושבניה ן' לפי שבה חמשים צינורות.

ונמצא בזה הכתוב "האלף לך שלמה" מירכבא אתרי ריכסי, אם לצד עילאה - מלך שהשלום שלו, איהו צינור א' דאלף, ואם לצד תתאה במלכות דאיהי הנקראת 'חכמת שלמה', איהו חמשים כחושבן "לך". ועל השמיני דאיהו ההוד אמר "ומאתים לנוטרים את פריו", כי בשמיני איהו מאתים צינורות. ולפי שבו דרכי העבודה לשמשא לשכינתא כי על זה אהרן דאיהו שושבינא דמטרוניתא בו ירון(?). הא להאי קרי ליה ומאתים לנוטרים את פריו, והוא כענין הכתוב "לעבדה ולשמרה".

(ה*) [9] והנה ראשון עשירי וכו':    פי' כי שורש הארות אלו דראשי תיבות שלהם רע"ש המורה על הדין דמרעיש, לפי שהם עולמות איקרו נוקבא בצד הדין, הנה מספר כולם תתשל"א, היו גנוזים במקור הדין שהוא בוצינא דקרדינותא. ולפיכך תחשוב תיבות אלו עם גבורה דאתלבשת בהו מעתיק -- הרי הם תתש"ן. עם כללותם איהו - תתשנ"א. הסר מהם אתוון הפשוט בוצינא דקרדינותא גבורה - הם עשרים אתוון דשל עצמן - הנשאר מהם מן המספר ההוא איהו תתשל"א למנין אלו דראשי תיבות שלהם כמ"ש הרי זה מורה על ששרשם גנוזים בשורש הדין ההוא, בוצינא דקרדינותא גבורה.

ונראה עוד שזה רמוז בפסוק "ועלמות אין מספר" שהוא הרצון. מספר העלמות איהו ברמז מלת אין אלף, דאין איהו האלף מתתשל"א, והנשאר, איהו קל"ה, רמוז ביו"ד נון דהשארות מלת אין שהם במילוי עם שש אתוון דילהון הם קל"ב. והרי נרמז חשבון אלו העולים תתשל"א עם כללותם במלת אין. וזהו "ועלמות אין מספר".

(ו*) ואמר והצינורות וכו':    כלומר ומספר אותם הנזכר עם הצנורות האמור בהו שהמה עולים למספר י"ג מאות ושנים ושמונים 1,382 - הם עלמין שפירין דכורין אינהו מצד ימין שבו מכוון לחשבון הזה. שתצרף בהדי בוצינא דקרדינותא גבורה שהם תתשל"א כאמור, אויר הזך מבחינת מוחא דאוירא דאחזי ביה דעת דעתיק, וגם חסד שבגלגלתא שהם עולים למנין מאתים ותשעה וארבעים דאינון של חסד דגלגלתא בטשי במוחא - הא הוי בכללות תרוויהו - תתשל"א ורמ"ט - י"ג מאות ושמונים. ועוד צירף עמהם כללות של שניהם בכח דבטשי אהדדי -- הא הוי מכוון היטב למנין תתשל"א בהדי הצינורות שלהם.

והנה זה הבטישא דאתעביד מן החסד והגבורה דעתיק בבוצינא דקרדינותא איהו בצד הימין דבוצינא דקרדינותא, ובהם מוכנעים אותם שכנגדו בשמאל הבוצינא הנזכר, דלא הוה בהו הצנורות והבטישה אלא הוא המספר תתשל"א בלחוד. ואמר זה נעשה להכניע הדין בשורשו בכח נתינת צדקה דהא בדוגמת צדקה דאיכא בה מן הנותן והמקבל איהו הדוגמא של הבטישה דזווגא של דכורא דנוקבא.

(י*) נתינת סוד מאה תרין ההין וכו':    טעמו למדרש בנתינת צדקה אמר כי נתינת סוד מאה תרין ההין כי הכתוב "נתון תתן" - מילת "נתון" איהו מקור הנתינה מרמז בתרין נונין לתרין ההין - הם המקבלים, דזכותא הוה בהו להנותן סוד מאה ברכן כדכתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'", ולפיכך נו"ן כפופה איהי ה' תתאה, דכפופה לבעלה. ונו"ן פשוטה איהי ה' עילאה שאינה כפופה לבעלה, דהא כחדא נפקין כחדא שריין. ואמנם איהי פשוטה לקבל שבים. ונו"ן שלישית דאב הרחמן שהוא מצד הנותן דנרמז במלת "תתן" - לפי שפושט בידו ליתן אינו נחשב מאומה לזכותא מצד המקבלים אלא לזכותא דעצמו שיהיה הוא משפיע, שאי לאו כן הא חליש חיליה ואינו יכול להשפיע.

וז"ש "ונתייחד לגבי דיליה" עצמו, ולזה בפסוק "ואל ירע לבבך בתתך לו" חיסר הנו"ן - כי הראוי בתשלומו "בתתנך לו". ורק איהו רמיזא בדיגוש. לפי שאינה חשובה לזכות המקבלים אלא לעצמו ולזה ב"נתן תתן" כתב רש"י ז"ל "אפילו מאה פעמים" אבל ב"פתח תפתח" כתב "כמה פעמים" - בזה רמז לשם אדנ"י העולה בחשבון כמה, לפי שבו אמר אדני שפתי תפתח. ועוד זה הרמז במלת "כמה" - דראשין בו, והם כתר מלכות הוד, דראשי תיבות אלין כמה.

אחר כתבי זה ואשא עיני וארא במהרש"מ שכתב לקמן במאמר זה עצמו זה הרמז ושש אנכי.

והנה כתבתי דהראשון והעשירי והשמיני הנזכרים אתרמיזו בג' כתרים הם. ואמר במתניתין "וכתר שם טוב עולה על גביהן" - זה נרמז בהאי דהוי עם הצינורות דאיהו מכוון עם חשבון הבטישא דאוירא דכיא בהדי בוצינא דקרדינותא. וזהו שם טוב משמן טוב של משחא דרבותא - היא המוחא סתימאה בהיותה עולה על גביהן לקבל אוירא דכיא.

(יא*) ואמר והוא פותח מאה עלמין דאתכסיין:    כי הוא סוד אדנ"י שיש במילוי שלו ומלוי מלואו לה' אתוון עם חשבון אדנ"י איהו מאה בסוד מאה אדָנֵי בסטר עילאה.

(יב*) ואמר בסוד השם ברביעי וכו':    כלומר ואיהו בסטר תתאה בסוד השם המקנן בעולם הרביעי דאיהו עולם העשייה ששם מקנן א"ל אדנ"י העולה צ"ו, עם המקור עצמו שהוא ד' דהא איהו רביעי לעולמות אבי"ע (ולזה נקרא קרית ארבע). הרי מאה. והוא מרמז למאה עלמין אלו שבדוגמת תתאה איכא בעילאה אלא דההוא עילאה מתכסיין אינהו והאי דשל תתאה מתגליין אינהו. וההוא דיהיב לצדקה מצד רחמנותו הבאה מאב הרחמן (לאפוקי אי יהיב בעל כרחו שכפו אותו ליתן -- ההיא אינה חשיבא לזה אלא ההיא הבאה מצד עצמו), איהו המרחם איהו הפותח מאה עלמין דאתכסיין בכח התעוררות תתאה בההוא דאתעביד בעולם העשיה ששם תפלה לעני כי יעטוף, ולה אתרמיז נו"ן כפופה דאיהי אתעטפת ואתכסיא בבושת פנים. ונו"ן פשוטה גם היא לעני אתרמיז דפשט יד לקבל לאפוקי אי לא חש על עצמו דהא אקרי אכזר כאומרם ז"ל בההוא דיהיב לההוא דהוה מתכסי בבושת אנפין גרם איהו לפתחא מאה עלמין דאתכסיין בהדי עלמין דאתגליין דאהא רמיז הכתוב "פתוח תפתח" תרין זמנין. וקמא איהו מקור בסתימו על פתיחו עלמין דאתכסיין.

(יג*) והפתיחה פותח ההיכל וכו':    פי' שגם גורם על ידי הפתיחה של צדקה להיות פותח שער ההיכל שבו נפתח שער הרחמים, ועביד רחמי לישראל ודינא לשנאיהון. והאי איהו דרמיז לשם היוצא מפסוק "להודיע לבני האדם וכו'", דראשי תיבות לל"ה כמנין היכ"ל וכמנין אדנ"י ואיהו שם אחד משמות ע"ב דאתאמ' בבקיעת ים סוף. והא להאי במלה דא הוו אמרין קדישין קשישין דבמי שאשתו מעוברת וקרובה לילד - טוב הוא לו לפתוח ההיכל עת הוצאת ספר תורה. ודי למבין.

וז"ש "והפתיחה פותח ההיכל וכו'" - כלומר והפתיחה שתהיה איהו פותח שער ההיכל, שער הרחמים. ואם כן מזה ומזה הוי בכח נתינת הצדקה ופתיחה באדני מתלת אנפי,

  • אם בצד מאה עלמין דעילאה דאינון מתכסיין דאינהו ודאי בשורש השם אדנ"י כמבואר,
  • ואם בצד המאה של תתאה דמתגליין דאינהו נמי בשם אדנ"י כמבואר,
  • ואם בצד הפתיחה שתהיה בהיכל דאיהו חושבניה אדנ"י

בכך הוי ג' פעמים אדנ"י העולים מאה ותשעים וחמשה - מספר קצה המורה על קבוץ תפוצות ישראל מקצה הארץ ועד קצה הארץ. וזהו הכתוב "בצדקה פרוק" (דניאל ד, כד).

ואמר, מחמשה מאלו קצ"ה פתחים מצטרפים עם ג' מאות ותשעים דאינון חשבון שמים, למהוי "מקצה השמים ועד קצה השמים", דאתערת ה' אז בתר דאשלם קץ גלותא בצלותא למפרק לה שמים ולהיות בקצה השמים דבוקה ביסוד הנקרא 'שמים' על שם אש ומים שבו - אש מחממו ומים משככו. ובדא הוי קצה השמים - קץ דפורקנא דאתמר לה בסיומא דגופא דאיהו היסוד למפרק לה.

ואמר על חמשה פתחים שהם סוד הה"א אחיזתם בשמים איהו בסוד היו"ד דעשירי - כלומר כי אתפשט היסוד דחכמה שהוא בסוד י', עד היסוד דזעיר למהוי ביסודה דנוקבא - מלכות, דאיהי העשירי בסוד הכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ". ועמו כחו דשש ספירות דזעיר דכל כחן דשש קצות דזעיר בהדי יסוד אבא הארוך המתפשט מיסוד דאימא בחזה - הכל יורדים ביסוד דזעיר ואיהו עצמו נכנס ביסודה דנוקבא, והרי היא בקצה השמים.

ונמצא בהאי יו"ד - יסוד דחכמה, והאי דעמו - שש ספירות דאיהו ו', אשתלים שם הוי"ה בנתינת צדקה, דהאי סוד מאה דתרין נונין של נתינה אינון סוד תרין ההין בבחינת המקבל נוקבא. והאי יו"ד ועמו וא"ו האמור הכא - אינון דיהבי בחינת דכורא. ולפי האמת הכל אתרמיז בבחינת ו' לחודא, דהא פורקנא אתמר בו"ו - הוא הנרמז בכתוב "וזכרתי את בריתי יעקב" דכתיב "יעקוב" מלא, והיינו הו"ו דהא גופא איהו שש, ותג דאיהו רישא דילה איהו י'. ורזא דמלא‏[10] ששים ושש.

ועי"ל כי ששים ושש איהו לאתערותא דו"ו בגוף וברית דחשבינן חד ותוסיף עשר לסוד היו"ד דאיהו עשר, יסוד דחכמה היורד עד היסוד דזעיר. ונמצאת גאולה באה לה"א דשכינתא בכח התדבקות היסודות דשל חכמה ביסוד דזעיר לקביל האומרים בני אדום "ערו ערו עד היסוד בה", הואיל וכן אתגלי קץ דפורקנא דאיהו לזמן ששה ושבעים במאה ששית דשל אלף שתיתאה 6,576. ובליקוטים שלי כתבתי דאיהו בסמך הכתוב שהביא רבינו בחיי "וחש עתידות למו", וגם הוא בסמך "למועד מועדים וחצי", והכא איהו הקץ עצמו, ואמנם איהו באנפא אחרינא ודוק.

ואמר "כי הוא התשיעי וכו'" בזה איהו למתק הדברים ברזא כי בין היסוד דזעיר דאיהו תשיעי מעילא לתתא, ובין שהוא של חכמה דאיהי החכמה - תשיעי מתתא לעילא, הרי הוא התשיעי בזה ובזה מבחינת היסוד הוא עצמו כעשירי - קדש. ולהראות גם טעם נכון בזה להיסוד דנקרא חי לפי שיש בו מבחינת השני 'תשיעי', אם בצד עילאה דחכמה, ואם בצד תתאה של עצמו. וב' פעמים תשיעי איהו ח"י.

(טז*) והוא סוד מאב הרחמן וכו':    יובן כי הנה נתבאר דעם שנסתיים יסוד דאימא בחזה דזעיר, ומשם יורד יסוד דאבא בגלוי עד היסוד דזעיר - הנה בהכרח שנקלט עם היסוד דאבא הארה קלישא מן היסוד דאימא למהוי הכל ביסודו דזעיר. ופורקנא אתמר לה למלכות נוקבא דזעיר מכולהו יסודות.

והך דשל אבא איהו אתמר למפרק להו לישראל ברחמנות דאב דכתיב "כרחם אב על בנים", והיינו בצד החסד והרחמים בדינו. והך דשל אימא דאיהו מצלעו ומצדו עצמו דאבא, אתמר דינא בהו לשנאיהון דישראל דהוו מעיקין להון. ובצד ריבוי הדין דאתעביד בהו מה דלא אתעביד מעלמיי(?) תנחומין(?) הו"ל לישראל במאי דהוה אתעביד בהו דהא בחורבנן של ישראל כתיב "ותרד פלאים" (איכה א, ט) ירידתן נפלאות פלאים הרבה, שהכל פליאים מה שאירע לה מה שלא אירע לשום עיר כמו שפירש"י, ובדא אמר "אין מנחם לה". גם אמר "מה אעידך וכו' מה אשוה לך ואנחמך", ועיין שם בפירש"י. ובהאי דאתמר ואתעביד לעת"ל בשנאיהון דישראל דינא דלא הוה דכוותיה בעלמא הא נחמה הוי לישראל בכל דינא דהוה אתעביד להו דלא שויא אפילו לקצת מן הקצת לההוא דמתעביד לשנאיהון, ולזה אמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כי מה שהיה הוא שיהיה, דינא דהוה אתעביד במצרים איהו מן הבינה דאתרמיז באנכי איהו הכתוב "אנכי אשר הוצאתיך וכו'", וחמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא לרמוז על נ' שערי בינה. והנה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - נו"ן פלאות. ולפיכך כתיב "אנכי אנכי" תרין זמנין, לומר אנכי דעבדית דינא במצרים אנכי אעביד דינא לשנאיהון דמעיקין להון.

ונרמז זה עצמו בשמא דיעקב. ה-ע' איהו מורה על עקו דשל ע' אומי עלמא, ותשועה באה להו לישראל משמא דיב"ק, בכח דהוה בהון יחודא ברכה קדושה. והא על זה כתיב "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" - "ממנה" - משמא דיעקב עצמו תשועה באה, והיינו השם יב"ק.

עוד אפשר על פי מה שאמר הכתוב "ויאמר כי יד על כס יה וכו'" דאמרו רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיעשה מלחמה בעמלק. ובדא אמר לעת הלזו ביומא דפורקנא "אנכי הו"א מנחמכם" - בהאי הוא דאשתלים הוי"ה והכסא נחמה הוה בהון בישראל בשארית הנמצאה דהא אשתאר בהו ולא ימחה שמו מישראל. מה שאין כן באבדנו של עמלק דלא הוה מדוכרניא עוד והיו כלא היו.

(יז*) ואמר הנרמזים במיתת השלישי:    פשט הדברים איהו קאי על יעקב אבינו ע"ה דאיהו שלישי לאבות. ונרמזים אצל מיתתו במלת "האטד" כמת' וכמו שפירש מהרש"מ ז"ל. אבל יש בו עוד הרמז דהאי אומרו "במיתת השלישי" סתם איהו לרמוז על נפילת אחורי אבא ואמא דנגמרי' ליפול במיתת המלך הג' שהוא ת"ת. ונמצא שייכות לאבא ואמא בהדי סת"ת דאיהו תפארת ישראל. ואי לזאת נרמזים אצל מיתת יעקב דאיהו שלישי לאבות, וגם הוא נרמז לתת ענין אבא ואמא דאתרמיזו במלת האט"ד. וכיון דשיתופא הוה בהון לנפילה דידהו בהדי מיתת תפארת ישראל - כל שכן בענין הקיומא דשתופא הוה בהון לעת פורקנא דישראל דהא מרובה מדה טובה.

ובטעם הרמז במלת האט"ד - כתב דאיהו עשרה וארבעה. א"ט איהו עשרה. ודל"ת דאטד איהו ארבעה. המורה על חבורא דיוד חכמה שהוא עשרה, למהוי ביסודה דמלכות - היא הנקראת דל"ת.

ואמר "הוא חמשה" כלומר המקום עצמו של גורן האטד דנקרא אבל מצרים על שם מצר מי' דאיהו הבינה דאתרמיז בה"א עילאה, והאי איהו הה"א שבמלת האטד, והאי הרמז בה"א זו של הבינה על יסודא דילה דקשיר ביסודא דאבא למהוי הכל יורדים ליסודו דזעיר ומניה ליסודא דנוקבא דזעיר. ובכח זה אתמר משיח בסוד הפסוק "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכו'" - ד' רוחין נאמרו בפסוק זה דאינון אתערו בכח ד' יסודות - יסודי דאבא ואמא, ויסוד דזעיר ונוקביה. ואפשר דלהאי רמיז ארבעה שבמלת האט"ד דאיהו ד' רוחי דאתערו למהוי בעשרה שליטים אינון י' ספירות.

וטעם לזה אומרו "הוא חמשה" פי' כי הוא עצמו משיח שמצד עצמו רוח נכון יש בקרבו בהדי ד' רוחין דנחו בו איהו חמשה, זה אתרמיז בהא של האט"ד. והנה דא הוא דאתרמיזא במיתת השלישי שהוא הת"ת בדוגמת מיתת יעקב - הוא הנפילה של אבא ואמא דאתרמיזו בגורן האט"ד, דהא על זה אמר "ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד כבד מאד", והיינו לפי שבמלת "האטד" אתרמיז זה א"ט של אטד דאיהו עשרה של אבא נפלו במקום אצילות עצמו במקום המלכות, דלא רמיז הארבעה, ואמר "הוא חמשה" דאיהו הנרצה על המקום עצמו דקראו לו. אבל מצרים על שם המצר מי דאיהו הבינה דאתרמיזא בה"א עילאה, והאי איהו הה"א של האטד דאתחברת איהי בהדי אט דחכמה למהוי במקום הדל"ת דאיהי ע'. זהו בתחילת עידן רתחא דהוה מיתה. אחרי זה הא אתערו רוחא דחיין מצד הרשעה שהיא העולה בסוד מ"ן למקום הארבעה דאיהו יסודא דמלכות ובדא אתערו זווגא דאבא ואמא דאינון אתרמיזו ביו"ד ה"א דאינון עשרה וחמשה.

(יט*) אשר בו פגם אחאב וכו':    פי' כי הלא בשמא דאחאב איכא בו מאח דזעיר ואב דחכמה, ואלו הוה אדבק ביראת ה' הא הוה בידו לתקון מן כרם לה' צבאות למהוי חבורא בו מיסודו דזעיר וגם מיסודו דאב חכמה,

(כ*) אבל בסיבת "בהפרידתו מיראת ה'" הא גרם למהוי פגימתו בעשירי דלקח כרם בחזקה ואותו מיהא לפי שהוא בחזקה אתמר בו האף מד' רוחות אנון דאתרמי זו בשמו אף חימה אוגר בורס, ובמקום דהוו הארבע בקדש דאיהו כרם לה' צבאות - הא אתעביד לו ד' של שעו' האף, ואתרמיזו בשמו לרעה במקום דהוה לטובה אם היה הולך בטוב. כי הרמז בשמו לטובה ולרעה.

ושמעינן מהכא, דכל שהוא השם אם היה עושה הטוב מתמלא שמו ואתרמיז בו הטוב, ואם לאו איהו להפך. והאי איהו להפך. והאי איהו הסוד "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה" (איוב כג, ט), ובדא אמרו "ותקרא את שמו שמואל ותאמר כי מה' שאלתיו" (ש"א א, כ) - ודי למבין.

(כג*) ואחר כך תיקן ואכילתו מוכיח:    זהו על פי דרש רז"ל דאמרו על הפסוק "וילך אט (מלכים א כא, כז) - מלמד שעשה תשובה", הכוונה שהלך לחברא נקודא אחת דמלכות שהוא העשירית עם היסוד דז"א שהוא הט'. והרי בזה עשה תשובה שבו תשוב ה', עטרה ליושנה. ומסכים זה עם מ"ש בדרש אחר על פסוק זה "וילך אט - שהלך יחף בלא נעלים", כי לפי שהוא פגם במלכות שמים ואתדבק בנוקבא דקליפה שהיא נגדיית לנוקבא דקדושה דהא של קדושה אתחזי בה חדוה ושמחה כענין שכתוב "אם הבנים שמחה" - ראשי תיבות אשה, דאיהי אשה יראת ה', והאי דשל קליפה לא אתחזי בה אלא שממון ועצבון דלא אתרמיזו ד' כדמיונה וצביונה דנוקב' דהיא קרית ד' אתקרי, לה אתחזו ד' באף דאיהו אף חימה אוגר בורס, מש"כ בנוקבא דל"ת של קדושה דאתחזו לה ד' - אורה ושמחה וששון ויקר.

והנה כל שהיא נוקבא אתרמיזא בנעל, דהא על זה כתיב במשה "של נעלך" דרמז לו ה' על פרישו דאתתא דיליה לפי שלא נאות לאחוז בצד עילאה למהוי בעלה דמטרוניתא כענין האמור בו "איש האלהים". ואהאי נמי אחאב כשעשה תשובה הלך יחף בלא נעל, לרמוז על פרישו דאתתא - נוקבא דקליפה דאיתדבקת ביה, והא איהו הסוד דחליצה בהדי שאומרים חלוץ הנעל חלוץ הנעל - הנה הוא יוציא הרוח(?) מההוא אשה דיליה ואתפרש מינה. וזהו ענין אומרם ז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", כי לפי שיש שבמצוה זו דחליצה נראית כחק וגזירה בלי טעם וסברא, ואי אפשר למטעם לה בפשוטן של דברים בסבר אפין - הא להאי אמר "אל תסתכל בקנקן" -- ק"ן חושבניה נע"ל. קנקן - תרי נעל, לקביל כפל שאומרים בחליצה "חלוץ הנעל חלוץ הנעל" אמר "אל תסתכל בקנקן" בענין זה למסבר מילה בטעם וסברא כפי פשוטן, אלא "במה שיש בו" דהיינו סודן של דברים דהנהו נבראו יש מאין.

וטעם אומרו "ואכילתו מוכיח" - האי איהו כענין שאמרו ז"ל על מאמר "הראית כי נכנע אחאב לפני" שהיה רגיל לאכול בג' שעות ואכל בד'. פשט הדברים זהו מצד הכנעת הלב שלא היה ערב לו האכילה הנהוג בה ולא היה אוכל אלא בד' שעות עד כי ירעב נפשו, והרי הוא כאוכל לקיום נפשו בלי תענוג. ואמנם על פי האמת והצדק איהו בכוון לתיקון נפשו, לפי שהשעות איהו מהבנים דאינון חג"ת נהי"ם דאתרמיזו בז' כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל כידוע. איכו השתא בשעה ד' דאיהו נצח בצד ימין. והנה הוא בא להימין בסיטרא דארבע - חדא דידיה שהוא הימין כרגלים, ב' - קו שלו איהו החסד בצד ימין, ג' - איהו החכמה קו שלו גם כן בצד ימין. והנה החכמה הוא המקור לכל החוט המשתלשל תחתיו בכל הקו שלו דאיהו לחסד ולנצח והמקור עצמו שהוא החכמה בא מצד ימין של אריך, כי הלא אבא עומד בכתר ימין של האריך ואימא בכתר שמאל שלו. ואם כן נצח בסטרא דימין איהו גם הוא בבחינת ד' דימין, ובו היה הכנעה לקליפה שעיקרה מצד שמאל בסיטרא דארבע שבה - שהם אף חימה אוגר בורס.

וטעם זה באכילה איהו מענין הכתוב "ואכלת את כל העמים", "ואכלת את שלל אויביך". ולזה אכילתו בשעה רביעית דמרמז לנצח בסיטרא דפנים וגם הוא לז' ספיראן עילאין ה"ז מרמז על שובע נפשו משלל כל הקליפות, כי הוא מבלע הקליפות כענין הכתוב "בעל המות לנצח".

(כו*) והוא בא מפנים וכו':    הכוונה כמ"ש בזהר דנצח ומצח חד אינון באתוון רצופים המורה על פנים עליונים דמצח אתמשכן בנצח בסוד הכתוב "ומחץ פאתי מואב".

(כז*) ואמר "והוא השביעי והתשיעי מפנים" - הוא מבואר דיסוד עילאה דעילאין אתגלי במצח דפנים ולפיכך נצח הוא השביעי לספירן עילאין דתחת, והוא התשיעי מבחינת היסוד של מצח דפנים עליונים.

(כח*) ואמר "ומוחקים דך מך עני הצעיר" דראשי תיבות אלו דמע"ה כענין שאמר "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" אצל הכתוב "בלע המות לנצח". וזה טעם ר' יוחנן דאמר כל מקום שתמצא דך מך עני אביון - בישראל הכתוב מדבר, לפי שהם מסיטרא דשכינה דאיהי רחל המבכה על בניה, ובכל יום יורדים מינה ב' דמעות ובוקעים עד התהום. ולזה דמעה דמעה - ב' פעמים - כמנין רחל. וזהו "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" - אינון ישראל שהם בבושת פנים, הא אתמשיך להו מבחינת פנים העליונים למחות דמעה מעל פניהם. ולאינון דלא הוו בבושת אנפין - לאו אינון מסטרא דמהימנותא ולאו אדם אקרון. ולזה אמרו "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חוב" - 'אדם' דייקא אינון ישראל בסיטרא דמהימנותא דאקרון 'אדם'. גם אמרו בגמרא על אגריפס המלך שהיו לו ד' מאות עבדים ואיכא מאן דאמר ארבע אלפים עבדים, וכולם נטמעו בכהונה, וכל מי שאתה רואה כהן שהוא פריץ ואינו בבושת פנים - אינו אלא מהם, לפי שהוא סימן לישראל בושת פנים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן.

טעם לזה לפי שב' כלבים בגיהנם הצועקים על היורדים "הב הב" כענין הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו), והנה כתיב "והכלבים עזי נפש", ולפיכך מי שהוא עז פנים הוא ראוי לגיהנם עם הכלבים עזי נפש. ובושת פנים לגן עדן - לפי שאמרו שהעולם הבא נברא ביו"ד שראשו כפוף, לפי שהצדיקים שבו כל אחד נכוה מחופתו של חבירו בבושה, ולזה הוא ראוי למי שהוא בבושת פנים לגן עדן ששם הבושה.

וטעם ל'אביון' הכתוב בקרא דנתנבא בשם 'צעיר' - לפי ששם 'אביון' מורה על דתאב לפי שהוא מורגל בתענוגין ועתה דנשתנה מראהו ואתרע מזליה - צער גדול הוא לו, ולפיכך איהו הצעיר בה"א הידיעה, לפי שנודע לכל העולם מצערו במה שהיה קודם ובמה שהוא עתה. וגם חשבון אביון בקטן כל שהוא‏[11] איהו כמנין הצעיר - גם הוא בקטן כל שהוא, והאי איהו כשתמנה אביון בחשבון קטן העולה י"ה - עוד תקטין העשר למהוי אחד - האי איהו חוזר להיות שש, וככה במלת הצעיר דאיהי בחושבן זעיר כ"ד, עוד תחזור להקטין העשר אחד -- הא הכ"ד חוזר להיות שש כמו אביון.

והנה עם שכתבנו שד' אלו - דך מך עני הצעיר, נמשכים מדמעה, היא שכינת עוזינו -- בהכרח שיש עוד בה מעירוב האף שעלה בחלונינו מד' רוחות והיינו ד' קליפות שנק' אף חימה אוגר בורס, והאי איהו לשון דמע שעניינו עירוב. ולעת הלזה שבאו פנים העליונים בסיטרא דמצח ונצח‏[12] דחשבון שניהם עם ב' כוללים הם רפ"ח המורה על דנתקנו כל רפ"ח ניצוצי אורה והיו למעלה בקדש לפנים ולא לאחור, ומוחים אז דמעה מעל כל פנים - אינון ישראל שהם מסטרא דפנים אתמתק מעל פנים שלהם דמע"ה.

אבל לשנאיהון דמעיקין להון אשתארו אינהו בההוא אף. וכלם שרץ דהא נשר הגדול נחש עליון עקלתון הנקרא שרפט בסוד טרפש הכבש -- עם הכולל איהו שרץ.

(כט*) ואמר וכאשר תבין ששה וכו':    הנרצה על אות ו' דאיהו ששה הנפקד אצל יעקב בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב", כי בזמן הגלות איהו כביכול כאיש אשר לא שומע ולעת פורקנא איהו אתער לאשגחא בענויין של ישראל מידי דהוה במצרים דכתיב "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו", וכתיב אחרי זה "וארד להצילו מיד מצרים וכו'".

ועל ההוא זמנא דפורקנא שלעתיד כתיב "וזכרתי את בריתי יעקוב" - דאדכר ו' מענויין של ישראל למפרק להו, ולפיכך כתיב "ראה ראיתי" תרין זמנין, כי עתה ראיתי למשגח להו, מה שאין כן קודם דעשה עצמו כמי שלא ראה. והא להאי כתיב "וכאשר תבין ששה וכו'" - כי קודם בימי הגלות כאילו אינו מבין בעניינם, אבל לעת הלזו כי מתעורר ו"ו למפרק להו איהו אז, כאשר התחיל להתבונן בכל עניינם. ואמר כי זה שהיה בה התחלה איהו ו"ו הממוצע שהוא בסוד הגוף ולפיכך אין בו כניעה שהוא להכניע את הקליפות אלא מניעה שמונע הדין מלבא עוד עליהם דישראל, לזה איהו במצוע. גם הוא בסוד הגוף שאין בו מבחינת הארת פנים העליונים. ואמנם אחרי זה כי בא הארת פנים העליונים ואתמשיכו בנצח - הא ענף הפנים מכניע הקליפות עם הקטן נער איהו בחינת היסוד, אבר קטן שבאדם. ואיהו נער בש"ך ניצוצי הדין. ומסטריה הוא בא משיח ן' יוסף דאתער למעבד קרבין בכח דינא סמוך לזה תכף.

(לא*) אחרי זה אמר ושא עיניך ולבך לסוד הרוצח:    האי איהו להזהיר ביתר שאת שיהיו עיניו ולבו של אדם בתפלה שלא ימות משיח בן יוסף ביד ארמילוס הרשע, דאיהו נמשך ובא מהרוצח הקדמון הוא וקין‏[13] דקנא ונוקם על התאומה יתירה שנולדה עם הבל, כי לדא ארמילוס חושבניה כמנין קנו"א נוקם דכתיב "קנא" חסר ו'.

ואמר "והוא כרם ממש" - כלומר והוא עצמו הענין של כרם ממש בההוא דרצח אחאב את נבות ולקח כרמו - הפריד החתן שחקים. כי נבות חושבניה חת"ן. גם חושבניה שחקי"ם, כי הוא סוד ו' שבאמצע אל"ף, דאתפלג איהו למהוי בחבורא דיו"ד עילאה ובחבורא דיו"ד תתאה דאיהו הסוד אתמשכות יסוד עילאה דחכמה דאיהו יו"ד עילאה ביסוד תתאה דזעיר דאיהו יו"ד תתאה על ידי הו"ו דאיהו החתן. ומלבד זה שהפריד על ידי היותו רוצח את נבות - אלא גם פגם בסוד המקור וההיכל על ידי היותו לקח כרמו בחרב ובכעס שהמשיך בו האף בד' פנות כמבואר לעיל.

ואמר "כאשר רמזו עליו בפסוק" - היינו הכתוב "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם", כלומר דנותרה לבדה "בת ציון" דאיהי נוקבא דזעיר להיות כסוכה נפולה בצד אחור, קצתה על קצתה, כמו סכך המסכך.

וטעם אומרו "בכרם" - כלומר בסיבת עון כרם של נבות.

ואמר "ופנים בפנים נקודת בת ציון" - זהו כיוון כדי לסיים המאמר בכי טוב אמר שבעזר ה' נתראה פנים בפנים בהדי נקודת בת ציון.


פירוש פרשת אליעזר[עריכה]

דרך פרט[עריכה]

ידוע תדע כי מפני אריכות המאמר הזה ומה גם שיש בו כמה עניינים שונים מנתינת הצדקה ומענין אחאב ושאר עניינים - על כן כבד עלי הדבר לפרשה תחלה בדרך כלל, יבואו לאריכות גדול עד שיבולבל בו הקורא וילאה לשום עין השגחתו על כל פרטי הדברים כי רבים המה. ובכן ראיתי כי טוב שלא לפרשו רק בדרך פרט בלבד על פי הסימנים, ובמקום שאצטרך להאריך לא אמנע טוב וגו'.

ואתה אחי המעיין שים נא עינך ותשביע בצחצחות נפשך ואתחיל ואומר פירוש המאמר.

א - כתב בספר המגדנים:    כבר כתב מהר"ש הי"ד שלא זכה לראותו ושג' הר"ח מביאו וכתב שלא ראה אותו מימיו.

ב - בסוד ראש הראשון והעשירי והשמיני:    פי' כתר ומלכות והוד. כן פירש מהר"ש. ומה שהקדים העשירי אל השמיני - אודיעך לקמן בסמוך אי"ה.

ג - בראשון צנור א וכו':    פי' בכתר צנור אחד כידוע בסוד אלף - פלא. ובמלכות חמשים צנורות כי היא סוד ים שבגימטריא חמשים. וז"ש "לסודו הרמוז" - היינו סוד י"ם. ובהוד מאתים צינורות בסוד אלהים ברבוע שבגימטריא מאתים כנודע.

ד - דהיינו אלהים:    פי' אלהים ברבוע כאמור. וגם רומז בזה על שלשתן כי בכתר צנור אחד - סוד אות א' מן אלהים, ובמלכות חמשים - סוד ים מן אלהים בסוד (קהלת א, ז) "כל הנחלים הולכים אל הים". ובהוד ר' - סוד אלהים ברבוע.

ואל תתמה איך א של אלהים דין מורה על כתר -- כי הכא קא מיירי בעולמות הגנוזים במקור הדין כמ"ש לקמן בסמוך. ובלאו הכי לא קשיא מידי למשכיל אלא שאין כאן מקומו להאריך.

ה - והשכינה הנקראת כ"ה וכו':    פי' כי השכינה נקראת כ"ה בכל מקום כנודע. וטעם הדבר כי עיקר בניינה מן ה' גבורות, וכל אחד כלול מכל החמשה - הרי כ"ה כנודע. וכדאיתא במאורי אור. ואם כן קשיא לכאורה על חשבו בהוד כל שם אלהים, ובמלכות אינו חושב רק י"ם מן אלהים -- הרי גם במלכות יש כל אותיות אלהים שהם סוד ה' גבורות אשר על כן נקראת כ"ה כאמור.

התשובה לזה כי מה שנחשב כל השם 'אלהים' בהוד רומז גם כן על השכינה שהיא בהוד כנודע בזוהר "איהו בנצח ואיהי בהוד", ולכן אתה תראה כי שמינ"י המורה על הוד בגימטריא ת"י כמנין שכינה כ"ה. וז"ש המאמר "והשכינה הנקראת כ"ה השמיני מרמז לזה". והיינו כאמור כי שמיני בגימטריא שכינה כ"ה, ונמצא שנכלל סוד כ"ה בחשבון של השמיני שהוא מאתיים. וזהו שכתב "והעיקר מאתים". ודו"ק.

ותבין כי יש ב' בחינות בנוקבא - בחינת כ"ה ובחינת י"ם. ובחינת כ"ה נכלל בהוד ואינו חושב רק בחינת י"ם - חמשים צנורות, והיינו סוד כ"ימה שאמרו חז"ל (ראש השנה פ"ק דף י"א ע"ב) סוד כ"ה י"ם. וז"ש חז"ל (שם) שנטל ב' כוכבים מכימה - הם שני אותיות כ"ה ונשאר י"ם. והביא מבול לעולם. והמשכיל יבין. ואין כאן מקומו כלל.

ואמנם בזה מיושב ממילא שלכן אחז בלשונו עשירי קודם לשמיני להורות לזה שהשמיני כולל גם כ"ה של העשירי כאמור. ולזה כיון בעל המאמר ליישב. ודוק.

ו - והנה ראשון עשירי שמיני מספרם תתשל"א:    פי' כתר מלכות הוד מספרם תתשל"א, והם גנוזים בבינה שהיא מקור הדינים ומינה מתערין דינין. וז"ש "שהם עולמות גנוזים במקום הדין", ר"ל בינה, שהיא מקור לדינין. עכ"ל מהר"ש הי"ד.

ולדעתי זהו סוד (ישעיהו כו, ט) "כאשר משפטיך לארץ" - מלת לארץ גימטריא תתשל"א כי ץ פשוטה ט' מאות כנודע. וז"ש משפטיך כי הם מסוד הדינים כאמור.

ואפשר לפרש שכוונת בעל המאמר על כתר מלכות הוד שבמלכות עצמו, וקרא לכתר "ראש הראשון" - כלומר ראש של המלכות, הראשון ממטה למעלה.

ז - והצנורות המה י"ג מאות ופ"ב:    לשון מהר"ש: פי' עם הצנורות שיש לכתר צנור א, למלכות - נ, להוד - ר'. ותתשל"א האמור. הרי תתת"קפב. ונקראים "עלמין שפירין" כלומר עולמות יפפיות. מצד הימין שבו - פי' תתתק"פב עולמות המה הבאים מקורם בסוד צנור ימיני של בינה.

ח - ובהם מוכנעים שכנגדו:    פי' באלו תתתק"פב עולמות הנקראים "עלמין שפירין" מכניעין אלו "תתש"לא" עלמין שהם מצד שמאל.

ט - בנתינת הצדקה:    פי' כשנותן אזי מוכנעים תתש"לא עלמין דדינין תקיפין. עד כאן דברי מהר"ש בי"ד בשינוי לשון קצת.

ואני בעניי איני מבין דבריו כלל, אחר שלפי דבריו נכלל מספר תתש"לא בתוך מספר תתתק"פב עצמו - איך אלו מכניעין לאלו? ואיך קורא לאלו ימיניים ולאלו שמאליים? ושאר תמיהות הנראים לעין הרואה בפרט בענין הצדקה שמפרש אחר כך סוד מאה תרין ההי"ן אינו מקושר עם הקודם. ושמע את אשר אומר לך חוות דעתי בעז"ה.


צריך אתה לדעת מאמר הזוהר שמות (ח"ב י, א) וזה לשונו: "ורזא דא - ה' ה' - עילאה ותתאה וכו'", עיין שם כל המאמר ופירושו במקדש מלך בשם חכמי המערב, וזה לשונו:

"פי' קל"ב הנזכר סודם כך מאה הם סוד תרין ההי"ן בכללות גדול - הם ק' ל"ב - הם ל"ב נתיבות חכמה שכלולים בזעיר שהוא ו'. וז"ש וכל אינון שבילין דאינון ל"ב דכלילין ברזא דאת ו'. ומ"ש הו"ה(?) רזא דשלימו דקל"ב - הוא כמ"ש תרין ההי"ן הוא ק' ו' הוא ל"ב, וכדין אתער סתימו דנביעו עילאי אות יו"ד - פי' סוד קל"ב השניים הוא כך כי עשינו משם הוי"ה הו"ה ונשארה יו"ד שהוא ק' עם ל"ב נתיבות חכמה של אבא שהוא יו"ד -- הרי קל"ב. וז"ש ואיתקיימון ל"ב שבילין לנגדא לתתא ואיתקיימון אתוון בקיומייהו הוי"ה. ואעפ"י שהזכרנו ל"ב בהיותם בזעיר - עם כל זה נרמזו בשרשם שהוא אבא", עד כאן לשון מקדש מלך. ואין ספק אצלי הבעל המאמר כיון לסוד הזה באומרו לקמן "סוד מאה תרין ההי"ן וכו'", וכמו שתראה בסמוך בעז"ה.

רק מתחלה אומר מה שנלע"ד לפרש בזה גם סוד הצנורות והוא כי בכתר צנור אחד ובהוד ומלכות ר"ן כנ"ל. וכבר ידוע במקומות הרבה סוד אות א שנחשב גם כן לאֶלף, כי אַלף ואֶלף אחד הם, ואין כאן מקום להאריך, בפרט במה שנודע לכל. ונמצא עולים הצנורות האמורים אלף ר"ן. ובהצטרף אליהם מספר קל"ב האמור בזוהר -- אז הם עולים מספר‏[14] תתתקפ"ב. וטעם הצטרפות מספר קל"ב האמור - אודיעך בסמוך.

ומעתה מבואר מ"ש במאמר "והצינורות" - אין פירושו 'עם הצינורות' רק הצינורות לבדם, ועל דרך האמור. ושפיר הם ימיניים ומכניעים את תתשל"א עלמין שמאליים. ואתי שפיר הכל ולא קשיא מידי. וגם תראה כי אם תחשוב במספר תתשל"א להיפך -- היינו שתעשה מן אֶלף אַלף שהוא אחד -- יעלה גם כן למספר קל"ב. ולכן סוד קל"ב הימיני מכניע את קל"ב השמאלי. אך טעם החשבון הזה מבואר למשכיל, כי אצל הימיניים ראוי לרבות לעשות מן אַלף אֶלף, ואצל השמאליים שהם דינים ראוי למעט לעשות מן אֶלף אַלף. והמשכיל יבין כי איני רוצה להאריך כאן.

ואמנם טעם הצטרפות מספר קל"ב אל הצינורות הנ"ל -- הוא בכח נתינת הצדקה. כי כתב הרב זלה"ה וזה לשונו: "סוד הצדקה צריך הנותן לכוין שנשלם על ידו ד' אותיות הוי"ה, כי הדבר שהוא נותן הוא בחינת י', ויד הנותנה הוא ה' שיש בה ה' אצבעות, וזרוע של המקבלה היא ו', ויד המקבלה היא ה' אצבעות", עכ"ל. נשמע מזה על כל פנים שיד הנותן ויד המקבל וזרוע המקבל הם סוד ג' אותיות הו"ה האמורים בזוהר האמור שמהם יוצא סוד המספר קל"ב. כי תרין ההי"ן הם ק', ואות ו' הוא סוד ל"ב כמ"ש למעלה. ובכח זה נצטרף זה המספר אל הצינורות הנ"ל שהם א"לף ר"ן, ונעשה מספר תתתקפ"ב.

וכל זה רמוז בפסוק (דברים טו, י) "נתון תתן" כתיב מלא באות ו'. והנה אותיות תתת"ן שבהם סוד ר"ן צנורות הנ"ל. ונשארו עוד שני נוני"ן ואות ו'. שני נוני"ן הם סוד תרין ההי"ן. ואות ו' הוא סוד ל"ב כמפורש בזוהר הנ"ל. הרי מספר תתתקפ"ב רמוז בסוד נתון תתן. אלא דקשיא לכאורה למה שני נו"נין שסודן תרין ה"הין מפורשים ומספר ל"ב היוצא מאות ו' אינו מפורש, רק כתוב ו' במלת נתון המורה על ל"ב? ולמה לא נכתב מפורש גם ל"ב כמו שני נוני"ן?

והתשובה לזה כי הוא בא להורות על סוד היחוד מסוד נ"ו הידוע שתמיד מורה על יחוד תפארת ומלכות. לכך כתוב אות ו' סמוך לאות ן' של נתון להורות על היחוד הזה. וידוע בספר הכוונות (שער ערבית דראש השנה פרק ו') ההפרש בין "אב הרחמים" לבין "אב הרחמן" בנו"ן הוא כי אב הרחמים מורה על אבא, ואב הרחמן בנו"ן מורה על זעיר אנפין. ובזה מבואר לשון המאמר בנתינת הצדקה כאמור.


י - סוד מאה תרין הה"ין:    פי' כי ב' ההי"ן מן השם הם מאה - ב' נוני"ן.

יא - והשלישי דאב הרחמן שהוא זעיר אנפין:    ו' מן השם אינו נחשב בחשבון ו' שהוא ששה ככתוב לפנינו, רק נחשב לב' כנ"ל. ולא כן ב' ההי"ן שהם נחשבים מאה כמו שכתוב ב' נו"נין. ועל זה אמר "ונתיחד לגבי דליה" שהוא מורה על יחוד זעיר ונוקבא בסוד נו"ן הידוע בכמה מקומות, וכדבר האמור, ודו"ק.

וכבר נודע באלשיך בביאור "נתון תתן - אם אתה רוצה שינתן לך מן השמים - תתן", עיין שם. ועם האמור מובן ביותר כי על ידי נתינות הצדקה נותנים לו מסוד הצנורות הנ"ל. ויש לי רמז בפסוק (דברים טו, ז) "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך", ואין כאן מקומו כלל.

יב - והוא פותח מאה עלמין דאתכסיין:    פי' הנותן צדקה שדבר שנותן הוא בחינת יו"ד כמ"ש הרב זלה"ה כנ"ל, ויו"ד בכ"ע בכתר עליון(?) הוא מאה עלמין דאתכסיין כי הם נעלמים מאוד בסוד אות יו"ד.

יג - בסוד השם ברביעי וכו':    פי' כי בעולם עשייה שהוא עולם הרביעי - השם שבו הוא אל אדני. כי בבריאה - אל שדי, וביצירה אל הויה, ובעשיה אל אדני כנודע. והנה אל אדני גימטריא צ"ו, ועם ד' אותיות של אדני (שהוא המקור. כי בו נודע ההפרש שבין העולמות האמורים, שהרי שם אל הוא בכולם ולכן נקרא אדני המקור של עשיה) - הכל נעשה מאה - רומז כי על ידי נתינת צדקה מושך השפע מן אות י' עד עולם עשיה. ולכן השם אל אדני שבעשיה מרמז למאה עלמין דאתכסיין אלו שבסוד יו"ד. והבן.


יד - והפתיחה פתוח ההיכל:    פי' כיון שפותח ידו ליתן קודם שנותן - אז תיכף פותח את "היכל עליון" - סוד אדני, היכל להוי"ה כנודע. ומתרץ בזה כלאחר יד כפל הלשון (דברים טו, ח) (דברים טו, יא) "פתח תפתח", וכמ"ש באלשיך, עיין שם.

גם המסורה עם הפסוק (נחום ג, יג) "פתוח נפתחו שערי ארצך" מובן כמ"ש בבעל הטורים על פי פשוטו, עיין שם. והסוד מוכן - כי אדני במילוי גימטריא תרעא - תרגום של שער בסוד (תהלים קיח, כ) "זה השער לה'", והיא ארץ העליונה. וז"ש "שער ארצך".

עוד נראה לי(?) סוד במסורה זו לומר כמו שם פתוח מלא ו' - כי תדרוש גם כאן פתוח תפתח מלא, ואז בגימטריא ממש תתתקפ"ב צנורות האמורים. ודו"ק. ואין להאריך כאן.


טו - בסוד השם היוצא מפסוק להודיע:    פי' בסוד (תהלים קמה, יב) "להודיע לבני האדם" שיוצא מראשי תיבות שם קדוש לל"ה - בגימטריא היכל, אדני. ובדרך אגב רומז גם כן על סוד (שם) "וכבוד הדר מלכותו" - בלא ו' החבור הוא ראשי תיבות שם הכ"ם הנודע וגם הוא‏[15] והמשכיל יבין מה שיש להאריך.

טז - והוא נרמז בו:    פי' בנותן צדקה נרמז השם הזה, והוא (דברים טו, י) "בגלל הדבר הזה יברכך" - בגלל הוא סוד השם לל"ה שבגימטריא אדני שמשם כל הברכות באים עלינו כנודע. וז"ש "בגלל וגו' יברכך וגו'". ואמנם מה שהוא במלת בגלל אותיות ב"ג הוא בשם לל"ה אות ה' - והכל אחד בסוד (משנה, אבות ה) "בן בג בג וכו' בן הא הא וכו'" וכנדוע במק"א והבן.

יז - והוא שם אחד מבקיעת הים:    פי' כי בבקיעת הים אמורים ע"ב שמות היוצאים מן ויסע ויבא ויט, והשם לל"ה הוא השם הששי מן ע"ב שמות וכנודע.

יח - ופותח מאה ותשעים וחמשה פתחים לרחמים:    פי' שזה רמוז במלת צדקה - כי אות ד' מורה על הנוקבא כשהיא בחינת דלה וענייה, ואותיות קצ"ה הנשארים מורים כשפותח ידו ליתן אל הדל גורם למעלה לפתוח קצ"ה פתחים לרחמים אל אות ד ונעשה ממנה אות ה אחרונה של שם בסוד (תהלים קטז, ו) "דלותי ולי יהושיע" - כי מתחברת עם ג' אותיות הראשונות וכנודע סודו. ועיין ברמ"ז סוף פרשת עקב בד"ה מאריכין ימיו ושנותיו, עיין שם בריש הדבור. ואמנם שורש קצ"ה פתחים אלו תבינם ממה שאכתוב בסמוך.

יט - והחמשה פתחים עם שלש מאות ותשעים וכו':    פירוש מהר"ש בכאן איני מבין כלל. ועל שלש מאות ותשעים לא פירש כלום. ולכן אחווה דעתי בעז"ה. כתיב (דברים ד, לב) "ולמקצה השמים ועד קצה השמים". וז"ל הרב זלה"ה בלקוטי תורה:

"ולמקצה השמים - פי' י' פעמים יה"ו במילוי אלפין (שהוא גימטריא ט"ל) עולין גימטריא שמים וכו' והענין וכו' כי השמים יש לו ב' קצוות שהם י' פעמים ט"ל, והם ב' פעמים קצ"ה. וקצה העליון הוא חצי המספר של שמים, והם ה' פעמים ט"ל. ואלו הם ה"טל הנמשך מן ראש הבינה לראש ז"א. וזהו (בראשית כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'. ואלו יורדין מרישא דבינה עד בחינה תחתונה שבה, ושם נקרא 'קצה השמים' - כי משם יורד אל רישא דזעיר אנפין וכו'. ואלו הם עומדין ביסוד דזעיר אנפין והוא קצה השמים לתתא", עכ"ל. ועיין שם באורך כמה בחינות קצ"ה.

וכן שם בפרשת תרומה בסוד (שמות כו, כח) "מבריח מן הקצה אל הקצה" - עיין שם בחינת אחרת. ועיין בזוהר תרומה (ח"ב קלז, א) בסוד הכתוב (תהלים יט, ז) "מקצה השמים מוצאו ותקופתו וגו'" וזה לשונו: "ותקופתו דסחרא בכל אינון סטרין קדישין", ופירש במקדש מלך וזה לשונו: "פי' הארת היסוד דזעיר היא מקפת וסובבת על כל הקצוות של מלכות ליתן להם הארה", עכ"ל. ועיין שם באורך.

העולה מכל זה שיסוד זעיר אנפין הוא סוד קצה השמים ומאיר לנוקבא, ואז מה שהיתה בסוד ד - דלה וענייה, נעשית בסוד ה וכאמור רמ"ז ז"ל שהבאתי לעיל. והיינו סוד קצ"ה הנ"ל בסימן י"ח הרמוז בסוד צדקה. והדברים ידועים למשכילים עד שאיני צריך להאריך יותר.

והנה כל התחברות הוא על ידי יסוד כנודע, וידוע למשכילים שהיסוד נקרא לפעמים 'שביעי' מלמעלה למטה, והיינו כאשר נימנו ג' ראשונות לאחת וכנודע בספר הבהיר בסוד "שמונה ימי המילה". וכבר האריך מזה רבינו החייט בדרוש הקצוות. וידוע גם כן כי יסוד הוא סוד אות י' שמקבל מיחוד אבא, וגם כי הוא המייחד כל י' ספירות כנודע בסוף‏[16] אחד שיסוד מייחד א"ח עם ד כנודע ליודעים. וזכור כל זה והבינהו.

ומעתה נבוא לבאר אומרו "והחמשה פתחים" - ר"ל ה' עליונה, "עם שלש מאות ותשעים" - ר"ל שמים שהוא סוד ו' מן השם, זעיר אנפין. הנה הנם "אחוזתם בסוד היוד דעשירי" - כלומר שהיסוד דזעיר אנפין כולל כל זה ומשפיע לנוקבא ואז נעשה מן ד' - ה', והיא נקרא "עשירי" כנז"ל. ולכן קורא ליסוד יוד דעשירי וכנז"ל, ודו"ק.

כ - ועמו שש ספירות:    פי' שעם היסוד כלולים עוד ששה ספירות העליונים כשתחשוב ג' ראשונות לאחת כנ"ל וכנודע עוד כיוון בזה בפשיטות יותר לומר איך היסוד הוא בחינת שמים שהזכיר -- הרי אינו רק "קצה השמים" כנ"ל? על זה אמר "ועמו שש ספירות" וכנודע שהוא כלול מכל ו' קצוות ולכן הוי ליה בחינת שמים כולו. והבן.

כא - כי הוא התשיעי כי הוא בעשירי קודש:    פי' נותן טעם לשבח על הא דאמרן שאות יו"ד רומז על היסוד, ועל זה אמר כי הוא התשיעי והוא תמיד דבוק ומיוחד בעשירי קודש הנוקבא, בסוד (דה"א כט, יא) "כי כל בשמים ובארץ" ותרגומו "דאחיד בשמיא וארעא", וכדאיתא בזוהר משפטים דף קט"ז ע"א (ח"ב קטז, א), ובתיקון ע' דף קכ"ח ע"א וב' - עיין שם. וכוונתו כי הוא התשיעי - כלומר אם כי הוא התשיעי - מכל מקום הוא יו"ד, כי הוא בעשירי מלכות קודש יסוד מסוד אבא כנודע וקוד' תמיד מיוחד בעשירי, ולצחות הלשון כתב כן, והבן מאוד.

כב - והוא סוד מאב הרחמן ומצלעו הנחמות:    כבר הודעתיך למעלה בשם הרב זלה"ה כי אב הרחמן מורה על זעיר אנפין, ונוקבא היא צלעו כמ"ש (בראשית ב, כא) "ויקח אחת מצלעותיו" וכנודע. ומצינו אצל 'אב' לשון רחמים (תהלים כג, יג) "כרחם אב וגו'", ואצל 'אם' לשון נחמה (ישעיה סו, יג) "אמו תנחמנו וגו'". ויסוד מייחד זו"ן כמדובר. לכן אמר במליצת לשונו "מאב הרחמן" - זעיר אנפין, "ומצלעו הנחמות" - נוקבא. והוא מייחד שניהם כאמור כי הוא בעשירי קודש.

ועיין שושן סודות דף נ"ח ע"א סוד "רחמנו מנחם ציון" ודו"ק. וז"ל "סוד שראוי לומר בשבת 'רחמנו מנחם ציון' והטעם כבר ביארו חכמי האמת כי הרחמנות לאב והנחמה לאם, ולפי שהאב עם האם בחיבור ביום השבת - לכן ראוי לומר 'רחמנו' ו'מנחם' - כרחם אב על בנים כאשר אמו תנחמנו", עכ"ל שושן סודות ודו"ק.

כג - הנרמזים במיתת השלישי:    פי' אצל מיתת יעקב השלישי לאבות רמוזים כדמפרש ואזיל.

כד - גרן האטד עשרה וארבעה הוא חמשה:    פי' כי נאמר (בראשית נ, י) "ויבואו עד גרן ה"אטד". וסוד אטד - א"ט בגימטריא י' - סוד יסוד דזעיר אנפין וכנז"ל. ואות ד - נוקבא דלה ועניה. ועל ידי היחוד נעשה מן ד' - ה' כמבואר למעלה. וז"ש "עשרה" - י, א"ט מן אטד. "וארבעה" - ד' מן אטד "הוא חמשה" - סוד ה.

כה - אשר בו פגם אחאב:    פי' שעשה פירוד בין הדבקים כדמפרש ואזיל.

כו - בפגימתו בעשירי:    פי' מלכות דזעיר אנפין, סוד עטרת היסוד. גם כוונתו על כלל היסוד שסוד יו"ד עשירי באותיות וכנז"ל. ואמנם כבר נודע שאין שום פגם נוגע ביסוד כי הוא עולה למעלה בסוד (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה היום" וכדאיתא מפורש בזוהר אחרי (ח"ג עד, ב) "נטיל ו' עילאה להאי רישא דיסוד דהוא י' וכו'", עיין שם. אמנם מה שנעדר היחוד והזיווג הנ"ל כאילו הוא נפגם ח"ו וכידוע. וז"ש בעל המאמר.

כז - בהפרידתו מיראת ה':    נוקבא היא סוד יראת ה' כנודע, והוא הפריד את היסוד מאתה. ובזה מפרש אומרו "בפגימתו בעשירי" דהיינו בהפרידתו מיראת ה', וזה נחשב גם כן פגם אצלו כי מטבע הטוב להטיב. והבן זה.

כח - והביא ארבע קליפות הנקראים אף חמה וכו':    פי' כי ד' קליפות אלו רמוזים בשמו אחאב.

כט - והוא הרמז לטובה ולרעה בו:    פי' אלו ארבע קליפות הרמוזים בשמו מורים לטובה ולרעה. כי לרעה מורה שהגביר אותם, ולטובה מורה בפסוק (מלכים א כא, כט) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" - כלומר שד' קליפות אלו נכנעים מפני הקדושה. עוד תדע על פי מ"ש חז"ל (סנהדרין כב, ב) "אחאב - אח לשמים ואב לע"ז וכו'", עיין שם בפירוש רש"י כי אח לשון רעה, ואב לשון אהבה. ובודאי כשעשה תשובה נעשה בהיפך - אח לע"א, ואב לשמים. ועל כל פנים רמוז בו בשמו טובה ורעה. וק"ל.

עוד תדע כי הנה עשה פירוש בין הדבקים ופגם בזעיר ונוקבא וכו' שהם אב הרחמן וצלעו הנחמות כנז"ל. והנה זעיר אנפין הוא סוד עץ חיים, ונוקבא היא הברכה כנודע. ונמצא רמז בשמו לטובה אב חיים אם ברכה. ולרעה כשפגם בהם נכרת מארץ חיים כמפורש במקראי קודש, ובענין הברכה אמרו חז"ל (סנהדרין לט, ב) "ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה", עיין שם. והוא נוטריקון אין חיים אין ברכה. הרי לרעה.

ולכל הפירושים הנאמרים תבין מאחז"ל (סנהדרין קב, א) "אחאב שקול היה" - כי יש בו לטובה ולרעה וכדאמרן. ודו"ק. וראה זה מצאתי בירושלמי דפרק חלק וזה לשונו: "ר' לוי עביד דריש הדין קריא שיתא ירחין לגנאי (מלכים א כא, כה) "רק לא היה כאחאב וגו'", אתא לגביה בליליא אמר ליה מה חטית לך ומה סרחיתי קדמך? אית לך רישא דפסוקא ולית לך סיפא: אשר הסתה אתו איזבל אשתו. עביד דרוש ליה שיתא ירחין לשבח", עכ"ל. והנה גם זה רמוז בשמו אחאב שבגימטריא י"ב חדשים אשר דרש עליו ר' לוי - ששה לשבח וששה לגנאי. וגם זה רומז בעל המאמר באומרו "והוא הרמז לטובה ולרעה בו" - כלומר בשמו שבגימטריא י"ב - ששה לטובה וששה לרעה. ודו"ק.

ועתה כדי שתבין דברי המאמר אודיעך כמה דברים נפלאים. כבר הודעתיך למעלה פגם אחאב שעשה פירוד בין הדבקים - זעיר ונוקבא. וידוע כי הנוקבא עליונה נקראת כרם כמו שמפורש (ישעיהו ה, ז) "כי כרם ה' צבאות בית ישראל", דהיינו כנסת ישראל. וכהנה רבות. והטעם שהיא מקבלת כל האורות - עשר ספירות - י' פעמים הוי"ה - גימטריא כרם. וכשהיא בגלות נקראת כרם דל מלשון המשנה (ריש פ"ה דכלאים) בסוד אות ד - דלה ועניה כמש"ל וכדאיתא במאורי אור. ועיין במעשה רוקח על המשניות (כלאים).

והנה נאמר (מלכים א כא, א) "כרם היה לנבות וגו'". וסוד הדבר כי נבות בגימטריא חתן, ולכן היה לו כרם האמור בסוד (ישעיהו סב, ה) "ומשוש חתן על כלה וגו'". ועיין זוהר תרומה (ח"ב קמה, א) "כיון דאתא שלמה וכו' ואעיל החתן לחופה וכו'", עיין שם. והתחברותם הוא על ידי שחקים בסוד מאחז"ל (חגיגה יב, ב) "שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים" עכ"ל. וסודו ידוע. ובזוהר פרשת צו (ח"ג כו, א) וזה לשונו: "מאן שחקים? אתר דטחנין מנא לצדיקייא וכו' מאן צדיקים? דא צדיק וצדק", עכ"ל. וכן ברעיא מהימנא פנחס (ח"ג רלו, א) "שחקים - בהון רחיים וכו'". והסוד ידוע - ביעי דדוכרא המבשלים הזרע. והנה הם המייחדים הצדיקים - צדיק וצדק כאמור. ולכן שחקים גימטריא חתן. והמשכיל יבין.


ושם (במלכים) נאמר שהיה הכרם הזה קרוב אצל היכל אחאב - היינו כי כתוב (תהלים יב, ט) "סביב רשעים יתהלכון" ונאמר (מלכים א כב, ב) "וידבר אחאב וגו' ויהי לי לגן ירק", והיינו שרצה לעשות עכו"ם בכרם זה כמ"ש התוספות (סנהדרין כ, ב) אהא דאמרינן כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, וכתבו תוספות "תימא - למה נענש אחאב וכו'". ותירצו ששה תירוצי, עיין שם, והתירוץ השלישי הוא וזה לשונו: "ועי"ל דנענש לפי ששאל הכרם לעשות עכו"ם דכתיב ויהי לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות", עכ"ל.

וסוד הדבר לדעתי הוא בעצמו סוד "שכינה בגלות" להמבין עניינה. ונאמר (מלכים א כב, ג) "ויאמר נבות אל אחאב וגו' מתתי את נחל' אבותי לך", והיינו כי הכרם האמור הוא באמת נחלת האבות העליונים - חג"ת, ועיקר היחוד הוא בסוד קו האמצעי כנודע שהוא סוד חתן, גימטריא נבות, ולכן תמצא בו אותיות בן ובת. והמשכיל יבין.

ודע סוד נמרץ במאחז"ל (סנהדרין מח, ב) שאמר ר' יהודה על אחאב בן אחי אביו של נבות היה, עיין שם. והוא בסוד (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב". כי אחאב הגביר הקליפות - סוד עשו. וזהו סוד מאמר עשו (בראשית כז, מא) "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ואמרו חז"ל (בר"ר, עה) "אהרוג את יצחק אבי תחלה ואח"כ אהרוג את יעקב אחי", עכ"ל. והיינו האתחזותו בקדושה שנחשב אצל הקדושה סוד מיתה כנודע, בסוד מיתת המלכים. והודעתיך לעיל כי אב חיים אם ברכה הם סוד זעיר ונוקבא הרמוזים בשם אחאב והתאחזותו ממטה למעלה כנודע. ונוקבא בניינה מן הגבורות, סוד יצחק כידוע. ונמצא מה מאוד מדוקדק בזה שאמר עשו "אהרוג את יצחק אבי תחלה" - הוא הפגם בבחינת אב"רכה, ואחר כך "אהרוג את יעקב אחי" - הוא הפג בבחינת אח"יים. וסוד יעקב הוא זעיר אנפין. ונמצא הנגלה והנסתר אחד הם. והמשכיל יבין היטב. ותבין ממילא סוד הריגת נבות ולקיחת כרמו. והבן הסוד העמוק הזה.

והנה כרם גימטריא ר"ס, ונגדו בסטרא אחרא ס"ם רה"ב[17] שהם סוד שור וחמור כנודע. ולכן נאמר (שם כ"א ד') "ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף". וכבר מבואר במאמרים שעברו כי שורש הכלבים יוצא משור וחמור, ולכן נאמר (מלכים א כא, יט) "הרצחת וגו' ילקקו הכלבים וגו'".


ונחזור לדברינו שפגם אחאב בסוד אט"ד, ולכן נאמר בהכנעו (מלכים א כא, כז) "ויהלך אט" לתקן א"ט מן אט"ד - סוד יסוד כאמור למעלה. והנה אמרו חז"ל (מדרש חזית דף ח' סוף ע"ג בפסוק שחורה אני) וזה לשונם: "כמה נתענה? ריב"ל אמר ג' שעות. אם היה למוד לאכול בג' שעות - אוכל בשש. ואם היה אוכל בשש - אוכל בתשע", עכ"ל. וכן הוא בפסיקתא ומובא בילקוט. ומורינו הרב שמשון הי"ד מביא "אם היה אוכל בשלש שעות - אכל בד'" ומפרשו, עיין שם. ואנכי יגעתי ולא מצאתי כלל. ובירושלמי סנהדרין פי"א דף כ"ח ע"ב (פ"יא) גרסינן גם כן כמו במדרש חזית הנ"ל. ואיני יודע מה אידון ביה.

ועתה אומר מה שנלע"ד לבאר הסוד מאמר האמור בהקדים מה שמביא מהר"ש הי"ד והוא כי כאשר הקליפה רוצה לידבק בבחינת תפארת מלבר בחינת הגוף -- אזי תפארת ממונה ח"ו להטות אל הדין גם כן. ומה שאמרו חז"ל (ראש השנה יז, א) "מטה כלפי חסד" - הוא דווקא בנשמת תפארת מלגאו, מרכבת משה רבינו עליו השלום. ומאוד מזהיר על זה לזכור בו ולשמרו כבת עין. והנה ידוע כי י"ב שעות היום הם בסוד ו' קצוות שהם כפולים כנודע. ומעתה אומר שכוונת חז"ל לומר סוד תיקון חטאו ביסוד כנ"ל. והנה היסוד הוא הששי מו' קצוות, והוא התשיעי בספירות מן הכתר. ובזה מדוקדק לשון ריב"ל "אם היה למוד לאכול בג' שעות", בבחינת תפארת השלישי מו' קצוות ששם יש תגבורת לקליפות -- עתה "אכל בשש", יסוד הששי בו' קצוות. "ואם היה אוכל בשש" - גם כן כוונתו על תפארת הששי בעשר ספירות, "אוכל בתשע" - יסוד גם כן התשיעי בעשר ספירות. ובזה מיושב לשום תבנית:ואם..ואם שאינו שייך במציאות, אך הוא כלומר אם תקראנו כך או אם תקראנו כך - הכל אחד. והבן מאוד.

וטעם הדבר שכיוון באכילתו לסוד לסוד יסוד כי כלול בו כח הנצח שמימינו לנצח אותם הקליפות בכח אור החכמה שבנצח וביסוד כנודע למשכילים וכמו שתנבאר לעיל כי נצח ענף החכמה ויסוד דזעיר אנפין מגיע עדיו יסוד דאבא, וכמו שנתבאר לעיל בסוד יו"ד.

ועתה נבוא אל המאמר בסייעתא דשמיא.


ל - ואח"כ תיקון ואכילתו מוכיח:    פי' שתיקן חטאו באט"ד בסוד "ויהלך אט", ואכילתו מוכיח כמו שפרשתי שכיוון אכילתו בבחינת יסוד לתיקון חטאו כי היסוד מבטל הקליפה בכח הנצח שבו.

לא - וז"ש כי הוא המקור:    יסוד נקרא 'מקור' והוא בא ונמשך מן הימין עליון, סוד חכמה. וקאי על טפה זרעיה כנודע, כי יסוד נטיל לשמאלא, והבן, אך פנימיותו ממוח עליון הוא בא. וז"ש "והוא ימין ונכנע הקליפה". וכיוון במלת ונכנע על סוד כי נכנע אחאב דקרא שמורה על ד' קליפות הרמוזים בשמו אחאב, ודו"ק.

לב - והשעות מבנים:    פי' בחינת שעות הם מו' קצוות כמו שנתבאר לעיל, והם נקראים 'בנים' נגד ג' ראשונות כנודע. וכיוון בזה לפרש מה שאמר "ואכילתו מוכיח" וכמו שפרשתי.


לג - והשביעי מבלע הקליפות, בלע המות לנצח:    פי' שנצח השביעי בעשר ספירות מבלע את הקליפות. וכמבואר במאמר שלישי.

לד - והוא בא מפנים עליונים:    פי' כי נצח הוא ענף החכמה הנקראת 'פנים עליונים' כנודע.

לה - והנה השביעי והתשיעי מפנים:    פי' נצח ויסוד שניהם הם מסוד חכמה וכמש"ל.

לו - ומוחקים דך מך וכו':    פי' הם ד' קליפות שראשי תיבות שלהם דמע"ה. וכוונתו בזה לפרש סיפא דקרא (ישעיהו כה, ח) "בלע המות וגו' ומחה וגו' דמעה". ועיין בתיקונים דף ס"ד ע"ב, ודוק ותבין כי איני רוצה להאריך. וז"ש ד' אבות הטומאה שהם אלו ד' קליפות יהיו מוכנעים בכח נצח ויסוד כאמור לעיל.

לז - כאשר תבין ש"שה הממוצע בסוף הגוף וכו':    פי' בחינת תפארת שעליו רמזו חז"ל הנ"ל "אם היה רגיל לאכול בששה", והוא תפארת בחינת הגוף "שאין בו כניעה" להכניע הקליפות, "כי אם מניעה", שאדרבה מונע מלהכניעם. וז"ש "והקליפות נגברים". ובזה מבאר שורש כוונתו למעלה שאמר "ואכילתו מוכיח". ודו"ק.


לח - וענף דפנים:    הוא נצח, ענף החכמה כנ"ל. "מכניע" את הקליפות "עם הקטן הנער" - הוא יסוד, סוד יוסף שכתוב אצלו (בראשית לז, ב) "והוא נער" וכנודע. והוא 'קטן' בסוד זוהר בלק (ח"ג רד, ב) "שיעורא דגופא ארבע בריתות". והמשכיל יבין.

ואומר כי הנצח עם היסוד מכניעים הקליפות לדעת בזה עיקר תוכן כוונתו באם היה אוכל בששה אוכל בתשע. ודו"ק בזה שאמר תחלה "כאשר תבין ששה הממוצע" - כיוון במה שהיה אוכל בששה שעות, ועתה מפרש הביטול הקליפות על ידי יסוד בכח הנצח כדי להבין ממנו שלכן אכל אחר כך בתשע.


לט - ושא עיניך ולבך לסוד הרוצח:    פי' אחאב שנאמר עליו "הרצחת" וכמש"ל, "כאשר פגמו בעשרה" - פי' יו"ד שמות הוי"ה, "הוא כרם ממש" - פי' י' פעמים בגימטריא כרם, והנוקבא היא ממש כרם וכמש"ל.

מ - והפריד ה"חתן ש"חקים:    פי' שהרג את נבות והפרידו מן ה"כרם, ונבות גימטריא חתן - שחקים וכמש"ל סודו.

מא - ופגם בסוד המקור:    פי' יסוד, "וההיכל" פי' נוקבא. והכל מפורש למעלה.

מב - כאשר רמזו עליו בפסוק:    לענ"ד בדרך הפלא וקאי על מ"ש שפגם במקור והיכל, והנה פגימתו בהיכל מפורש בכתובים בסוד הכרם, אבל פגימתו במקור אינו מפורש אך חכמינו ז"ל רמזו עליו. וז"ש "כאשר רמזו עליו" והוא מה שאמרו (סנהדרין לט, ב) על הכתוב במיתת אחאב (מלכים א כב, לו) "ויעבר הרנה במחנה - אמר ר' אחא ב"ח באבוד רשעים רנה", עכ"ל. וידועים דברי רבינו זלה"ה בליקוטים סוד זה הכתוב (משלי יא, י) "ובאבוד רשעים רנה" שהוא אותיות נהר - סוד יסוד ברית קודש, עיין שם שהאריך. ומסיים וזה לשונו: "וכן ביסוד דזעיר אנפין שם נהר וכשהוא ביסוד דנוקבא הם שם רנה", עכ"ל. והסוד הזה גלה לנו ר' אחא הנ"ל וממילא מובן שפגם במקור והבינה‏[18].

מג - ופגם בפנים נקודת בת ציון:    זה לשון הגלאנטי בכתוב (איכה א, ו) "ויצא מן בת ציון כל הדרה":    "כבר ידעת כי 'בת ציון' היא נקודת פרטיות נקביות במדה זו, ונקראת כן לפי שהיא נגדיית לנקודת 'ציון' הנקרא 'ראש צדיק'. ושם שתי נקודות מקבילות זו לזו וכו'", עיין שם שהאריך.

והנה רמזתי לך למעלה כמה פעמים ברמיז' שפגם אחאב היה בבחינה זו הכלולה מכל רנ"ב אברים שבה, ועם הכולל - רנ"ג - סוד גרן וכמו שכתב במאורי אור וזה לשונו:"גרן נקרא יסוד דנוקבא דביה דשים וזרים הזרע העליון, ורנ"ב אברים באשה כולם כלולים ביסוד - גימטריא רנ"ג - גרן", עכ"ל.

וזה לדעתי סוד מאחז"ל (סנהדרין קב, ב) "אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עכו"ם", כי סוד 'ארץ ישראל' הוא כללות הנוקבא, ופגם בכל רנ"ב אברים הכלולים ביסוד, וזה "כל תלם ותלם" - כלומר כל אבר ואבר. תלם בצירוף כ"ו -- הרי מלכות, והיינו סוד ג"רן ה"אטד לפי דעת בעל המאמר כמו שמבואר למעלה וכמו שרמזתי לך.

והרב מהר"ש הי"ד דורך בכל זה דרך אחרת בפגם אחאב במקום גבוה מאוד בחכמה ובינה. ולכן בהגיעו לבחינת 'נקודת בת ציון' - הוכרח לדחוק מאד בפירושו, וכן בשאר מקומות הנראים לעין המשכיל. והבוחר יבחר.

ואתה דע לך כי התיקון גמור של שני בחינות האמורים - מקור והיכל - לא יהיה לגמרי כי אם על ידי תרין משיחין - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ודו"ק ותמצא. יהי רצון שיתגלו במהרה בימינו אמן.


הערות[עריכה]

  1. ^ מילים אלו הוספתי מתוך דפוס זיטאמיר, ואינם מופיעים במהדורות אמשטרדם או ליוורנו - ויקיעורך
  2. ^ לא הבנתי את הלשון. ואולי יש להגיה "וזה" במקום "ודע". ונראה כוונתו שמספר ס"ה המדובר לעיל מורכב מראשי תיבות כמ"ה העולים גם כן ס"ה, וצע"ע - ויקיעורך
  3. ^ כך מופיע בדפוס, ואולי צ"ל "ובזה תירצנו" או משהו דומה.. - ויקיעורך
  4. ^ יש כאן אותיות כאן שאינם קריאים, ונראים םם ה"ס וצע"ע בדפוסים אחרים - ויקיעורך
  5. ^ לא ברור בסריקה, יש לעיין בדפוסים אחרים - ויקיעורך
  6. ^ לא יודע לאיזה ספר מדובר. אבל בליקוטי שושנים, בסימן ו' של תוספת הליקוטים, כתוב עכ"ל האר"י בספר הכוונות הנכתב, וצע"ע - ויקיעורך
  7. ^ לא ברור בדפוס, ואולי צ"ל בן און, וצע"ע - ויקיעורך
  8. ^ מצאתי בילקוט שמעוני תורה קכה ובאתר ספריא ילקוט שמעון על נ"ך תרמ"ג - ויקיעורך
  9. ^ הקלדתי כמו שמופיע בדפוס, על אף שכבר מופיע סעיף קטן ה' למעלה - ויקיעורך
  10. ^ אולי צ"ל דמלה וצע"ע - ויקיעורך
  11. ^ כנראה הביטוי "חשבון קטן כל שהוא" כוונתו להפעיל חישוב מספר קטן באופן מתמשך, עד אשר חוזר להיות מתחת למספר 10 - ויקיעורך
  12. ^ מצח נצח
  13. ^ היה נראה למחוק את הוא"ו ולגרוס 'קין' - ויקיעורך
  14. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב ממ' - ויקיעורך
  15. ^ אינו מובן לי מילים אלו, וצע"ע - ויקיעורך
  16. ^ נלע"ד צריך להגיה כאן 'בסוד', וצע"ע - ויקיעורך
  17. ^ סמא"ל רה"ב - ויקיעורך
  18. ^ לא מובן לי מילה זו האחרונה, כי עד עכשיו הוא דבר על המקור כספירת יסוד... וצע"ע - ויקיעורך