ספר קרניים/ה
ספר קרניים - מאמר ה[עריכה]
כבר ביארתי בספר פרח ציץ(א) מסוד החדשים.
שניסן מסוף סדר שצ"ם חנכ"ל(ב) וסוף האות בסדר[1] הזה אות באות.
והוא המקל תפארת ישראל.(ג)
ואמת הוא כן ושמו השני מוכיח עליו על הראשון שהוא מספר שמו הראשון.(ד)
והוא חסד מים לבנים לבנה.(ה)
וניסן טוב שמו.(ו)
ולעולם אייר הולך לראשון קודמו ולא לאחריו.(ז)
לכונה נכונה שהוא ראשון משנים מנוי(ח) במינוי שצ"ם חנכ"ל.(ט)
ונגיד לקדמו שהוא מים.(י)
וזיו הדרו לקודמו הולך למלך.(יא)
ושנתו שנה תמימה הולך לחדשו בגוונתו.(יב)
כמו שמוכיח רב שרירא גאון בספר אמונת
והעומדים בשער המלך פנימה יודעים זה
ויונעם למשכילים מדע ותבונה.
פירוש דן ידין[עריכה]
(א) כבר ביארתי בספר פרח ציץ וכו': פשפשתי את הספר הזה חיפוש אחר חיפוש ירושלים בקשתיו ולא זכיתי לספר הזה כלל.
(ב) שניסן בסוף הסדר שצ"ם וכו': פי' כבר ידעת שניסן מרמז ללבנה סוד יעקב, והוא סוף משצ"ם חנכ"ל כסדר הזה: שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה - הרי לבנה בסוף דוקא כסדר הזה שצ"ם חנכ"ל, אז ל' שרומז על לבנה היא בסוף אבל לא בסידורים אחרים שכת' הקדמונים שנ"ח וכו' וכיוצא בזה. וז"ש "וסוף האות כסדר הזה אות באות".
(ג) והוא המקל תפארת ישראל: פי' הלמ"ד של חנכ"ל שמורה על לבנה הוא מורה על מקל שלקח יעקב כדכתיב בפרשת ויצא "ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו'", שהוא סוד תפארת ישראל כמ"ש המקובלים. ועיין ברבינו בחיי פרשת וישב בסוד פרץ וזרח. וז"ש בברכת הלבנה - וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת, בסוד יוצריך עושיך קוניך בוראיך.
(ד) ואמת כן הוא ושמו השני מוכיח עליו על הראשון שהוא מספר שמו הראשון: פי' דע סוד מקל סוד יעקב ולהבינך סוד זה דע כי במקלי גימטריא יעקב. ודע כי ניסן גימטריא מקל, ואם כן הוא שיעקב סוד מקל. וזהו סוד ת"ת ישראל ישראל סבא. וז"ש "ואמת כן הוא" - ר"ל ישראל שהוא יעקב הוא סוד הלבנה, "ושמו השני מוכיח" - ר"ל השם השני של יעקב שהוא ישראל, מוכיח על הראשון, ר"ל שמו הראשון שהוא יעקב.
(ה) והוא חסד מים לבנים לבנה: פי' לבנה מורה חסד שהוא מים שהוא אברהם בסוד "יוקח נא מעט מים". ואמר "לבנים" - לרמוז לבנה בסוד מקל - מחשוף הלבן - אותיות לבנה. לבנה - גימטריא פ"ז, סוד פ"ז צינורות דרחמי כנזכר בתיקונים.
(ו) וניסן טוב שמו: פי' ניסן מורה רחמים וטוב שהוא חסד, מים לבנים, שהרי ניסן במספר קטן כמנין טו"ב.
(ז) אייר לעולם וכו': פי' כמו שכתבו הקדמונים ניסן אייר סיון - הכל אחד בסוד "וקרהו אסון בדרך"[2] - "אסן" כתיב, ראשי תיבות אייר סיון ניסן. סיון הוא אייר, אייר הוא ניסן. והוא מפורש למבינים. וז"ש "אייר הולך לעולם לניסן שהוא קודם לפניו", דהיינו קודם אייר, ואינו הולך לעולם לסיון שהוא אחריו.
(ח) לכוונה נכונה שהוא ראשון משנים וכו' שצ"ם חנכ"ל: פי' ר"ל מה שאמרתי שאייר הולך לעולם לניסן הקודמו ולא לסיון, הוא הוא ע"פ ראיה נכונה וברורה. והטעם שאייר הוא סוד חמה שהוא זיו כמ"ש מיד אח"ז - "וזיו הדרו לקודמו וכו'", ואם כן ח' של חנכ"ל הוא הוא מורה חמה, וכבר ידוע מספר התמונה ומספר שחיבר ר' משה דליאן ז"ל שסוד ל"מ מורה ענין אחד, ומספרם שוה ממש בציור ד' יודין ממש בתמונת ל' כזה [ציור] -- הרי ד' יודי"ן ממש, והווי"ן נגד ווי"ן, ואין כאן מקומו. ואם כן שצ"ם סופו ם' - הוא סוד מים מורה חסד. בראש אות של חנכ"ל הוא ח' - הוא חמה שהוא אייר. ודוקא בס' הזה מ' אחר שצ"ם בסופו ואות ראשון ח' חנכ"ל כדפי', אבל בס' אחר לא תמצאנו כמ"ש המחבר עצמו לעיל בס' שצ"ם חנכ"ל וכו' כסדר הזה אות באות. ובהצעה זו כתב שהוא ראשית משצ"ם כ"ל מן חנכ"ל שהוא שני לשצ"ם, ואות ראשון שלו ח' מורה חמה כדפרי' בסמוך.
(ט) במנוי שצ"ם חנכ"ל: ר"ל דוקא בסדר הזה ולא בסדר אחר והוא מבואר וק"ל.
(י) ונגיד לקדמו שהוא מים: ר"ל והוא ממשיך למי שהוא קודם לו שהוא סוף משצ"ם שהוא מ' מורה במילואו מים כדפי' לעיל מים לבנים וכו'.
(יא) וזיו הדרו לקדמו הולך למלך: פי' תוכן כוונתו הוא אייר שהוא מורה על חמה שהוא אור זך צח ברור חוזק וצחות וזכות שבו שהוא סוד אייר הוא הולך לעולם למלך שהוא סוד ניסן - חסד, והוא נקרא מלך כנודע והוא ראש לספירות הבנין דהיינו חג"ת נהי"ם כדפרי' וק"ל.
(יב) ושנתו שנה תמימה הולך לחדשו בגוונתו: פי' כמ"ש המקובלים כל שנה הוא חדש בסוד שאמרו רז"ל חדש אחד בשנה חשוב שנה, וכתבו המקובלים ז"ל שסודו ניסן הוא טוב אייר הוא זיו, דהיינו ניסן שנת שלו הוא טוב ז"ש ושנתו שנה תמימה הולך לחדשו בגוונתו, ר"ל כל א' בגוון שלו; ניסן - טוב, אייר - זיו, סיון - הוד כנודע וק"ל.
ובזה תבין מאמרם ז"ל בזהר פרשת במדבר דף כ"ד עמוד רכ"ה (ח"ג קיז, ב) וז"ל ממש: באחד לחדש השני בשנה השנית כלו חד האי אקרי זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר סיהרא דהא כדין אשתכחו בשלימו, עכ"ל. ועיין בזהר פרשת בהעלותך דף ע"ג עמו' רפ"ח (ח"ג קנב, א) וז"ל: ועל דא בשנה השנית מאי בחדש הראשון אלא רזא עילאה הוא חד שנה וחד חדש מה בין האי להאי, חדש דא סיהרא, שנה תמימה דא שמשא דנהיר לסיהרא וכו'. והוא מבואר להמבינים עם מה שפירשנו. גם עוד לאלוה מלין, רזא דרזין עילאין בספרי מחנה דן עיין שם כי שם ביו המיוחד לו לשכנו תדרשו ובאת שמה והבן כל זה.
פירוש קרן הצבי[עריכה]
(א*) כבר ביארתי וכו': טעם אומרו שניסן בסוף בסדר וכו' לפי שיש בו ריבוי סדרים בב' סימנים אלו בשצ"ם חנכ"ל. אם בשצ"ם לחודיה - הא איהו בת ג' - בונה ו'. ואם בחנכ"ל לחודיה - הא איהו בת ד' - בונה כ"ד. ואם כן צריך הבחנה בהאי דניסן אתרמיז בסוף בין בסימן שצ"ם, בין בסימן חנכ"ל. אין זה לומר שהם במ"ם ולמ"ד דסוף וסימנים באיך שיהיה, אלא דוקא ליבעי בהו שיהיה סוף האות דהיינו סוף הסימן בסדר הזה אות באות דהיינו בסדר שצ"ם חנכ"ל, ואי אפשר בהיפוכן, גם כי איכא מן הסדר באופן אחר. דאיכא בו נמי מן המ"ם בסוף סי' ראשון והלמ"ד בסוף סי' ב' אין זה מעלה ארוכה להרמז הזה אלא הוא דוקא בסדר הזה שצ"ם חנכ"ל.
(ג*) [3] ואמר והוא המקל תפארת ישראל: לפי שכתוב "ויקח לו יעקב מקל לבנה" שפיר' עץ הוא ושמו 'לבנה' כמו שפירש רש"י דטעם העץ לפי שמרמז בו לת"ת ישראל הנקרא ו כדמות העץ. וטעם דקרי ליה מקל לפי שמרמז לניסן דחושבניה מקל, ואסמיך ליה לשמו לבנה שהוא אתרמיז בסוף סימן חנכ"ל, ולפי שגם מקל דאיהו העץ דרמיז בת"ת איהו מבחינת הסוף באבהן, דסופי תיבות אברהם יצחק ישראל איהו מקל -- האי להאי נמי ניסן איהו מסוף הסימן חנכ"ל. ובהאי שויא לבנה דאתרמיז ביעקב למקל דרמיז לת"ת, שזה בסוף הסימן חנכ"ל , וזה בסוף אבהן. ולפיכך ניסן דאיהו מקל רמיז ללבנה והושוו למהוי בדביקו בחדותא דסיהרא דעל זה אמר "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת", כי הלא ת"ת עיקרו אינו אלא ביסודו שהוא סיומא דגופא, והאי סיהרא דהות במיעוט הירח בראש עולם הבריאה דעלתה אז למהוי בעטרת היסוד - הא הוי עטרת תפארת. ובין האי והאי הא הוי בסוף דהא ת"ת כל שפעה איהו יורד ביסוד שהוא סיומא דגופא. וגם המלכות כעת עלותה שם היא בעטרת היסוד. והא להאי שויין בשמא מקל לבנה.
(ד*) ואמת כן הוא ושמו השני מוכיח וכו': כלומר כי זה האמור שהלבנה דאיהי בסוף הסימן חנכ"ל איהו עצמו המקל שהוא ת"ת ישראל בשוייא אמת הוא כן, דהא אמת דרמוז במדת הת"ת ישראל איהו עצמו דרמוז ביעקב דכתיב "תתן אמת ליעקב", ותשכיל כי הלא יעקב דחושבניה ז' הויות[4] - הא אמת חושבנא דז' הויות במילואן - ז' פעמים ס"ג ז' פעמים ס"ג שווה 441 הוא אמת, כי זה הוא לבחינת ישראל דאיהו י"שר א"ל בבחינת התלת יודי"ן ואל"ף דשם ס"ג העולים א"ל. והא להאי דא ודא שויין בחד שמא הוא מקל לבנה.
ואמר "ושמו השני וכו'" כלומר אחד דאיהו העץ נקרא בשם מקל ובשם לבנה הנה שמו השני דאיהו לבנה מוכיח עליו עצמו דאיהו אתרמיז לניסן, וזה לפי שהוא רמיז על הראשון דאיהו מקל, והנה הוא ניסן - מספרו שמו הראשון דאיהו מקל.
ובדברי מהרש"מ ז"ל כתוב לאמר, ד"שמו השני" קאי ליעקב ועל ישראל אמור - ואין בו הבנה לכאורה. ואמנם אדרוך בעניותין גם בזה. אפשר לומר על פי מה שכתבתי בליקוטי תורה שלי בההוא דשמעתי אומרים ברמז הכתוב "שמך יעקב וכו'", דחשבון שמך יעקב איהו ישראל עם הכולל. כל שמעתי סתם. ואני פירשתיו כי לפי ששמא דיעקב המורה על עקו לא יבצר דקאי בזה על עקו דיצר דאיהו בצדו דצדיק דבו רמיז שם יב"ק דביעקב המורה על יחודא ברכה קדושה, והוא נלחם עם היצר מסית - הוא השטן בכח קדושה שבו - הוא הנרמז בכתוב "כי שם יהו"ה נקרא עליך" - דראשי תיבות שם יהו"ה נקרא - איהו שי"ן הגדולה חשבון בסו"ה שמך הגדול.
והנה נוסף בחושבן שמך על שטן אחד יתיר - סוד הכתוב "וזה לך האות וכו' תעבדון את האלהים וכו'" - הוא שבו נעשה יחוד בשמו הגדול. גם ש"ס תלמודא הכי חושבניה - לשבר כחו דשטן. וכן תלמוד העולה פ"ת בסוד "פת של שחרית" - איהו גם כן חושבן לילית, לשבר כחה ברוק. ודא תשכיל בר"מ ברבי מאיר דראה אותה אשה יפה ורק בפיו כאמור בגמרא - כי כן המבטא בפיו של אדם כשהוא רק איהו "ת"פ!". ואני שמעתי וראיתי מקדישין שאומרים סגולה לרואה אשה וחמד יופיה בלבו, יזכור השם פז"ק. וזה אצלי נראה שבלשון ערבי קורין לרוק פז"ק[5], וד"ל.
ואיך שיהיה, שמא דיעקב המורה על הלחמו ביום קרב בהדי היצר המעיק והוא בכח שמו הגדול דנקרא עליו ושם ישראל איהו אחר הלחמו בהדי היצר עד שנצחו לגמרי ואשתלים עמו בסוד הכתוב "גם אויביו ישלים אתו" בסוד אמרם ז"ל טוב לצדיק טוב לשכינו, דגדול כחן של צדיקים להפוך יצרם הרע להיות במזג הטוב. והא על זה בשם ישראל יכונה יעקב ושטן דיליה, חושבנא דדין כחושבנא דדין. ולז"א בטעם שם ישראל "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", וכולם החזיר אותם למוטב. ובזה אפשר כוון הקדוש באמרו "ושמו השני מוכיח עליו", דקאי על שם 'ישראל' דאיהו מוכיח על הראשון דהרבה להטיב עד שהחזיר הכל למוטב לפי שהוא מספר שמו הראשון[6], והוא מבואר כאשר כתבתי.
(ה*) והוא חסד מים לבנים וכו': פי' שניסן עצמו דרמיז ללבנה בסוף סימן חנכ"ל - הוא עצמו חסד מתלת אנפי;
- אם מצד המים דכתיב "ויצג את המקלות וכו' בשקתות המים",
- ואם בצד לבנים דכתיב "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן",
- ואם בצד השם לבנה.
וזה לפי שעשה כן יעקב ע"ה בחכמה גדולה שכל דבר שהוא בשלש מתקיים כענין הכתוב והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
והנה זה החסד נמשך איהו בה מראש הסימן חנכ"ל דהיינו ח' שהוא חמה, הא איהו צח הבהירות והזכות מן החסד הגדול דשרי בראש ספירות הבנין ואיהו אתגלי בפומא דאמא דאיהו היסוד, ועטרתו דאתרמיז בשם ניסן דאיהו המקל לבנה כאמור.
(ו*) גם אמר ברמז וניסן טוב שמו: כלומר כי זה שאמרנו שהשם דאתרמיז בו מקל איהו מורה על היסוד ועטרתו -- הנה עוד גם בשם ניסן איהו טוב שמו ברמז הזה ע"ש הכתוב "וישימהו על הנס ירים נסי", דהא איהו נקרא משכיל לפי שמשכיל אורח למעלה ועד הדעת. ונמצא בין בשם מקל דרמיז לניסן, בין בשם ניסן עצמו - הא איהו מורה על היסוד ועטרתו דאיהו בסיומא דגופא דאתרמיז בלמ"ד של סוף חנכ"ל. והך דבראש הסימן חמה חסד איהו אסמיך לסוף הסימן שצ"ם שהוא מ' מים לומר דאתמשך חסד במים הניגרים ביסוד דאיהו סוף גופה בסוף סימן שצ"ם. וגם בלבנה דאיהו סוף סימן חנכ"ל. ולפי שידעת שיש עוד בגוף ת"ת דזעיר בחי' יסוד עליון בכסוייא המזדווג עם לאה והוא במקום החזה דזעיר, ויסוד תחתון המזדווג עם רחל -- הא להאי ח' חמה בראש חנכ"ל דאיהו החסד נגיד לקדמו שהוא מ"ם דסוף סימן שצ"ם והוא סוד מים דביה רמיז ויצג את המקלות וכו' בשקתות המים, איהו להיסוד שכנגד לאה. ולזה לא אתחזי מניה אלא באתכסייא.
והנה להאי אתרמיז שם החדש הב' הנקרא אייר שהוא "לעולם הולך לראשון שקודמו" שהרי מי שלא עשה פסח בראשון עושהו בשני, וכך הוא הדוגמא לח' של חנכ"ל - איהו הולך למ"ם שבסוף סימן ראשון דאיהו הקודמו.
(י*) וז"ש בסמוך ונגיד לקדמו: שהוא מים, וזהו נגד יסודא דלאה. ולזה הראשון דנק' בו אייר איהו לכוונה זו לפי שלאה כולה דינים לזה אותו דאתמשך ביסודא דילה איהו מזוג דינא ברחמי, ולפיכך מלת אייר איהי נכונה לזה שיש בו מריבוע אלהים - דינא - ר', עם השארות המלה אי"י דאיהו העולה אהיה. והא להאי אמר בהאי שנקרא אייר דאיהו "לכוונה נכונה שהוא ראשון אחד מן שנים מנוי בסדר מנוי שצ"ם חנכ"ל", דהיינו לומר הח' של חנכ"ל דאיהו ראשון, אחד מן ב' מנויים הנזכר ואיהו ליבעי דוקא שיהיה הסדר במנוי שצ"ם חנכ"ל כדי שיהיה נגיד לקדמו דאיהו מים.
(יא*) וזיו הדרו לקודמו הולך למלך וכו': פי' כי זה שנקרא בשם אייר - איהו למהוי נגיד לקדמו, אבל בזה השם השני דנקרא בו זיו, שבו זיו העולם - הא איהו לקודמו שהוא חדש ניסן, הולך לפני מלך - זהו זיוו זהו הדרו. ולפיכך בהא דאתחזי בעובדא דמים דאיהי באתכסייא איהו לבחינת התמשכות החסד ביסודא דלאה, והאי דאתעביד בלבנים דאיהו מחשוף הלבן בגילוייא איהו לרחל שהיא לבנה באתגלייא. ואידי ואידי חד שיעורא. החדש השני איהו נהר דנגיד לקדמוהי לראשון הקודמו ולא לאחריו, ושינויא איהו ביה בשם החדש - כאן בשם הנקרא אייר כאן בשם הנקרא זיו.
(יב*) ואמר ושנתו שנה תמימה וכו': פי' כי זה האמור בניסן המרמז ללבנה שמורה על חדתותא דסיהרא כאשר מבואר - אין זה דוקא בימי ניסן אלא הארתו נמשכת בכל חדשי השנה דבכל ראש חדש אתמר זה הארה דחדותא דסיהרא בההוא גונא דאתעביד בניסן, והאי להאי נקרא החדש הזה "ראש חדשים". ונמצא שנתו שנה תמימה שהולך לכל חדשו בגוון שלו.
והנה מקושר מאמר זה עם מ"ש לעיל איידי דדריש במאמר שלפניו בסוד "הו"ו ששה המורה בשילושו" - אסמיך ליה זה המאמר שבו אמר "והוא המקל" - תפארת ישראל דרמיז בו"ו.
ודע כדברינו הנז' מובן היטב מאמר הזהר ספר במדבר דף רכ"ז (ח"ג רכז, א) דתמן אמר ממש "באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד הא אקרי זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר סיהרא דהא כדין אשתכחו בשלימו". וכן בפרשת בהעלתך דף רפ"ח (ח"ג רפח, א) אמר "ועל דא בשנה השנית מאי בחדש הראשון, אלא רזא עילאה הוא, חד שנה וחד חדש, מה בין האי להאי. חדש דא סיהרא, שנה תמימה - דא שמשא דנהיר לסיהרא". והוא הביאור אצלי דקשיתיה הול"ל "באחד לחדש השני משנה השנית". וכן באידך של פרשת בהעלתך הול"ל בחדש הראשון משנה השנית, אבל אמרו בבראשית רבה בין בחדש בין בשנה הא משמע דכולו חד, איהו דהוה בחדש איהו עצמו דהוה בשנה. ובפרשת במדבר אמר על החדש השני דאיקרי זיו הרמז על זיוו של דבר דאתשכח ביה מההוא ירחא דאיהו סיהרא וגם איכא ביה מבחי' שתא דאיהו שמשא דנהיר סיהרא, והא כדין בהאי אתשכחו תרוייהו בשלימו - שמשא וסיהרא בחבורא חד. אבל בפרשת בהעלתך לפי שהוא מיפך דאמר תחלה "בשנה השנית" אחרי זה אמר "בחדש הראשון" - אמר רזא עילאה חד שנה וחד חדש, ואמר חדש דא סיהרא דאיהו חדותא דסיהרא, שנה תמימה דא שמשא דנהיר לסיהרא ולומר דבכל השנה חדותא דסיהרא דאתעביד בראשון אתעביד בשני, וכן בכוליה שתא. והא להאי החדש הראשון דנקרא שנה כאומרם ז"ל חדש אחד בשנה חשוב שנה, הא שנתו שנה תמימה איקרי לפי שמושך בכוליה שתא. ונמצא אמרו תחלה בשנה השנית אחרי זה בחדש הראשון איהו לומר דבכל השנה השנית דבה אתמשיך חדותא דסיהרא ההוא דאתעביד בחדש הראשון איהו אתעביד בכוליה שתא כנ"ל.
אבל הפירוש שהבין מהרש"מ במאמר הזהר הנזכר לפי תומו בפי' מ"ש הקדוש "ושנתו שנה תמימה" הא איהו כמ"ש רז"ל "חדש אחד בשנה חשוב שנה" -- אין זה מכוון היטב עם מ"ש בפרשת בהעלתך "אלא רזא עילאה הוא חד שנה וחד חדש" - דהא לא הוי תרי אלא איהו חד - הוא החדש הוא עצמו השנה. ועוד זה, אמרי אקרי שנה תמימה אם אמרו חשוב שנה דיו בחישובו לא למקרי שנה וכל שכן למקרי לו תמימה. אבל בדרכינו ניחא, דלא הוי שנתו תמימה אלא בחדש ניסן לפי שמושך בכוליה שתא. וזהו טעם דחדש אחד בשנה חשוב שנה, לפי ששניין כל החדשים דכל השנה בצד אחד דבכל חדש א' בפני עצמו איכא ביה חדותא דסיהרא. גם לדבריו אין הלשון של הזהר מתיישב. ודוק היטב.
פירוש פרשת אליעזר[עריכה]
דרך כלל[עריכה]
- פירוש המאמר בדרך כלל
לא נעלם מעיני החכמים במלאכת התכונה שאין לחמה חודש כלל ואין ללבנה שנה כלל. כי חודש הוא מלשון חידוש ובשמש לא יתחדש דבר, רק החידוש הוא ללבנה שאין לה אור רק מהשמש. ולכן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה אם יהיו בראש הטלי או בזנבו. ולא יהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים כידוע. ולכן לפי שמקבלת אורה מן החמה היא מתחדשת בכל חודש, אבל בשמש לא יתחדש דבר. וכן כתב רש"י ז"ל (בראש השנה פרק קמא דף כ"א ע"א) בד"ה ולא תחוש לה וכו', ואין לשון 'חידוש' נופל אלא בלבנה וכו'.
ומה שמצינו בכמה מקומות לשון "חדשי חמה" - כבר כתב אבודרהם שהוא על דרך השאלה או מפני שהלבנה מתחדשת בכל חודש במזל אחר שהוא חלק אחד מי"ב חלקי השנה, עיין שם. וברא"ם פרשת בראשית בפסוק "לימים ושנים" ע"ש. וזה יספיק גם כן מה שמצינו לפעמים שנת הלבנה שהוא או על דרך השאלה גם כן, או מפני שעל הרוב בסוף כל י"ב חודש שנתה להתחדש באותו מזל שהיתה בו בראשיתה, אם שאיננה(?) מתחדשת בחלק ההוא בעצמו מן המזל ההוא ואין כאן מקומו להאריך.
סוף דבר - עיקר שם חודש הונח ללבנה, ועיקר שם שנה הונח לחמה. והנה נאמר (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם וגו'" שקאי על ניסן. ונאמר אצלו ה"חדש על שם ה"לבנה המתחדשת כדבר האמור. ואמרו חז"ל (ראש השנה ז, א) באחד בניסן ראש השנה לחדשים, אבל ראש השנה לשנים הוא באחד בתשרי (משנה ראשונה דר"ה). הרי מזה שניסן הוא מבחינת הלבנה המתחדשת.
והנה ידוע שיש שבעה כוכבי לכת, וכל כוכב יש לו גלגל מיוחד ושמותם בדרך כלל: ש"בתאי, צ"דק, מ"אדים, ח"מה, נ"וגה, כ"וכב, ל"בנה. וסימנם שצ"ם חנכ"ל. כך הם מסומנים על שני חלקים בכל הספרים, אלא שיש דיעות שונות על סדרן. ואמנם אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל, וכל המקובלים נמשכים אחריו שסדרם כנ"ל.
והסדר הזה הוא מלמעלה למטה. ואין כאן מקום להאריך בו. ואמנם מאחר שניסן הוא בחינת לבנה - הרי הוא בחינת אות האחרון מסדר שצ"ם חנכ"ל, שאות למ"ד מורה על לבנה כאמור. ומבואר לכל כי הוא האחרון בסדר האמור. אבל באמת הלבנה היא הראשונות נגדינו יושבי הארץ כי היא סמוכה לנו יותר מכל הגלגלים שלמעלה ממנה. ואין להאריך.
ואמנם סדר אלו ז' כוכבי לכת בסוד שבעה ספירת הבנין - טעו בהם כמה גדולי מקובלים, וחשבו סדרן כסדר האמור. ואמנם דעת רבינו הגדול ק"ק האר"י זלה"ה אינו כן, רק דעתו סוד שבספירות הבנין סדרן:
למ"ח נכש"צ
- לבנה - חסד
- מאדים - גבורה
- חמה - תפארת
- נוגה - נצח
- כוכב - הוד
- שבתאי - יסוד
- צדק - מלכות.
ומובאים דבריו בכסא מלך בפירושו לתיקון י"ח דף ל"ב ע"א, עיין שם בסימן ג'. ויש להאריך בזה מאוד - אך אין זה מקומו.
ונמצא מזה שניסן שסודו לבנה הוא סוד חסד. וזהו סוד הפסוק (בראשית ל, לז) "ויקח לו י"עקב מ"קל ל"בנה ל"ח וגו'". וסוד מקל הוא סוד אות ו', סוד תפארת, בריח התיכון המטה כלפי חסד כנודע. ולכן מקל חושבן ניסן - סוד חסד. וזהו שכתוב "מקל לבנה" - שהיא בסוד החסד כאמור בהקדמת התיקונים דף ט' ע"ב וזה לשונו: "כל אבן דגוון דילה חוור נטיל' מחסד", עכ"ל. והוא בסוד מים לבנים שטבען ל"ח. וזהו שכתוב "לבנה לח", וכדאיתא בתוספתא פרשת ויצא (ח"א קסב, א) וזה לשונו: "מהאי נפיק ו' רזא דשית וכו' ויקח לו יעקב בריר ליה לחולקיה ועדביה מקל לבנה לח - סטרא דימינא, גוון חוור. לח - סטרא דמים איהו." עכ"ל. וזהו שכתוב "ויקח לו יעקב" - כי ביעקב עצמו רמוז זה באמצעיתו - ע"ק בגימטריא ניסן, מקל. ומן הצדדים י"ב שבטים הכלולים בו שם הם י"ב צירופי הוי"ה אשר צירוף הראשון אותיות כסדרן הוא ב"ניסן - חודש הראשון הכולל הכל שהוא בסוד החסד הנקרא בזוהר בלק (ח"ג קצא, ב) "יומא דכל יומין כלילן ביה", עיין שם, וכנודע למשכילים.
ואמנם דע לך אחי כי הגם שנרמז הכל ביעקב כדבר האמור - על כל זאת לא בא לבחינה זו עד שנקרא שמו ישראל. ולהבין זה צריך אני להקדים לך הקדמה אחת הכתובה אצלי בספר מדרש לפירושים באורך. וכאן לקצר אני צריך. והוא זה:
כתיב (בראשית לה, י) "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". ודרשו חז"ל (בר"ר פמ"ו ופע"ח) וזה לשונם: "תני לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא כי אם ישראל יהיה שמך - ישראל עיקר ויעקב טפלה. רב זבדא משום ר' אחא: מכל מקום שמך יעקב, אלא כי אם ישראל יהיה שמך - יעקב עיקר וישראל מוסיף", עכ"ל. ועיין יפה תואר ששניהם באים לתרץ הקרא שכלאורה ב' מלות "שמך יעקב" שפת יתר, וע"כ בא להורות שגם עתה נשאר שם יעקב. ולשון "כי אם ישראל וגו'" - משמע ששם יעקב נעקר לגמרי. לכן אמר התנא קמא "לא שיעקר וכו'", ופירוש הכתוב שמך יעקב גם עתה, אך לא יקרא עוד שמך יעקב בלבד, כי אם ישראל גם כן יהיה שמך.
ור' זבדא אומר מכל מקום שמך יעקב - כלומר יותר משמע השם יעקב עיקר. עד כאן תורף דבריו.
ואנכי הרביתי אותיותי במאמר הזה בפנים שונים נכוחים למבין בעזרת השם במדרש לפירושים. וחד מנהון הוא מה שכתבתי בחלק ראשון דרוש הכ"ג. ושורש הדברים בקיצור:
כי יעקב גימטריא קפ"ב, ואם תוסיף עליו ה' פעמים חסד ה' פעמים חסד שווה 360 שבגימטריא ש"ס (סוד ה' חסדים) -- נעשה תקמ"ב כמנין ישראל עם הכולל. ולכן שניהם מודים ששם יעקב אינו נעקר ממקומו שהרי גם בישראל נכלל יעקב. ולכן באמת אמרו (ברכות יג, א) "הקורא לישראל יעקב אינו עובר".
ולכן כל זה מבואר בכתוב: "שמך יעקב", ר"ל גם עתה, אך "לא יקרא שמך עוד יעקב" בפירוש, "כי אם ישראל יהיה שמך", כלומר בתוך ישראל יהיה שמך יעקב האמור. וסודו שמך יעקב - סוד שמך גימטריא ש"ס, ה' פעמים חסד שנתוסף על יעקב. וזהו שכתוב "כי אם ישראל יהיה שמך" - מה שאני קורא אותך ישראל הוא רק בשביל שמך שניתוסף. וזהו שכתוב "ויקרא את שמו ישראל" - מילת "את" כמו 'עם', וכלומר עם שמו שהוא יעקב קראו ישראל, כי מה שנקרא ישראל כולל גם שם יעקב.
ואם תרצה לעמוד על הדברים היטב להבין שורש דברי חכמים צריך שתעיין שם ותשביע בצחצחות נפשך. וכאן ראיתי לקצר. הנה על כל פנים מבואר מזה שבחינת שם ישראל הוא מורה על החסדים אשר ניתוספו על יעקב, ולכן אז זכה למדריגה זו. ודוק בלשון רב זבדא שאמר "יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו", שהוא רק הוספת מלת שמך על יעקב, כי {{גמט דגש|ישראל סודו שמך יעקב. הרי יעקב עיקר וישראל מוסיף. והבן מאוד. ועיין במקומו.
ולכן מכל מקום הכל נרמז ביעקב סוד ניסן, סוד חסד וי"ב צירופים כנ"ל אחר ששם יעקב נשאר במקומו גם כשנקרא ישראל כאמור. ולכן מפני שניסן הוא סוד חסד הנקרא טוב כמש"ל במאמרים שעברו לפנינו -- לכן אתה תראה כי י' פעמים טוב י' פעמים טוב שווה 170 בגימטריא ניסן. ולכן הוא במספר קטן טוב. כמו כן טלה מזל ניסן - גם כן במספר קטן טוב.
וזהו סוד (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם" - אותיות הזה אחר אותיות דוד, וסודם טוב שהוא השם הקדוש שהודעתיך במאמר א'. ומלת "לכם" הוא מלך, ותנן (משנה, ראש השנה א, א) "באחד בניסן ראש השנה למלכים" - בגימטריא ניסן כמ"ש בעל הטורים ודעת ר"י (ראש השנה יא, א) ובניסן עתידין ליגאל על ידי דוד שהוא משיח בעצמו, והכל יהיה בכח מקל, סוד (ירמיהו מח, יז) "מקל תפארה" המטה כלפי חסד. וכשהלך להכות הפלשתי נאמר (שמואל א יז, מ) "ויקח מקלו בידו" - יד בגימטריא דוד בסוד (ש"א יט, ט) "ודוד מנגן ביד" כמ"ש במאמר א'. ומק"ל תפארת - הרי יחוד תפארת ומלכות. וזה אחד מרמזי אמת - נוטריקון אמת מקל תפארה. ועיין מדרש לפירושים (חלק ב' דרוש א') סוד (בראשית לה, י) "כי אם ישראל יהיה שמך" וסוד (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב", עיין שם היטב.
והנה חודש אייר הוא כלול בתוך ניסן שלפניו, וכרוך אחריו. ודבר זה אשכילך ואורך בנגלה ובנסתר. בנגלה - כי ראש שור אחר זנב טלה; כי ראש טלה הוא אחת משתי נקודות הפגיע' שפוגעת בהן עגולה מהלך החמה בעגולת הקו השוה אשר הנקודה השנית היא כנגד בראש מאזנים. והנה זנב תאומים היא בצד צפון בתכלית הריחוק מן קו משוה היום, ומשם עד נקודת הפגיעה שבראש טלה הולך ומתקרב אל צד דרום ב"ערכם, ואמרי ב"ערכם כוונתו בו כי באמת הכל צד צפון נגד קו השוה, אך ב"ערכם של טש"ת טלה שור תאומים עצמן מתקרבים מצפון לדרום. ודו"ק.
הרי שהשור כרוך אחר הטלה בהתקרבות הזה. וחכמי תכונה יבינו זה.
ובנסתר הוא מ"ש הרב זלה"ה בלקוטי תורה פרשת ויצא ובכמה מקומות כי ניסן - חסד, אייר - גבורה, סיון - תפארת. ולכן בסיון נתנה התורה - עיין שם באורך. ולדעתי ז"ש חז"ל (ברכות נח, א) "והתפארת - זו מתן תורה", ואין כאן מקומו להאריך.
והנה תמיד צריך לאכללא גבורה בחסד בסוד עקידת יצחק כנודע, וחודש ניסן הוא סוד "יומא דכל יומין כלילן ביה" - הרי שאייר נכלל בניסן וכרוך אחריו. ועיין במדרש לפירושים (ח"א דרוש ה') סוד (בראשית כח, יג) "אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק" - שנאמר "אביך" באברהם ולא ביצחק. עיין שם היטב ותברכני נפשך. ומשם תבין גם בחודש סיון שהוא נוטה ביותר לחודש ניסן משהוא נוטה לאייר. והמשכיל יבין מה שיש להאריך.
ואמנם לכאורה יש להקשות: אם כן למה נקרא אייר בשם זיו בפסוק (מ"א ו, א) "בחודש זיו הוא החדש השני למלך שלמה", וזיו הוא מלשון הוד והדר כנודע. ומהראוי שחודש ניסן יקרא כן שהוא העיקר, ולא אייר?
התשובה כי באמת מה שנקרא אייר זיו הוא על שם ניסן הקודם לו, כמפורש בתוספות (בראש השנה דף ב' ע"ב ד"ה בחודש זיו), וזה לשונו: "משמע הכא דהיינו אייר, ולקמן (דף יא.) משמע דניסן הוא חודש זיו וכו', מיהו בקונטרס פי' לקמן דהכי קאמר, כשנתחדש אייר כבר נולדו זיותני עולם בניסן. אי נמי, זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה", עכ"ל. הרי מפורש שעיקר הזיו וההדר הוא בניסן דווקא, וניסן נקרא מלך כנ"ל. ושמך(?) בו ההוד וההדר. והבינהו.
ובדרך זה אפרש אי"ה באות י"ב "וזיו הדרו לקדמו הולך למלך", עיין שם להלן ב"דרך פרט".
ודע, כי יש אתי לפרש עוד בדרך החריפות מה שאמר במאמר "הולך למלך" ר"ל בפסוק "החדש השני למלך שלמה" כפשוטו, ולאפוקי מדעת רש"י ז"ל שכתב מקרא מסורס הוא, רק כשיטת התוספות כפשטיה דקרא - שני למנין המלכים. ואפשר שדעת בעל המאמר שגם רש"י לא כתב כן אלא כדי ליישב קושיית הש"ס "ואיתא תשרי ואימא אייר" (וכמו שכתב הפני יושיע), אבל אחר המסקנא גם רש"י ז"ל מסכים לפרשו כפשוטו. ודו"ק היטב.
ונמצא לפי זה(?) מה שאמר במאמר "הולך למלך" הוא ענין מיוחד לומר שהחודש השני הוא הולך למלך וכפשטא דקרא. ודו"ק.
והנה אמנם גוף דברי רבינו זלה"ה הנז"ל שלבנה היא בסוד החסד צריך ביאור שהוא היפך מן המפורסם שהיא בסוד המלכות. ואם כי יש לי בזה הרבה תשובת - לא אציג פה לפניך רק אחת מהנה הצריך לכוונת המאמר. והוא, כי איתא בתיקון י"ח (דף ל"ב ע"א) וזה לשונו: "מסטרא דמלכות אתקריאו שבעה כוכבי לכת", עכ"ל. וכתב הרב בלקוטי תורה ויצא ומובא בכ"מ בכסא מלכות(?) סימן ל"ב שהכוונה באומרו "מסטרא דמלכות" על שורש המלכות למעלה בחכמה, עיין שם באורך. ומסיים הרב בלשונו "ומשם נמשכים סיהרא בסוד נהיר דנגיד", עכ"ל.
ומעתה נלע"ד שבבחינה זו היא בסוד חסד שהוא ענף החכמה, ומשם מקבל שור' מים לבנים וזכים. והמשכיל יבין. ומזה מובן מה שדוד המלך וכן משיח נקראים פעמים רבות בתנ"ך בשם נגיד שהוא מלשון המשכה, שסוד נהר דנגיד האמור, כי משם מושכים שמן משחת קודש הארותיהם, והמשכיל יבין.
בכלל דברינו תבין טעם נחמד למאחז"ל (סופרים פרק כ"א ה"ג, ומובא בשו"ע ריש הלכות פסח) "אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן". ולשון השו"ע "אין נופלין על פניהם". והוא כי ידוע שבכל דבר שבקדושה הראש הוא הכולל הכל, ולכן אנחנו מתפללין בראש חודש על כל ימי החודש. וראיתי בס'(?) ברית כהונת עולם להגאון מהר"א מקארעץ ראש חודש בהיפוך אתוון שורש אחד, והיינו כאמור.
והנה חודש ניסן בכללו הוא ראש השנה לחדשים. ונמצא כולל בעצמותו כל הראשי חדשים, והוה ליה ראש חודש לגבייהו. וזהו שאמר הכתוב "החדש הזה וגו'" - כלומר כמו ראשי חדשים אחרים שכל אחד כולל כל ימי החודש -- כמו כן "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" בבחינה זו. ודו"ק בלשון הפסוק ותמצא כי הוא נכון מאוד. ולכן אין אומרים בו תחנונים שהרי כל החודש כולו הוא ראש חדש. והמשכיל יבין.
ומזה מובן ממילא שלכן כל חודש וחודש יש לו כח כללי בחודש ניסן, כי חודש ניסן הוא כמו היולי אל כל החדשים, וכפי הכח והגוון שיש לכל חודש בתוך ימי ניסן - כן הוא אחר כך בהתפשטותו מדי חודש בחדשו. והבן זה מאוד וזכרהו. וכבר הארכתי בעניינים דומים לזה בעולם אחד בעז"ה, ואם ירצה ה' אודיעך עוד מזה עניינים נפלאים.
דרך פרט[עריכה]
- באתי עתה לפרש דרך פרט
א - כבר בארתי בספר פרח ציץ: כבר כתב מהר"ש הי"ד שלא זכה אל הספר הזה.
ב - שניסן מסוף בסדר שצ"ם חנכ"ל: פירוש, אות ל' המורה לבנה.
ג - וסוף האות כסדר הזה אות באות: פירוש, כי יש כמה דיעות בסדר שבעה כוכבי לכת, לכן אמר דווקא בסדר הזה שצ"ם חנכ"ל שאות ל' הוא בסוף. וכך פירש מהר"ש הי"ד.
ד - והוא המקל תפארת ישראל: פי', בסוד תפארת המטה כלפי חסד, ניסן גימטריא מקל. וסוד "מקל תפארה", וסוד "ויקח מקלו בידו" כמש"ל.
ה - ואמת הוא כן: פי' מדתו של יעקב שהוא אמת - תתן אמת ליעקב, והוא נוטריקון אמת מקל תפארה.
ו - ושמו השני וכו': פי' כי הוקשה לו איך נאמר על יעקב בחינות השייכים לישראל דווקא. לזה אמר שלא נשתנה שמו כלל, רק יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו. וז"ש "ושמו השני" שהוא ישראל, "מוכיח עליו על הראשון" - פירוש - ששמו השני בעצמו מוכיח שנשאר שמו הראשון.
ומפרש ואמר כיצד מוכיח, ואמר "שהוא מספר שמו הראשון" - פירוש, שהרי שם ישראל בגימטריא שמך יעקב, וכמו שמדויק לפסוק בפסוק "שמך יעקב וגו'", וכמו שנתבאר לעיל באריכות. ובזה מבואר הסוד "ואמת הוא כן" שנאמר אצל יעקב - תתן אמת ליעקב, ונדרש על ישראל. ועיין מדרש לפירושים ח"ב דרוש א' שעיקר אמת הוא מישראל.
אך בזה מיושב הכל. ומהר"ש לא פי' בלו' על "שהוא מספר שמו הראשון", ולדעתי הוא נפלא בכוונת המאמר ולשונו.
ז - והוא חסד מים לבנים לבנה: פי', כי לבנה לשון לובן - סוד החסד, מים לבנים וזכים, כי כן סוד הלבנה היא בסוד החסד כמ"ש הרב זלה"ה כמובא למעלה.
ח - וניסן טוב שמו: פי', ניסן בגימטריא י' פעמים טוב י' פעמים טוב שווה 170, ובמספר קטן טוב בסוד חסד הנקרא טוב ככתוב (תהלים כג, ו) "אך טוב וחסד" וכנ"ל במאמר השלישי.
ט - לעולם אייר הולך לראשון הקודמו, לא לאחריו: פי' אייר הוא כרוך אחר ניסן וכמש"ל בנגלה ונסתר.
י - לכוונה נכונה שהוא ראשון משנים מנוי במנוי שצ"ם חנכ"ל: פי', שניסן הוא הראשון שהוא לבנה הראשונה משנים אלו שצ"ם חנכ"ל, ולמעלה קראו סוף נגד הכוכבים דווקא, אבל נגדינו שוכני הארץ - הלבנה הוא הראשון באמת. ודו"ק. ומה גם כי בסוד המדות העליונו שביאר הרב זלה"ה המובא למעלה אות ל' המורה על הלבנה הוא הראשון כי לבנה הוא סוד החסד כמ"ש האר"י זלה"ה וכנ"ל.
יא - ונגיד לקדמו שהוא מים: פי', בחינת נהר דנגיד הוא קודם לבחינת חסד והוא מלשון 'המשכה' שמושך משם המים לבנים מסוד החכמה כמש"ל בשם הרב זלה"ה. ובזה מיישב בעל המאמר כלאחר יד מ"ש מתחלה שלבנה היא הראשונה היפך המפורסם שהלבנה היא בחינת המלכות. לז"א לזה אמר(?) שכוונתו לבחינת נהר דנגיד - שורש המלכות, וכלשון הרב זלה"ה שהבאתי. ודו"ק.
יב - וזיו הדרו לקודמו הולך למלך: פי', מה שנקרא אייר 'זיו' שהוא מלשון הוד והדר - אין ההדר הזה מבחינת עצמות אייר, רק הדרו לקודמו - הולך לניסן המוקדם אליו שנקרא 'מלך' בפסוק "החודש הזה לכם" - אותיות מלך כמ"ש הקדמונים. ולכן לו לבדו שייך הוד והדר מלכות, וכמו שכתבו התוספות שעיקר זיו על שם ניסן, וכמאחז"ל (ראש השנה יא, א), ודוק.
יג - ושנתו שנה תמימה: פי', שחודש ניסן הוא ראש לכל חדשי השנה וכולם כלולים בו.
יד - הולך לחדשו בגוונתו: פי' שהולך לכל חודש לפי הגוון שיש לכל חודש בניסן שהוא הראש והשורש לכל חדשי השנה כמבואר הכל למעלה באר היטב.
ראה נא אחי בעין שכלך התקשרות המאמרים והכל סובב הולך על סוד הטוב האמור בפסוק "ערב עבדך לטוב". ולפיכך נאמר "החדש הזה" - סוד טוב. י' פעמים טוב גימטריא ניסן, והוא חושבן ראשי תיבות של "ערב עבדך לטוב", והוא סוד התחברות יוסף דוד שבגימטריא הכי הוי - רזא דתרין משיחין שיתגלו בחודש ניסן כדעת ר' יהושע "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל". יהי רצון שיבואו במהרה בימינו אמן.
הערות[עריכה]
- ^ לא יודע אם כתוב "בסדר" או "כסדר", וצע"ע - ויקיעורך
- ^ לא מצאתי בגרסתינו "אסן" בכתיב חסר, כך מצאתי (בראשית מב, לח) "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ", ועיין גם (בראשית מד, כט) - ויקיעורך
- ^ בדפוס סעיף קטן (ב*) חסר, וכנראה שנכלל בתוך הדברים לעיל בס"ק (א*) - ויקיעורך
- ^ ז' פעמים הויה ז' פעמים הויה שווה 182 - ויקיעורך
- ^ תרגום גוגל - Spit (תרגום) - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי, ובדפוס ליוורנו הוכפל כל השורה פעמיים - "דהרבה להטיב..שהוא מספר שמו הראשון", והדבר מעיד על גריעות איכות הדפוס ועל הצורך בהגהה לעתים קרובות - ויקיעורך