נחמיאש על משלי ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · נחמיאש על משלי · ו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך — טעם הפסוק: בני, אם ערבת בעבור רעך הלוה, ותקעת לזר המלוה כפיך, כי הערב נכנס בערבות בתקיעת כף, אם כן (ב) נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. ואין לך עצה אחרת אלא זאת, (ג) עשה זאת איפה בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. כלומר, [באת] ברשתו, לך התרפס, מגזרת (דניאל ז, ז) "ברגלה רפסה". והטעם, לך אליו והכנע והיה לו למרמס.‏[1]

ויש מפרשים אם ערבת לרעך – על המלוה, ופעמים קורא אותו רעך ופעמים קורא אותו זר, כי מתחלה הוא רעהו שהאמין בו, ולבסוף כשדחקו לפרוע נעשה זר.

בפרק גט פשוט (דף קעג:), מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: בני אם ערבת לרעך וגו׳ נוקשת באמרי פיך וגו׳.

ובפרק המקבל (דף קטו.): לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד, י), לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר: לקח בגדו כי ערב זר וגו׳ (משלי כ, טז), ואומר: בני אם ערבת לרעך וגו׳.

סוף יומא (דף פז.), אמר ר׳ יוסי בר חנינא: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר: בני אם ערבת לרעך.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ופירש רב סעדיה ז״ל, טעם נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם בא עמו לדין, שואל אותו הדיין: ערבת לאיש הזה? אם הוא כופר, נוקש באמרי פיו, שהוא מכחיש ומכזב; ואס הוא מודה, נלכד באמרי פיו, שחייב לשלם. אם כן אין לו עצה אחרת אלא להכנע לפניו:

נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך — טעם הכפל, שהערב כשהמלוה תובעו בא עמו לידי קטטה, וכן כשגבו הערבות מן הערב ובא הערב לתבוע מן המלוה מה שפרע בעדו, בא עמו לידי קטטה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ג) עשה זאת איפה בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. כלומר, [באת] ברשתו, לך התרפס, מגזרת (דניאל ז, ז) "ברגלה רפסה". והטעם, לך אליו והכנע והיה לו למרמס.

ורהב רעך — פירש ר׳ סעדיה, טעם ורהב כמו ופייס, פירש לפי מקומו מבלי דמיון. והנגיד ז״ל פירש, קבע לו זמן לפרעו, מעניין (תהלים צ, י) "ורהבם עמל ואון", שטעמו, וזמנם עמל ואון. ור׳ יונה המדקדק ז״ל פירש, השליטנו ממונו, מגזרת "ירהבו הנער בזקן" (ישעיהו ג, ה), ותרגום שלטון. ולדעת ר׳ יונה ז״ל יהיה טעם הפסוק: לך התרפס אם אין לך לשלם, ורהב רעך אם יש לך לשלם. וה״ר ישראל פירש, עשהו שלטון עליך, על דרך (משלי כב, ז) "עבד לוה לאיש מלוה". והוא לשון בראשית רבה (פרשה צג): התחבק בעפר רגליו והמליכהו עליך.

ויש מפרשים שמשפטו 'ותרהב רעך', כמו (משלי ד, ד) "שמור מצוותיו וחיה", שמשפטו 'ותחיה'. והטעם, לך התרפס, על ידי שתכנע לפניו תרהב רעך, שתנצחהו בדברי פיוסים ותחנונים.

[המשך הגמרא בסוף יומא:] עשה זאת וגו׳ לך התרפס ורהב רעיך — אם ממון יש לך בידך, התר לו פסת יד; ואם לאו, הרבה עליו רעים. דרשו התרפס כעין מלה מורכבת, ודרשו רהב כמו "הרב כבסני" ((תהלים נא, ד). ורעיך לשון רבים, לפי שמצאום מלא ביו״ד.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך (ה) הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש — כצבי מיד הצייד וכצפור מיד יקוש.

(א-ה) [פירש] ר' אברהם ז"ל: בני אם ערבת לרעך — עניין הפסוק: אם נכנס הלוה ערב לעצמך להלוות מעות בערובה מרעיך, וכן אם תקעת לזר כפיך, יהיה עונשך שנוקשת בפיך וגו׳, עשה זאת אפוא בני, אם כן אל תתן שינה לעיניך עד שתנצל, והשתדל בעצמך לעשות מלאכה ולא שתלוה מאחרים.

ובמדרש: בני אם ערבת לרעך — אלו ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). לרעך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מקיימים את התורה? אמרו לו: הן. אמר להן: מי יהיה ערב? אמרו לו: הרי השמים וארץ עורבים אותנו. אמר להם: איני מקבל דבר שמתבטל, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיהו נא, ו). אמרו לו: ההרים והגבעות. אמר להם: מתבטלים הם, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיהו נד, י). אלא תנו לי בניכם, שהם ערבים טובים. אם אתם מקיימים אותה – מוטב; ואם לאו, איני מקיים אותם, שנאמר: "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו). באותה שעה קבלו אותה ונתנו בניהם ערבים, שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג), ואין עוז אלא תורה, שנאמר: "ה׳ עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא). אמר להם: אם אינם מקיימים אותה – אני אתהפך לכם לאכזר, שנאמר: תקעת לזר כפך.

ובאגדת תלים מסיים בה: נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם אינם מקיימים את התורה, סופם שיאמרו על טמא טהור ועל טהור טמא, על מותר אסור ועל אסור מותר. עשה זאת איפה בני וגו׳, עסוק בתורה, שאין זאת אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה" (דברים ד, מד). לך התרפס ורהב רעך – עשה לך רב והתאבק לפניו בעפר והמליכו עליך, שנאמר: ורהב רעך, ואין רהב אלא מלכות, שנאמר: "אזכיר רהב ובבל" (תהלים פז, ד) אל תתן שנת לעיניך וגו׳ – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם עשית כן, הנצל כצבי מיד וגו׳, ע"כ.


וראיתי כל הפרשה הזאת על היצר. בני אם ערבת לרעך (פס' א) זה יצר הרע, כמא דאת אמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). תקעת לזר כפך, אתה חושב אותו רע, והוא חושבך זר. על ידי כן נוקשת באמרי פיך (פס' ב), אחר שגבר עליך. אם כן אין לך עצה אחרת, כיון שבאת תחת ידו, אלא להכנע עצמך ויישבר תאותך, ועל ידי כן תתגבר. על כן זה טעם ורהב רעיך (פס' ג).

או יהיה טעמו, לגעור ביצר, מעניין (ישעיהו ג, ה) "ירהבו הנער בזקן".

אל תתן שנה לעיניך וגו׳ (פס' ד), שלא תתעדן כלל לא בשינה ולא אפילו בתנומה, שהיא פחותה מהשינה, וזה טעם ותנומה לעפעפך. ואז תנצל כצבי מיד (פס' ה). וטעם מיד יקוש, מיד פח יקוש:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם — כמה גדולה תוכחה זו לעצל, שמוכיח אותו בנמלה, בריה קטנה ופחותה. וכאשר אמרו בספרי פרשת האזינו: עלוב הוא האדם שצריך ללמוד מן הנמלה, ומנשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכה ולא למד. ראה דרכיה וחכם, וכאשר מפרש והולך:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר אין לה קצין שוטר ומושל, ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול את חבירתה.

קצין שוטר ומושל, שמות שררה הם, כמו (שופטים יא, ו) "והיית לנו לקצין"; "ואל קציני אנשי המלחמה" (יהושע י, כב).

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואף על פי כן תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה – כדי שיהיה לה טרף מיוחד. וכבר נסו הראשונים דבר זה ומצאו שאין אחת גוזלת מחבירתה. על כן יש לך לראות דרכיה ולהתחכם ואל תתעצל, אלא השתדל לעשות מלאכה שתחיה בה אתה ואשתך ובניך ובנותיך ואנשי ביתך:

תכין בקיץ לחמה. הוא שם כלל לכל מאכל, כמא דאת אמר (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לנל בשר". ונקראת הפת בפרט לחם, כי הוא העיקר הסועד לב האדם. ועל מה שאוכלת מיד אמר [תכין] בקיץ לחמה, ועל מה שאוכלת אחר זמן אמר: אגרה בקציר מאכלה. כי על מה שאוכלת מיד נופל לשון הכנה, כמא דאת אמר (בראשית מג, טז) "וטבוח טבח והכן" וגו'. ועל מה שאוכלת אחר זמן נופל לשון אגרה, כמא דאת אמר (דברים כח, לט): "ויין לא תשתה ולא תאגור", שטעמו: לא תשתה מיד, ולא תאגור ותאסוף לאחר זמן. ולפי דרכיה למדנו חכמתה, כי הזרעונים שרואה שיכולין להתקיים, אוגרת לאכלם לאחר זמן; והזרעונים שרואה שהם לחים וקרובים להתעפש, מפנה אותם לאוכלם מיד.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. לעשות מלאכה?

ואמר: מתי עצל תשכב, והוסיף ביאור: מתי תקום משנתך, כי אולי ישכב על מטתו ולא יישן. וכמוהו (יונה א, ה) "וישכב וירדם"; "אשכבה ואישן" (תהלים ד, ט); "שכבתי ואישנה" (תהלים ג, ו). וה' שמות הם: תנומה, וגדולה ממנה שינה, [וגדולה] משתיהם תרדמה. ולינה על זמן השינה, ושכיבה על סדר השינה.

ויש מפרשים: עד מתי עצל תשכב ושני הפסוקים

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי אם תוציא זמנך... (מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב) [בשינה], מתי מלאכתך נעשית? סופך שתתרושש ונמצאת מלסטם את הבריות.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה טעם ובא כמהלך רישיך ומחסורך כאיש מגן. והוא כפול עניין במלות שונות, כי ראשך ומחסורך אחד, ומהלך ואיש מגן אחד. ויהיה ראשך מגזרת (להלן ל׳ ח׳) "רש ועושר". וטעם הפסוק, ובא ראשך פתע פתאום כמהלך, זהו האורח הבא אל בעל הבית קודם שירגיש בו. או יהיה טעם כמהלך, כאדם המהלך בדרך במהירות, כן יבא הרש והמחסור, כאיש מגן שאינו מפחד ללכת במהרה ממקומו בלי עיכוב.

  1. ^ במהדורה זו, קיטענו את המשך דברי הרב, שבאו במקור שלא על סדר הפסוקים, וסידרנו אותם כל קטע על הפסוק השייך לו. לעומת זאת את מה שכתב בסוף פסוק ה לפרש את כל הקטע מפסוק א עד פס' ה סידרנו בסוף פסוק ה, לפי שכל הקטע הוא המשך ורצף אחד. ויקיעורך.