מה אפשר לעשות בחרס שבור?

(ישעיהו ל יד): "וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים, כָּתוּת לֹא יַחְמֹל; וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ - לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד, וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא"

- ה' ישבור אותה (את חומת ירושלים) כ מו שאדם היוצר כלי-חרס שובר נבל-יוצרים (כד חרס) - מרסק אותו עד שהוא כתות (מפורר לפירורים קטנים), ולא חומל עליו, ולא נמצא במכיתתו (בשברים שלו) אפילו שבר קטן שיכול לשמש לחתות גחלי- אש מ תוך יקוד (מדורה), ואפילו לא שבר קטן יותר שיכול לשמש לחשוף (לשאוב) מים מ תוך גבא (בור).

דקויות

ושברה כשבר נבל יוצרים

"נבל - כן יקרא כד היוצר, וכן", (ירמיהו מח יב): "וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ".  "יוצרים - אומן חרס נקרא יוצר". "כתות - ענין רציצה ושבירה לחתיכות רבות".   "יחמול - ענין רחמנות." ( מצודת ציון ) .

הפסוק נמצא בנבואת תוכחה אל אנשי ירושלים, שבמקום לבטוח בה' - בטחו בברית שכרתו עם מצרים ובחומה הגדולה שבנו סביב העיר.   ישעיהו הנביא מזהיר אותם, שאם ימשיכו להתעלם מה', החומה לא תעזור להם - החומה תתמוטט ותישבר לחתיכות קטנות.  כדי להמחיש להם עד כמה החומה תתרסק, הוא משתמש במשל. הוא מתאר אדם העוסק ביצירת כלי-חרס, שהכלי לא יוצא כפי שתיכנן. היוצר הזה לא רק שובר את הכלי, הוא מרסק אותו לפירורים, כביכול "בלי רחמים", כדי שיוכל להשתמש בחומר ליצירת כלי חדש ( מלבי"ם , מצודת דוד ) .

כך גם כאן: ה' תיכנן שחומת ירושלים תהיה לכבוד ולתפארת למקדש ה' הנמצא בתוכה, אולם היא לא מילאה את תפקידה - בני-ישראל בטחו בחומה במקום לבטוח בה'. לכן ה' החליט לרסק את החומה, כדי שגם הביטחון של בני-ישראל בכוחם יתרסק, והם יחזרו לבטוח בה'.

ולא ימצא במכיתתו חרש

"במכתתו - בשבריו".   "חרש - כמו חרס בסמ"ך".   "לחתות - ענין לקיחת האש, כמו", (משלי כה כב): "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ"( פירוט ). "ועל-שם זה יקרא הכלי שחותין בו האש בשם", (ויקרא טז יב): "מַּחְתָּה".     "מיקוד - כן נקרא מקום הבערת אש, כמו", (ויקרא ו ב): "עַל מוֹקְדָה".   "ולחשוף - ענין שאיבה, כמו", (חגי ב טז): "לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה".   "מגבא - מקום כניסת מעט מים, וכן", יחזקאל מז יא: "בצאתו[בִּצֹּאתָיו] וּגְבָאָיו" ( מצודת ציון ) .

החצי השני של הפסוק ממחיש עוד יותר עד כמה החומה תתרסק לחתיכות קטנות. כשכד-חרס נשבר בלי כוונה, עדיין אפשר להשתמש בשברים שלו לכמה דברים, למשל: כדי להוציא גחלים מהמדורה, או לדלות מים מהבור.  אולם כשהיוצר שובר כד-חרס בכוונה, הוא מרסק אותו לחלקים כל-כך קטנים, שלא נשאר בהם אפילו שבר בגודל שאפשר להוציא בו גחלים או לדלות בו מים.

הקבלות

1. גם ירמיהו הנביא השווה את ה' ליוצר, השובר על-מנת לבנות, (ירמיהו יח ה): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמוֹר: הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם ה'?! הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל".   בדברי ישעיהו, היוצר שובר את חומת ירושלים; בדברי ירמיהו, היוצר שובר את ממלכת ישראל. בשני המקרים, המטרה היא להרוס את הישן כדי לבנות חדש.

2. חכמי המשנה למדו מפסוקנו הלכה הקשורה לשבת. אחת המלאכות שאסור לעשות בשבת היא הוצאה מרשות לרשות (כגון: מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, או טלטול ברשות הרבים). האיסור חל רק אם החפץ שמוציאים הוא משמעותי - רק אם הוא יכול לשמש למלאכה כלשהי. ב משנה שבת פרק ח יש רשימה של חומרים וכלים רבים, ולכל אחד מהם נאמר מה השיעור שממנו ומעלה הוא יכול לשמש למלאכה. בסוף הפרק יש דיון על חרס:

"חרס - כדי ליתן בין פצים לחברו, דברי רבי יהודה.   רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור.   רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית.   אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אמר לו רבי יוסי, משם ראיה?! ולחשוף מים מגבא!" ( משנה שבת ח ז ) . יש שלוש דעות לגבי שיעור החרס הנחשב משמעותי:

• לדעת רבי יהודה, החרס נחשב משמעותי רק אם הוא מספיק גדול כדי לשים אותו "בין פצים לחברו" - בין לבנים בבניין (כנראה נהגו לשים חרסים בין הלבנים כדי לאוורר ולמנוע עובש, או למטרה אחרת; בימינו ראיתי ששמים בקבוקי פלסטיק בין אבנים).
• לדעת רבי מאיר, גם חרס קטן יותר הוא משמעותי, אם הוא מספיק גדול כדי כדי "לחתות בו את האוּר" - להוציא גחלים מתוך האש.
• לדעת רבי יוסי, גם חרס קטן עוד יותר הוא משמעותי - אם הוא מספיק גדול כדי "לקבל בו רביעית" - לדלות כמות קטנה של מים (כ-80 מ"ל) מתוך שלולית.

רבי מאיר מביא זכר לדבריו מהפסוק שלנו - האומר שבשברי-החומה לא יישאר אפילו חרס בגודל שאפשר לחתות בו אש מהמדורה; מכאן שהשימוש בחרס להוציא אש מהמדורה הוא שימוש משמעותי.  אולם, כפי שאומר רבי יוסי, סוף הפסוק דווקא מתאים לשיטתו - בסוף הפסוק מדובר על שימוש בחרס לשאיבת מים.   רבי יהודה לא הביא ראיה לשיטתו מהפסוק, אבל נראה שיש ראיה לדבריו מתחילת הפסוק - הפסוק הרי מדבר על שבירת חומה, ואז עובר לדבר על חרסים שבורים, ומכאן שהיו משתמשים בשברי-חרסים בבניית חומות.   לפי זה, כל שלושת הדעות נרמזו בפסוק, לפי הסדר:

• "וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" - כדעת רבי יהודה, "כדי ליתן בין פצים לחברו".
• "לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד" - כדעת רבי מאיר, "כדי לחתות בו את האור".
• "וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" - כדעת רבי יוסי, "כדי לקבל בו רביעית".

תגובות

ירמיהו פרק יט

א כֹּה אָמַר יְהוָה, הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ; וּמִזִּקְנֵי הָעָם, וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. ב וְיָצָאתָ, אֶל-גֵּיא בֶן-הִנֹּם, אֲשֶׁר, פֶּתַח שַׁעַר החרסות (הַחַרְסִית); וְקָרָאתָ שָּׁם, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ. ג וְאָמַרְתָּ, שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, מַלְכֵי יְהוּדָה, וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם; כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ, תִּצַּלְנָה אָזְנָיו. ד יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי, וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם, וּמַלְכֵי יְהוּדָה; וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה, דַּם נְקִיִּם. ה וּבָנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ--עֹלוֹת לַבָּעַל: אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי.

ו לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת, וְגֵיא בֶן-הִנֹּם--כִּי, אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה. ז וּבַקֹּתִי אֶת-עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם; וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם לְמַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. ח וְשַׂמְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת, לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה: כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ, יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכֹּתֶהָ. ט וְהַאֲכַלְתִּים אֶת-בְּשַׂר בְּנֵיהֶם, וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם, וְאִישׁ בְּשַׂר-רֵעֵהוּ, יֹאכֵלוּ; בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם, וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם. י וְשָׁבַרְתָּ, הַבַּקְבֻּק--לְעֵינֵי, הָאֲנָשִׁים, הַהֹלְכִים, אוֹתָךְ. יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת-כְּלִי הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר לֹא-יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד; וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ, מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר. יב כֵּן-אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה, נְאֻם-יְהוָה--וּלְיוֹשְׁבָיו; וְלָתֵת אֶת-הָעִיר הַזֹּאת, כְּתֹפֶת. יג וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה, כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת, הַטְּמֵאִים--לְכֹל הַבָּתִּים, אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל-גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים, לֵאלֹהִים אֲחֵרִים.

יד וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה שָׁם לְהִנָּבֵא; וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-יְהוָה, וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-הָעָם. טו כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְעַל-כָּל-עָרֶיהָ, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ: כִּי הִקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרָי.

-- DAIAN SHEM, 2019-03-10 03:49:13