קטגוריה:בראשית כט כד

זלפה ובלהה היו שפחות של לבן.

• ייתכן שזלפה היתה פשוט אחת השפחות בביתו של לבן שעבדה בניקוי הבית, ומעתה והלאה היא תהיה המשרתת האישית של לאה.
• הדגש הוא על זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ – לשפחה יש שם והיא שפחתו של לבן, לא של אשתו. זה מעיד על כך שהיא היתה שפחה ששרתה רק את לבן. ייתכן שלבן קיים גם איתה יחסי מין ושהיו לו ילדים ממנה. בצורה זו, לבן היה יכול להיות בטוח שליעקב יהיו ילדים, שכן לפי חוקי חמורבי מספר - 144, אישה שלא הביאה ילדים לבעלה רשאית לתת לבעלה את שפחתה, וכך אם לאה לא תוכל ללדת, זלפה תלד למענה בנים ליעקב.

ייתכן שלזלפה לא היו ילדים מלבן והיא לא נעשתה פילגשו, מפני שלפי חוקי חמורבי מספר – 146, אסור למכור שפחה שילדה ילדים לאיש שלה. עם זאת, גם אם זלפה ילדה ילדים ללבן, הרי שלבן לא מכר אותה, אלא נתן אותה במתנה לבתו. ואכן, כאשר רחל לא נכנסה להריון מיעקב, היא נתנה את בלהה כפילגש ליעקב לפי החוק. מכאן ייתכן שיעקב שכב עם הפילגשים של אבי נשותיו.

בהמשך נכתב שראובן ישכב עם בלהה, ככתוב: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). מכאן שראובן כאילו המשיך את מעשי יעקב ולבן - הוא שכב עם פילגש אביו.

• ראובן עשה זאת ללא בקשת רשות מאביו.
• בין יעקב ללבן התהליך היה לפי החוק, והמטרה לכך היתה למנוע פריצות ולהבטיח ילדים ליעקב. רחל היא זאת שנתנה את בלהה ליעקב, כלומר יעקב לא לקח את פילגש לבן על דעת עצמו.
• לעומת זאת, ראובן פעל בניגוד לחוק, אך זו היתה אשמתו של יעקב שנכשל להורות לבניו איך ומאיפה לשאת נשים, מה גם שהאישה היחידה מחרן שהיתה בנמצא לראובן היתה בלהה.

זלפה אינה חלק מהנדוניה של לאה אלא חלק מלאה עצמה. זלפה היתה כמו הנערות והמינקת שרבקה קיבלה מאחיה בלכתה לכנען להתחתן עם יצחק (ביאור:בראשית כד נט).
לבן לא יצא ידי חובה לתת ללאה נדוניה בחתונתה כאשר הוא נתן ללאה את זלפה לשרתה, וזאת מפני שאסור היה למכור את זלפה שהיתה שפחתו האישית של לבן.
זלפה לא היתה כשפחה רגילה, ומטרתה היתה ברורה ללבן, לשרת את לאה ולעזור ללאה להביא בנים ליעקב. לכן בהמשך רחל נותנת ליעקב את בלהה, השפחה שהיא קיבלה מאביה, ולאה נותנת ליעקב את זלפה. רחל ולאה הבינו שלבן קבע שרק זלפה ובלהה ישרתו את יעקב, והן לא בוחרות שפחות אחרות בשבילו.

לבן הוא שהחליט מי יהיו הנשים והפילגשים של יעקב, וזה היה כרמז ליעקב שאסור לו לקחת נשים נוספות. ניתן לראות את מחשבתיו של לבן באזהרתו ליעקב: "וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ, עִמָּנו;ּ רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי ובֵּינֶךָ" (ביאור:בראשית לא נ).

לפי חוקי חמורבי מספר 184 - בת שלא קיבלה נדוניה מאביה לחתונתה זכאית לחלק שווה כמו הבנים מן המיטלטלין (צאן) שבירושת אביה. בנות רועים נהנו מירושה גדולה בהרבה מבנות אנשי שדה שקיבלו ירושה קטנה מאוד.^[1] לאה קיבלה את זלפה, ומכאן ניתן לטעון שהיא איבדה את זכותה לקבל חלק שווה כמו הבנים מן המיטלטלין של לבן, במותו. לפי התנהגותן של רחל ולאה, ניתן להבין שהבנות לא הסתכלו על השפחות כנדוניה. הן לא היו מרוצות מהמתנה הקטנה הזאת שאי אפשר למכור, והן חשבו שהצאן שיעקב קיבל מרכושו של לבן זה הנדוניה שלהן ושל ילדיהן, ככתוב: "וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ, לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ" (בראשית לא טו-טז). בהמשך, בנוכחות בנותיו ובניו, לבן הכריז שכל הרכוש של יעקב הוא רכושו שלו, ואז לבן העניק את הרכוש שעמד לפניו לבנותיו, ולילדים שהן ילדו, וזה היה הרגע שבו בנות לבן קיבלו את נדונייתן (ביאור:בראשית מא מג).

כאשר רבקה עזבה את בית בתואל, בתואל נעלם ולא נתן מתנה או אפילו ברכה לרבקה. לבן, אחי רבקה, ואמו שלחו את המינקת של רבקה עמה. המילה "יְשַׁלְּחוּ" (ביאור:בראשית כד נט) לא העבירה את הבעלות על המינקת לרבקה, ובכל מקרה המינקת היתה שייכת לאמה של רבקה ולא לאביה. כך נוצר מצב שרבקה לא קיבלה דבר מאביה, אפילו לא ברכה, ולבן נשאר חייב חצי מצאנו לרבקה במות בתואל אביו, וליעקב היתה זכות לדרוש את נדוניית אמו.

לבן ראה שיעקב הוא איש קטן וזעיר (יעקב נולד זעיר ונשאר קטן כל חייו (ביאור:בראשית כו לד)).
לבן חשש שבנותיו יעדיפו לא להכנס להריון לפני שהן בטוחות שהוולד יוולד גדול ונורמלי ולא זעיר כאביו, הן כולם היו ממשפחת רועי צאן וידעו שוולד של כבשה נראה כאביו ואימו. כדי לאפשר לבתו לוודא מה יהיה גודל הוולד, לבן נתן את שפחתו לבתו, והבת היתה יכולה לתת לשפחה להכנס להריון מיעקב ואז יראו מה יוולד לה. במקרה של לאה, סביר שהיא נכנסה להריון כבר בליל כלולותיה, כאשר יעקב שימח את הכלה, ולא היה צורך להשתמש בשפחה. גם רחל ראתה שלאה בהריון, וגם היא לא היתה צריכה להשתמש בשפחתה, עד שהיא הבינה שיש לה בעיה להכנס להריון כמו לדודותיה בדורותם: שרה, ורבקה.

הכתוב מדגיש שלבן נתן ללאה את זלפה שפחתו האישית שתהיה שפחה "לָהּ".

המילה 'לה' למעשה היא מיותרת. התוספת באה להדגיש את חשיבות המילה, במשמעות שזלפה שייכת ללאה ורק ללאה, ולא לאף אדם אחר: לא ליעקב, לא לבניו, לא לרחל. מלבד לאה, אסור לכל איש ואישה לדרוש או לבקש ממנה דבר. היא כפופה רק לרצות את לאה, וסביר שלבן המשיך להעניק לזלפה הגנה גם לאחר שהיא חדלה להיות פלגשו. ייתכן שהיא ילדה לו בן, ולכן, לפי חוקי חמורבי מספר 146, אסור היה למכור אותה ואסור היה לענות אותה.

לבן הכין תוכנית כמו משחק שח, עם צעדים בעתיד כדי להצליח בתפקידו להביא את שתי בנותיו להיות האמהות של עם ישראל.

לבן ידע שנהוג לתת לכלה מתנה גדולה, אולם הוא נתן לכל בת רק שפחה אחת.

• כאשר הכלה מקבלת מאביה דבר כלשהוא, ואפילו ברכה, אחי הכלה אינם חייבים לתת לה חלק שווה מהמטלטלין של אביה במותו (חוקי חמורבי סעיפים 180-184). במקרה של רועי צאן זאת מתנה גדולה מאוד, לפי עושרו של האב, ומקרה של לבן זה היה יכול להיות אלפי ראשי בקר וצאן.
• כלה המקבלת מתנה גדולה אינה תלויה בבעלה, ולא חייבת לסבול התעללות, כשם שלבן הודיע ליעקב, לאחר שיעקב התרחק מהשג ידו, "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי, אֵין אִישׁ עִמָּנוּ, רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (ביאור:בראשית לא נ).
• לבן לא נתן מתנה גדולה, כי יעקב התחייב לעבוד למענו שבע שנים, ככתוב: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (ביאור:בראשית כט כז).
• אם לבן היה נותן מתנה גדולה של מקנה לרחל ולאה, מי היה מטפל בהם כאשר יעקב חייב לעבוד למען לבן?
• היתה אפשרות שיעקב יקח את צאן נשותיו ויברח לכנען, לפני שאלוהים יורה לו לשוב (ביאור:בראשית לא ג).
• היתה סכנה שיעקב ישוב לפי שעשו ירגע, ועשו יהרוג "אֵם עַל בָּנִים" (ביאור:בראשית לב יב).
• לבן חשש שבנותיו לא ירצו ללכת עם יעקב השב לכנען, גם יעקב חשש מזה וביקש מהן להסכים. כאשר לבן נתן להן מתנות קטנות הוא יצר בהן כעס נגדו והן שמחו ללכת עם יעקב, כדברי רחל: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ, וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ" (ביאור:בראשית לא טו).
• לבן חשש שבניו יתנכלו לאחיותיהם או ליעקב. בגלל שלבן נתן מתנה לבנותיו בחתונתן, האחים של רחל ולאה חשבו שהם לא חייבים לתת לאחיות דבר במות אביהן, וכך הם לא ניסו לפגוע בהן ובבניהן.
• יעקב עבד בחריצות וחשב שכל הכבשים והעיזים הם שלו, עד שלבן הודיע לו שהוא היה רק רועה צאן בשכר מינימום, כדברי לבן: "וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הוּא" (ביאור:בראשית לא מג), במשמעות: שום דבר אינו שלך, הכל שלי. ואז לבן מעניק לבנותיו, חצי חצי, בנוכחות בניו כעדים, את מתנות הנשואין שלהן - את כל הצאן שיעקב לקח. עכשו יעקב נשאר הפועל של נשותיו, והן רשאיות לעזוב אותו כרצונן ביחד עם רכושן, ולכן הוא חייב להתנהג יפה איתן.
• כאשר לבן נתן את מתנות הנשואין לבנותיו, לבנות כבר היו בנים שגדלו, והן לא היו זקוקות ליעקב יותר, מלבד רחל שרצתה עוד בן. אם יעקב היה מביע התנגדות לדעתו של לבן, לבן היה מעניש אותו במקום.
• לבן חשש שבנותיו לא יכנסו להריון, ולכן הוא סיפק להן משרתת שתכנס להריון עבורן, כפי שעשתה שרי עם הגר לפי חוקי חמורבי מספר 146, ואכן כך עשתה רחל (ביאור:בראשית ל ג).
• לבן ידע שבסוף יעקב יביא ילדים מכל ארבעת הנשים, ותוכניתו היתה להרבות את מספר הבנים של יעקב כדי שבני ישראל יתרבו במהירות.