ביאור:בראשית כט כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כט כד: "וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ[עריכה]

זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ[עריכה]

זלפה ובלהה היו שפחות של לבן.

  • ייתכן שזלפה היתה פשוט אחת השפחות בביתו של לבן שעבדה בניקוי הבית, ומעתה והלאה היא תהיה המשרתת האישית של לאה.
  • הדגש הוא על זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ – לשפחה יש שם והיא שפחתו של לבן, לא של אשתו. זה מעיד על כך שהיא היתה שפחה ששרתה רק את לבן. ייתכן שלבן קיים גם איתה יחסי מין ושהיו לו ילדים ממנה. בצורה זו, לבן היה יכול להיות בטוח שליעקב יהיו ילדים, שכן לפי חוקי חמורבי מספר - 144, אישה שלא הביאה ילדים לבעלה רשאית לתת לבעלה את שפחתה, וכך אם לאה לא תוכל ללדת, זלפה תלד למענה בנים ליעקב.

ייתכן שלזלפה לא היו ילדים מלבן והיא לא נעשתה פילגשו, מפני שלפי חוקי חמורבי מספר – 146, אסור למכור שפחה שילדה ילדים לאיש שלה. עם זאת, גם אם זלפה ילדה ילדים ללבן, הרי שלבן לא מכר אותה, אלא נתן אותה במתנה לבתו. ואכן, כאשר רחל לא נכנסה להריון מיעקב, היא נתנה את בלהה כפילגש ליעקב לפי החוק. מכאן ייתכן שיעקב שכב עם הפילגשים של אבי נשותיו.

בהמשך נכתב שראובן ישכב עם בלהה, ככתוב: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). מכאן שראובן כאילו המשיך את מעשי יעקב ולבן - הוא שכב עם פילגש אביו.

  • ראובן עשה זאת ללא בקשת רשות מאביו.
  • בין יעקב ללבן התהליך היה לפי החוק, והמטרה לכך היתה למנוע פריצות ולהבטיח ילדים ליעקב. רחל היא זאת שנתנה את בלהה ליעקב, כלומר יעקב לא לקח את פילגש לבן על דעת עצמו.
  • לעומת זאת, ראובן פעל בניגוד לחוק, אך זו היתה אשמתו של יעקב שנכשל להורות לבניו איך ומאיפה לשאת נשים, מה גם שהאישה היחידה מחרן שהיתה בנמצא לראובן היתה בלהה.

לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה[עריכה]

זלפה אינה חלק מהנדוניה של לאה אלא חלק מלאה עצמה. זלפה היתה כמו הנערות והמינקת שרבקה קיבלה מאחיה בלכתה לכנען להתחתן עם יצחק (ביאור:בראשית כד נט).
לבן לא יצא ידי חובה לתת ללאה נדוניה בחתונתה כאשר הוא נתן ללאה את זלפה לשרתה, וזאת מפני שאסור היה למכור את זלפה שהיתה שפחתו האישית של לבן.
זלפה לא היתה כשפחה רגילה, ומטרתה היתה ברורה ללבן, לשרת את לאה ולעזור ללאה להביא בנים ליעקב. לכן בהמשך רחל נותנת ליעקב את בלהה, השפחה שהיא קיבלה מאביה, ולאה נותנת ליעקב את זלפה. רחל ולאה הבינו שלבן קבע שרק זלפה ובלהה ישרתו את יעקב, והן לא בוחרות שפחות אחרות בשבילו.

לבן הוא שהחליט מי יהיו הנשים והפילגשים של יעקב, וזה היה כרמז ליעקב שאסור לו לקחת נשים נוספות. ניתן לראות את מחשבתיו של לבן באזהרתו ליעקב: "וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ, עִמָּנו;ּ רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי ובֵּינֶךָ" (ביאור:בראשית לא נ).

זילפה - נדונייתה של לאה[עריכה]

לפי חוקי חמורבי מספר 184 - בת שלא קיבלה נדוניה מאביה לחתונתה זכאית לחלק שווה כמו הבנים מן המיטלטלין (צאן) שבירושת אביה. בנות רועים נהנו מירושה גדולה בהרבה מבנות אנשי שדה שקיבלו ירושה קטנה מאוד.‏[1] לאה קיבלה את זלפה, ומכאן ניתן לטעון שהיא איבדה את זכותה לקבל חלק שווה כמו הבנים מן המיטלטלין של לבן, במותו. לפי התנהגותן של רחל ולאה, ניתן להבין שהבנות לא הסתכלו על השפחות כנדוניה. הן לא היו מרוצות מהמתנה הקטנה הזאת שאי אפשר למכור, והן חשבו שהצאן שיעקב קיבל מרכושו של לבן זה הנדוניה שלהן ושל ילדיהן, ככתוב: "וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ, לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ" (בראשית לא טו-טז). בהמשך, בנוכחות בנותיו ובניו, לבן הכריז שכל הרכוש של יעקב הוא רכושו שלו, ואז לבן העניק את הרכוש שעמד לפניו לבנותיו, ולילדים שהן ילדו, וזה היה הרגע שבו בנות לבן קיבלו את נדונייתן (ביאור:בראשית מא מג).

כאשר רבקה עזבה את בית בתואל, בתואל נעלם ולא נתן מתנה או אפילו ברכה לרבקה. לבן, אחי רבקה, ואמו שלחו את המינקת של רבקה עמה. המילה "יְשַׁלְּחוּ" (ביאור:בראשית כד נט) לא העבירה את הבעלות על המינקת לרבקה, ובכל מקרה המינקת היתה שייכת לאמה של רבקה ולא לאביה. כך נוצר מצב שרבקה לא קיבלה דבר מאביה, אפילו לא ברכה, ולבן נשאר חייב חצי מצאנו לרבקה במות בתואל אביו, וליעקב היתה זכות לדרוש את נדוניית אמו.




  1. ^ ייתכן שזאת היא הסיבה שבנות ישראל זוכות לכבוד גדול יותר במשפחה יהודית מאשר נשות גויי הארצות.