ביאור:בראשית כט יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כט יט: "וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

חתימת ההסכם[עריכה]

  • "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" - זה לא בדיוק הסכמה בשמחה או הסכמה בכלל. זה יותר כמו: 'נו טוב, אתה לא כל כך טוב, אבל אין לי מישהו אחר, אחרי שנישקת אותה בפומבי'. לבן פשוט קבע עובדה שזה יותר טוב, אבל לא שהוא מסכים.
  • "טוֹב תִּתִּי" - זה יותר טוב. 'יותר טוב' עדיין יכול להיות רע, רק שזה 'יותר טוב' מרע מאוד. רמאים אוהבים להשתמש בצורת הדיבור המטעה הזאת.
  • "שְׁבָה עִמָּדִי" - זה לבטח לא הסכמה. לשבת זה לא לעבוד, ואם לעבוד אז בהתנדבות או בתשלום? מה יהיה השכר? מתי שבע השנים יתחילו? אם יבוא מישהו אחר יותר טוב, האם לבן חייב לחכות ולראות אם יעקב ישלים את שבע השנים בהצלחה? אם רחל תחלה, תעבור תאונה או תמות, מה יהיה אז? מי לוקח את הסיכון? מה אם רחל תתנגד?

שְׁבָה עִמָּדִי[עריכה]

אין כאן הסכמה להצעת יעקב. לבן לא אמר שהוא מסכים לתת את בתו ליעקב תמורת שבע שנות עבודה, ולכן לא נוצר חוזה!

לבן אומר ליעקב להמשיך לשבת, לא ברור אם "שְׁבָה עִמָּדִי" – כלומר, תישאר כאן - כולל גם דרישה 'לעבוד כפי שעבדת בחודש הקודם'.
לבן למעשה השאיר את כל האפשרויות פתוחות, ובסוף התקופה הוא יחליט עם יעקב זכאי לקבל את בתו.
אין ספק שלבן רצה שבנותיו ונכדיו יזכו בברכת אדוני. אולם הוא לא ראה שברכתו לרבקה: "אֲחֹתֵנו,ּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (ביאור:בראשית כד ס) התגשמה. רבקה ילדה רק שני בנים שמוכנים לרצוח אחד את השני ולא מכבדים את אביהם. אולם, לאחר שלבן ראה שיעקב הביא לו ברכה מעל ומעבר למצופה, כדבריו "ויְַבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (ביאור:בראשית ל כז), הוא האמין שיעקב מבורך ושזרעו שלו יבורך גם הוא בזכות יעקב.
יעקב הבין שלבן מהסס, אך לא היתה לו ברירה. לכן יעקב החליט שזה היה אישור לכך שלבן קיבל עליו את ההסכם והמשיך לעבוד בכל כוחו, ובסוף שבע השנים יראו מה קרה.

כפי שנראה בעתיד ההסכם הזה היה חלש ביותר, וללבן היה חופש פעולה גדול לבחור איך יתבצע ההסכם.

הצד האפל של לבן[עריכה]

ראו: ירושת יעקב באדמתו של לבן
לבן ידע שמגיע ליעקב שליש מאדמתו שלו, שבתואל אביו קיבל בירושה מתרח סבו. לבן ידע שאברהם בן תרח עזב לכנען ושיורשיו של תרח מחזיקים בחלקו של אברהם ויורשיו כמשמרת.
לבן גם ידע שהוא לא נתן לרבקה נדוניה נאותה. רבקה לא קיבלה דבר מבתואל אביה לכבוד חתונתה, והרי היא היתה זכאית, לפי חוקי חמורבי מספר 184, לחצי מהמיטלטלין (צאן) של בתואל. עם זאת, לבן השאיר את כל הצאן של בתואל לעצמו.
לבן לא רצה לתת ליעקב את הרכוש שהגיע ליעקב, ולכן הוא שמח כשנוכח לדעת שיעקב אינו מודע לזה ומוכן לעבוד. לבן התנהג יפה ליעקב כדי למנוע מיעקב לחשוב ולגלות את האמת. לבן גם לא היה יכול להסביר לבנותיו או לבניו את עניין האדמה והנדוניה כדי שהדבר לא יתגלה ליעקב.

מקורות[עריכה]

נלקח בחלקו מ- סנדובסקי, אילן .(14/09/2010). פסח: אסור לנשים לקלל את לבן הארמי. [גרסה אלקטרונית]. אתר מאמרים. מ:http://www.articles.co.il/article.php?id=80762