ביאור:בראשית כט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית כט ד: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כט ד.

אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם[עריכה]

מכאן אנחנו לומדים:

  • הרועים באמת היו בני עמו, הרי רבקה אמו באה לכנען מחרן.
  • יעקב דיבר בשפתם של הרועים.
  • פתיחה חברותית: "אַחַי". יעקב, האיש הזר שפתאום הופיע, הראה שאין לו כוונות רעות כמו לתקוף או לגנוב.
  • המילה "אַחַי" היא רחבה וכוללת כל אדם, אפילו זר. השימוש הזה קיים גם בימינו וגם בשפות אחרות.
  • הבאר היתה מרכז פעילות וזה היה מקום טוב לעצור ולקבל מידע. בגלל שהיו מספר אנשים במקום, היה להם קשה יותר לשקר ולהטעות את הזר.

אין ספק שיעקב שאל לאורך כל הדרך את אותה שאלה: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם", וכאשר הם ענו את שם העיר, הוא שאל איך ממשיכים לחרן. כך, לבסוף, יעקב נקלע לבאר הזאת. יעקב בא לבד בלי חיילים או רכוש והוא לא נראה מאיים או מסוכן.

וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ[עריכה]

"וַיֹּאמְרוּ"– ברבים. הרועים ישבו יחד וענו ביחד. הרועים לא נבהלו וברחו מהזר. הם לא התחילו לשאול אותו מי הוא ולמה הוא בא. הם ענו לשאלה בפשטות, ללא תוספות וללא גינוני כבוד. ייתכן שבהמשך הרועים האלה או חבריהם, יעבדו עבור יעקב, מנהל העבודה של לבן.