אמרי במערבא/מסכת יומא
מסכת יומא[עריכה]
פרק א - שבעת ימים[עריכה]
שמיני רגל בפני עצמו רק לארבעה דברים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"ז (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
כשעושים רצונו העבודה על שמם - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראת העבודה על שמם, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום נקראת רק על שם משה. ובירושלמי לא הובא1.
מיתתן של צדיקים[עריכה]
בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל וכו'. שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות.
בבבלי - מועד קטן כח. כתוב: כשם שאפר פרה מכפר וכו', וגם מימרא זו נזכרה בירושלמי.
גירסא הפוכה במחלוקת מה מעכב במילואים, והנ[עריכה]
אמר רבי חנינה: ועשית לאהרן ולבניו ככה - כל האמור בפרשה מעכב וכו', אמר רבי יוחנן: כל המעכב לדורות מעכב כאן וכל שאין מעכב לדורות אינו מעכב כאן. מה אית לך (מאי בינייהו)? סמיכה ושירי דמים שאינן מעכבין לדורות מעכבין כאן.
בבבלי - הביא את שניהם, דן מי סובר כאיזו דעה והוכיח שמחלוקתם הפוכה2. כמו כן בבבלי הביא בנפק"מ סמיכה ועוד כמה דינים, אך לא שיירי דמים. ותוס' (ה. ד"ה סמיכה) באמת הקשה מדוע לא הביא אותם.
סדר הלבשת הכהנים בימי המילואים[עריכה]
ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטן של בנים.
בבבלי - כתב שבכתונת ומצנפת כו"ע לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו, אך באבנט נחלקו אמוראים. וגליון הש"ס על הירושלמי הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס "כתונת" במקום "ציץ", אך היפה עיניים חלק עליו והשאיר את הגירסא שבדפוס.
משה ואהרן בימי המילואים[עריכה]
כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרת שכינה על ידיו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרת שכינה על ידיו.
בבבלי - לא הובא.
האם לומדים מילואים מקרבנות או מבראשית, יום ולילה[עריכה]
מילואים - מאיכן (מהיכן) למדו, מן הקרבנות או ממעשה בראשית? אין תימר (אם תאמר) מן הקרבנות - הלילה הולך אחר היום, אין תימר ממעשה בראשית - היום הולך אחר הלילה.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת כמה פעמים העמידו ופירקו את המשכן[עריכה]
על דעתיה דרבי יוחנן היה שם שבע עמידות וששה פירוקין, על דעתיה דרבי חייה בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין.
בבבלי - לא הובא.
בועל נידה אינו כנידה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ח ה"ה (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.
טומאה דחויה בציבור לכו"ע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ז ה"ה (מט.-מט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור מפסוק שהלשכה פטורה ממזוזה[עריכה]
בשעריך - אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והעזרות (שפטורים ממזוזה), אית תניי תני לרבות. מאן דאמר פרט רבי יהודה (ולכן פוטר את לשכת פלהדרין), מאן דאמר לרבות רבנן.
בבבלי - פירש שטעם מחלוקתם הוא האם דירה בעל כורחה (שהכהן גדול מחויב לדור בה) שמה דירה.
כהנים הורגים זה את זה, כמה כהנים גדולים היו בבית שני[עריכה]
בראשון (בבית המקדש הראשון) שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו שימשו בו שמונה עשר כהנים, אבל בשיני (בבית המקדש השני) על ידי שהיו נוטלין בדמים, ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים - שימשו בו שמונים כהנים, ויש אומרים שמונים ואחד, ויש אומרים שמונים ושנים, ויש אומרים שמונים ושלש, ויש אומרים שמונים וארבע, ויש אומרים שמונים וחמש.
בבבלי - לא הובא שהיו הורגים זה את זה3. כמו כן בבבלי כתוב שבבית המקדש השני שימשו יותר משלוש מאות כהנים גדולים.
מדוע חרבה שילה[עריכה]
מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים.
בבבלי - חטאם היה גילוי עריות ובזיון קודשים, ולא ביזוי מועדות.
ביהמ"ק השני חרב בעוון שאהבו ממון[עריכה]
מצאנו שלא חרב הבית בראשונה וכו', אבל בשיני (בית המקדש השני) מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת (הרגל) טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם.
בבבלי - חטאם היה רק שנאת חינם, ולא שאהבו ממון.
שלוחי מצוה אינן ניזוקים - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בפסחים פ"א ה"א (ב:).
סיבה ומסובב בכלי שרת[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ו (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
כה"ג מקדש אשה אחרת על תנאי[עריכה]
מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו וכו' דברי רבי יהודה.
בבבלי - סובר שמתקינים לו אשה אחרת אלא שמגרשה על תנאי.
סתירה האם חוששים למיתה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"ד (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
חוששים שהסגן יהרוג את הכה"ג[עריכה]
דאין מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה (לא מייחדים את הסגן עם הכהן הגדול שמא יהרגנו).
בבבלי - לא הובא חשש זה4.
כה"ג שנפסל וחזר לעבודתו[עריכה]
עבר זה (אירע פסול בכה"ג) ושימש זה (כהן אחר במקומו, ואח"כ עבר פסולו של הראשון) - הראשון כל קדושת כהונה עליו, השיני (השני) אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.
בבבלי - זו דעת רבי יוסי, ורבי מאיר סובר שהראשון חוזר לעבודתו והשני כל מצוות כהונה גדולה עליו.
האם בעלי מומין תוקעים בחצוצרות, טעות של רבי טרפון[עריכה]
וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל (כך הגירסא כאן ובמגילה פ"א ה"י (יד:). אך בהוריות פ"ג ה"ב (טז:) הגירסא: רבן של כל ישראל) לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן? דתני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות - תמימים ולא בעלי מומין דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה חצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו רבי עקיבה: רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.
בבבלי - לא דן כלל האם בעלי מומין תוקעים בחצוצרות. כמו כן בבבלי לא נמצאת הלשון "רבי טרפון אביהן של כל ישראל5 לא טעה6?", אך את הלשון "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים" אמר רבי טרפון לרבי עקיבא גם בקידושין סו: ובזבחים יג.
איסור לשאת אשה בשבת משום קניין[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל פניות לא יהו אלא לימין - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - כתב כאן (ובעוד מקומות) שכל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, ובירושלמי לא הובא כלל.
מחלוקת אם כה"ג מתלבש בכליו בכל יום, מתי הציץ מרצה[עריכה]
רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יהושע בן לוי: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו וכו', רבי עוקבה בשם רבי יהושע בן לוי: לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. אית תניי תני הציץ מרצה (רק כשהוא) על מצחו (של הכה"ג), אית תניי תני אפילו בזוית (כשהוא מונח בקרן זווית ואינו על מצחו) וכו'. מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו מסייע לרבי יוסי בי רבי בון (שמתלבש בכליו בכל יום כדי שהציץ ירצה), מאן דאמר אפילו בזוית מסייע לרבי עוקבה (שהציץ מרצה אע"פ שאינו לבוש בו בימות החול).
בבבלי - נחלקו האם הציץ מרצה כשאינו על מצחו, אך לא נחלקו האם מתלבש בכליו בכל יום.
כה"ג צריך להיות גדול במראה[עריכה]
והכהן הגדול מאחיו שתהא גדולתו מאחיו וכו' בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה.
בבבלי - לא הובא "ובמראה", אלא רק ארבע המעלות האחרות.
הרי ממילא כה"ג לא ראה קרי, ניסים[עריכה]
ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן (שכהן גדול לא ראה קרי ביום כיפור, ומדוע צריך לאסור עליו מאכלים שונים)? אמר רבי אבון: על שם לא תנסו (אסור לנסות את ה' שיעשה ניסים). אמר רבי יוסי בי רבי בון: כאן בראשון (במקדש ראשון) וכאן בשני.
בבבלי - לא הובא, אך בפסחים (סד:) יש דעה שאין סומכין על הנס7.
ג' מעשים בכה"ג צדוקי, והאם נהרג כשרגמוהו[עריכה]
מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים וכו'. אית דבעי מימר (הוא אותו כהן גדול בשלושת המעשים:) היא דפרה (מעשה בכה"ג צדוקי שלא רצה לשרוף פרה אדומה כאשר הוא מעורב שמש) היא דסוכה (כה"ג צדוקי שניסך על רגליו ורגמוהו באתרוגים) היא דיום הכיפורים (כה"ג צדוקי שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים), רבי סימון לא אמר כן אלא: או דפרה ודסוכה חד (הוא אותו כה"ג במעשה בפרה ובסוכה) ודכיפורים חד (ובמעשה ביו"כ הוא כה"ג אחר), או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד (אך אי אפשר לומר שהוא אותו כה"ג ביום כיפור ובסוכה, שהרי בכל אחד מהמעשים האלו מת מיד לאחר המעשה. מוכח מהירושלמי שבמעשה של סוכה מת מרגימת האתרוגים).
בבבלי - הובא אותו מעשה בכהן גדול צדוקי שהקטיר מבחוץ וכו', אך לא דן האם הוא אותו הכהן בפרה ובסוכה. לגבי המעשה בכה"ג בסוכה כתוב בסוכה מח: שרגמוהו באתרוגים, אך לא כתוב שמת מכך8.
מזבח פגום[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ד ה"ו (כא:), ועיין מה שכתבנו שם.
אפילו מלאך לא נכנס לקה"ק, אא"כ הכהן צדוקי[עריכה]
בעון קומי (לפני) רבי אבהו: והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו - אפילו אותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד (וכיצד המלאך נכנס לקודש הקודשים לחבוט בכהן הגדול הצדוקי)! אמר לו: בשעה שהוא נכנס כדרכו (אסור למלאכים להיכנס, אך כשנכנס להקטיר כדרך הצדוקים - מותר).
בבבלי - לא הובאו שאלה ותשובה אלו9.
משלי ותהילים מעוררים[עריכה]
ובמה קורין לפניו (לפני הכהן הגדול כדי שלא יישן)? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל. תני: (מוסיף על המשנה שקוראים לפניו גם) במשלי ובתילים (תהילים), מפני שטעמן מפיג את השינה.
בבבלי - לא דן בזה ולא הוסיף על המשנה.
רמיזה בזמן התפילה[עריכה]
כהנא שאל לרב: מה ניתני (כיצד נגרוס במשנה "זכריה בן קובטל") - קבוטר (או) קבוטל? והוה קאים מצלי וחוי ליה באצבעתיה (והיה רב מתפלל והראה לו באצבעו): צפר (אמור) קבוטר.
בבבלי - המעשה שקרא את שמע, ומסיק שעסק בפרק שני, שבפרק ראשון אסור לרמוז.
השטן לא מקטרג ביום כיפור - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן שהשטן בגימטריא שלוש מאות שישים וארבע, שביום כיפור אין לו רשות לקטרג. ובירושלמי לא הובא10.
כרובים וארון אינן מן המידה, פניהם לקיר ולבית[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ו ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
חמישה דברים חסרו במקדש שני[עריכה]
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב ה"א (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - בראשונה[עריכה]
האם בדיעבד אפשר להקריב לפני תמיד של שחר[עריכה]
אימרין שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן? ולאו מתניתא היא - אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד? מתניתא למצוה (לכתחילה), מה צריכה ליה לעיכוב (ועדיין ספק האם מעכב. ונשאר בספק).
בבבלי - פסחים נט. הביא דין זה, ולא דן אם הוא מעכב. ותוס' (יומא לד. ד"ה העולה (הראשון)) כתבו שהוא לעיכוב, והיפה עיניים (בבא מציעא נה.) תמה עליהם שלא הזכירו את הירושלמי.
ריצוי ציץ על טומאת ידיים[עריכה]
ציץ מהו שירצה על טומאת ידים? (ונשאר בספק. המשנה למלך (ביאת מקדש פ"ד ה"ו) הקשה שהרי בבבלי פסחים יט. מפורש שאין במקדש טומאת ידיים כלל, וציון ירושלים וגליון הש"ס על הירושלמי כאן דנו בזה).
בבבלי - לא הובא.
האם שינה ולינה פוסלות ידיים ורגליים[עריכה]
רבי לעזר בי רבי שמעון אומר: אפילו עסוק בעבודה כל שלשה אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות (אך לאחר שלושה ימים צריך, שאי אפשר שלא יישן).
בבבלי - זבחים יט: כתב עד עשרה ימים. וגליון הש"ס על הירושלמי (כאן) פירש שהבבלי סובר ששינה לא פוסלת את ידיו ורגליו.
מניית ישראל, שאול, פרנס, נקמת ת"ח - אינם בירושלמי[עריכה]
מהו הצביעו? הוציאו אצבע (למנות את הכהנים בשביל הפייס).
בבבלי - הביא כאן אגדות רבות שאינן בירושלמי: האיסור למנות את ישראל11, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום לא יימד ולא ייספר ובזמן שלא עושים כחול הים12, דוד ולא עלתה לו שאול ועלתה לו, אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחריו, ת"ח צריך לנקום ולנטור כנחש13.
הנעלבים ואינם עולבים - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בשבת פ"ט ה"ג (נט:).
האב שדאג לסכין - לגנאי[עריכה]
מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות של מזבח נטל חבירו את הסכין ותקעה בלבו וכו'. נכנס אביו של אותו התינוק אמר להן: אני כפרתכם אדיין (עדיין) התינוק מפרפר ולא ניטמאת הסכין. מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים לגנאי.
בבבלי - הסתפק האם הוא לגנאי או לשבח, והסיקו שהוא לגנאי, ובירושלמי פשוט שהוא לגנאי14.
מניין הכהנים בפייס - לימין או לשמאל[עריכה]
כיצד היה הפייס מהלך לימין (או) לשמאל (כאשר מונה את הכהנים)? אמר רבי בון בר חייה וכו': לימין הפייס מהלך. תלמידוי (תלמידיו) דרבי יונה בשם רבי חילפיי: הכיני (באמת) לשמאל הפייס מהלך.
בבבלי - לא דן בזה כלל.
ממונה על הפתילות במקדש[עריכה]
בן בבי על הפקיע - שהיה מזויג את הפתילות (קולע פתילות למנורה).
בבבלי - הביא זאת, דחה, והסיק שהיה ממונה להלקות15.
אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
יש ישיבה בעזרה אפילו לכה"ג[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
קטורת מעשרת[עריכה]
נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל פעם.
בבבלי - גם כן הובא שהקטורת מעשרת. והירושלמי הוסיף את ההדגשה שהם שניים.
הכתוב לא בא לנעול אלא לפתוח[עריכה]
וכי מה בא הכתוב - לפתוח או לנעול? לא בא לנעול אלא לפתוח (לא לסתום אלא לפרש).
בבבלי - לשון זו אינה.
פרק ג - אמר להם הממונה[עריכה]
נאמנות של נשים, סוסיתה[עריכה]
רבי אמי מטלטל (בראש השנה פ"ב ה"א (יא.) הגירסא: מל, וכן הגיה הפני משה כאן) על פום נשייא דאמרן שמשא הוות על סוסיתה (היה מטלטל ע"פ נשים שאומרות שהשמש שקעה בעיר שנקראת סוסיתה והשבת יצאה. ומראה הפנים וציון ירושלים דנו בנאמנות הנשים על כך).
בבבלי - לא הובא דין זה, ולא נזכר המקום "סוסיתה".
מזכיר חברון כדי להזכיר זכות אבות[עריכה]
ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין (הן)? בא להזכיר זכות אבות.
בבבלי - לא הובא טעם לזה16.
זריזים מקדימים למצוות - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ד ה"ח (כ:).
אברהם קיים עירובי תבשילין - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בקידושין פ"ד הי"ב (מח.).
זמנם של איילת השחר, עלות השחר והנץ החמה[עריכה]
אמר רבי חנינה: מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל, ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל.
בבבלי - פסחים צד. נחלקו האם מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין או חמישה מילין. הכוכב אילת השחר והזמן שבינו לעלות השחר לא הוזכרו כלל בבבלי.
ביאה במקצת - לא שמה ביאה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ב ה"ג (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם תולדות אש כאש, כיבוי גחלת מתכת[עריכה]
רבי יודה (שמתיר לחמם עששיות של ברזל ולהטילם לצונן) סבר מימר (סובר) שאין תולדת אש כאש, ורבנן סברין מימר תולדת אש כאש.
בבבלי - יש בסוגיא זו כמה שינויים: הבבלי ביאר את דעת רבי יהודה בכך שלא הגיע לצירוף, או שדבר שאינו מתכוון מותר. בבבלי (שבת לט.) פשוט שתולדות האור אסורות17. כמו כן מהירושלמי כאן מוכח שכיבוי גחלת של מתכת הוא איסור דאורייתא, ובבבלי (שבת מב.) מפורש שהוא רק דרבנן18. וכן הירושלמי כאן דן באיסור כיבוי, והבבלי באיסור צירוף (וגליון הש"ס על הירושלמי כאן דן בזה).
מחלוקת כמה כותנות לכל כהן[עריכה]
רבנן אמרי: שתי כתנות לכל אחד ואחד, רבי יוסי אומר: אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת אם צריך לשמה במזוזה, אבני קודש ובגדי כהונה[עריכה]
עור שעיבדו לשם קמיע (לשם חולין ולא לשם מזוזה) - מותר לכתוב עליו מזוזה, רבן שמעון בן גמליאל אוסר (שמזוזה צריכה עיבוד לשמה) וכו'. דתני אבני קודש (כגון לבניית המזבח) - צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו (לשם קודש), בגדי קדש (בגדי כהונה) - צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו (לשם קודש), ואמר רבי חנינה בשם רבי יסא במחלוקת היא (הברייתא שאבני קודש ובגדי כהונה צריכים להיות לשמן היא לדעת רשב"ג, אך חכמים חולקים עליו, כמו במזוזה).
בבבלי - לא דן בכל אלה19. הרמב"ם פסק שמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה (תפילין פ"א הי"א), אך כלי קודש ואבני קודש צריכים להיות לשמן (בית הבחירה פ"א ה"כ).
סיבה ומסובב בכלי שרת[עריכה]
כלי שרת מאימתי הן קדישין - מיד או בשעת התשמיש? אין תימר (אם תאמר) מיד - ניחא, אין תימר בשעת התשמיש - כאחת הן קדושין? (אי אפשר לומר שעבודתן מחנכתן כי לא יתכן שסיבה ומסובב יקרו באותו הרגע).
בבבלי - יב: פשוט שאפשר שעבודתן מחנכתן.
הזורק כלי לד' אמות של מת - אסור בהנאה[עריכה]
הזורק כלי לפני מיטתו של מת (מפני צערו רוצה לאסור על עצמו את ממונו) - לתוך ארבע אמות אסור בהנייה (כתשמישי המת שאסורים בהנאה. פני משה: שנתכוון שיהא נקבר עימו. קרבן העדה: שמת תופס ארבע אמות ונחשב כאילו הוא על המת עצמו), כל חוץ לארבע אמות - מותר בהנייה.
בבבלי - סנהדרין מח: אין דין של ארבע אמות, אלא רק אם נגעו במיטה אסורים מדרבנן משום דמחלפי בתכריכי המת.
מילא כתונת שקופה במים וכך נסתמה[עריכה]
מעשה ברבי אלעזר בן חרסום שלבש כותנות בשתי ריבוא, ועלה והקריב על גבי המזבח, והורידו אותו אחיו הכהנים שהיה נראה מתוכה ערום. מה עשה? מילא אותה מים (וכך נסתמו הנקבים) וסבב את המזבח שבע פעמים.
בבבלי - הובא המעשה בלי הסוף שמילאה במים20.
עולה מכפרת על הרהור[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ח ה"ז (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
השם המפורש היה משתכח מהציבור[עריכה]
אילו ואילו (הקרובים אל הכהן הגדול והרחוקים ממנו) לא היו זזים משם (מבית המקדש) עד שהוא מתעלם מהן (שהיו שוכחים את השם המפורש ששמעו מהכהן הגדול), (שנאמר) זה שמי לעולם - זה שמי לעלם (שנעלם מהם).
בבבלי - לא הובא, ואת הלימוד "זה שמי לעלם" דורש בקידושין עא. על כך שצריך להסתיר את השם, אך לא שהיה משתכח מהם.
מעשים על הסתרת שם המפורש[עריכה]
שמואל הוה עבר, שמע פרסייא מקלל לבריה ביה (בשם המפורש) ומית. אמר: אזל גוברא (הלך כוחו של השם), ומאן דשמע שמע. רבי אינייני בר סוסיי סלק גבי רבי חנינה לציפורין (לציפורי). אמר: איתא ואנא מסר יתיה לך (בוא ואמסור לך את השם המפורש). עאל ליה בריה תחותי ערסא (נכנס בנו ונחבא תחת המיטה), עטש ושמע קליה. אמר: מה אתון נהיגין גביכון ברמיו? אזל לא לך ולא ליה (מה אתם נוהגים ברמאות, לא אומר לכם). חד אסי בציפורין אמר לרבי פינחס בר חמא: איתא ואנא מסר ליה לך. אמר ליה: לית אנא יכיל. אמר: למה? אמר ליה: דאנא אכיל מעשר, ומאן דרגיל ליה לא יכיל מיכול מבר נש כלום (איני יכול לקבל את השם המפורש, כי אני אוכל מעשר, ומי שיודע את השם המפורש לא יכול לקבל כלום מבשר ודם).
בבבלי - קידושין עא. גם כן הוזכר שלא מפרסמים את השם, אך מעשים אלה לא הובאו שם.
ניצוצות יצאו מהטבלה של פרשת סוטה[עריכה]
אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה שהיתה החמה זורחת היו הניצוצות מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה.
בבבלי - הניצוצות יצאו מהנברשת שעשתה, ולא מהטבלה. ושיירי קרבן (סוטה פ"ב ה"ב (י:)) כתב שמסברא נראה כדעת הבבלי.
מחלוקת האם פרשת סוטה כתובה בראשי תיבות[עריכה]
רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי: אל"ף בי"ת היה כתוב עליה וכו', תני רבי הושעיה: כל פרשת סוטה היה כתוב עליה (ממש, ולא בראשי תיבות) שממנה היה קורא ומתרגם כל דקדוקי הפרשה (והיפה עיניים פירש שאינה מחלוקת, אלא למסקנה לכו"ע היתה כתובה ממש ולא בראשי תיבות).
בבבלי - פשוט שהיתה כתובה בראשי תיבות.
בריה בלעה את שער ניקנור - אינו בירושלמי[עריכה]
ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו וכו' ונטלו אחד מהם (מהדלתות) והטילוהו בים וביקשו להטיל עוד שני וכו' כיון שהגיע ללמינה (נמל) של יפו התחיל מבעבע מתחת הספינה.
בבבלי - גם כן הובא אותו מעשה, והוסיף שיש אומרים שבריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה, ודעה זו לא הובאה בירושלמי21.
דעה שבית אבטינס וגרמו הם הכשרים שבכל הדורות[עריכה]
דתנינן תמן אילו הן הממונין שהיו במקדש (ומזכיר גם את בית גרמו ובית אבטינס), רבי חזקיה אמר: רבי סימון ורבנן, חד אמר כשירי כל דור ודור (הכשרים שהיו בכל ימי עמידת הבית) בא למנות, וחרנה (והאחר) אמר מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו. מאן דאמר כשירי כל דור ודור בא למנות - על כולם (גם בית גרמו ואבטינס) הוא אומר זכר צדיק לברכה, מאן דאמר שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו על כולם הוא אומר ושם רשעים ירקב.
בבבלי - הביא דעות שמעתה אסור לספר בגנותן, וכן שמצאו תשובה לדבריהם, אך לא כתב שהם הכשרים שבכל הדורות.
אין מלכות נוגעת בחברתה - אינו בירושלמי[עריכה]
ועל כולן היה בן זומא אומר משלך יתנו לך וכו' ואין אדם נוגע במוכן לך.
בבבלי - גם כן הביא זאת והוסיף: ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וכן הובא בבבלי בכמה וכמה מקומות, ובירושלמי לא הובא כלל.
קריאה בשם של רשע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פי"ד ה"ב (עד:), ועיין מה שכתבנו שם.
השומר את עצמו ג' פעמים מעבירה - הקב"ה משמרו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ט (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - טרף בקלפי[עריכה]
הגורלות היו חקוקים ולא כתובים[עריכה]
חקוקים היו (הגורלות, ולא כתובים).
בבבלי - לא הובא.
הגורל בחלוקת ארץ ישראל[עריכה]
בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל, אחת שהגורלות נתונין בתוכה ואחת ששמות השבטים בתוכה, ושני פירחי כהונה עומדים, מה שזה מעלה וזה מעלה - זכה.
בבבלי - בבא בתרא קכב. גם כן הובא, והוסיף שגם האורים ותומים אמרו איזה שבט זכה באיזה תחום.
אפילו מלאך לא נכנס לקודש הקודשים, אך הקב"ה כן[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ה ה"ב (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.
נתערבו הגורלות[עריכה]
נגע בהן כשהן למטה ונתערבו (הגורלות נתערבו כשהיו עדיין בתוך הקלפי) - אין השעירים כמצותן, ומשהעלה אותן נגע בהן ונתערבו - השעירים כמצותן (משום שעליית הגורל מהקלפי היא זו שמעכבת, ולכן צריך שהגורל יהיה ברור בזמן העלייה). ובעלייתו נגע בהן ונתערבו אמר (במקרה שנתערבו לאחר העלייה, שכשר, אומר): אם של שם יעלה בימיני יקדש זה שעל ימיני קדש אם שלשם יעלה בשמאלי יקדש זה שעל שמאלי קדש.
בבבלי - נחלקו אמוראים האם עליית הגורל מהקלפי מעכבת, ולא הביא את המקרה שנתערבו הגורלות.
הכתב על הציץ[עריכה]
ציץ, היה כתוב עליו קודש לה', קודש מלמטן ושם מלמעלן, כמלך שהוא יושב על קתדרון (כיסא) שלו.
בבבלי - סוכה ה. ושבת סג: הלשון: "כתוב עליו ב' שיטין, יו"ד ה"א מלמעלה וקודש למ"ד מלמטה", ולא הוסיף "כמלך שיושב על קתדרון שלו"22. והמפרשים האריכו בכמה שיטות בהסבר צורת הציץ.
שעיר מעכב את הפר[עריכה]
פר מעכב את השעיר (אם הקדים אחת מעבודות השעיר המאוחרות לעבודות הפר - עבודה זו נפסלת), השעיר מעכב את הפר (אם הקדים אחת מעבודות הפר המאוחרות לעבודות השעיר - עבודה זו נפסלת).
בבבלי - סובר שפר מעכב את השעיר אך שעיר אינו מעכב את הפר.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הווידוי מעכב בשעיר המשתלח[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ו ה"ב (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שלוש לשונות הן[עריכה]
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: שלשה לשונות הן - של שעיר בסלע ושל מצורע בשקל ושל פרה בשתי סלעים.
בבבלי - נחלקו אם הן שלוש לשונות או שתי לשונות.
גירסא הפוכה במחלוקת האם אפילו בדמו של פר[עריכה]
שחט ומת (הכהן הגדול), אחר מהו שייכנס בדמו? רבי שמעון בן לקיש אמר: בפר אבל לא בדם (ולכן הכה"ג החדש צריך לשחוט פר חדש), רבי חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין אפילו בדם (ולכן הכה"ג החדש יוצא ידי חובה בדם של אותו הפר).
בבבלי - מט: הדעות הפוכות: ריש לקיש אמר אפילו בדמו של פר ורבי חנינא אמר בפר ולא בדמו של פר23.
על מה מכפרים בגדי כה"ג[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ז ה"ג (לח.), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד מזקקים זהב[עריכה]
וזהב מאופז - זהב מזוקק, שהיו מחתכין אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות (יענים) והן מסננות אותו (בקיבתן). ויש אומרים שהיו טומנין אותו בזבל שבע שנים.
בבבלי - לא הובא.
דם פרויים הוא פירות מגפן של זהב[עריכה]
זהב פרויים - רבי שמעון בן לקיש אמר: אדום דומה לדמו של פר. ויש אומרים: זהב שהוא עושה פירות, כיי (כמו) דתנינן תמן וגפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל. אמר רבי אחא בר יצחק: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו, ובשעה שהיו אילו שבחוץ עושין פירות היו אילו שבפנים עושין פירות, הדא היא דכתיב פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן וגו'. אימתי יבשו? אמר רבי יצחק חיננא בר יצחק: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו, דכתיב ופרח לבנון אומלל.
בבבלי - הביא רק את הפירוש הראשון, שדומה לדם הפרים. האגדה על גפן של זהב גם כן הובאה בבבלי (אך לא בעניין זהב פרויים) בדף לט:, ושם מבואר שהגפן יבשה כשנכנסו עובדי כוכבים להיכל.
סוגיית פיטום הקטורת[עריכה]
פיטום הקטורת הצרי והצפורן וכו'.
בבבלי - סוגיא זו לא הובאה ביומא כלל, אלא בכריתות ו.24
כל פניות לא יהו אלא לימין - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביומא פ"א ה"ב (ה:).
טומאה דחויה בציבור לכו"ע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ז ה"ה (מט.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ה - הוציאו לו[עריכה]
הכף היא כלי חול[עריכה]
הכף (של הקטורת) וכו' הדא אמרה כלי חול הוא (הכף).
בבבלי - לא דן האם היא כלי חול או קודש.
צניעותה של קמחית[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כיצד פודים תמידים שהותירו[עריכה]
הותירו תמידין (בראש חודש ניסן נשארו תמידים שנקנו לפני כן, ואי אפשר להקריבם כעת משום שהם נקנו מתרומת הלשכה של השנה שעברה) - שמואל אמר נפדין כתמימין, רבי יוחנן אמר נפדין כפסולי המוקדשין (ירעו עד שיסתאבו).
בבבלי - שבועות יא: היא מחלוקת תנאים: לחכמים נפדים תמימים ולרבי שמעון לא.
חברבר וכלב שוטה הורגים בוודאי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם אפילו בדמו של פר[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ד ה"ג (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם היתה פרוכת גם בעלייה[עריכה]
מה טעמא דרבנן? והבדילה הפרכת לכם וגו' (ומספק עשו שתי פרוכות). מה עבד לה רבי יסי? בין קודש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן (הפסוק מלמד שצריך פרוכת גם בעלייה בין קודש הקודשים לקודש). ולית לרבנן כן (שיש גבול ביניהם גם בעלייה)? אית לן כהיא דתנינן וראשי פסיפסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים (אך לא פרוכת).
בבבלי - דן במחלוקת רבי יוסי וחכמים, אך לא הביא שנחלקו לגבי פרוכת בעלייה.
היכן הלך הכה"ג כשנכנס לקה"ק[עריכה]
תני מן המנורה ולדרום היה נכנס דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר: מן השולחן ולצפון היה נכנס. אית תניי תני: ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס.
בבבלי - רבי יהודה אומר בין המזבח למנורה (כדעה השלישית בירושלמי), רבי מאיר אומר בין השולחן למזבח (דעה זו אינה בירושלמי), רבי יוסי אומר בין השולחן לכותל (כדעתו בירושלמי). הדעה שמהמנורה ולדרום (דעת רבי מאיר בירושלמי) אינה בבבלי.
פסוקים שאין להם הכרע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"ז (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
הכה"ג הזיז את הפרוכות כדי שלא ישרפו[עריכה]
דוחק היה באצילי ידיו (במרפקים) כדי שלא ישרפו הפרכות (מזיז את הפרוכות לצדדים כדי שלא ישרפו מהגחלים).
בבבלי - לא הובא.
הכה"ג זורק את הכף באוויר או תופסה ברגלו[עריכה]
אמר רבי חנינה: מניח את הכף בארץ וזורקה באויר וקולטה במחתה, שמואל אמר: בודדה ברגלו.
בבבלי - סובר שאוחז את הכף באצבעות ידיו או בשיניו.
תפילת כהן גדול[עריכה]
וכך היתה תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא תצא עלינו גלות וכו', שלא יצא עלינו חסרון וכו', שתהא השנה הזאת שנת זול וכו', ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים וכו', שלא יגבהו שררה זו על גב זו, ועל אנשי השרון היה אומר וכו' שלא יעשו בתיהן קבריהן. ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל.
בבבלי - הנוסח קצר הרבה יותר. ונוהגים לומר ביום כיפור בסדר העבודה נוסח דומה לנוסח הירושלמי.
הכה"ג שהאריך בתפילתו הוא שמעון הצדיק[עריכה]
ולא היה מאריך (בתפילה בקודש הקודשים) שלא להבעית את ישראל. מעשה באחד שהאריך וגמרו להיכנס אחריו (שחששו שמת), אמרו שמעון הצדיק היה, אמרו לו: למה הארכתה? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא יחרב וכו'.
בבבלי - גם כן הובא מעשה זה, אך לא מוזכר שהוא שמעון הצדיק.
אפילו מלאך לא נכנס לקודש הקודשים, אך הקב"ה כן[עריכה]
שמעון הצדיק וכו' אמר להן: כל שנה שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי (לפני) רבי אבהו: והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו - אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (דהיינו מלאכים) לא יהיו באהל מועד! אמר לון: מה אמר לי דהוה בר נש (שהיה אדם או מלאך)? אני אומר הקב"ה היה.
בבבלי - לט: מובא המעשה בשמעון הצדיק, אך לא מוזכר שהוא הקב"ה עצמו אלא סתם "זקן"25.
כל פניות לא יהו אלא לימין - אינו בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו ביומא פ"א ה"ב (ה:).
מקום ההזאות במקדש[עריכה]
וכפר את מקדש הקודש - זה לפניי לפנים, ואת אוהל מועד - זה ההיכל, ואת המזבח - זה מזבח הזהב, יכפר - אף על העזרות, מה אית לך כפרה בעזרות (איזו כפרה יש בעזרות), לא השיריים? (בתמיה. מוכח מהירושלמי שברייתא זו דנה על מקום ההזאות).
בבבלי - הובאה ברייתא זו, ורש"י (ד"ה זה) פירש שמכפר על טומאות שקרו במקומות אלו, ותוס' (שבועות יג: ד"ה וכיפר) פירשו שמזה במקומות אלו, כירושלמי. ומראה הפנים והיפה עיניים דנו בזה.
פרק ו - שני שעירי[עריכה]
החצוצרות צריכות להיות שוות[עריכה]
שעירים וכו' שיהו שוין, כבשים וכו' שיהו שוין, צפרים וכו' שיהו שוות, חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות.
בבבלי - הובא הדין שצריכים להיות שווים לגבי שעירים כבשים וציפורים, אך לא לגבי חצוצרות.
גירסא הפוכה במחלוקת איזה שעיר קרב[עריכה]
אי זה מהן קרב תחילה (כאשר מת אחד השעירים ולקח זוג לשני)? רב אמר: שני שבין זוג שני, רבי יוחנן אמר: שני שבין זוג ראשון.
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יוחנן אמר בזוג הראשון ורב אמר בשני26.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הווידוי מעכב בשעיר המשתלח[עריכה]
יעמד חי (השעיר המשתלח) וכו' - עד מתי הוא חיה? עד וכלה מכפר את הקודש (עד סוף כל הכפרה, שהוא לאחר הווידוי) דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר עד שעת הוידוי (ולא כולל את זמן הווידוי). על דעתיה דרבי יהודה הוידוי מעכב, על דעתיה דרבי שמעון אין הוידוי מעכב.
בבבלי - מ: הדעות הפוכות: לרבי שמעון הווידוי מעכב ולרבי יהודה לא27.
האם שעיר לעזאזל שברח מטמא בגדים[עריכה]
ברח (השעיר שצריך להשתלח לעזאזל) דרך הליכה - מטמא בגדים, דרך חזירה - אינו מטמא בגדים (קרבן העדה פירש שדרך הליכה הוא שברח קודם שנדחה לצוק, ודרך חזרה הוא לאחר שנדחה לצוק ולא מת. והפני משה פירש שדרך הליכה הוא שברח לכיוון הצוק, ודרך חזרה הוא לכיוון אחר, ובשניהם הוא קודם שנדחה לצוק).
בבבלי - לא דן במקרה שהשעיר ברח.
השאלות על פלוני, רועה, ממזר וכו' - אינן בירושלמי[עריכה]
שאלו את רבי אליעזר: חלה השליח (האדם שצריך לשלח את השעיר לעזאזל, האם אפשר לשלחו ביד אחר)? אמר להן: כך תהו בשלום. ואם חלה המשתלח (השעיר)? אמר להן: יכול הוא לטעון אתכם ולי. דחייו ולא מת? אמר להן: כן יהו אויבי השמים (דהיינו לא השיב להם על כל השאלות). לא שהיה רבי אליעזר מפליגן, אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו.
בבבלי - הוסיף ששאלוהו גם פלוני מהו לעולם הבא, וכן שאלוהו על רועה, ממזר, ומהו לסוד את ביתו. ולא השיב להם.
ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, מיתת עובדי העגל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"ד (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פיתו בסלו, מעשים על צמא ביום כיפור[עריכה]
שאין יצר הרע תעב (תאב) אלא דבר שהוא אסור לו. כהדא, רבי מנא סלק למבקרה (לבקר) לרבי חגיי דהוה תשיש (חולה), אמר ליה: צהינא (אני צמא). אמר ליה: שתה. שבקיה ונחת ליה. בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צהיותך (מה עשית עם צמאונך)? אמר ליה: כד שרית לי, אזלת לה (כשהתרת לי, הלך הצימאון). רבי חייה בר בא (אבא) הוה משתעי הדין עובדא (היה מספר מעשה זה): חד בר נש הוה מהלך בשוקא וברתיה עימיה, אמרה ליה ברתיה: אבא צהייא אנא (אני צמאה). אמר לה: אורכין ציבחד (הדרך מועטה). אמרה ליה: אבא צהייא אנא. אמר לה: אורכין ציבחד. ומיתת (בצמא). רבי אחא כד מפני מוספא (לפני תפילת מוסף) הוה אמר קומיהון: אחינן, מאן דאית ליה מיינוק (תינוק) - ייזיל בגיניה (ילך להאכילו).
בבבלי - במקום הלשון "אין יצר הרע תאב אלא לדבר שהוא אסור לו", הלשון היא "פיתו בסלו"28. כמו כן המעשה בבת שמתה בצמא לא הובא בבבלי29.
מלאכי החבלה עוזא ועזאל - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא שהשעיר לעזאזל מכפר על מעשה עוזא ועזאל (מלאכי חבלה שירדו לארץ), והירושלמי לא הזכירם כלל30.
האם חומת בית פאגי בתוך ירושלים[עריכה]
השוחט תודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם - רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת ירושלם וכו'.
בבבלי - מנחות עח: ופסחים סג: גרס בדברי רבי יוחנן "חוץ לחומת בית פאגי". וגליון הש"ס על הירושלמי כאן הוכיח מזה שחומת בית פאגי היא חוץ לחומת ירושלים (כדי שהתלמודים לא יחלקו), אך הביא גם ראיות ודעות שהיא חוץ לחומת הר הבית, ולא חוץ לחומת ירושלים, ודן בזה.
פרק ז - בא לו כהן גדול[עריכה]
ברכת כה"ג "על ירושלים" - אינה בירושלמי[עריכה]
ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפילה.
בבבלי - כאן ובסוטה מ: הוסיף "ועל ירושלים", ובירושלמי כאן ובסוטה (פ"ז ה"ו (לג.)) ברכה זאת לא נמצאת. וכן הב"ח על הבבלי כאן מחק זאת.
קריאת התורה של כה"ג נקראת שיירי עבודה[עריכה]
רבי אמי בשם רבי יוחנן: שירי עבודות (קריאת הפרשה והתפילה) עובדן בבגדי לבן, אמר רבי מתנא: מתניתא אמרה כן ואם לאו באיסטלית לבן משלו וכו' (הקרבן העדה פירש שהירושלמי דן בזה שהיא שלו שאינה בגדי כהונה, והפני משה פירש שהירושלמי דן בזה שאולי צריך דווקא שתהיה לבנה כדין בגדי לבן, וכן כתב היפה עיניים שלירושלמי האצטלית היא בגד קודש).
בבבלי - קריאת התורה אינה עבודה אלא שהיא צורך עבודה, והאצטלית היא של חול.
האם מוליכים ספר תורה אל מי שגדול בתורה[עריכה]
מוליכין את התורה אצלן (מוליכים ספר תורה אל מי שגדול בתורה) וכו'. והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא (והרי בבבל מוליכים את הספר תורה לריש גלותא אע"פ שאינו גדול בתורה)! אמר רבי יוסה בי רבי בון: תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון (משום שהוא מזרע בית דוד).
בבבלי - כל זה לא הובא.
אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
יש ישיבה בעזרה אפילו לכה"ג[עריכה]
הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
הטעם שאין מדלגין בתורה[עריכה]
אין מדלגין בתורה (בקריאה). רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: (הטעם הוא משום) שאין גלין (גוללים) ספר תורה ברבים (מפני טורח הציבור שיצטרכו להמתין). הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה (למה לא ידלגו, והרי אין בזה טורח)! אלא כדי שישמעו ישראל תורה על סדר (שכך יוכלו לכוון לדברים ששומעים, ולא משום הטורח).
בבבלי - לא דן מה הטעם שאין מדלגים.
ביטלו את היצר הרע של ע"ז - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - הביא כאן (ובסנהדרין סד.) אגדה שביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, והוא יצא כגור אריות של אש מקודש הקודשים, ורצו לבטל גם את היצר הרע של עריות וחזרו בהם משום שהעולם צריך אותו31.
הטעמים לכך שחותמו של הקב"ה אמת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
נוסח ברכת על התורה של כה"ג[עריכה]
על התורה - (נוסח הברכה הוא) הבוחר בתורה.
בבבלי - כתב שהברכה היא כדרך שמברכים בבית הכנסת, ורש"י (סח: ד"ה על התורה) ביאר שהיא "אשר נתן לנו".
הטעם לבגדי לבן[עריכה]
ולמה בבגדי לבן? אמר רבי חייה בר בא (אבא): כשירות של מעלן כך שירות של מטן, מה למעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים, אף למטן כתונת בד קודש ילבש.
בבבלי - לא הובא טעם זה32.
הטעם שכה"ג משמש בשמונה בגדים[עריכה]
מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים? רבי חנניה חברון דרבנן אמר: כנגד המילה שהיא לשמונה ימים, על שם בריתי היתה אתו.
בבבלי - לא הובא33.
כמה טעמים לכך שכה"ג לא משמש בבגדי זהב בפנים[עריכה]
מפני מה אינו משמש בבגדי זהב (בקודש הקודשים)? מפני הגאוה. אמר רבי סימון: על שם אל תתהדר לפני מלך. אמר רבי לוי: שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול כתיב בהם ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב?
בבבלי - ראש השנה כו. הובא רק הטעם שאין קטיגור נעשה סניגור.
על מה מכפרים בגדי כה"ג[עריכה]
כתונת היתה מכפרת לובשי כלאים, אית דבעי מימר על שופכי דמים וכו'. מכנסיים היה מכפר על גילוי עריות וכו'. מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח וכו'. אבנט היה מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים וכו'. חושן היה מכפר על מטי הדין וכו'. אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה וכו'. מעיל וכו' (מכפר על) האומר לשון הרע וכו'. ציץ אית דבעי מימר על הגודפנים אית דבעי מימר על עזי פנים.
בבבלי - מד. הוזכר רק על קטורת, ושם כתוב שהיא מכפרת על לשון הרע.
אורים ותומים שנשאלו שתי שאלות יחד[עריכה]
ואין נשאלין שתי שאילות כאחת. אם נשאלו - אית תניי תני משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה, ואית תניי תני משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה, ואית תניי תני אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה.
בבבלי - פשוט שמשיבים רק לשאלה הראשונה.
כיצד היו האורים ותומים משיבים[עריכה]
אית תניי תני הקול היה שומע, אית תניי תני הכתב בולט.
בבבלי - נחלקו אמוראים האם האותיות היו בולטות או מצטרפות, אך לא היה נשמע קול.
היה חקוק על האורים ותומים "שבטי ישראל"[עריכה]
"כל אלה שבטי ישראל" היה חקוק עליהן (על האורים ותומים).
בבבלי - נקט שהיה כתוב עליהם "שבטי ישורון".
פרק ח - יום הכיפורים[עריכה]
המקור לשחיטת עוף[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ד ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
האגדה עם שר פרס וגבריאל - אינה בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך באגדה שהקב"ה אמר למיכאל שהוא רוצה לשרוף את ישראל, וגבריאל צינן את הגחלים, ולכן העמידו את דובאל שר הפרסים במקום גבריאל. ובירושלמי לא הובא, וכן שר הפרסים לא הוזכר בירושלמי כלל34.
שישה עינויים[עריכה]
ששה עינויין האמורין בפרשה וכו' (את אכילה ושתייה מונה כשני עינויים נפרדים).
בבבלי - מנה אותם כחמישה, וביאר ששתייה בכלל אכילה.
סיכה שאינה של תענוג[עריכה]
ביום הכיפורים - בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור - סיכה שהיא של תענוג אסור, שאינה של תענוג מותר.
בבבלי - לא דן בסיכה שאינה של תענוג.
מחלוקת אם הנודר מתירוש מותר ביין[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ז ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
השד שיבתא - אינו בירושלמי[עריכה]
מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו וכו' (ביום כיפור).
בבבלי - הובא שצריך להדיח את ידיו משום שיבתא (שם שד). ודין זה, וכן השד שיבתא, לא הובאו בירושלמי35.
כלה רוחצת מפני איבה[עריכה]
הכלה (מותרת לרחוץ ביום כיפור) מפני איבה.
בבבלי - הלשון: כדי שלא תתגנה על בעלה36.
ממעכים את השיעור[עריכה]
אמר רבי יוסה: זאת אומרת שצריך למעך את חללו (מוכח שהשיעור הוא בנפח ולא במשקל, וכן מוכח מהבבלי שבת צא., והפוסקים דנו בזה. האריך בזה מקראי קודש פסח קונטרס שיעור כזית ד).
בבבלי - דין המיעוך לא הובא.
מקורות נוספים ששתייה בכלל אכילה[עריכה]
שתייה בכלל אכילה, אין אכילה בכלל שתייה. מניין שהשתייה בכלל אכילה וכו'? רבי יונה שמע לה מן הדא: על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם וכו' והתורה קראת אותו אכילה וכו'. חזר רבי יונה שמע לה מן הדא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' והתורה קראת אותו אכילה וכו'. רבי אבא מרי שמע לה מן הדא: לא אכלתי באוני אלא שתיתי וכו'. ואית דבעי מישמעינה מן הדא: לא תוכל לאכול בשעריך וגו' - תירושך זה היין יצהרך זו סיכה, והתורה קראת אותו אכילה.
בבבלי - הביא רק את הפסוקים "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך" ו"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך", והסיק שהוא גזירה שווה שכר שכר מנזיר. ובשבועות כב: גם כן הובאה אותה סוגיא, ושם הוסיף שחוץ מהפסוקים יש גם מקור מסברא שכך לשון בני אדם.
מחלוקת מה מקור השיעורין[עריכה]
הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שלמדין מגזירה שווה גם שאינה מופנה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"ו (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם תינוקות משלימים תענית[עריכה]
רב חונה (הונא) פתר מתניתא (פירש את המשנה): תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים ולא מחנכין אותן, קודם לשנה קודם לשנתים מחנכין. רבי יוחנן פתר מתניתא: תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין, קודם לשנה קודם לשתים משלימין.
בבבלי - הדעות הפוכות: לרב הונא יש השלמה ולרבי יוחנן אין37.
מעשה ברומאי שניסה יהודי האם יאכל נבלה, יעבור ואל יהרג[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ה (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
חולה רוצה להתענות והרופא מסתפק[עריכה]
חולה אומר יכול אני (להתענות) ורופא אומר איני יודע - רבי אבהו בשם רבי יוחנן: נעשה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
בבבלי - דן רק במקרה שהרופא אומר צריך לאכול בוודאי והחולה אומר איני צריך, אך לא במקרה שהרופא מסתפק.
מקורו של רבי מאיר לדרוש שמות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ג ה"ט (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
חשיבות מים ראשונים ומים אחרונים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ב (נח:), ועיין מה שכתבנו שם.
כלב שוטה, רוח רעה[עריכה]
כלב שוטה וכו' רוח תזזית עולה עליו.
בבבלי - גם כן מובאת סוגיית כלב שוטה כמו בירושלמי, אך הלשון היא: רוח רעה שורה עליו.
חברבר וכלב שוטה הורגים בוודאי[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ה (ס:), ועיין מה שכתבנו שם,
רבי יוחנן לא נשבע לאשה שריפאה אותו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"ב (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שפיקו"נ דוחה שבת[עריכה]
מניין שספק נפשות דוחה את השבת? רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אך את שבתותי תשמרו - מיעוט, אית דבעי מימר: אמרה תורה חלל עליו שבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה.
בבבלי - הביא את לימודים אלו ועוד מקורות נוספים, הקשה על כולם, והסיק שנלמד מ"וחי בהם"38.
הולכים אחר הרוב אפילו לפיקוח נפש[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"א ה"י (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד בודקים אם האדם חי[עריכה]
עד איכן (היכן בודקים אם הוא חי)? תרין אמורין (אמוראים), חד אמר עד חוטמו, וחורנה (והאחר) אמר עד טיבורו.
בבבלי - נחלקו אם בודקים עד חוטמו או עד ליבו, ותלה זאת במחלוקת מהיכן הוולד נוצר - מראשו או מטיבורו (ומשמע שמדמה בין טיבורו לליבו).
הדין בשמים, זכויות ועבירות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"א (מט.-מט:), ועיין מה שכתבנו שם.
חילוק בין עשה ללאו בכפרת יו"כ[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"א ה"ו (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
האומר אין עולה מכפרת ואין יו"כ מכפר[עריכה]
האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי - מכפרת היא, אי איפשי שתכפר לי - אינה מכפרת לו על כרחו, אין יום הכיפורים מכפר - מכפרת היא, אי איפשי שיכפר לי - מכפר הוא לו על כורחו (אך בשבועות פ"א ה"ו (ז.) הגירסא: האומר אין העולה מכפרת אין העולה מכפרת - מכפרת היא על כורחו, האומר אין יום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר - מכפר הוא לו על כורחו, אי איפשי שיכפר לי - אין מכפר לו על כורחו).
בבבלי - כריתות ז. יש מחלוקת לגבי האומר אין יום הכיפורים מכפר - האם מכפר לו, ותלה זאת במחלוקת לגבי האומר לא יתכפר לי חטאתי - האם מכפרת. ולירושלמי אין בזה מחלוקת. כמו כן הבבלי לא הביא שיש חילוק בין הלשון "אין מכפר" ללשון "אי אפשי שיכפר".
עולה מכפרת על הרהור[עריכה]
שהעולה מכפרת על הרהור הלב.
בבבלי - לו. כתב שעולה מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה, ולא על הרהור.
האם לרבי יו"כ מכפר בלא תשובה[עריכה]
רבי זבידא אמר רבי יסא מקשי: מיסבור סבר רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה? (בתמיה). רבי אשיין רב יונה רבי בא (אבא) רבי חייה בשם רבי יוחנן: מודה רבי שאין יום הכיפורים מכפר אלא בתשובה, הא מיתה מכפרת בלא תשובה (ובשבועות פ"א ה"ו (ז.) מובאת גם כן אותה סוגיא, וגרס: יום הכיפורים מכפר בלא תשובה ומיתה ממרקת בלא תשובה). תני יום מיתה כיום תשובה (מיתה מכפרת בלא תשובה) - מאן תנינתה? רבי. הווי הדא היא דתנינן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה (משנתנו) - דלא כרבי.
בבבלי - נשאר בזה שרבי סובר שיו"כ מכפר בלא תשובה, כגירסת הירושלמי בשבועות. כמו כן בבבלי מסיק שמשנתנו כן כרבי, ומפרש שלרבי אע"פ שיו"כ מכפר בלא תשובה, תשובה לא מכפרת בלא יו"כ.
הכפרה מתחלקת בין תשובה יום הכיפורים וייסורים[עריכה]
העובר על מצוה בלא תעשה - התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר וכו', העובר על כריתות ומיתות בית דין במזיד - התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה והייסורין בשאר ימות השנה מכפרין מחצה וכו', אבל מי שנתחלל בו שם שמים וכו' - תשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש והייסורין מכפרין שליש והמיתה ממרקת בייסורין.
בבבלי - הלשון "תשובה ויום הכיפורים תולין והייסורין ממרקין", וכן "התשובה ויום הכיפורים וייסורין תולין ומיתה ממרקת", ולא מחלק את הכפרה למחצה ולשליש.
האם ידיעת הקב"ה את העתיד תשפיע על דיני קרבנות[עריכה]
שהשעיר (המשתלח) מכפר מיד, ויום הכיפורים (אם אין שעיר המשתלח) מכפר משתחשך - אמר רבי חונה, איתתבת קומי (הקשתי לפני) רבי ירמיה (שהרי כשאין שעיר, יו"כ הוא במקום השעיר, וצריך לכפר בזמן שהיה השעיר מכפר, ולא רק משתחשך). ואמר: תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו (השעיר נפסל, ורצו להביא שעיר אחר, וכיוון שרצו להביא שעיר אחר - יו"כ עדיין לא כיפר, כי יו"כ מכפר רק כשאין שעיר). רבי יוסי בי רבי בון בעי: ואין הקב"ה רואה את הנולד? ויכפר מיד! (הרי הקב"ה ידע מראש שלא ימצאו שעיר אחר, ואם כן יו"כ היה צריך לכפר. ונשאר בקושיא).
בבבלי - לא הובא. על דברי הירושלמי שהקב"ה רואה את הנולד39, הקשה השיירי קרבן (סנהדרין פ"י ה"א (מט:)) שהרי חיפוש שעיר חדש הוא דבר שתלוי בבחירת האדם, ואם כן לכאורה לא שייך בזה שהקב"ה רואה את הנולד. ונשאר בקושיא.
המודר בפניו נשאל בפניו, האם לפרוט את החטא ביום כיפור[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מחילה למוציא שם רע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ח ה"ז (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
נוסח הווידוי[עריכה]
כיצד הוא מתודה? רבי ברכיה בשם רבי בא (אבא) בר בינה: רבוני חטאתי ומורע עשיתי ובדעת רעה הייתי עומד ובדרך רחוקה הייתי מהלך וכשם שעשיתי איני עושה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכפר לי על כל פשעי ותמחול לי על כל עונותי ותסלח לי על כל חטאתי.
בבבלי - יש כמה דעות בנוסח הווידוי, אך אין את הדעה הזו.
תפילת נעילה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
1 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נז.
2 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
3 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
4 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
5 מצאנו את כינוי זה לרבי טרפון בעוד מקום בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף פב.
6 הירושלמי מביא בכמה מקומות שעם ישראל טעו, והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מ.
7 יתכן שקשור בשיטת הירושלמי בכמה מקומות להתחשב בכך שיתכן ויקרה נס, והבבלי לא מתחשב בכך. לכן בבבלי הלשון היא שלא סומכים על הנס, אך הירושלמי לא נקט שלא סומכים על הנס, אלא שאסור לנסות בכך את ה'. אמנם בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג יח: הלשון "אין מזכירין מעשה ניסים". עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מד.
8 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה (וכן כאן שהרגו את הכה"ג), והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
9 מצאנו עוד שהירושלמי סובר שאסור למלאך להיות בקודש הקודשים, והבבלי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ס.
10 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן, וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
11 יתכן שקשור בכך שדרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
12 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נז.
13 יתכן שקשור לכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג.
14 קשור לכך שהירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה (והיה פשוט לו שזלזלו בשפיכות דמים), והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
15 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
16 כשיטת הבבלי לא להביא טעמים אגדתיים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
17 מצאנו שלירושלמי יש מחלוקת האם תולדות האור כאור, ולבבלי אין בזה מחלוקת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כא.
18 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי כיבוי מתכת הוא דאורייתא ולבבלי רק דרבנן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כד.
19 קשור לכך שהירושלמי סובר שדינם של מכשירי מצוה (העור של המזוזה, האבנים ובגדי כהונה) כדין המצוה עצמה (ולכן יש דעה שצריכים להיות לשמן), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ז.
20 דרך הירושלמי להאריך יותר בסיפורי מעשים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
21 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
22 יתכן שקשור לכך שדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
23 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
24 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (והקטורת שייכת יותר למסכת יומא), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עה.
25 מצאנו עוד שהירושלמי סובר שאסור למלאך להיות בקודש הקודשים, והבבלי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ס.
26 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
27 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
28 כדרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
29 דרך הירושלמי לספר יותר על מסירות נפש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.
30 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
31 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
32 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
33 כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
34 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
35 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
36 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (איבה) במקום שלילית בבבלי (שלא תתגנה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
37 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
38 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
39 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי מקשה שהרי הקב"ה יודע את העתיד, והבבלי לא הביא קושיא זו. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נ.