יומא סד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ארבא אמר כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכפורים וכי האי גוונא מי אסיר (ויקרא כב, כח) לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא בדחייתו לצוק זו היא שחיטתו:
אם של שם מת זה שעלה עליו וכו':
אמר רב גשני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה רבי יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב במאי קא מיפלגי רב סבר דבעלי חיים אינן נידחין ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נידחין מאי טעמא דרב דיליף ממחוסר זמן מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא מי דמי התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה אלא היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר בעל מום עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא והתם מנא לן דכתיב (ויקרא כב, כה) כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו נדחו ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע"י תערובות מירצו כדתנן איברים תמימים באיברים בעלי מומין ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשין כולן כרעיו של אחד מהן יקריבו כל הכרעיים כולן וחכ"א האפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ואידך נפקא ליה מבם בהם ואידך בם בהם לא דריש ולרב נהי נמי דבעלי חיים אינן נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב אמר רבא רב סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון הי רבי יוסי אי נימא רבי יוסי דקופות דתנן שלש קופות של שלש שלש סאין שבהן תורמין את הלשכה וכתוב עליהן אלף בית גימל ותניא אמר רבי יוסי למה כתוב עליהן אלף בית גימל לידע איזה מהן נתרמה ראשון להביא הימנה ראשון שמצוה בראשון דילמא שאני התם דבעידנא דאתחזי קמייתא לא אתחזי בתרייתא אלא רבי יוסי דפסח (דתנן) המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקרב דברי חכמים רבי יוסי אומר מצוה בראשון
רש"י
[עריכה]
רבא אמר - מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו:
מי אסיר - להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו:
אין נדחין - אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:
הא על ידי תערובת ירצו - כרבי אליעזר:
איברים - של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת:
אם קרב הראש של אחד מהן - קודם שהרגישו בדבר:
יקריבו כל הראשין כולן - ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו:
מבם בהם - מדמצי למיכתב בם וכתב בהם:
בעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא - אבל האי לא איתחזי קמא עד דאיתחזי בתרא שאף על פי שהגריל עליו אינו ראוי לישחט עד לאחר מתן דם הפר ובתוך כך מת חבירו והביאו שנים והגרילו עליהן וכשהגיע זמן שחיטת השעיר כבר זה האחרון עומד:
אלא רבי יוסי דפסח - דהא הכא לא איתחזאי קמא עד דאתחזאי בתרא שהרי אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר חצות וקודם לכן אבד ראשון והופרש שני ונמצא ראשון והרי שניהן עומדים כשהגיע זמן שחיטה ואפילו הכי קאמר רבי יוסי מצוה בראשון:
תוספות
[עריכה]ולא נהירא ליה דהא בעיא היא בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פז.) אי לקי משום בעל מום על יין הפסול לנסכים ועלתה בתיקו מיהו יש לומר מנסך מים יוכיח דחייב בחוץ אף על גב דלא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום ולי הוקשה היכי קאמר דאתיא מבינייהו משחיטת חוץ ומהעלאה וממנסך ניפרוך שחייבין בע"ז ויש לומר דלאו דוקא נקט לגלויי אקבלה דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי אקמיצה דלא תיתי דבקמיצה ליכא למיפרך כדפרכינן דהא חייבין עליה בע"ז כמו שחייבין על השחיטה דקמיצה דמנחה במקום שחיטה דזבח לכל מילי וא"ת בקמיצה נמי איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין על החמץ תאמר בקמיצה כדמשמע בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סג:) יש לומר מנסך יוכיח דפטור על החמץ וחייב בחוץ וא"ת כיון דסוף סוף לא אתיא מבינייהו אלא אם כן נימא מנסך יוכיח מאי אצטריך למימר תיתי מבינייהו הא ממנסך לחודיה אתו דליכא למיפרך מידי י"ל איכא למיפרך מה למנסך שכן קבע לו ראשו של מזבח תאמר בקמיצה ותאמר בזריקה שעומד על הרצפה וזורק דמים למטה מחוט הסיקרא:
דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ"ל דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא:) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור"ש פוטר פירוש דה"ל שחיטה שאינה ראוייה ופריך בגמרא [שם דף פב.] והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי' הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובפרק חטאת העוף בזבחים (דף ע:) אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה ותירץ ר"ת דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדילמא תנא שוחט משום פרת חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה כדאשכחן ריש פרק השוחט (חולין דף כט.) דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם) השוחט) חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה וחיה נקט השוחט:
התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא. ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין (דף ז:) ובפ"ק דזבחים (דף יב.) דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על גב דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אף ע"ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי:
הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו'. וסבירא ליה כרבי אליעזר א"נ אפילו כרבנן אע"ג דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה:
ואידך נפקא ליה מבם בהם. והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת (זבחים דף עז:) דרשא דרבי (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא דר' יוחנן מה"א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה: '
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ו (עריכה)
טו א ב מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה י"ז:
טז ג מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה ט"ו:
יז ד מיי' פט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד', ומיי' פ"ו מהל' פסולי מוקדשין הלכה א':
יח ה מיי' שם הל' כא:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ו (עריכה)
רבינא אומר פחות מבן ח' ימים לא איצטריך קרא דהא פשיטא היא דלא קדוש כי איצטריך קרא כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו שעירה ביוה"כ ויש לו בן ראוי לקרבן לאותה השעירה והיה מזומן עם שעיר אחר והגריל עליהן מקודם שתשחט אמו ועלה עליו הגורל לעזאזל. והוא אסור לשחטו ביום אחד עם אמו כמחוסר זמן סד"א כבר נקדש וישתלח קמ"ל דלא ואקשינן עליה וכי האי גוונא אסיר אותו ואת בנו לא תשחטו אמר רחמנא ושעיר המשתלח אינו נשחט ודחי הכי דחייתו לצוק היא שחיטתו:
ויאמר אם של שם מת כו'. פי' כגון שהגריל על שני השעירים ומת אחד והביא שם אחרים והגריל עליהן. יאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. והוא העומד במקום המת. נשארו שנים האחד הראשון שמת חבירו והאחד שעמד חבירו במקום המת וחלקו בה רב אמר שני שבזוג ראשון שמת חבירו הוא יקרב.
דבעלי חיים אין נידחין ויליף לה מבעל מום עובר התם לאו אע"ג דאינה (לא) חזיא להקרבה דהא אית ביה מום כי עבר ליה מומא והדר חזי שפיר דמי. הכא נמי לא שנא.
וסבר לה רב נמי כר' יוסי דאמר מצוה בראשון לפיכך אמר שני שבזוג ראשון יקרב. ור' יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב אבל שני שבזוג ראשון ירעה כי כבר נדחה. והא דיליף רב מבעל מום עובר שאני התם דכתיב כי משחתם בהם מום בם ודייקינן משחתם בהם לא ירצו כלומר כל זמן שבהם מום פסול הא עבר המום שבהם כשר. וילפינן מינה דכל הדחויין אע"ג דהדר חזו פסולין מדכתיב הכא בהם בא לו זה הדין ולא בכיוצא בהם כי האי גוונא פסול והדר חזו. ורב אמר לך האי בהם לא אתא אלא ללמד כ"ז שהמום בהם לא ירצו אי איתנייהו בעייניהו אבל אם נתערבו מירצו כדתנן בזבחים פרק ח' נתערבו אברים באברים בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כרעיו כל אחד מהן יקרבו כל הכרעים וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומפרש בגמ' דהא מתניתין דר' אליעזר אית ליה האי סברא דרב דאמר ע"י תערובת ירצו.
כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו: פי' ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:
דחייתו לצוק זו היא שחיטתו: פי' דהכי גמירי לה:
רב סבר בעלי חיים אינן נדחין: והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ח) המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש"מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר' יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע"ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר' אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע"ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר' יהודה. ועוד י"ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:
מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל: וא"ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי' גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי"ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ"י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:
הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א' מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש"י ז"ל דמדר' אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא"כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע"ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י"ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי' מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא"ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי:
י"ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י"ל עוד דהכא אפי' מדברי חכמים מייתי' ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור' שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי' בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו' יקריבו. וא"ת אי לרבנן מדאוריי' שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס' זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי' התם איברי' באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי' עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר' אליעזר אומר יקריבו וחכמי' אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי"ל דהא ליתא אלא הא כדאית' והא כדאית' דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית' לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ו (עריכה)
דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. ולא דמי לנוחר ומעקר שאין מצותו בכך והקשה ה"ר משה מפנטייזא זצ"ל על הא דפטר ר"ש במשנה (חולין דף פא:) השוחט עגלה ערופה ופריך בגמרא עגלה ערופה שחיטה ראויה היא דתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא אינה נאסרת עד שעת העריפה א"כ כי שחיט לה שחיטה ראויה היא ומשני עגלה ערופה אינה משנה דודאי לא פטר לה ר"ש ואמאי לא לוקים לה נמי בעריפה גופה ועריפתה זו היא שחיטתה כדאמרינן הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ולהכי פטר [ר"ש דלא חזיא לאכילה ורבנן מחייבי] שהעריפה שהיא כשחיטה ראויה אוסרת והשיב לו רבי' יעקב דהא דקתני במשנה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה משמע שהעגלה נמי בשחיטה ואין נראה לי דדילמא אגב פרת חטאת ושור הנסקל תנא שחיטה דהא הכי נמי אמרינן בפ"ב דחולין (דף כט.) בגמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה דסיפא דקתני רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה מיירי בקדשים והאי דלא קתני מליקתו איידי דקתני שחיטה בבהמה דסליק מינה והכי נמי התם איידי דסליק מפרת החטאת ושור הנסקל תנא נמי בעגלה ערופה השוחט אלא אומר רבי דפשיטא ליה לתלמודא דאי מיירי בעריפה א"כ לא היה צריך כלל למימר התם פטור דהא פשיטא שחיטה שאינה ראויה דאי לאפוקי ממ"ד דחייב פשיטא כיון דשחיטה שאינה ראויה א) הערת המדפיס: צ"ל לא שמה. שמה שחיטה אית ליה וזה לא הוה צריך לשנות א"נ מאן דפטר שחיטה שאינה ראויה לא ס"ל כי היכי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו [גם עריפתה] זו היא שחיטתה. מ"ר. וצ"ע:
שני שבזוג שני ירעה. וה"ה דפליגי בשעיר המשתלח דרב סבר שני שבזוג ראשון ישתלח והאחר ירעה ור' יוחנן סבר איפכא:
רב סבר בעלי חיים אינן נדחין. הא דתנן במי שהיה טמא (פסחים צז:) המפריש נקבה לפסחו תרעה דדחוי הוא אתיא שפיר אפילו אליבא דרב דהכא דהיינו משום דדחייה בידים וכן פי' רש"י שם בפסחים גבי מתני' דהפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה לפי שנראה ונדחה הוי נמי דחייה בידים כששחט האחד והניח את זה. מ"ר:
מי דמי התם לא איתחזי כלל כו'. וא"ת רבי יוחנן מיהא אמאי לא יליף ממחוסר זמן ואע"ג דלא איתחזי כלל והוי דחוי מעיקרא הא רבי יוחנן אית ליה דהוה דהוי בפ"ק דקידושין (דף ז:) ובפרק בתרא דכריתות (דף כח.) ובס"פ מי שהיה טמא (פסחים צח.) אמרינן נמי על המשנה ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וי"ל דר' יוחנן לא הוה יליף ממחוסר זמן משום דהוי נראה מאליו אבל מבעל מום ילפינן שפיר בסמוך דאפילו עובר ע"י סם אכשריה רחמנא ואפילו עובר בלא סם דחוי הוא יותר ממחוסר זמן דהא צריך להסיר קודם שיהא ראוי והוי מחוסר מעשה ועוד אומר רבי כי יש לומר דאפילו דחוי מעיקרא ממעטי מדרשא דר' יוחנן דבסמוך דמיעט רחמנא בם הוא שעבר מומם ירצו הא כל הדחויין הואיל ונדחו ידחו ואפילו היכא שלא נראה מעולם דומיא דבעל מום דאיכא נמי בהו שלא נראה מעולם כגון הומם במעי אמו או קודם שמונה והשתא ניחא דלא נקט הכא אלא טעמא דלא איתחזי כלל ולא הוצרך לטעמא דנראה מאליו כדפרי' לעיל. מ"ר ב) הערת המדפיס: עיין ש"י.:
דיליף מבעל מום עובר כו'. תימה לרבי יוחנן דלא יליף דבעלי חיים אין נדחין מבעל מום עובר ואית ליה דנדחין וא"כ אותו ואת בנו של קדשים אין ראוי לעולם כששחטו את אמו וכי תימא הכי נמי והתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא.) אותו ואת בנו ומחוסר זמן פטור ר"ש אומר כל הראוי לבוא אחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ואומר רבי ג) הערת המדפיס: צ"ל דהא דאית. דהואיל דאית ליה לרבי יוחנן כל הדחויין שבתורה הואיל ונדחו ידחו והוי אפילו דחוי מעיקרא בכללם ומ"מ מחוסר זמן לא היו בכללם וכן בעל מום אע"פ שנראה ונדחה יכול לחזור ולראות אותו ואת בנו נמי לא ממעטינן דהוי בכלל מחוסר זמן והוי כמו בעל מום עובר. מ"ר:
הא על ידי תערובות ירצו כדתנן ר' אליעזר אומר אם קרב הראש כו'. יש תימה דהכא משמע דטעמא דהך משנה מגזירת הכתוב א"כ אפילו לא קרב ראשו של אחד מהן נמי [ועוד] אי מגזירת הכתוב נפקא אית לן למימר דוקא תערובות בעלי מומין ובזבחים פרק התערובות מוכח נמי דלא ילפינן מינה תערובת רובע ונרבע דמאיסי טפי והואיל וכן היכי אמרינן בפ' התערובות (זבחים עד.) דרב אמר טבעת של ע"ז שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ס"ל כרבי אליעזר דאמר אם קרב ראשו של אחד מהם כו' התם גזירת הכתוב היא כדלא ילפינן התם בברייתא רובע ונרבע ונראה לי דה"פ בעינייהו הוא דלא לירצו הא ע"י תערובת לירצו כדתנן רבי אליעזר אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשים כולן וחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה ומדאמרינן בין לרבנן בין לר"א דהנהו דקרבו קרבו ולא ירדו שמעינן דאית להו הך דרשא אלא דלכתחילה אסרי מדרבנן דאי לית להו ה"ל למיסר אפילו בדיעבד (אם נתערבו אחד באחד) והואיל וכן נראה כי נתערב נמי אבר אחד של בעל מום ברוב איברים התמימים היה לנו לאסור בדיעבד אפילו אותם שעלו דירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת מדאורייתא דהא [השתא] הוא סובר דלא בטלי וסברא הוא כיון דאחמרי רבנן דלא יבטלו משום דדרכו למנות לית לן למישרי ע"י ביטול ברוב בדיעבד משום דעלו אבל כי קילי כולי האי דשרי מן התורה בלא ביטול סברא הוא למישרי בדיעבד משום דעלו אפילו מדרבנן [אבל אם נתערבו אחד באחד] דלא הוה ביטול ברוב ירדו דבאותן אין להקל אפילו בדיעבד כיון דמדרבנן לא בטלי והא דקאמר בההוא פירקא דזבחים ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשא אלא לכתחילה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקריבו דרבנן מדאורייתא כמו דלא יקריבו דרובע ונרבע דרישא דבריי' דאפילו בדיעבד ירדו דאי בדיעבד לא ירדו הוה ליה לפרושי בהדיא דדוקא לכתחילה דלא נטעי לפרושי לא יקריבו אפילו בדיעבד כי ההוא דרובע ונרבע ולמאי דפרישית השתא אתי שפיר דלא שבקי אמוראי דהכא רבנן וסבירא להו כרבי אליעזר ואתי נמי שפיר האי דמסיים הכא מלתייהו דרבנן אבל אי מדרבי אליעזר מייתי ראיה לא היה לו להביא כאן רק דבריו ד) הערת המדפיס: צ"ל מיהו בלאו. ובלאו הכי לאו קושיא היא דרב סבר בהתערובות (זבחים עד.) כר' אליעזר ורב ורבי יוחנן דשמעתין סבירא להו דעל ידי תערובת ירצו כרבנן דמתני' דזבחים דדרשי הכי כדפירש' אע"ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי כי המשנה עיקר ובזבחים דריש מבם בהם עבר מום וע"י תערובת לרבי אליעזר דברייתא דדריש כרבנן דמתני' וקיימי רב ור' יוחנן בשיטתייהו לאכשורי על ידי תערובת מן התורה וסוגיא דהתם דדרש בם בהם כרבי יוחנן ואייתר בהם לדרשא הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו והא דדריש הכא טעמא דר' יוחנן מה"א דבהם [ומתרי בם] עבר מומם ועל ידי תערובת והתם בתערובת דריש מה"א דבהם עבר מומם [ומבם על ידי תערובת] ואייתר ליה בם בתרא לכדרבי יוחנן כדפרישית הא לא קשיא מידי דלא איכפת ליה לתלמודא רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולהכי התם בזבחים לא מזכיר דרשה דמבם דבהם דקאי על ר"י לדרוש מה"א שבו טעמא והא דקאמר מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו לאו דוקא נקט מום בם דבהם קדריש כדמסיק נפקא ליה מבם בהם ומה"א דריש דרשה דפליגי בה משום דבה"א פליגי מר דריש ומר לא דריש והכא בשמעתין לפי שבא לדרוש על התיבות בם בם דורש תחלה בם דמום בם דמשתמע טפי למידרש לדרשה הפשוטה יותר עבר מומם ומבם דבהם תערובת דמודו ביה בין רב בין ר' יוחנן וה"א מוקי לדרשה דפליגי בה רב ור' יוחנן דהוי טעמייהו בהכי מר דריש ומר לא דריש כן יש לתרץ הסוגיא שבכאן ושל זבחים כדפרישית ואם היינו יכולים לומר שאברי בעלי מומין אינן בטלין ברוב אברי תמימין מן התורה לא היו קשות שתי קושיות הראשונות שהקשינו כיון שמגזירת הכתוב שרי תערובתן אפילו לא קרב ראש אחד נמי ועוד היכי מצי רב למימר כי נפלה אחת מן הטבעות לים הגדול דשרי מטעם דרבי אליעזר הא ליכא למילף טבעת דע"ז מבעלי מומין כי היכי דלא ילפינן מיניה רובע ונרבע דהכי קא מדמי כי היכי דמוקי להו רבי אליעזר אשריותא דאורייתא מיהו שריותא דאורייתא בטבעת משום ביטול ברוב ושריותא דאורייתא דראשים לאו משום ביטול דמדאורייתא לא בטילי ברוב אלא משום דשרי בהו רחמנא אפילו חד בחד ותרי בתרי ואתי נמי שפיר דבעינן קרב ראשו של אחד מהם אע"ג דמגזירת הכתוב מותר בכל ענין דדוקא משום קרב ראשו של אחד מהם מוקמינן ליה אדאורייתא אבל אי אפשר לומר כן שלא יהא שייך ביטול באיברי בעלי מומין [מן התורה] דמאיזה טעם לא יתבטלו אי משום דעולין אין מטבלין זה את זה הא בעלי מומין לאו עולין נינהו ועוד שאפילו עולין נראה שמבטלין זה את זה מן התורה לרבנן בדבר שאינו מתערב ואינו בטל כדם וסלת וכיוצא בהן נראה ששוין רבי יהודה ורבנן שבטלין ודוקא באותו ענין שאינן מבטלין זה את זה לרבי יהודה כן הוא גם לרבנן ועוד כי אין [לומר דלא] שייך ביטול ברוב באברי בעלי מומין לפי דבעי לאוקמי האי דאמר התם ר' אליעזר בברייתא נתערבו בבעלי מומין יקרבו דוקא בדוקין שבעין שהן קריבין קצת שאם עלו לא ירדו ולא נחית אכתי לטעמא דע"י תערובת ירצו א"כ בדוקין שבעין אמאי מהני בהו תערובת להעלותן לכתחילה אם אין ביטול ברוב מועיל מיהו בהא איכא למימר דקסבר תלמודא כי בעו לאוקמי בדוקין שבעין דמיירי דוקא בקרב ראשו של אחד והוה ליה בהכי ספיקא ושרי לרבי אליעזר בהכי בלא ביטול אי נמי שפיר הוה מצי לאקשויי הכי אבל אין הדבר עומד כן. לשון רבי:
באברי בעלי מומין. ואע"ג דאברי בעלי מומין מועטין א) הערת המדפיס: נתערבו קאמר שפיר באברי כו' כצ"ל. קאמר שפיר נתערבו כו' באברי בעלי מומין דכי היכי דמשני התם כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות הכי נמי מיפרשא כל המשנה דהתם ובאברי בעל מום אחד מיירי דאם לא כן כי קרב ראשו של אחד מאי מהני כיון שיש שם ודאי עדיין מן הראשים האסורים ובעלי מומין דעלמא קאמר והא דלא בטיל ברובא מפרש שם בריש התערובת דתנא דליטרא קציעות היא דאמר כל דבר שבמנין לא בטיל. מ"ר:
דבעידנא דאיתחזי קמייתא לא איתחזי בתרייתא. אבל כאן אין השעיר המשתלח ראוי להשתלח עד שעת מתן דמים או עד שעת וידוי אם כן אינו ראוי לעולם להשתלח עד שיביא שנים אחרים אז [יראו] שניהם יחד ורב קאמר ליה בכל ענין דשני שבזוג ראשון יקרב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה