קטגוריה:בראשית א כט
נוסח המקרא
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה׃
וַ/יֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָ/כֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָ/אָ֔רֶץ וְ/אֶת־כָּל־הָ/עֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥/וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָ/כֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְ/אָכְלָֽה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ הָא יְהַבִית לְכוֹן יָת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע דְּעַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיָת כָּל אִילָנָא דְּבֵיהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכַל׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יַת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרַע דְּעַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיַת כָּל אִילָנָא דְּבֵיהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵיהּ מִזְדְּרָע לְכוֹן יְהוֹן לְמֵיכָל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יַת כָּל עִיסְבָּא דְבִיזְרֵיהּ מִזְדְרַע דְעִילוֹי אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא וְיַת כָּל אִילָנֵי סְרָקָא לִצְרוֹךְ בִּנְיָינָא וּלְאַסָקוּתָא וּדְבֵיהּ פֵּירֵיהּ אִלָנָא דְבִזְרֵיהּ מִזְדְרַע לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל: |
רש"י
ואם תאמר בלא היקש נמי, כיון דכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב וגומר", ממילא בשר אסר, דאם לא כן למה אמר "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' פרי עץ", ויראה דאף על גב שנתן להם עשב לאכלה ומשמע אבל בשר לא - היינו באכילת תדיר, אבל בשר לתאוה לא נאסר לו, דאמרינן (חולין דף פד.) אסור לאדם לאכול בשר כי אם כשיתאוה, דכתיב (ר' דברים יב, כ) "כי תאוה לאכול בשר", לכך הקיש אותו לבהמה, דהא בבהמה לא שייך דבר זה, כך יש לפרש. אי נמי, דודאי עיקר קרא אתא לומר שהשם יתעלה נותן ירק עשב בארץ שימצא האדם והבהמה פרנסתם, דאם לא כן למה הוצרך לתת לבהמה ירק עשב, שאין הבהמה מקבל תורה שצריך להתיר, אלא עיקר קרא אתא שנותן ירק עשב בארץ שימצאו אכילתם. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף נט:) קאמר שם - אמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר, דכתיב "הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", 'ולא חית הארץ לכם', דמשמע מיתוריה "דלכם" הוא דמפיק, 'ולא חית הארץ לכם', זה אינו, דודאי אף התם מדהשוה להם חיות הארץ הוא דמפיק, דאם לא כן לא מצי למעט מ"לכם" 'ולא חית הארץ לכם', ד"לכם" משמע למעט שלא היה עשב זורע זרע לאכול לחית הארץ, אלא מהקישא הוא דמפיק:
[עג] ולא הותר וכו'. וקשה, דמשמע מדבריו שאם מתה מעצמה אינה אסורה, ואחר כך כתב רק עשב השדה יאכלו יחד, ולא בשר, ומשמע אפילו מתה מעצמה אסור (קושית הרא"ם), ויראה לומר כי סבירא ליה אחר שאסור להמית בריה - לכך אסור לאכול אפילו מתה מעצמה, שאם מתה מעצמה שרי - לא יהיה האדם מפרנס הבהמה, שצריכה פרנסה ומזונתה על האדם - כדי שתמות ויאכלה, ולפיכך כל בשר נאסר. אי נמי שלא הורשה לאדם רק מה שהוא עיקר אכילתו, ומאחר שעיקר אכילתו אי אפשר להיות בשר - אחר שאסור לו להמית שום בריה, אי אפשר שיהיה עיקר מזונו בשר, דאיך לא יהיה אוכל עד שתמות בריה, ומאחר שאין עיקר אכילתו בשר - לכך אסר לו לגמרי בשר. ומה שהוצרך רש"י לומר 'להמית בריה' ולא אמר שלא הורשה לאכול בשר, ויראה דבא לומר טעם הענין למה לא יאכל בשר, ותירץ מפני שחס הקב"ה על הבהמה, שאם יאכל בשר היו אוכלים כל הבהמות, שעדיין לא נתברכו הבהמות עד שבא נח, שאז בירך הקב"ה הבהמות (להלן ח, ז), ויכול לצוד אותם, ולכך הותר להם אז הבהמות (רש"י להלן ט, ג). ואם תאמר יהיה מברך אותם ויהיה גם כן מותר להם הבשר, זה לא קשיא, דכבר פירש הטעם (רש"י פסוק כב) משום הנחש שעתיד לצאת. ואם תאמר אם כן אחר שבא נח התיר להם הבשר, יהיו מחסרין אותם, זה לא קשיא, שכבר בירך כל יוצאי התיבה ואף הבהמות:השוה להם בהמות וחיות למאכל כו׳ —- לשון הגור אריה:
- פירוש, הא דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית השדה", ולא הוצרך "לכם", שכבר כתב: "הנה נתתי לכם". אלא לכך כתב "לכם", כדי שיהיה קאי על האדם ועל חית השדה להשוות אותם יחד: מה בהמה וחיה אינם אוכלים, רק עשב, הכי נמי האדם אין אכילתו, רק עשב וירק ולא מידי אחריתי, עכ״ל.
לא ידעתי מאין לו להרב הזה הדיוק הזה, דהיכי משמע מיתורא ד"לכם" להשוות כו׳? אין הלשון סובלו. דאם היה רש״י ז״ל דורש יתורא ד"לכם", לא היה סובל לדורשו אלא למיעוטא, "לכם יהיה לאכלה" ולא לחיות הארץ, זה היה משמעות ד"לכם", והיה ממעט עשב זורע זרע ועץ פרי מן החיות, ולא הותר להם אלא שאר מיני ירק עשב, והיה פירוש פסוק ד"את כל ירק עשב" – שאר כל ירק עשב. אלא שהאמת הוא דהאי "לכם" לאו יתורא כלל הוא, שכן דרך הכתוב לכפול תיבות הרבה, מפני אורך המיצוע שביניהם, שכן כתיב: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר בילדכן" וגומר; הרי שכפל במלת "ויאמר" מפני אורך המיצוע שביניהם, הכא נמי כפל מלת "לכם" מפני אורך המיצוע שביניהם, וכן יש הרבה פסוקים. ואף על גב דגבי "והיו לדם ביבשת" דריש רש״י זכרונו לברכה שני פעמים "והיו", ולא סגי ליה בטעם דאורך המיצוע כמו שכתב הרמב״ן ז״ל? היינו משום דלא חשיב רש״י ז״ל מלות ד"אשר תקח מן היאור" למיצוע ארוך כלל, שאינם אלא ד׳ תיבות התכופים בקריאת ובלשון העניין; לכך נראה לו ד"והיו" השני הוא מיותר לדרשא, מה שאין כן בשאר הכתובים שהביא שם הרמב״ן ז״ל. וכן כתוב שבכאן, יש בו מיצוע ארוך ומודה בו רש״י שאינו מיותר.
ועוד, מה שכתב בפירוש ההיקש ואמר: מה בהמה וחיה אינה אוכלים רק עשב כו׳ הכא נמי כו׳ – לא ידעתי מאין לו הבניין אב הזה, מה בהמה וחיה אינם אוכלים כו׳? שהרי הוא אינו אמתי: וכי לא מצינו הרבה חיות הטורפות שדורסות ואוכלות בשר בהמה וחיה של מין אחר ממינם? ואינם עושקות אותם המטורפות, שכבר ארז״ל שהרבה מינים מתחילת בריאתן לכך נבראו, שיהיו מזונות למין האחר אשר צורת מינו היא במעלה זו עליו מטבע בריאתו. ולא שייך לומר שעשה להן הטבע הזה אחר המבול, אלא שזה היה צביונן מתחילת בריאתן, שלכך נבראו; כי מאיזה טעם היה הש״י משנה טבעם אחר המבול? ולא עוד, אלא אפילו במינן יש הרבה חיות שטורפות לפעמים זו את זו ואוכלת אותה, ואיך יאמר הרב האריה: מה בהמה וחיה כו׳? מאין ברור לו זה?
לכך אין לפרש כוונת רש״י ז״ל אלא כמו שפירשו נאמן ביתו, הוא הרא״ם ז״ל, דפסוק "ורדו בדגת הים" דייק ליה. פירוש, ההיקש הזה דמשם לא משתמע מיעוט אלא ולא הם בכם, ורוצה לומר: לא הם באדם, ומהכא נשמע ולא האדם בהם, שלא הותר לו להמית שום בריה. והכי דייק ליה, מדסמיך פסוק "הנה נתתי לכם לאכלה" וגו׳ לפסוק "ורדו בדגת הים" וגומר, והכי פירושו: ורדו בדגת הים היינו למלאכה, אבל לאכלה לא נתתי לכם אלא את כל עשב זורע זרע, וגם לחיות נתתי כל ירק עשב וגו׳ והוא כולל גם כן כל עשב זורע זרע וגומר. וכן משמע לשון רש״י שאמר: השוה להם הבהמות כו׳, ולא אמר: השוה אותם לבהמות כו׳, כי מבהמות לא חסר הדרסה אשר בטבעם, כי הם דורסים זו את זו וטורפות ואוכלות לפי טבעם, ולא נאסר להם, והרבה מינים יש שלכך נבראו. ואין להקשות לפי זה, לכתוב קרא "לכם ולכל חיות הארץ נתתי את כל ירק עשב", שכן דרך המקרא לכתוב פרט וכלל כו׳, דבי״ג מדות התורה נדרשת:בד"ה השוה להן כו' נ"ב ולי נר' כפשוטו כדאיתא בפרק ד"מ אמר רב יהודא אמר רב אדם לא הותר לו לאכול בשר דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וזהו לשון השוה כלומר שמאכל אחד יהיה לשניהם אבל לא שיהא לאדם מעלה נוספת להמית בריה כו' אבל אין לפרש מה החיה לא הותר לה לאכול רק עשבים דכתיב ורדו בהם ולא הם בכם דהא עינינו רואות שהותר להם וכל דאלים גבר ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר (להלן ט ג) "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" - את כל כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון התרתי לכם את כל. לשון רש"י. וכן פירש הרב במסכת סנהדרין (נט ד"ה לא הותר) "ולכל חית הארץ" לכם ולחיות נתתי העשבים ואת האילנות "אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה".
ואם כך יהיה פירוש "אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" "וְאֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" וכל פרי עץ, ולחית הארץ ולעוף השמים נתן "כל ירק עשב" לא פרי העץ ולא הזרעים, ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא.
והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג כא). וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו. ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם מפני שהוא מעמד לנפש כדכתיב (ויקרא יז יד) "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא", כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה. ומה שאמרו (ב"מ לב) "צער בעלי חיים דאורייתא", וזו ברכתנו שמברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה", ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם (ויקרא יז יא-יד) אם גומר השם עלי.
וטעם "אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה, שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ, אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו: "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (להלן ג יח).ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: ואלהים אמר לאדם: ראו, הנה בראתי עבורכם ונתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ (כל הדגנים והקטניות), ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע (כל פירות העץ) - את כל אלה מותר לכם לאכול.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כט.
אחרי שהבורא בירך את האדם וציוה עליהם להתרבות ולמלא את הארץ, הוא אומר להם מה מותר להם לאכול.
א. מהפסוק נראה בבירור שלאדם הראשון הותר לאכול רק מאכלים מן הצומח - לא בשר, לא חלב ולא כל מוצר אחר מן החי: "להיות שכבר אמר "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'", בזה עשה את האדם אדון ושליט בכל הבריאה, ועתה בא לומר תועלת הנתינה שהוא לאכלה, ובזה הרשה אותם לאכול מהצמחים. וממוצא דבר אתה יודע, כי מה שנתן להם דגת הים ועוף השמים והבהמה אינו אלא למשול בהם, לא לאכול מהם. כי פרט על אחד מהנמשלים שהוא לאכילה, ולא כולם." (אור החיים). רק אחרי המבול הותר לנוח ובניו לאכול בשר - ראו בראשית ט ג.
ב. גם בעולם הצומח, לא הכל הותר לאדם. הבורא התיר לו להשתמש למאכל רק ב"עשב זורע זרע" וב"עץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע". כמובן אין הכוונה שצריך לאכול את העשבים עצמם או העצים עצמם, אלא לאכול את זרעי העשבים (=דגנים וקטניות) ואת פירות העצים: "שיאכלו זרועי העשב, כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ. אבל העץ עצמו אינו להם לאכלה, וגם לא העשב, עד שנתקלל אדם ונאמר לו "ואכלת את עשב השדה"" (רמב"ן). אבל העלים הירוקים לא ניתנו לאדם - הם ניתנו לבעלי-החיים. לפירוט ראו בביאור לפסוק הבא.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
- ^ בראשית א כט. r
- ^ ויקרא כג מ.
- ^ -למאן דאמר
- ^ זיהוי פרי עץ הדעת כאתרוג נמצא בבראשית רבה מ ה: " 'ותאכל מן-העץ' (בראשית ג' 17) - הדא [=זה] מסיעא [=מסייע] לההיא [=לההוא], דאמר [=שאמר] ר' אבא דעכו [=מהעיר עכו]: אתרוג היה". דברים דומים מופיעים גם בפסיקתא כ', עמ' קמ"ב ובפסיקתא רבתי קע"ה ע"א.
- ^ בראשית א כט. r
- ^ ויקרא כג מ.
- ^ -למאן דאמר
- ^ זיהוי פרי עץ הדעת כאתרוג נמצא בבראשית רבה מ ה: " 'ותאכל מן-העץ' (בראשית ג' 17) - הדא [=זה] מסיעא [=מסייע] לההיא [=לההוא], דאמר [=שאמר] ר' אבא דעכו [=מהעיר עכו]: אתרוג היה". דברים דומים מופיעים גם בפסיקתא כ', עמ' קמ"ב ובפסיקתא רבתי קע"ה ע"א.
דפים בקטגוריה "בראשית א כט"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.