לדלג לתוכן

משנה סנהדרין ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סנהדרין פרק ז', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת סנהדריןפרק שביעי ("ארבע מיתות")>>

פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה, שרפה, הרג, וחנק.

רבי שמעון אומר, שרפה, סקילה, חנק, והרג.

זו מצות הנסקלין.

מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו.

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

רבי יהודה אומר, אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שרפה, אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר רבי אליעזר בן צדוק, מעשה בבת כהן אחת שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.

אמרו לו, מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.

מצות הנהרגים, היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה.

רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ.

אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.

מצות הנחנקין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה.

אלו הן הנסקלין, הבא על האם (ויקרא יח, ז), ועל אשת האב (ויקרא כ, יא), ועל הכלה (ויקרא כ, יב), ועל הזכור (ויקרא כ, יג), ועל הבהמה (ויקרא כ, טו), והאשה המביאה את הבהמה (ויקרא כ, טז), והמגדף (ויקרא כ"ד, י"ג-י"ז), והעובד עבודה זרה (דברים י"ז, ב'-ז'), והנותן מזרעו למולך (ויקרא כ', א'-ה'), ובעל אוב וידעוני (ויקרא כ, כז), והמחלל את השבת (שמות ל"א, י"ב-י"ז), והמקלל אביו ואמו (שמות כא, יז/ויקרא כ, ט), והבא על נערה המאורסה (דברים כ"ב, כ"ג-כ"ז), והמסית (דברים י"ג, ז'-י"ב), והמדיח (דברים יג, יג-יט), והמכשף (שמות כב, יז), ובן סורר ומורה (דברים כ"א, י"ח-כ"א).

הבא על האם , חייב עליה משום אם ומשום אשת אב.

רבי יהודה אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד.

הבא על אשת אב, חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנשואין.

הבא על כלתו, חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנשואין.

הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה.

אם אדם חטא, בהמה מה חטאת, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל.

דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה.

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה, בכל יום דנין את העדים בכינוי, יכה יוסי את יוסי.

נגמר הדין, לא הורגין בכינוי, אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין.

והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.

העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד הזובח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, ו [ אחד ] המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה.

אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל, עובר בלא תעשה (שמות כ, ד).

הנודר בשמו והמקיים בשמו, עובר בלא תעשה (שמות כג, יג).

הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו.

הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.

הנותן מזרעו למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה.

המחלל את השבת, בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

המקלל אביו ואמו, אינו חייב עד שיקללם בשם.

קללם בכינוי, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין.

הבא על נערה המאורסה, אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה.

באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק.

המסית, זה הדיוט שהסית, והמסית את ההדיוט, אמר לו יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.

כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם, חוץ מזו.

אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך.

אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים אחורי הגדר, והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד, והלה אומר לו, והוא אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים.

אם חוזר בו, הרי זה מוטב.

ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד.

אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח.

אקטיר, אלך ואקטיר, נלך ונקטיר.

אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך.

אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה.

המדיח, זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.

המכשף העושה מעשה, חייב, ולא האוחז את העינים.

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור.

(א)

אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין:

סְקִילָה,
שְׂרֵפָה,
הֶרֶג,
וָחֶנֶק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג.
זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:
(ב)

מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין,

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו,
וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשֶׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה,
וְכוֹרֵךְ עַל צָוָּארוֹ,
זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ,
עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו,
וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה,
וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו,
וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו,
וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף הוּא, אִם מֵת בְּיָדָם,
לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה.
אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ,
וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו,
וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו, וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק:
מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה,
וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ.
אָמְרוּ לוֹ:
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:
(ג)

מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִים:

הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִף,
כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
נִוּוּל הוּא זֶה;
אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן, וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ.
אָמְרוּ לוֹ:
אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ.

מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין:

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו,
וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשֶׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה,
וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ;
זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ,
עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:
(ד)

אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין:

הַבָּא עַל הָאֵם,
וְעַל אֵשֶׁת הָאָב,
וְעַל הַכַּלָּה,
וְעַל הַזָּכוּר,
וְעַל הַבְּהֵמָה,
וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה,
וְהַמְּגַדֵּף,
וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה,
וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ,
וּבַעַל אוֹב,
וְיִדְּעוֹנִי,
וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת,
וְהַמְּקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ,
וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה,
וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְּכַשֵּׁף,
וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.
הַבָּא עַל הָאֵם,
חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם,
וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד.
הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב,
חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב,
וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ;
בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו,
בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו;
בֵּין מִן הָאֵרוּסִין,
בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.
הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ,
חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ,
וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ;
בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ,
בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ;
בֵּין מִן הָאֵרוּסִין,
בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.
הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה,
וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה.
אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת?
אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ,
לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב: תִּסָּקֵל.
דָּבָר אַחֵר:
שֶׁלֹּא תְּהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ:
זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:
(ה)

הַמְּגַדֵּף,

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכְנּוּי:
יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי;
נִגְמַר הַדִּין,
לֹא הוֹרְגִין בְּכִנּוּי,
אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ,
וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ:
אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ,
וְהוּא אוֹמֵר,
וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן,
וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין.
וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ,
וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:
(ו)

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה,

אֶחָד הָעוֹבֵד,
וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ,
וְאֶחָד הַמְּקַטֵּר,
וְאֶחָד הַמְּנַסֵּךְ,
וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה,
וְאֶחָד הַמְּקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ,
וְהָאוֹמֵר לוֹ: אֵלִי אַתָּה.
אֲבָל הַמְּגַפֵּף וְהַמְּנַשֵּׁק,
וְהַמְּכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ,
וְהַמַּרְחִיץ וְהַסָּךְ,
וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל,
עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְּקַיֵּם בִּשְׁמוֹ,
עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר,
זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ;
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:
(ז)

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ,

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.
מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ,
הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ,
אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.
בַּעַל אוֹב, זֶה פִּיתוֹם הַמְּדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ,
וְיִדְּעוֹנִי, זֶה הַמְּדַבֵּר בְּפִיו;
הֲרֵי אֵלּוּ בִּסְקִילָה,
וְהִנִּשְׁאָל בָּהֶם – בְּאַזְהָרָה:
(ח)

הַמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת,

בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.
הַמְּקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ,
אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם.
קִלְּלָם בְּכִנּוּי,
רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
(ט)

הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה,

אֵינוֹ חַיָּב,
עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.
בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם,
הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה,
וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:
(י)

הַמֵּסִית,

זֶה הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית,
וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט;
אָמַר לוֹ:
יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה,
כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה.
כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם,
חוּץ מִזּוֹ.
אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו,
מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.
אָמַר לְאֶחָד,
הוּא אוֹמֵר: יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ.
אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם,
מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,
וְהוּא אוֹמֵר לוֹ:
אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד,
וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ;
וְהוּא אוֹמֵר לוֹ:
הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵך וְנַעֲבֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?
אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב;
וְאִם אָמַר: כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ,
הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין,
וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.
הָאוֹמֵר:
אֶעֱבֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד.
אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ.
אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר.
אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ.
אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה.

הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר: נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה:

(יא)

הַמְּכַשֵּׁף,

הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב,
וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין,
אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר,
וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב;
הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – חַיָּב;
הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, פָּטוּר:


נוסח הרמב"ם

(א) ארבע מיתות נמסרו לבית דין -

סקילה, שריפה, הרג, וחנק.
רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק, והרג.
זו מצות הנסקלין.


(ב) מצות הנשרפים -

היו משקעים אותו בזבל - עד ארכובותיו,
ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה - וכורך על צווארו,
זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו - עד שהוא פותח את פיו,
ומדליק את הפתילה - וזורקה לתוך פיו,
ויורדת - וחומדת את בני מעיו.
אמר רבי יהודה:
אף הוא אם מת בידם - לא היו מקיימין בו מצות שריפה,
אלא, פותחין את פיו בצבת על כורחו - שלא בטובתו,
ומדליק את הפתילה - וזורקה לתוך פיו,
ויורדת - וחומדת את בני מעיו.
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק:
מעשה בבת כוהן שזינת,
והקיפוה חבילי זמורות - ושרפוה.
אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.


(ג) מצות הנהרגין -

היו מתיזין את ראשו בסיף - כדרך שהמלכות עושה.
רבי יהודה אומר: ניוול הוא זה,
אלא מניחין את ראשו על הסדן - וקוצץ בקופיס.
אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
מצות הנחנקין -
היו משקעים אותו בזבל - עד ארכובותיו,
ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה - וכורך על צווארו,
זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו - עד שנפשו יוצא.


(ד) אלו הן הנסקלין -

הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה,
והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה,
המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך,
ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת,
והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה,
המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.
הבא על האם - חייב עליה משום האם, ומשום אשת אב.
רבי יהודה אומר: אינו חייב - אלא משום האם בלבד.
הבא על אשת אב - חייב עליה משום אשת אב, ומשום אשת איש,
בין בחיי אביו, ובין לאחר מיתת אביו,
בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין.
הבא על כלתו - חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש,
בין בחיי בנו, ובין לאחר מיתת בנו,
בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין.
הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה.
אם אדם חטא - בהמה מה חטאת?
אלא, לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה - לפיכך אמר הכתוב: "תיסקל".
דבר אחר,
שלא תהא הבהמה עוברת בשוק,
ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה.


(ה) המגדף -

אינו חייב - עד שיפרש את השם.
אמר רבי יהושע בן קורחה:
בכל יום ויום - דנים את העדים בכינוי "יכה יוסי את יוסי",
נגמר הדין - לא היו הורגין בכינוי,
אלא מוציאין את כל האדם - לחוץ,
ושואלין את הגדול שבהם,
ואומרין לו: אמור מה ששמעת בפירוש - והוא אומר,
והדיינין עומדין על רגליהם - וקורעין, ולא מאחין.
והשני אומר: אף אני כמוהו.
והשלישי אומר: אף אני כמוהו.


(ו) העובד עבודה זרה -

אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה,
והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה.
אבל - המגפף, והמנשק, והמכבד,
והמרביץ, והמרחיץ, והסך,
והמלביש, והמנעיל - עובר בלא תעשה.
הנודר בשמו, והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה.
הפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו.
והזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו.


(ז) הנותן מזרעו למולך -

אינו חייב - עד שימסור למולך, ויעביר באש.
מסר למולך - ולא העביר באש,
העביר באש - ולא מסר למולך,
אינו חייב - עד שימסור למולך, ויעביר באש.
ובעל אוב - זה פיתום המדבר משחיו.
וידעוני - המדבר בפיו.
הרי אלו - בסקילה.
והנשאל בהם - באזהרה.


(ח) המחלל את השבת -

בדבר שחייבין על זדונו כרת - ועל שגגתו חטאת.
והמקלל אביו ואימו -
אינו חייב - עד שיקללם בשם.
קללם בכינוי -
רבי מאיר - מחייב.
וחכמים - פוטרין.


(ט) הבא על נערה מאורסה -

אינו חייב - עד שתהא נערה בתולה, מאורסה, בבית אביה.
באו עליה שנים -
הראשון בסקילה - והשני בחנק.


(י) המסית -

זה הדיוט - המסית את ההדיוט.
אמר: יש יראה במקום פלוני -
כך אוכלת, כך שותה - כך מטיבה, כך מריעה.
כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן - חוץ מזו.
אמר לשנים - והן עדיו,
מביאין אותו לבית דין - וסוקלין אותו.
אמר לאחד -
הוא אומר לו: יש לי חברים רוצים בכך.
אם היה ערום - אינו יכול לדבר בפניהם,
אלא מכמינן לאחורי הגדר,
והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי בייחוד - והוא אומר לו.
והלה אומר לו: היאך נניח את אלוהינו שבשמים - ונלך ונעבוד את העצים, ואת האבנים?
אם חזר בו - מוטב,
ואם אמר לו: כך היא חובתנו, וכך יפה לנו -
העומדים לאחורי הגדר, מביאין אותו לבית דין - וסוקלין אותו.
האומר: אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד.
אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח.
אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר.
אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך.
אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה.
המדיח -
זה האומר - נלך ונעבוד עבודה זרה.


(יא) המכשף -

העושה מעשה - ולא האוחז את העינים.
רבי עקיבה אומר, משום רבי יהושע:
שנים לוקטין קישואים -
אחד לוקט ופטור - ואחד לוקט וחייב,
העושה מעשה - חייב,
והאוחז את העינים - פטור.