ביאור:בראשית לז לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לז לד: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים."



וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים[עריכה]

מנהגי אבלות[עריכה]

  • וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו.
  • וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו.
  • וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

כל זה סביר מאוד. יעקב לא זכה לקבור את בנו המת, לברך ולהתפלל. הוא נשאר בספק מסוים. אבל של אב ואם לבן אהוב נמשך זמן רב. הרי אמו, רחל, מתה ואין אפשרות לבן נוסף. במיוחד שהיו לו 12 בנים וזה היה מספר מעולה, כשם שאמר אדוני לאברהם "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (ביאור:בראשית יז כ).

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב[עריכה]

יעקב נקרא בשמו האישי, יעקב, ולא ישראל. האבל היה אבלו האישי. יעקב לא שיתף אחרים ולא רצה להתנחם. יעקב התנהג כאילו שאין יותר עתיד לעם, ברכת אלוהים פקעה. יעקב הבין שהבטחתו של אלוהים לשמור עליו פקעה כאשר הוא חזר לבית-אל: מאז רחל מתה וזה היה סופי, ועכשו יוסף מת והוא חשב שגם זה סופי.